<h1>חדושי הר"י מיגש</h1>
<h2>דף ב.</h2>
סברוה מאי מחיצה גודא. פי' כותל. שהחצר מוחלקת היא ביניהם וכל א' וא' מכיר בחלקו ממנה ולא נשאר ביניהם רק עשיית המחיצה בלבד.
<h2>דף ב:</h2>
טעמא דרצו הא לא רצו (אין מחייבין אותו) [שניהם לבנות כותל ביניהם אלא אחד מהם הוא בלבד שרוצה חברו מעכב עליו] אלמא היזק ראיה לאו שמיה היזק [דאי שמי' היזק אמאי חברו מעכב עליו]. ואם תאמר מאן לימא לן דמשום היזק ראיה לאו שמיה היזק הוא דילמא לעולם אימא לך דהיזק ראיה שמיה היזק והכא היינו טעמא דמעכב עליה משום דכאן אחזוק דדיירי הכי אבל [אי] לא אחזוק דדיירי הכי אע"ג דאין שניהם רוצין נמי בונין את הכותל בעל כרחן. שתי תשובות בדבר חדא דמאן לימא לן דהני שותפי אחזוק דדיירי הכי דילמא לא אחזוק אלא בתר דפלוג לאלתר הוא דקם חד מינייהו וקא תבע לי' לחבריה למיבניה לכותל משום היזק ראיה דליכא הכא חזקה כלל דההיא חזקה דאחזוק דדיירי הכי מקמי דנפלוג ברוחות ליכא למימר דחזקה היא משום דהא לא הוה מסויים חולקא דחד מינייהו כי היכי דליחזוק עליה. ועוד דא"נ דאחזוק דדיירי הכי לבתר דפליג ברוחות ואתברר ליה חולקא דכל חד מינייהו אי היזק ראיה שמיה היזק בכי האי גוונא לא מהניא חזקה משום דהיזק קבוע הוא וכקוטרא ובית הכסא דמי. ואי קשיא לך הא דתנן [בס"פ] חזקת הבתים חלון המצרי אין לו חזקה ולצורי יש לו חזקה ואמרינן עלה בגמרא למטה מארבע אמות יש לו חזקה ויכול למחות דשמעינן מינה דחלון דאית ביה היזק ראיה אית ליה חזקה שאני התם (דיש לומר דבעל חלון מזיק לבעל חצר אבל בעל חצר אינו מזיק לבעל חלון וזה פתח חלונו ושתק בעל חצר ש"מ אחולי אחיל ליה אבל בחצר דתרוייהו מזקי אהדדי וההיזק של ראיה שוה לשניהם יכול לומר הא דשתקי ג' שנים לאו משום מחילה אלא משום דתרוינן שוין בהיזק והוה אמינא היום או מחר תרצה לעשות מחיצה אבל לא מחלתי ולכך כיון דהיזק ראיה שמיה היזק יכול לכופו לבנות כותל. (א"נ)) [ד]מכי פתח ליה לחלון ושתק ליה חבריה הוי חזקה דהא מעשה קעביד בידים אבל גבי שותפים דדיירי בחצר א' דחד מינייהו לא עביד בידי' מידי דאית ביה היזק ראיה אלא מחמת דיתבי ולא עבדי מחיצה הוא דהוי ההיזק ליכא למימר בכי הא דהוי חזקה דהא ליכא מעשה דאחזוק ביה. ואפילו גבי חלון נמי דאיכא חזקה לחלון גופיה אבל [ל]ראיה עצמה לית בה חזקה תדע דאי בעי בעל חלון לעיוני ביה מאי קעביד חבריה ומאי איכא ברשותיה מי איכא למימר דמצי למעבד הכי אלא ודאי חבריה מעכב עילויה ולא מצי האיך למימר אין מעיינא ומעיינא דהא אחזיקי ליה בהכי משום דאמר ליה האיך נהי דלחלון גופיה איכא חזקה אבל למיקם התם ולעיוני מאי דאיכא ברשותי ליכא בהא חזקה דהא לא מחזקי אינשי בהכי. וחזינא לרבינו הרב ז"ל דכתב בתשובת שאלה דחלון נמי היכא דאית ביה היזק ראיה לית ליה חזקה וקא מייתי ראיה מדין שותפין שרצו לעשות מחיצה בחצר דאע"ג דאחזוק דדיירי הכי כי קא תבע ליה חד מינייהו למפלג ולמבני כותל לאמצע כייפינן ליה לחבריה למיפלג ולמבני בהדיה משום היזק ראיה שמיה היזק כלישנא בתרא דאמרינן מאי מחיצה פלוגתא וכיון דרצו בונין את הכותל בעל כרחן. ואנן הא בררינן דלא דמי דין חלון לדין הני שותפין ועוד דהא תנינן בהדיא חלון המצרי אין לו חזקה ולצורי יש לו חזקה וכדבעינן לפרושי לקמן בסוף פ' חזקת הבתים.
נפל שאני. משום דא"ל לא דאירנא בהדך אלא כד הוה דאירנא מקמי הכי וכי (אמרינן אלא) [אמרי אנא] לכתחלה ואקשינן ודקארי לה אמאי קארי לה כלומר זה התנא ששנה אותה מאי אתא לאשמועינן אי אמרת בשלמא דלא שנא נפל ולא שנא כי אתא לכתחלה למבני כותל מחייבינן להו הא קמ"ל דהיזק ראיה שמיה היזק אא"א דנפל דוקא מאי קמ"ל פשיטא צריכא למימר דהיכא דהוה בינייהו כותל מקמי הכי ונפל דמחייב לאהדורי ומפרקינן סיפא אצטריכא ליה מד' אמות ולמעלה אין מחייבינן אותו סד"א מצי א"ל לא מהדרנא ליה אלא כי הוה מקמי הכי קמ"ל דלא.
<h2>דף ג.</h2>
תוס' וכי רצו מאי הוי ליהדרו בהו. למאן דאמר מחיצה פלוגתא מקשי דאמרת כיון דרצו לחלוק בונין הכותל בעל כרחן דהיזק ראיה שמיה היזק ואמאי בונין בעל כרחן ליהדרו בהו אבל ללישנא דמאי מחיצה גודא לא מקשי דהא דקתני בונין את הכותל באמצע לא הוי על כרחן כי אם מדעתן דרצו ע"כ.
<h2>דף ד.</h2>
ואי בעית אימא מהכא ויקראו לפניו אברך. ומתרגמינן דין אבא למלכא כלומר אבי רך.
לפיכך אם נפל הכותל המקום והאבנים של שניהם פשיטא. כלומר כיון שמן הדין הוא שיבנה הכותל באמצע והוצאת הבנין על שניהם הדבר ידוע שאם נפל המקום והאבנים של שניהם ואין אחד מהן יכול לטעון ולומר שלי לבדי עד שיביא ראיה לדבריו. ומתרצינן לא צריכא דקדים חד מינייהו ופנינהו לרשותו וטוען ואומר שלי לבדי היה ואני פניתיו. אי נמי בתר דנפל זבנינהו מחבריה מהו דתימא כיון דברשותי' קיימי להוי אידך המוציא מחבירו עליו הראיה קמ"ל דשותפין כה"ג לא מחזקי אהדדי משום דלא קפדי אהדדי כי ההיא דגרסינן בריש פ' הבית והעלייה ואי בעית אימא דשותפין כה"ג לא קפדי אהדדי. ודוקא היכא דאיכא סהדי דההוא שעתא דאתו לבי דינא חזינהו להנהו אבנים ואשתמודענהו דהנהו אבנים דהאי כותל נינהו דכיון דשותפין לא (מרחקי) [מחזקי] משתבע האיך דלא זבין אי נמי דשותפין נינהו בגווייהו ושקיל ליה למנתיה מינייהו. אבל אי ליכא סהדי דמסהדי הכי אע"ג דקא מודו דברשותיה נינהו כיון דקא טעין ואמר דידי נינהו ולית לך בהא מידי אי נמי דזבנתינהו מינך אמרינן בכי הא מילתא מגו דאי בעי אמר לא היו דברים מעולם אי נמי אהדרינהו ניהלך מהימן כי אמר לי' דידי נינהו אי נמי זבנתינהו מינך מהימן ובשבועה.
ה"ג אמר אביי הכי קאמר וכן בגינה ומקום שנהגו לגדור בבקעה מחייבין אותו. והכי פירושא דהכי קאמר וכן בגינה סתם ומקום שנהגו לגדור בבקעה מחייבים אותו אבל בבקעה סתם כמקום שנהגו שלא לגדור דמי ואין מחייבים אותו. מאי אבל בבקעה דהא מקמי הכי נמי אבקעה קאי. וה"ה נמי דהוה ליה לאקשויי מסתם בקעה אסתם בקעה דברישא קתני אבל בבקעה מקום שנהגו לגדור מחייבין אותו הא סתמא אין מחייבין אותו והדר תני מקום שנהגו שלא לגדור אין מחייבין אותו הא סתמא מחייבין אותו והוה ליה למימר אבל בסתם כמקום שנהגו וכו' אלא אמר רבא הכי קתני וכן בגינה סתם כמקום שנהגו וכו'. אשתכח השתא דבין בגינה ובין בבקעה מקום שנהגו לגדור מחייבין אותו. ומקום שנהגו שלא לגדור אין מחייבין אותו ובסתמא הוא דמופלג בינייהו דהיכא דליכא מנהג ידוע בגינה מחייבין אותו לגדור דסתמיה כמקום שנהגו לגדור דמי ובבקעה אין מחייבין אותו דסתמיה כמקום שנהגו שלא לגדור דמי. והאי מחייבין אותו לגדור דקאמר דוקא להפסיק בינו לבין חבירו משום היזק ראיה דומיא דחצר אבל לגדור ביניהם ובין רשות הרבים אין אחד מהם יכול לכוף את חבירו על כך כדבעינן לפרש לקמן.
<h2>דף ד:</h2>
(לא צריכא דקדים) [דילמא אזיל] חד מינייהו ועביד וכו'. ואע"ג דאמרינן לעיל דכייף לקרנא לבר, ומיחזי מיהא [דלעיל] דמצד חבירו ליכא למימר דיעשה חזית. איכא למימר דבקדים ועביד בשעת עשיית הכותל קאמר דיעשה מבחוץ. אי נמי אליבא דמאן דאמ' מלגאו קאמר ואע"ג דאמרינן לפופא מידע ידיע דילמא אתי דלא יכירו בה ויותר שוה שיעשו מכאן ומכאן. א"נ לעיל כי עביד חד חזית אם יעשה אח"כ האחר יהיה ניכר דזה (הראשון) אינו מלופף אבל בדליכא אלא חד והוא מלופף אינו ניכר הליפוף כ"כ. ואי קשיא לך אמאי חיישינן הכא להאי חששא ועבדינן חזית מכאן ומכאן ולא חיישינן האי חששא בחצר דקתני בונין את הכותל באמצע ולא קתני ועושה חזית מכאן ומכאן. משום דכי חיישינן האי חששא הני מילי בבקעה דמעיקר דינא לא מצי חד מינייהו למכפייה לחבריה למעבד מחיצה בהדיה אלא אינהו אירצו אהדדי למעבדה הילכך אי לא עבדי ליה להאי חזית מכאן ומכאן חיישינן דילמא אזיל חד מינייהו ואמר דילי הוא דמעיקרא לא אירצת בהדי [כ](ב)עיקר דינא אבל בחצר כיון דמעיקר דינא עבדי ליה להאי כותל בין שניהם בעל כרחם דהא קיימא לן דהיזק ראיה שמיה היזק למאי ניחוש א"נ אזיל ליה חד מינייהו ועביד חזית ואמר דידי הוא לא צייתינן ליה דא"ל את הוא דעבדת להאי חזית דכיון דמעיקר דינא הוה לך למכפייה למעבד בהדך אמאי שבקתיה ועבד' לחודך הילכך לא צייתינן ליה וכיון דלא צייתינן ליה לא צריכי למעבד חזית דהא ליכא מידי למיחש. [ואפילו בחצר שאין בו דין חלוקה ולא נתרצה הא' לחלוק אלא ע"מ שיבנה הא' הכותל משלו לא תקנו חכמים חזית ולית ליה תקנתא אלא בשטרא דכיון דבחצר שיש בו דין חלוקה לא הוצרכנו לתקן משום חצר שאין בו דין חלוקה לחוד לא עבוד תקנתא ולא מהני חזית. אבל אם הא' בנה עליו בנין ולא חבירו הוי חזקה לדידי'. ובמקום שנהגו שעושה בעל הכותל חלונות מבפנים לראיה שהכותל שלו אם יש עדים שעשה כן בשעת הבנין הרי זו ראיה ואם לאו יכול לטעון לאחר הבנין עשאו ולא הרגשתי בדבר וכגון שאין להבחין שנעשה בשעת הבנין כדאמר גבי חזית ליפופא מידע ידע].
המקיף את חברו וכו'. פי' המקיף את חברו מג' רוחותיו שנמצאת שדה שמעון בתוך שדה ראובן הילכך כשגודר ראובן את שדהו מבחוץ בינו ובין רשות הרבים אף על פי שגדר מג' רוחותיו כיון שרוח ד' עדיין לא גדר אותה אין מחייבים את שמעון כלום משום דאמר ליה מאי אהנית לי וכו' אבל אם עמד מקיף לא. ר' יוסי סבר ל"ש עמד ניקף ל"ש עמד מקיף מגלגלים עליו את הכל. איתמר ר"ה אמר וכו' כלומר הכל דקאמר ר' יוסי היינו לפי מה שגדר שמחייבים את הניקף לשלם מה שהגיע עליו מהוצאת הבנין שבנו. חייא בר רב אמר דמי קנים בזול. משום דמצי אמר ליה אנא בקנים בעלמא סגי לי והלכה כר' יוסי ואליבא דרב הונא דאמר הכל לפי מה שגדר דר' יוסי נמוקו עמו. ועוד דהא אמרינן רוניא אקפיה רבינא וכו' עד אתא לקמיה אמר ליה זיל פייסיה ואי לא דאיננא לך כרב הונא אליבא דרבי יוסי. אלמא הילכתא כוותיה. ודוקא במקיף את חבירו הוא שמגלגלין עליו את הכל משום דהא איתהני בההוא היקף וקא חסר האיך דאמר ליה את גרמת לי היקיפא יתירא כגון זה \raster(85-,85-)="Z580;"אבל היתה שדהו סמוכה לרשות הרבים ושדה חבירו סמוכה לה ועמד וגדר בינו ובין רשות הרבים אע"פ שחבירו הרי נהנה באותו גדר אין מגלגלין עליו כלום משום דזה נהנה וזה לא חסר הוא שהרי אין כאן לומר את גרמת לי היקפא יתירה. ואפילו במקיף את חבירו נמי דוקא לאחר שגדר הוא שמגלגלין עליו את הכל אבל לחייבו מתחילה לגדור עמו ולהוציא עמו בבנין אינו יכול לכופו על כך מפני שיכול לומר לו אנא לא איכפת לי בעוברי דרכים שהרי אפי' אם גדר ראשונה ושנייה ושלישית אין מחייבין אותו כלום לפי שעדיין לא נהנה עד שיגדור את הרביעית וכ"ש להוציא עמו בבנין מעיקרא שאין מחייבין אותו בכך. וההיא דתנן וכן בגינה מקום שנהגו לגדור מחייבין אותו ההוא גדר להפסיק בינו ובין חבירו משום היזק ראיה הוא וכדאמרינן לעיל שאני גינה כדר' אבא שכיון שהיזק ראיה זה מחמתם הוא לפיכך כל א' וא' כופה את חבירו לבנות כותל ביניהם להסתלק ההיזק שלו אבל להפסיק בינו ובין רשות הרבים כיון שהיזק זה מבני רשות הרבים הוא דלא מחמתן אין א' מהם יכול לכוף את חבירו בדין בכך משום דאמר ליה אנא לא איכפת לי בהאי היזיקא הילכך אם הקיף את חבירו וגדר ראשונה ושנייה ושלישית ורביעית הוא דמגלגלין עליו את הכל שהרי נהנה הוא וחסר חבירו אבל לחייב מתחילה במקיף קודם שיהנה א"נ לחייבו בין בתחילה בין בסוף היכא דאינו מקיף שזה נהנה וזה לא חסר הוא לא.
<h2>דף ה.</h2>
לאו אכלויי בעי. מכלו מלשון [ב"ק ג' ע"א] מכליא קרנא כלומר לאו אפסודי מפסדי ולאו גברי בעי למכלינהו מלשון [תהלים קי"ט] מכל אורח רע כליתי רגלי כלומר ולאו גברא בעי לממנעינהו וי"מ למכלינהו למרמי בהו קלא.
ארבע לצלא וארבע לצללא. פירוש לצלא עבדן והוא השכיר שמעבד את העורות של תגר. ופי' צללא התגר עצמו בעל העורות ששוכר את העבדן לעבד את העורות וכמו משל א"ל רב חסדא לרבינא כשראה שהיה רוצה לסלק רוניא מעל לקיחה שטרח בה ולהחזיק אותו לעצמו בדינא דבר מצרא כדי לצרף אותם אל השדה שלו וכן א"ל כיון שהרי יש לך שדה אחרת בצד שדה זו למה אתה רוצה עדיין לקנות זה האחר ולסלק זה העני מעל לקיחה שטרח בה לעצמו וכי נכסים אלו שאתה מרבה כלום יש לך מהם לאחר מיתה אלא ד' אמות של קבורה שאתה נקבר בלבד כמו לעני שאין לו כלום. וי"מ ד' לצלא כלומר ד' ככרות אוכל העבדן שהוא שכיר אצל בעל העורות כמו שאוכל בעל העורות עצמו והפירוש שפירשנו הוא הנכון.
הקובע זמן לחבירו ואמר לו פרעתיך בתוך זמני אינו נאמן. פי' ואפילו היה אותו חוב מלוה על פה נמי אינו נאמן לומר פרעתיך בתוך זמני אלא ב"ח גובה בלא שבועה וכל שכן אם היה מלוה בשטר שאין אנו מצריכים אותו שבועה כלל.
מ"ט ולואי שיפרענו בזמנו. ואיפסיקא הלכתא כר"ל ואע"ג דקא בעי להתפרע מיתמי דאע"ג דאמרו הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה חזקה דלא עביד איניש דפרע בגו זימניה עדיף הילכך שקיל בלא שבועה, ולא תימא ה"מ היכא דאית ליה שטרא על אבוהון דיתמי אלא אפילו היכא דלית ליה שטרא נמי כיון דאית ליה סהדי דקבל עלי' זמן שקיל לההוא חוב מנייהו דיתמי בלא שבועה דכי איכא לאפלוגי בין מלוה בשטר למלוה ע"פ ה"מ היכא דא"ל דילמא אי הוה אבוהון קיים הוה טעין ואמר פרעתיך כדקי"ל דטוענין ליורש אבל הכא דאלו הוה אבוהון קיים לא הוה טעין הכי דהא לא עביד איניש דפרע בגו זמניה הילכך דין מלוה בשטר ומלוה ע"פ חדא מילתא וגובה ליה מיניה בלא שבועה.
<h2>דף ה:</h2>
שאני התם דכל שעה ושעה זמניה הוא. כלומר אלו לא היה נתבע חייב ליתן מה שהגיע עליו בכל זמן ההוצאה אלא לאחר תשלום הבנין כלו לא היה נאמן לומר פרעתיך בתוך זמני שהוא קודם תשלום הבנין עכשיו שהוא חייב ליתן מה שהגיע עליו כל שעה ושעה שהרי מחויבים הם באותו בנין מתחלתו נמצא כל שעה ושעה זמניה הוא ולפיכך כשטוען ואומר פרעתיך בכל שעה ושעה מה שהגיע עלי מן ההוצאה נאמן שהרי זמנו הוא.
<h2>דף ו.</h2>
ת"ש האומר לחברו מנה לי בידך ואמר לו הן. פי' קבע לו זמן למחר לאחר שנשלם הזמן א"ל תנהו לי א"ל נתתיו לך פטור אין לך בידי חייב מאי לאו נתתיו לך דא"ל פרעתיך בזמני שהוא עת תשלום הזמן אין לך בידי דאמר ליה פרעתיך בתוך זמני שהוא קודם תשלום הזמן ודחינא לא נתתיו לך הוי דא"ל פרעתיך בתוך זמני אין לך בידי דא"ל לא לויתי ממך לעולם דכיון דאיכא סהדי דמסהדי דתבעו בבי דינא מעיקרא וא"ל הן מחייב ולא איכפת לן בהאי כפירה דכפר השתא דהא אודי ליה מעיקרא והא דאמרינן מ"ט דאמר מר כל האומר לא לויתי וכו' כלומר ואפילו אודי בתר הכי בעיקר ההלואה וקטעין דפרעיה לא מהימן. ויש לפרש דלהאי תירוצא דאמרינן לא נתתיו לך דאמר ליה פרעתיך בתוך זמני אין לך בידי דאמר ליה להד"ם הא אין לך בידי דקאמר ליה לאו השתא הוא דקאמר ליה אלא מעיקרא הוא דקא"ל וה"ק בברייתא האומר לחברו מנה לי בידך ואמר ליה הן למחר אמר ליה תנהו לי נתתיו לך פטור אין לך בידי כלום חייב ואם לא אמר הן מעיקרא אלא להד"ם ובאו עדים שיש לו ואח"כ א"ל נתתיו לך חייב דכל האומר לא לויתי וכו'.
ומודה רב הונא בקרנא ולופתא. פירוש מודה רב הונא שאם חבר לזה הכותל שבנה כותל מחיצת קרן כגון זה \raster(85-,85-)="Z580;"שאינו חייב מאותה התוספת שהוסיף חבירו על כותל המחיצה אלא מה שכנגד אותו הכותל שסמך בלבד לפי שכיון שעשה קרן זה וחבר אותה אל הכותל נתברר שאין בלבו להאריך בכותל יותר מזה ושאותה תוספת שנשאר מכותל המחיצה אין לו צורך בה ופי' לופתא מלשון ליפוף שהוא חבור ומודה ר"נ באפריזא ובאקבועי כשורי. כלומר ומודה ר"נ שאם עשה באותה מחיצה שלא בנה עדיין אלא כנגד חציה אפריזא שקורין בלשון ערבי קמחק שעליו מניחים הקורות (כי אף ע"פ) שעושה כדי שיהיו מהודקים בכותל או שחקק בכותל או בהמחיצה מקום קביעת ראשי הקורות ואף על פי שלא עשה שם אפריזא שחייב ליתן לחבירו מה שהגיע אליו מאותה תוספת שהוסיף על הכותל שלו ואף על פי שלא בנה עדיין אלא כנגד חציו בלבד לפי שאותה אפריזא ואקבועי כשורי שעשה בשאר הכותל מוכיח שיש בלבו לבנות כנגדו ולהשתמש בו. וראינו מי שפי' בהא דרב הונא ור"נ פירוש אחר ולא עלה אצלנו כלל לפי שיש עליו כמה קושיות.
בי כוי לא הוי חזקה. פי' כותל שבין ראובן לשמעון והכותל ידוע שהוא לראובן ואינו לשמעון ובשעה שבנאו עשה ראובן מצד שמעון מקום קביעות ראשי קורות כיון שעדיין לא הכניס שם שמעון קורותיו אינו יכול שמעון לומר לראובן משעשית הני בי כוי גלית דעתך שנתת לי רשות להכניס בהם קורות לפי שיש לראובן לומר זה שעשיתי דבר זה דאמינא לכי מפייסת לי ותבקש ממני שתשמש בכותל זה ומפייסנא לך לא תירע אשיתאי והשתא דלא פייסת לי אלא בדינא הוא דבעית לאשתמושי בכותל לא שביקנא לך. הימלטא פי' אפריזא.
נטפי. תקרת הגג שמכוסה ברעפים שקורין בלשון ערבי קראמידי"י שהמים מתפזרין על אותן רעפים ויורד בחצר בטירוף. שופכי. שיהיו נשפכין על מרזב.
אבל צריפא דאורבני לא. כלומר אם בקש להחזיק אותו קרוי רחב מלמטה וצר מלמעלה כזה \raster(135-,135-)="Z582" חבירו מעכב עליו מפני שמי גשמים נשפכין מהן בחצר חבירו במהרה וברידוף יותר ממה שנשפכין בשופכי ונטפי ויש עליו בכך הפסד. ופי' צריפא כמו העושה סוכתו כמין צריף. ופי' אורבני ערבה.
<h2>דף ו:</h2>
המשכיר בית לחבירו בבירה גדולה וכו'. במקום שאין מנהג ידוע אבל מקום שיש מנהג ידוע עושין כמנהג המקום שעל דעת כן שכר השוכר והשכיר המשכיר. פי' תרבץ אפדני מליסא של חצר.
אמר אביי שני בתים בשני צידי רשות הרבים וכו'. וההיא דאמרינן לקמן אבל בין גג לגג לא דשמעת מינה דגגין אין בהם משום היזק ראיה התם בגגין שאין עשויין לדירה והכא בגגין העשויין לדירה. ואל תתמה דאביי לאו למימרא דגגין [העשויין לדירה] יש בהם משום היזק ראיה הוא דאתא לאשמועינן אלא (הא) [תקנתא] אתא לאשמועינן דהיכא דאיכא היזק ראיה תקנוהו שיהא זה עושה מעקה לחצי גגו וכו' ומעדיף. ואם תאמר ומ"ש משני פתחים בב' צדי רשות הרבים דתנן אבל פותח הוא ברשות הרבים פתח כנגד פתח וכו' לא דמי דאלו התם פתחים לאו גביהי מרשות הרבים אלא להדי רה"ר גופה הוא דפתיחי ומאן דחליף ואזיל מרשות הרבים הא קא חזיא ליה בהדיא ומשום הכי קתני במתני' אבל פותח הוא לרשות הרבים פתח כנגד פתח דא"ל סוף סוף הא בעית לאצטנועי מבני רשות הרבים אבל לענין גגין כיון דגביהי מרה"ר ומאן דחליף ואזיל הא לא קא חזי ליה בהדיא מש"ה זה עושה מעקה לחצי גגו וכו'. מהא דאביי שמעינן דמאן דבעי למפתח חלונותיו לרה"ר ואית בהו היזק ראיה על חצרו של חברו ואף על גב דרשות הרבים קא מפסקי בין חלונותיו לחצר חברו דינא הוא דמעכב עליה ולא מצי היאך למימר ליה לרשות הרבים קא פתחנא דהא הכא רשות הרבים קא מפסיק ואפ"ה קאמר זה עושה מעקה וכו'. ואם תאמר אי הכי נימא ליה בעל חלון לבעל חצר אגבה לי לכותלא דידך כי היכי דליסתליק ליה היזקא דידי מינך דהא זה עושה מעקה לחצי גגו וזה עושה מעקה לחצי גגו קאמרינן וכיון שכן אמאי סתמיה להאי חלון כוליה מקמי היזקא דחצר לא דמי דאלו לענין גגין כי היכי דלהאי אית ליה היזקא מיניה דהיאך ה"נ אית ליה להך היזקא מיניה דהאי הילכך הא דאמרינן זה עושה מעקה לחצי גגו וכו' לא לסלוקי היזקא דחברא מיניה הוא דעביד ליה כל חד מינייהו להאי מעקה אלא לסלוקי היזקא דידיה מחבריה הוא דעביד ליה כל חד מנייהו אבל הכא כיון דחלון הוא דמזיק ליה לחצר וחצר לא קא מזיק ליה לחלון ליכא למימר דבעל חצר הוא דעליה לסלוקי נפשיה אלא בעל חלון הוא דמחייב לסלוקי היזקא מיניה דהא קי"ל דהיזק ראיה שמיה היזק ואי קשיא לך הא קי"ל כר' יוסי דאמר על הניזק להרחיק את עצמו והכא קמחייבינן ליה לבעל חלון לסלוקי היזקא מיניה דחצר. שאני היזק ראיה דגיריה דידיה הוא וקי"ל דמודה רבי יוסי בגיריה.
מיתיבי אם היתה חצרו למעלה מגגו של חברו אין זקוק לו. הא דאותביה עליה דרב נחמן מהא דתניא אם היתה חצרו למעלה מגגו של חברו הכי פריך דהא ברייתא קתני אין זקוק לו כלומר אם אמר אחד מהם לחברו עשה מחיצה אין זקוק לו לפי שאין שם היזק ראיה מראובן לשמעון ולא משמעון על ראובן לא מראובן על שמעון לפי שהגג אין בה דירה כדי שיהא בה היזק ראיה ולא משמעון בעל הגג על ראובן שהרי גגו למטה מחצרו של ראובן ואינו יכול לראות ממנו כלום בחצרו ואי ס"ד בין גג לגג צריך מחיצה עשרה הכא אמאי אין זקוק לו נהי דשמעון אין זוקק לראובן שכיון שגגו למטה מחצרו הוא אין לחוש כאן להיזק ראיה ולא לנתפס עליו כגנב לפי שאין לך מחיצה יתירה מאותה גובה שבין קרקעות של ראובן לגגו של שמעון והדבר ידוע שהעליון יכול להפיל עצמו בתחתון ואומר אמצורי קא ממצרנא ונפלי אבל התחתון אין יכול לעלות אל העליון ואומר אמצורי קא ממצרנא מחלקי לפי שעל העליה א"א להיות אלא בכונה ולפיכך ראובן אמאי אין זקוק לשמעון נהי לד' אמות אין זקוק לו שהרי הגג אין לו דירה כדי שיהא בכך היזק ראיה עליו אלא למחיצה י' אמאי אין זקוק לו והרי יש לחוש שמא יהיה נתפס עליו כגנב כמו שיש לחוש בין גג לגג שהרי אפשר שיפיל עצמו על גגו של שמעון ויאמר אמצורי ממצרנא ופי' אמצורי פירש ר"ח כדכתיב [מ"ב ד'] ויזורר הנער והוא פשוט עצמותיו אלא לאו ש"מ כיון דגג אין בו היזק ראיה אפילו במחיצה עשרה אין זקוק לו אלמא לנתפס עליו כגנב לא חיישינן הכי נמי בין גג לגג כיון דליכא היזק ראיה למחיצה עשרה אין זקוק לו ולנתפס עליו כגנב לא חיישינן הכא.
<h2>דף ז:</h2>
[ההוא שטרא דיתמי דנפק תברא עליה אמר רב חמא לא מיקרע קרעינן ליה לשטרא ולא אגבויי מגבינן ביה אגבויי לא מגבינן ביה דהא נפק תברא עליה ומיקרע נמי לא קרעינן ליה דילמא לכי גדלי יתמי מרעי ליה לתברא. שלחה רב אחא לקמיה דרבינא אמר ליה כי האי גונא מאי שלח להו בכולהו הני שמעתתא הילכתא כרב חמא בר מהאי דאמ' לא קרעינן לשטרא דילמא לכי גדלי יתמי מרעי לה לשטרא דבהא ודאי לית הילכתא כוותיה משום דאחזוק שהדי בשקארי לא מחזקינן אלא מוקמינן תברא אחזקיה ומקרעין ליה לשטרא ולא משהינן עד דגדלי יתמי משום דקימא לן כרב נחמן דאמ' אסור לאדם שישהה שטר פרוע בתוך ביתו משום שנא' אל תשכן באהליך עולה. מר זוטרא אמ'] בהא נמי הילכתא כרב חמא דאם איתיה דתברא מעליא הוא איבעי ליה לאפוקי בחיי אבוהון ומדלא אפקיה איכא למיחש דילמא תברא זיפא הוא עד דגדלי יתמי וקרעי ליה ולא מגבינן נמי לשטרא דאכתי לא איתרע תברא. ולא תימא כיון דטעמא דמילתא דלא קרעינן לשטרא משום דאמרינן איבעי ליה לאפוקי בחיי אבוהון הוא ממילא שמעינן דדוקא היכא דמטי ליה זימניה דשטרא בחיי אבוהון וקא תבע ליה אבוהון בגויה אלא אע"ג דבתר דמית אבוהון מטא זימניה דשטרא כיון דהוה ידע דאיכא עליה שטרא אכתי איכא למימר אי האי תברא מעליא איבעי לי לאפוקי בחיי אבוהון לאזמוניה לבי דינא למכפייה למקרע האי שטרא.
תוספתא (ב"מ פי"א ה"ט) [מי שיש לו פתח במבוי אין בני מבוי כופין אותו לעשות דלת למבוי שיכול לומר רצוני שאכנס בחבילותי עד פתחי. פיר' וכיון שיכול לומר כך לא מיבעיא לכפות אותו לעשות עמהן שאין כופין אלא אפילו לעכב נמי יש לו רשות לעכב עליהן ולמנוע אותן מעשיית הדלת]. כופין בני מבוי זה את זה שלא להושיב ביניהם לא חייט ולא בורסקי ולא אחד מבעלי אומנויות. פיר' מפני שמרבה עליהם את הדרך מחמת הנכנסין והיוצאין אבל לשכינו אינו כופהו. כלומר אם אחד מבני מבוי עצמו הוא רוצה ליעשות רופא או אומן אין בני מבוי מעכבין עליו [דכי תנן חנות שבחצר יכול למחות בידו ולומר לו איני יכול לישן מקול הנכנסין והיוצאין] ותניא אחד מבני חצר שביקש לעשות רופא או אומן בני חצר מעכבין עליו הני מילי בחצר אבל במבוי אין בני מבוי מעכבין עליו. ויש לפרש [דהא דקתני] ולשכינו אינו כופהו כלומר שאם הי' אחד מבני המבוי חייט או בורסי [וביקש שכנו לעשות גם הוא חייט או בורסי] אין חבירו יכול לעכב עליו ולומר לו קא פסקת לי לחיותי. מי שיש לו חצר בעיר אחרת בני העיר משעבדין אותו לחפור עמהן בורות שיחין ומערות. פיר' שאלמלא אותן שיחין ומערות לא הי' אדם יכול לדור באותה העיר נמצאת אותה העיר חרבה ושאר כל הדברים אין משעבדין אותו. כופין בני מבוי זה את זה לעשות לחי וקורה למבוי פיר' כדי שיתכן בו עירוב. כופין בני בקעה לעשות להן חריץ ובן חריץ פיר' כדי שלא תקפוץ החיה ותכנס לבקעה כי ההיא דתנן ומקבל עליו מקום גדר חריץ ובן חריץ.
רשב"ג אומר לא כל החצירות ראויות לבית שער ולא כל עיירות ראויות לחומה. [והילכתא כרבנן בין לענין עיר בין לענין חצר דקימא לן יחיד ורבים הלכה כרבים. וההיא דאמרינן התם] אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן כל מקום ששנה רבי שמעון בן גמליאל במשנתינו הלכה כמותו וכו' הא אמרינן עלה אמוראי נינהו ואליבא דרבי יוחנן.
למימרא דבית שער מעליותא היא כי היכי דניכפיה למעבדיה והא ההוא חסידא דהוה משתעי אליה בהדיה ועבד בית שער ולא אשתעי אליהו בהדיה פיר' משום דלא מטא ליה קלא לעניי מאבראי. ופריק לא קשיא הא דעבד בית שער מיגואי דפתח שער מעליותא היא דקא מיכסיא חצר מבני רשות הרבים וליכא לעניי בהא הפסידא דהא מעיקרא בפתח החצר הוו קיימי וקרו והשתא נמי איפשר להו למיקם כדהוו קיימי מעיקרא דהא ליכא מידי דמנע להו והא דעביד ליה לבית שער מאבראי לאו מעליותא דאי אפשר להו לעניי למימטי עד פתח החצר ולמיקם התם כדהוו קיימי מעיקרא. איבעית אימא הא והא דעביד ליה מאבראי ולא קשיא הא דעבד לה דלת לאו מעליותא היא דהא קא מנע ליה מלמימטי עד הפתח ולמיקם התם כד הוה קאיי מעיקרא והא דלא עבד ליה מעליותא היא דאכתי איפשר ליה למיעל עד הפתח ולמיקם התם. ואיבעית אימא דעבד ליה דלת ולא קשיא הא דאית ליה פותחת. פיר' מסגר לאו מעליותא היא דהא אי אפשר להו לעניי למיעל לגואי והא דלית ליה פותחת מעליותא היא דאכתי איפשר להו למיפתח ליה ולמיעל לגואי. ואי בעית אימא הא והא דאית ליה פותחת ולא קשיא הא דפותחת דידיה מאבראי איפשר דפתחי ליה ועילי והא דפותחת דידיה מיגואי כיון דלא איפשר להו למיפתח ליה מאבראי ולמיעל לאו מעליותא היא.
בעא מיניה ר' אלעזר מרבי יוחנן כשהם גובים. לחומה דלתים ובריח א"נ לבית שער ודלת לחצר לפי נפשות גובין או דילמא לפי שבח ממון גובין. א"ל לפי שבח ממון הן גובין. פירש לפי שעל עסקי ממון הן באין ולא על עסקי נפשות. איכא דאמרי בעא מיניה ר' אלעזר וכו' לפי ממון. פירש ממון לבדו או דילמא (אף) לפי קירוב בתים הן גובים. בין ללישנא קמא בין ללישנא בתרא [לפי נפשות אין גובין] לפי שבח ממון הן גובין מיהו לישנא בתרא טפויי הוא דקא מטפייא דהאי שבח ממון לפי קירוב בתים הוא תדע שהרי אם יש שם שני בתים ששניהן קרובין (ואין) [והן] שוין בממון ודאי לפי שבח ממון הן גובין א"נ אם יש שם בית קרובה ואין בה ממון כלל כלום עולה על דעת שגובין ממנה כלום כיון שאין בה ממון למאי חיישא אלא בוודאי אע"פ שקרובה היא כיון שאין בה ממון אין גובין ממנה כלום הא למדת ששבח ממון הוא העיקר ומאי לפי קירוב בתים דקאמרינן אף לפי קירוב בתים שרואין בתחילה מי שיש לו ממון הרבה ומי שיש לו ממון מועט ואחר כך רואין מי שביתו קרובה להיזק ומי שרחוקה להיזק וגובין לפי כך וכן הלכה ורבינו חננאל ז"ל פסק לענין חצר שגובין לפי שבח ממון ולא איכפת ליה לפי קירוב בתים כלל ומסתברא כוותיה דכי אמרינן לפי קירוב בתים הני מילי בעיר דאיכא חצר דמקרבא ואיכא דמרחקא אבל חצר דכולהו בתים דילה קרובין נינהו אע"ג דחד מינייהו קריב טפי מחבריה ההוא קורבא ורוחקא מילתא זוטרתי היא ולא מעלה ולא מוריד וכן הדעת נוטה. ודברים אלו אינן אלא בשעה שיש שלום בעולם ואיכא אימת מלכות ואין לחוש אלא למי שבאין בדרך ליסטות או לאקראי בעלמא אבל בזמן שיש מלחמה בעולם והמלכים מתגרים זה בזה מסתברא דבכי האי גוונא לא איכפת לן בין קירוב בתים כלל דלגבי כרכום שכובש את העיר קירוב וריחוק בתים חדא מילתא היא הילכך אין גובין אלא לפי שבח ממון ואם באין על עסקי נפשות גובין אף לפי נפשות הואיל ועל עסקי שניהן הן באין. [והאי שבח דקאמרי' דוקא ממון המטלטל דאיכא למיחש עליה אבל ממון שאין מטלטל אין גובין עליו כלל דהא ליכא למיחש עליה מידי ואם יש לחוש לגזירת חצירות וקרקעות ולהוציא בני אדם מנכסיהן אי נמי לשריפת בתים ולנתיצתן וכיוצא בכך גובין אף לפי כולן הואיל ועל עסקי הכל הן באין].
<h2>דף ח.</h2>
רב פפא רמא דכריא איתמי. פיר' חפירת הנהר לתקנו ולהוציא אמת המים ממנו להשקות בה את השדות אמר ליה רבא ודילמא לא מדוין אמ' ליה משקיל שקלינן מיניהו אי מדוין זכות הוא להן להשקות ממנו את שדותיהן וזכין לאדם שלא בפניו ואי לא מדוין מהדרינן להו מאי דשקלינן מיניהו דהויא להו חובה ואין חבין לאדם שלא בפניו.
אמ' רב יהודה הכל לאגלי גפא ואפילו מיתמי. פיר' מפני שצריכין הן שמירה וזכות הוא להן אבל מרבנן לא רבנן לא צריכי נטירותא. לכריא דפתיא. פיר' תיקון רחובה של עיר ששם קובעין השווקים ומוכרין שם כל מיני מאכל. ואפי' מרבנן. פיר' דרבנן נמי צריכין הן שיהא בעיר שוק קבוע לקנות שם כל צרכן. ואי קא נפקי באכלוסא. כלומר ואם בני העיר הן בעצמן יוצאין ומתקנין אותה בלי שישכירו עליה אחרים רבנן לאו בני מיפק באכלוסא נינהו משום דזילותא היא שיהו מתקנין אותה בעצמן.
[ההוא דמי כלילא דשדו אטיבריה אתו לקמיה דר' אמרו ליה ניתבו רבנן בהדן אמ' להו לא כול' עד פש כובס ערק כובס בטל כלילא כלומר בטלה גזירת המלך אמ' ר' ראיתם שאין פורענות באה לעולם אלא בשביל עמי הארץ שהרי כשהלכו להם עמי הארץ בטלה גזירת האי כלילא ולא ביקש המלך מרבנן כלום הא למדת שבשביל עמי הארץ באין מיני פורעניות לעולם וכיון שכן רבנן אין חייבין מהן כלום. נקטינן מהאי מעשה ומדרב נחמן דאמ' ליה לרב חנן בר רב חסדא דרמא כרגא ארבנן קא עבר מר אדאורייתא ואדנביאי ואדכתיבי כול'] דכל מיני מסין ותשחורת המוטלין על הציבור בין קבועים בין שאינם קבועים אין תלמידי חכמים מסייעין בהם [את הציבור] כלל ודוקא ת"ח המתעסקין בתורתן ותורתן זו היא אומנותן אבל [מי שאינו מתעסק בתורה] ואין תורתו אומנתו אלא מתעסק במילי דעלמא חייב במה שהצבור מתחייב [שהרי] (ש)אינו מכלל רבנן והדין קאמר רבינו הרב זצ"ל.
[אמ' רב אסי אמ' ר' יוחנן הכל לפסי העיר ואפילו מיתמי. אמ' רב פפא לפרשא ולשורא ולטורזינא ואפילו מיתמי. פי' פרשא שומר העיר. שורא בנין החומה. טורזינא שומרי כלי המלחמה כלומר נטרי זינא]. כללא דמילתא כל מילי דאית להו הנאה ליתמי כגון פרשא ושורא וטורזינא דאית להו בהו נטירותא רמינן עלייהו [אבל מידי דלית בהו הנאה כגון מיני פורעניות וארנונות לא רמינן עליהו]. וצדקה אע"ג דמצוה היא לא רמינן עלייהו [ואע"ג דאמידי דהא תאני רב שמואל בר יהודה אין פוסקין צדקה על היתומים ואפילו לפדיון שבוים וטעמא דמילתא משום דיתמי לאו בני מעבד מצוה נינהו כדאמרינן התם פריעת בעל חוב מצוה] ויתמי לאו בני מעבד מצוה נינהו.
<h2>דף ח:</h2>
[תנו רבנן קופה נגבית בשנים ומתחלקת בשלשה נגבית בשנים לפי שאין עושין שררה על הציבור בפחות משנים ומתחלקת בשלשה מפני שהיא כדיני ממונות. פיר' לפי שצריכין לחקור ולדקדק מי שהוא ראוי ליטול ממנו הרבה ומי שהוא ראוי ליטול ממנו מעט. תמחוי גובה בשלשה ומתחלק בשלשה מפני שגיבויו וחילוקו שוה. פיר' כלומר בשעה שגובין אותו אותה שעה עצמה מחלקין אותו ואין משהין אותו מפני שמפסיד וכיון שגיבויו וחילוקו שוה ואין ביניהן פנאי ואי איפשר שיהא חילוקו אלא בשלשה שהרי כדיני ממונות הוא גם גיבויו יהא בשלשה. תמחוי בכל יום. פיר' כיון שתבשיל שנאכל לפי שעה הוא ואם משהין אותו מפסיד אי איפשר שיהא גיבויו מערב שבת לערב שבת שהרי אי איפשר לו שישהא כל השבת לפיכך נגבה בכל יום אבל קופה שאיפשר לה לשהות ואין בה הפסד לפיכך נגבית מערב שבת לערב שבת. קופה לעניי העיר תמחוי לעניי עולם. כלומר בין עניי אותה העיר בין עניי דאתו מעלמא. ורשאין בני העיר לעשות קופה תמחוי ותמחוי קופה ולשנותה לכל מה שירצו. כלומר אם גבו קופה והותירה ולא הספיק להן התמחוי שגבו אי נמי גבו תמחוי והותיר ולא הספיקה להן הקופה שגבו רשאין הן למכור מה שהותיר ולקנות ממנו מה שחסר. ומסתברא לן דדוקא קופה ותמחוי הוא שמשנין אותן להדדי משום דתרויהו לעניים נינהו אבל לשנותן לדבר שאינו צורך עניים לא מפני שהוא גזל עניים ואע"ג דהא ולשנותן לכל מה שירצו קתני האי לכל מה שירצו דקתני לכל מה שירצו מצורכי עניים כגון כסות ומדור וכיוצא בהן שאע"ג שקופה ותמחוי לשום מזונות נגבו מעיקרן יש להן לשנותן לדברים אחרים שהן מצרכי עניים אבל לדברים שאינן מצרכי עניים אין להן רשות לשנותן תדע דהא (ד)תנן במסכת שקלים [פ"ב מ"ה] מותר עניים לעניים מותר שבויים לשבויים מותר שבוי לאותו שבוי וכיון דמותר עניים לעניים האיך יכולין בני העיר לשנותו לדבר אחר ואמרינן נמי אמ' אביי מריש הוה עביד מר תרי כיסי חד לעניי עלמא וחד לעניי מתא כיון דשמעה להא דרב תחליפא בר אבדימי דהוה עביד חד ומתנה אנא נמי עבידנא חד ומתנינא דשמעת מינה דמתנה הא לא מתנה לא ואי סלקא דעתא הא דקתאני ולשנותן לכל מה שירצו ואפילו לדבר שאינו צורך עניים כיון דאביי ריש מתא הוה למה ליה לאתנויי השתא לדבר אחר יש לו לשנותו לעניי עולם לא כל שכן אלא לאו שמע מינה דהאי דקתני ולשנותן לכל מה שירצו לצורך עניים אבל לדבר שאינו צורך עניים אין להן רשות לשנותן כלל ואפילו היתה אותה צדקה שפסקו בני העיר עצמן וכל שכן אם היא צדקה שפסק אותה יחיד שאפילו אם יש מי שטועה ומפרש דהאי דקתני ולשנותן לכל מה שירצו לכל דבר הוא בין שהוא מצרכי עניים בין שאינו מצרכי עניים הני מילי במה שפסקו בני העיר עצמן דאדעתא דהכי פסקו ליה מעיקרא אבל במה שפסקו אחרים אי נמי יחיד בעלמא הרי אין להן בו רשות כלל כדי לשנותו ואפילו היתה צדקה זו שפסק היחיד דבר שנשתקע ממנו שם בעלים כגון שהקדיש קרקע לעניים ונשתקע ממנו שם בעליו אין להן לבני העיר רשות לשנותו לדבר שאינו צורך עניים כלל]. וההיא דאמרינן [ערכין ו' ע"ב] ישראל שהתנדב מנורה או נר לבית הכנסת דקיימא לן דהיכא דלא נשתקע שם בעלים ממנו מותר לשנותה לדבר מצוה אבל לא לדבר הרשות [ואם נשתקע ממנו שם בעלים מותר לשנותו ואפילו לדבר הרשות], שאני התם דעיקר ההקדש לבית הכנסת הוא ובית הכנסת צורך בני העיר היא וברשות דידהו רמיא תדע שהרי יש להן רשות למכרה ואפילו למשתי בה שכרא אבל מה שנקדש מעיקרו לעניים (או לבני העיר אין בהם שום) [אין לבני העיר בו] רשות כלל למכרו או לשנותו לדבר אחר ואע"ג דהנך עניים רמו עלייהו כי רמו עלייהו במאי דחסר להו אבל במאי דלא חסר להו לא רמו עלייהו. ועוד דבהא הוא דניחא להו לעניים דממונא דידהו הוא ולא צריך גבייה הילכך אם מכרו אותו בני העיר או שינוהו לדבר שאינו צורך עניים גזל עניים הוא ואסור ואותה מכירה או אותה שינוי מבוטלת ושנוי מבוטל הוא וחוזר.
האי דתני רשאין בני העיר להתנות על המדה ועל השערים ועל שכירות פועלים ולהסיע על קיצותן. כלומר לסייע שיש להן רשות להתנות לכל מי שמשנה על קיצותן שיהא מחוייב מלקות או נידוי או שיקנס בכך וכך כענין ההיא דאמרינן [גיטין ל"ו ע"ב] מנין שהפקר ב"ד הפקר דכתיב [עזרא י'] וכל אשר לא יבא לשלשת הימים כעצת השרים והזקנים יחרם כל רכושו והוא יבדל מקהל הגולה. והיכא דאיכא אדם חשוב שהוא תלמיד חכם הממונה פרנס על הציבור ואתנו בני העיר בלא רשותא דההוא ממונה עליהם ההוא תנאה לאו כלום הוא ומאן דעבר אקיצותא דידהו לא מיחייב בההוא מידי דאתנו עליה. דאמרי' הנהו טבחי דאתנו בהדי הדדי דכל דעביד ביומא דחבריה ליקרעינהו למשכיה אזל חד ועבד ביומא דחבריה קרעינהו למשכיה אתא לקמיה דרבא חייביה אותיביה רב יימר בר שלמיא לרבא ולהסיע על קיצותן ולא אהדר ליה אמ' רב פפא שפיר עבד דלא אהדר ליה הני מילי היכא דליכא אדם חשוב אבל היכא דאיכא אדם חשוב לאו כל כמיניהו דמתנו.
<h2>דף ט:</h2>
דהא היסט נבלה דמטמא בגדים ואינו מטמא אדם. פירוש מטמא בגדים דכתיב [ויקרא י"א] והנושא מנבלתם יכבס בגדיו והנוגע בנבלתם יטמא עד הערב הנה הנושא מטמא הוא בגדים והנושא הוא מסיט ואינו מטמא אדם כדכתיב והנוגע בנבלתם יטמא עד הערב הנוגע בנבלתם הוא שמטמא ולא הנוגע בנושא מה טעם נושא זה דהיינו היסט מטמא בגדים ואינו מטמא אדם לאו משום דטומאה בחיבורים שנו כאן וראיה לזה (שפירוש זו) [שפירשנו] דהיינו נושא היינו מסיט דגרסינן פרק אמר רבי עקיבא [שבת פ"ב ע"א] מנין לעכו"ם שמטמאה במשא כנדה אמר רבה במשא כ"ע לא פליגי דמטמא כי פליגי באבן מסמא ור' אלעזר אמר באבן מסמא כולי עלמא לא פליגי דלא מטמא כי פליגי במשא ואותביה עלייהו מהא דתני מגע נכרי ונכרית מגע עכו"ם ומשמשיה הם ולא היסטן רבי עקיבא אומר הם והיסטן בשלמא לר' אלעזר ניחא אלא לרבה קשיא מדקמותביה עלה דרבא דאמר במשא כולי עלמא לא פליגי מהא דקתני מגע עכו"ם הם ולא היסטן רבי עקיבא אומר הם והיסטן מכלל דהיסט ומשא חדא מילתא היא.
<h2>דף יא.</h2>
אמ' ר' אסי אמ' ר' יוחנן ארבע אמות שאמרו חוץ משל פתחים. שנמצא שנותנין לכל אחד ואחד ארבע אמות ברוחב הפתח על שמונה כנגד הפתח הילכך אם יש במילוסה של חצר כדי שינתן לכל אחד מהן ארבע אמות על שמונה חולקין ואם לאו חבירו מעכב עליו ומעלין אותו בדמים.
[אמ' רב הונא חצר לפי פתחיה מתחלקת. פיר' שאם יש לראובן בה שני בתים ולשמעון בית אחד יש לראובן במילוסה של חצר שני שלישים כפי פתחיו ושמעון שליש אחד. ורב חסדא אמ' נותן לכל פתח ופתח ארבע אמות והשאר חולקין בשוה והילכתא כרב חסדא דתניא כוותיה]. והאי חצר דאפליגו בה רב הונא ורב חסדא הוא [בחצר שהיא] כעין חצרות של כפרים [עסיקינן] שכל אחד מכיר את ביתו ואין לו לכל אחד מהן חלק (בעולם באויר) [ידוע במילוס] החצר כגון שבא ראובן ובנה בקרקע עולם בית א' ובא שמעון ובנה כנגדו ב' בתים ואחר כך באו שניהם והסכימו והקיפו על בתים אלו בזה נחלקו רב הונא ורב חסדא דרב הונא סבר כשבאין לחלוק שמעון נוטל שני שלישי החצר וראובן שליש א' לפי שכיון שבנה שמעון שני בתים נמצא שהחזיק בשני שלישים וראובן שלא בנה אלא בית א' לא החזיק אלא בשליש א' ורב חסדא סבר נותן לכל פתח ופתח ארבע אמות והשאר חולקין בשוה אבל חצירות שבמדינות שהן בין שני שותפין ויש לכל אחד מהן בה חלק (ידוע) כשבאין לחלוק הדבר ידוע שאין כל אחד מהן נוטל אלא לפי (חלקו) [מה שמביא ראיה] שיש לו בה בין מועט בין מרובה הילכך אם מגיע לכל אחד מהן בחלקו מחצר זו בית של ד' על ד' אמות ולפניו אויר שיש בו ארבע על שמונה שנמצא שיש בה דין חלוקה כופין זה את זה לחלוק בין יש לו בזה האויר פתחים הרבה בין שאין מגיע לו אלא פתח א' אבל אם אין מגיע לו בחלקו זה השיעור יש לו לעכב על חבירו שלא לחלוק וחוזר לדינא דגוד או איגוד. ואם הוא טרקלין שקורין אותו בלשון ערבי קצי"ר כבי"ר שאם יחלק לא ישאר שמו עליו יכול חבירו לעכב עליו שלא לחלוק (וחוזרין לגוד) [אלא מעלין אותו בדמים דהיינו דינא דגוד] או איגוד כדתניא כל שאילו יחלק ושמו עליו חולקין ואם לאו מעלין אותו בדמים.
אמ' אמימר האי חפירא דסופלי יש לה ארבע אמות לכל רוח. פיר' דקסבר אמימר דהאי חפירא דסופלי כבית היא חשובה וזכיא בד' אמות קרקע כנגד פתחה וכיון דאית לה ארבעה פתחים מארבע צדדיה זכיא בארבע אמות מכל צד וצד ולא מצי חבריה למימר ליה האי לאו בית הוא ולא זכיא בארבע אמות. פיר' חפירא דסופלי מקום שמעבדין בו את העורות.
<h2>דף יא:</h2>
באכסדרה רומיתא. דקירוייה מתתאי לא אפשר למיעל לגואי ולמפרק.
מרפסת. שהיא בית שעולין ממנו לשתי עליות או שנכנסין ממנו לשתי חצרות או לשני בתים.
זבל שבחצר מתחלק לפי פתחים. פירוש לפי שעיקרו מן הבתים הוא וכפי רוב הבתים ירבה הזבל. ואכסניא. כלומר והזבל של אכסניא מתחלק לפי בני אדם הדרים בחצר משום דמעלמא קא אתי ואין מועיל בו רוב הבתים כלל.
אמר רב הונא אחד מבני מבוי שבקש לסתום כנגד פתחו בני מבוי מעכבין עליו. פירוש כגון מבוי שיש לו פתחים הרבה באורך המבוי ונשאר בסוף מקום שאין בו אלא פתחו של ראובן בלבד שנמצא אותו מקום פנוי לראובן ואין אחד מבני מבוי משתתף בו עמו ואם ירצה עכשיו ראובן להכניס אותו המקום הפנוי בכלל חצרו ויעמיד פתחו בצד הפתח הקרוב לו מפתחי המבוי קאמר רב הונא דבני המבוי מעכבין עליו מפני שמרבה עליהם את הדרך כלומר קודם שיכניס מקום זה לחצרו היה מוליך משאו לשם ומפרק אותו אצל פתחו ולא היו נדחקים במבוי עכשיו שמכניסו בחצרו ומוציא פתחו לחוץ בצד הפתח הקרוב לו נמצא שמפרק משאו בחוץ בצד זה הפתח וירבה הדוחק במבוי ואין הלכה כרב הונא משום דקם ליה כיחידאה וכיון שאותו מקום אין אחד מבני מבוי משתתף בו עמו והוא משתתף עמהם בשאר המבוי אם בקש להכניסו בחצרו אין בני מבוי מעכבין עליו.
<h2>דף יב.</h2>
בית סתום אין מטמא כל וכו'. פירוש קי"ל שבית שיש בו טומאה הטומאה יוצאה עד פי הפתח מבחוץ הילכך אם (לא) פרץ את פצימיו הרי הסיח דעתו מאותו פתח ונעשה אותו מקום כשאר כותלי הבית שלא היה פתח מעולם ונמצא הבית בלא פתח והרי כל מקום ממנו י"ל ששם יהיה הפתח ולפיכך מטמא כל סביביו.
ולא פליגי מר כי אתריה. פיר' באתריה דמר ארעא שמינה טפי בתשעה חציי קבין סגיא ובאתריה דמר ארעא כחישא ומשום הכי קאמ' תשעת קבין.
אמר רב יוסף בי רדו יומא. פי' מה שחורשים ביום אחד פחות מכאן אין בה דין חלוקה מפני שצריך לשכור פועל ליום ואין לו במה יעבוד אלא מקצת היום ומ"ה קאמר רב יוסף שאם מגיע לכ"א מהם כדי עבודת יום אחד שאין עליו הפסד חולקים ואם אין מגיע לכ"א מהם אלא פחות מעבודת יום אחד כיון שיש על כ"א מהם הפסד לפי ששוכר הפועל ועושה מקצת היום וכשמשלים לעבוד אותו מקום יושב ובטל ונמצא שמשלם לפועל שכר אותו יום כלו ואינו עושה אלא מקצתו לפי' אין בה דין חלוקה. ואקשי' האי בי רדו יומא היכי דמי אי שיעור מאי דכריב ביומא אף על גב דבכריבה ליכא פסידא בזריעה הא איכא עליה פסידא דבארעא דכרבי לה חד יומא סגי לה במקצת יומא בזריעה וכי אגר פועל בזריעה הא קא מפסיד דיהיב אגר יומיה ופועל לא עביד אלא מקצת יומא ואי קאי בי רדו יומא דקאמר ארעא דזרעי לה ביומא הוא אע"ג דבזריעה ליכא עליה פסידא אבל אית לה פסידא בכריבה ומיזדרעה בחד יומא לא סגי לה בכריבת חד יומא וכריבת תרי יומי נמי לית בה אלא יומא ופלגא וכיון שכן הא איכא עליה פסידא דקא אגר פועל למכרב ויהיב ליה ביומא תנינא אגר כולי יומא ואף על גב דלא עביד אלא מקצת יומא ומתרצינן איבעית אימא האי בי רדו יומא דאמר רב יוסף ארעא דזרעה לה בחד יומא ודקא קשיא לך הא קא מפסיד לענין כריבא ליכא עליה פסידא דכי שלים פועל בכריבה פלגו יומא תני לה זמנא אחריתי כלומר חוזר הכריבה עד דשלים יומא ואיבעית אימא ארעא דכרבי לה בחד יומא ודקא קשיא לך הא קמפסיד לענין זריעה הא נמי ליכא פסידא משום דזרע לה בהדורי כלומר זורע ושונה הכריבה לכסות הזרע שזרע עד דשלים יומא. דולא. פי' ארעא דמשקין לה בדולא בכמה יומי אית ביה דין חלוקה אר"נ בי דלו יומא אבל פחות מכאן לית בה דין חלוקה דאי פליגי איכא עלייהו פסידא דקא אגרי אגירא לדלויי כולי יומא ודלו מקצת יומא ובטל שאר יומא. פרדיסא. בכמה יש בה דין חלוקה אמר אבוה דשמואל עד ג' קבים תנ"ה האומר לחברו מנת בכרם אני מוכר לך סומכוס אומר לא יפחות מג' קבים א"ר יוסי אין אלו אלא דברי נביאות פי' שהרי מנת בכרם סתם קאמר ואמר התנא דעתו וידע כמה נתכוון ל[ה]קנות. ויש לפרש שר' יוסי חולק הוא על סומכוס בכך וה"ק זה המוכר שאמר מנת בכרם אני מוכר לך (כלומר לברר כמה מכר לו דברי נביאות) כלומר צריכים אנו נביא לברר מה היה בדעתו וכמה נתכוון להקנות אבל ג' קבים דקאמר סומכוס אין לסמוך עליהם וזה הפי' הוא הנכון. בבבל אמר רבא בר קיסנא תלת אציאתא בני תליסר גופני כי היכי דרפיק גברא בחד יומא. נמצא עכשיו הכלל העולה בידינו בדין זה שאין מחייבים בבבל וה"ה לשאר ח"ל לחלוק בשדה וכרם ובשדה בית השלחין אלא עד שיגיע לכ"א בכרם מה שעושה בו הפועל כל היום ובשדה הבעל מה שחורש בו כל היום כלו ובשדה השלחין מה שמשקה בו כל היום אבל פחות מכאן אין בו דין חלוקה.
אמר אמימר חכם עדיף מנביא אמר רב אשי תדע דקאמר גברא רבא מלתא ומתאמרה הל"מ כותיה. ואף על גב דהך גברא לא שמעה להך מלתא מעולם הרי חכם עדיף מנביא דאלו נביא לא אמר אלא מה דשמע ומה דיהבי בפומיה למימר ואלו חכם קאמר מאי דאתמר למשה מסיני ואף על גב דלא שמעה.
<h2>דף יב:</h2>
פשיטא חלק בכור וחלק פשוט יהבינן ליה אחד מיצרא. פי' כיון דזכי ליה רחמנא פי שנים כחלק אחד דאמי. יבם מאי. כלומר כי אתי למיפלג בניכסי אבוה בהדי אחוה מי מצי למישקל חולקיה וחולקא דאחוה מיתנא אחד מיצרא דאמרי' הואיל וזכי ליה רחמנא בניכסי אחוה מיתנא כחלק אחד דאמי כדין הבכור או דילמא לא דאמי לבכור דאילו בכור משמא דנפשיה הוא דקא שקיל להו להני תרי חולקי ומשום הכי כחלק אחד דאמי אבל יבם דלאו משמא דנפשיה הוא דקא שקיל ליה להאי חולקא אלא משמא דאחוה מיתנא כתרי חולקי דאמיאן ולא מצי למישקלינהו אחד מיצרא אלא מעלינן ליה בדמי מאי אמ' אביי היא היא כלומר דינו כדין הבכור רבא אמ' אמ' קרא והיה הבכור הוייתו כבכור למשקל תרי חולקי חולקיה וחולקא דאחוה מיתנא ואין חלוקתו כבכור הילכך כי אתו למיפלג חזינן ליה להאי מיתנא כמאן דאיתיה בחיים ופלגי לה לארעא למנינייהו בשבח ומדה ועבדינן גורל בשמא דכולהו ושקיל כל חד מינייהו היכא דנפיק ליה בגורל בין איתרמי למיהוי בהדיה חולקא דנפשיה בין לא איתרמי.
ההוא גברא דזבין ארעא אמיצרא דבי נשיה. כלומר אצל השדה שהביאה לו אשתו בנדוניתה כי קא פלגי חתניה בהדיה אמ' להו פליגו לי אמיצראי כלומר הבו לי חולקא דנדוניא אמיצרא דהאי ארעא דזבנית אמ' רבה כגון זה כופין על מידת סדום. דכיון דיהיב להו שבחא דאית ליה בהאי חולקא על שאר חולקי מאי איכפת בין האי חולקא להנך חולקי מתקיף ליה רב יוסף מצו חתניה למימר האי חולקא דבעית למישקל בהאי שבחא אנן יהבינן ליה שבחא טפי עד דמעלינן ליה בנכסי דבי מריון דעדיפי טפי דכיון דשבח עדיף לן טפי והילכתא כרב יוסף.
חדא אהאי ניגרא וחדא אהאי ניגרא אמ' רבה כגון זה ודאי כופין על מידת סדום. דהא ליכא ביניהו שבחא כלל כי היכי דליעלו כניכסי דבי מריון. מתקיף ליה רב יוסף זמנין דהאי מדוין והאי לא מדוין והילכתא כרב יוסף.
נקטינן מהאי שמעתא דלא אמרינן כופין על מדת סדום אלא היכא דשוו חולקי להדדי וליכא בינייהו הפרש כלל אבל היכא דלא שוו חולקי להדדי ליכא למימר בהא דמדת סדום היא דאי הוה חולקא דאמצריה עדיף מהאיך וקא בעי למשקל ביה תילתא משום שבחא דאית ביה מצי חבריה למימר אנא יהיבנא שבחא טפי ומעלינא (לך) [ליה] כנכסי דבר מריון משום דהאי גיסא דאית ביה האי שבחא עדיף לי(ה) מהנך תרי תילתא דיהבת לי בהאי גיסא אחרינא. ואי האי חולקא עדיף מההוא חולקא דאמצריה וקאמר ליה שקול את תילתא בהאי גיסא טבא משום שבחא דאית ביה ואשקול אנא תרי תילתא בהאי חולקא דאמצראי מצי חבריה למימר ליה תרי תילתא בהך חולקא עדיף לי מתילתא בהאי חולקא טבא. אבל וודאי אי אמר ליה שקול את האי חולקא טבא ואשקול אנא האי חולקא דאמצראי מדה כנגד מדה ולא שקילנא מינך [שבחא] כלל לא מצי אידך לדחויי ליה להאיך [דהא ודאי מידת סדום היא דהא כי שאוו תרווייהו להדדי כיפינן ליה להאיך] ויהבינן ליה להאי דאמצריה וכ"ש הכא דקא שקיל אמצריה כחוש ויהיב לי' לחבריה הך חולקא טבא מדה כנגד מדה ולא שקיל מיניה שבחא כלל. וליכא למימר הכא האי דקא יהבית לי האי חולקא טבא בלי למשקל ביה שבחא מינאי מתנה היא ולא ניחא לי דכתיב [משלי ט"ו] ושונא מתנות יחיה דכי אמרינן מתנה היא ובמתנה לא ניחא לי במידי דלית ביה דין חלוקה וקא אמר ליה טול אתה שיעור ואני פחות דהתם ודאי כיון דקא יהיב ליה לחבריה טפי מהאי דשקיל איהו מתנה הוא ויכול למימר במתנה לא ניחא לי אבל הכא דקא יהיב מדה כנגד מדה [אע"ג דהך חולקא דקא יהיב ליה עדיף מהאי חולקא דקא שקיל וקא יהיב ליה ניהליה] בלי למשקל מיניה שבחא לאו מתנה הוא משום דאמר ליה האי דלא שקילנא מינך שבחא משום דהאי חולקא דשקילנא הוא אמצראי וטפי עדיף לי מהאי חולקא טבא דיהיבנא לך (ולא יהיבנא לך מתנה מידי) [דלא סמיך אמיצראי והוה ליה האי שבחא דאית ביה בחולקא דקא סמיך אמיצראי עדיף גבאי מההוא שבחא דאית ביה דהך חולקא ומשום הכי לא שקילנא מינך שבחא דהא לא חזי לי למישקל מינך מידי משום] דקם ליה שבח כנגד שבח. והיכא דהוה ארעא בין ראובן לשמעון לראובן תרי חולקי ולשמעון חד חולקא ואית בה בהאי ארעא תילתא עידית ותרי תילתא בינונית והך תילתא דעידית קאי בי מצעי דכי שקיל ראובן להנך תרי תילתא בהאי גיסא או בהאי גיסא הך תילתא דעדית איהו דקא שקיל ליה כיון דמעיקרא תרי חולקי אית ליה לראובן בהאי ארעא ולשמעון חד חולקא הנך תרי חולקי דראובן כחד חולקא דמיין ושקיל ליה בהדי הדדי וילפינן ליה להאי מילתא מדאמרינן פשיטא חלק בכור וחלק פשוט בחד מצרא יהבינן ליה דכיון דזכי ליה רחמנא פי שנים כחד חולקא דמי והא ליכא למימר דבארעא דשויא להדדי קאי דאי דשויא להדדי מאי אריא חלק בכור וחלק פשוט אפילו כולי עלמא נמי דהא קיימא לן כופין על מדת סדום אלא ודאי בארעא דלא שויא להדדי עסקינן ואפילו הכי שקיל ליה בהדי הדדי [אלמא כיון דמעיקרא הכי זכי ליה רחמנא פי שנים כחד חולקא דאמי ושקיל ליה בהדי הדדי] הכא נמי כיון דמעיקרא תרי חולקי אית ליה בהאי ארעא כחד חולקא דמי ושקיל ליה בהדי הדדי ולא מצי חבריה למימר ליה מעלינא לך להך תילתא [מציעא] כנכסי דבר מריון. אלא מיהו דוקא היכא (דהוה) [דאתו] ליה הנך תרי חולקי בחד זימנא כגון דנפלי ליה בירושה או זבנינהו בחד זימנא דומיא דחלק בכורה וחלק פשוט אבל אי זכה בהו בתרי זימני כגון דזבין והדר זבין כיון דמעיקרא תרי חולקי נינהו מצי האיך למימר ליה תלתא חולקי הוא דעבדינן להאי ארעא ומעלינן ליה כנכסי דבר מריון להך חולקא דבי מצעי. והא דאמרינן נמי דאי נפלו ליה בחד זימנא דשקיל בהדי הדדי לאו דשקיל מדה כנגד מדה דאם כן הוא ודאי קא מפסיד מארי תילתא טובא דקא שקיל מנתא דיליה (בינונית אבל) [זיבורית אלא] לבתר דמשוינן ליה לארעא הוא דשקול הנך תרי תילתא בהדי הדדי דחזינן מעיקרא כמה טופיינא חזי למשקל הך פסקא (דבינונית) [דזיבורית] מהאי פסקא דעידית עד דשוו דמיהון להדדי ובתר הכי שקיל מרי תילתא להך חולקא (דבינונית) [דזיבורית] בההוא טופיינא דטפינן ליה בארעא משום דהיא כחושה ושקיל מרי [תרי] תילתא לתרי תילתא דיליה נכי ההוא טופיינא דטפינן ליה למרי תילתא [משום כחשא דארעא כי היכי דנישוו אהדדי בדמים] והכי נמי עבדינן בחלק בכורה וחלק פשוט דיהבינן ליה אחד מצרא.
תרויהו אחד ניגרא אמ' רב יוסף כגון זה ודאי כופין על מידת סדום. דהא ליכא ביניהו הפרש כלל. מתקיף ליה אביי מצי חבריה למימר ליה בעינא לאפושי אריסי. כלומר בהאי גיסא דליתיה אמיצרך פלגו חולקי הוא דשקילנא ביה ומעלינא ליה להך חולקא דאמיצרך ושקילנא ביה פלגו אחרינא כי היכי דליהוו לי תרי אריסי חד בהאי ארעא וחד בהאי ארעא והילכתא כרב יוסף דאמ' מידת סדום היא כיון דלא מעלי ליה אלא משום אפושי ארישי אפושי ארישי ולא כלום היא.
<h2>דף יג.</h2>
חד גיסא נהרא וחד גיסא ניגרא. כגון דהוה נהרא ברוח מזרחית ומימשך ליה לרוח צפונית וניגרא ברוח מערבית ומימשיך ליה לרוח דרומית וקא בעי השתא כל חד מיניהו למישקל מנהרא ומניגרא דילמא לא מדוין חד מיניהו פלגי לה לארעא קרנא זול כגון זו\raster(85-,85-)="Z583;" שנמצא בחלק ראובן הנהר שיש ברוח מזרחית כולו עם הניגרא הנמשכת ברוח דרומית כולו ובחלק שמעון הניגרא שיש במערב כולו עם הנהר הנמשך לרוח צפונית כולו. דבדין הוא דליפלגו לה להאי ביושר ונעביד מחיצה באמציעתה ממזרח למערב אי נמי מצפון לדרום דאישתכח גבי כל חד מיניהו נהרא וניגרא אלא היינו טעמא דפלגי לה לקביל אלכסון משום דאילו פלגי לה באמצעיתה ממזרח למערב אי נמי מצפון לדרום אשתכח דקא שקיל חד מיניהו מנהרא טפי ממאי דשקיל מניגרא וקא שקיל חבריה מניגרא טפי ממאי דשקיל מנהרא הילכך באלכסון עדיף כי היכי דלישקול כל חד מיניהו מנהרא כמה דשקיל מניגרא דהא גבי ראובן רוח מזרחית כוליה נהרא ורוח דרומית כוליה (נהרא) [ניגרא וגבי שמעון רוח צפונית כוליה נהרא] ורוח מערבית כוליה ניגרא.
ולא את הטרקלין וכו'. פי' טרקלין בית מרובע שארכו כרחבו והוא עשר על עשר או יותר מכאן אבל פחות מעשר על עשר אינו נקרא טרקלין כדאיתא בפרק המוכר פירות [צ"ח ע"ב] הילכך כשבאין לחלוק אם מגיע לכל אחד מהם עשר על עשר שנמצא עדיין שמו עליו חולקין ואם לאו מעלין אותו בדמים.
[אין בהן כדי לזה וכדי לזה מאי רב יהודה אמ' אית דינא דגוד או איגוד. כלומר מצי חד מינייהו למימר ליה לחבריה גוד את או איגוד אנא הילכך אי אגיד לנפשיה שפיר ואי לא מוגד ליה לחבריה ולא מצי למימר ליה לא מיגד אגידנא ולא אוגודי אוגידנא לך ורב נחמן אמ' לית דינא דגוד או איגוד ומצי נתבע למימר ליה לא מיגד אגידנא מינך ולא אוגודי מוגידנא לך אלא עמוד אתה בשלך ואני אעמוד בשלי]. הילכך לרב נחמן האי חצר אי לאגרא קיימא מוגרי ליה לעלמא ופלגי ליה לאגרא ואי לדירה קיימא כיון דקיימא לן היזק ראיה שמיה היזק לא מצו למידר בהדדי אלא דייר ביה האי חד שתא והאי חד שתא ולא מצי חד מינייהו למימר ליה לחבריה נידור ביה אנא חד ירחא ואת חד ירחא משום דאמר ליה כל תלתין יומין לא מצינא דאטרח ואי מרחץ הוא וקאי לאגרא מוגרי ליה ופלגי ליה לאגרא ואי לא עביד לאגרא עיילי ביה תרווייהו ולא מצי חד למימר לחבריה עול את ביומא דילך ואנא ביומא דילי עבידנא מאי דבעינא או עיילנא ביה או מוגרנא ליה משום דאמר ליה האיך אנא בכל יומא ויומא בעינא דאיעול את אי ניחא לך עול בהדאי דמרחץ לית ביה משום היזק ראיה משום דכולהו אינשי הכי רחצי ואי נמי לא ניחא לך דתיעול בהדאי הא איפשר למיפלגיה בשעות בהדאי דהא ליכא למימר דכוליה יומא (בעינא) [בעיא] למרחץ אבל למפלגינהו ליומי בהדאי ולאפקוען ההוא יומא דמטי לך לית לך רשותא משום דכל יומא ויומא קא בעינא למרחץ דמה לי הפקעה פורתא דכי היכי דלית לך למימר לי גוד או איגוד ולאפקועי מינאי לעולם הכי נמי לית לך למימר לאשתמושי ביה את חד יומא ואנא חד יומא ולאפקועי מינאי ההוא יומא דקא מטי לך אבל ודאי אי מידי דלא אפשר לאשתמושי בהדי הדדי אי נמי אפשר ואיכא עליה פסידא בהא התם ודאי פלגי להו ליומי כדאמרינן.
אמר ליה רבא לרב נחמן לדידך דאמרת לית דינא דגוד או איגוד בכור ופשוט שהניח להם אביהם עבד ובהמה טמאה היאך הן עושין. כלומר בשלמא פשוט ופשוט כיון דשוו חולקיהון אפשר דהוי להו מלאכה דמצטרפי לתרווייהו ומשתמשי בהאי עבד ובהמה טמאה בהדי הדדי אלא בכור ופשוט דלא שוו חולקיהון היכי עבדי. שאני אומר עובד לזה יום א' ולזה ב' ימים. אלמא היכא דאפשר להו לאשתמושי בהדי הדדי וליכא עליה דחד מינייהו פסידא או הזיקא משתמשי ואי לא פלגי להו ליומי. ואע"ג דהא דרב נחמן ליתא איצטריכינן לברורי טעמא דלפשוט מינה לרב יהודה היכא דלא בעי חד מינייהו לאגודי ליה לחבריה אלא כל חד מינייהו אמר איגוד דהכי נמי דינייהו. נקוט האי כללא בידך דכל מידי דלית ביה דין חלוקה ואמר חד לחברי' גוד או איגוד כייפינן ליה לאידך למיגד או לאגודי ולא איכפת לן בנתבע אי לא מצי למיגד דהא חבריה הוא תובע ואמר ליה אי לא מצית למיגד אנא אוגדנא ממך והיכא דתובע לא אמר ליה גוד או איגוד אלא קאמר גוד בלא איגוד או איגוד בלא גוד כיון דלא אמר גוד או איגוד לא משגחינן ביה כלל ואי כל חד מינייהו אמר לחבריה גוד מינאי שבקי ליה כדאיתא ומשתמשי ביה תרווייהו. והא דתנן בפ' גט פשוט עשאן לשכר השכר לאמצע איכא לפרושי ביה דדין קצוב הוא דכל מידי דעביד מעיקרא למיגר כגון בית הבד ומרחץ ופונדק [כיון ד]מוגרי ליה תרווייהו לית ביה דינא דגוד או איגוד והאי דקתני עני ועשיר משום דקבעי למיתני סיפא עשאן לעצמו הרי העשיר אומר לעני וכו' דהתם ודאי לא משכחת לה אלא בעני ועשיר דגוד איכא איגוד ליכא ואיכא לפרושי דהאי עשאן לשכר דקתני במתני' דוקא עני ועשיר דגוד איכא איגוד ליכא אבל שניהם עשירים אי נמי עני ועשיר ואמר ליה עשיר לעני גוד או איגוד אפילו דבר העשוי לשכר כייפינן ליה לנתבע למיגד או לאגודי והדבר צריך עיון.
<h2>דף יג:</h2>
ואמר שמואל ל"ש אלא תורה שהוא בכרך אחד אבל תורה שהוא בשתי כריכות חולקים. דשקיל האי כרך חד והאי כרך חד וליכא משום בזיון הקדש והא הכא בכתבי הקדש ואפילו בשתי כריכות כמאן דלית ביה דין חלוקה דמי דהא למר מיבעי ליה האי והאי ולמר מיבעי ליה האי והאי ולא סגי בחד מינייהו בלא חבריה דמאי דאיכא בהאי כרך ליכא בהאי כרך. אא"ב שמואל אית ליה דינא דגוד או איגוד היינו דחולקים דכיון דאלו אמר חד מינייהו לחבריה גוד או איגוד הוה אית ליה מדינא למכפייה למיגד או לאוגודי ולאפקועי ליה כולה מיניה בדמים השתא דליכא חד מינייהו דקאמר גוד אלא תרווייהו אנא איגוד דקאמרי חולקים ומפקע ליה כל חד מינייהו לחבריה מההוא כרך דקא שקיל לנפשיה אא"א קסבר שמואל לית דינא דגוד או איגוד אלא משתמשי בה תרווייהו ולא מפקעינן ליה לחד מינייהו (ממלתא דלית מיניה) [ממנתא דאית ליה] בדמים הכי נמי (ליקרוביהו) [ליקרו בהו] תרווייהו ואמאי כאיף ליה כל חד מינייהו לחבריה למפלג ולאפקועי מנתא דיליה מההיא כרך דקא שקיל לנפשיה.
ולא והא רבין בר חנינא כו' ואמר להו רבא לית דינא דגוד או איגוד. אלא ישתמשו בהו תרווייהו בהדדי אלמא כיון דלית בהו דין חלוקה דהא כל [חד] מנייהו לתרווייהו בעי ולא סגי ליה בחדא מנייהו בלא חברתה קאמר דלית בהו דינא דגוד או איגוד ושני הכא דלמר מבעי ליה האי והאי ולמר מבעי ליה האי והאי דאשתכח דכל חד מנייהו אנא איגוד קאמר וליכא בהו מ"ד גוד או איגוד וכיון דכל חד מנייהו אנא איגוד קאמר שבקי ליה כדאיתנהו ומשתמשי בהו תרוייהו אבל אלו אמר ליה חד מנייהו לחבריה גוד או איגוד ה"נ דכייפינן ליה לחבריה עד דאגיד להו או עד דמוגד לתרוייהו.
וי"א כל אחד ואחד בפני עצמו. כלומר וי"א כי ר' אלעזר בן עזריה לא התיר אלא כל אחד ואחד בפני עצמו א"נ יש לפרש הכי וי"א כי ח' נביאים אלו שהיו לו לביתוס בן זונין כ"א בפני עצמו היו. א"ר מעשה והביאו לפנינו תורה נביאים וכתובים מדובקים כאחד והכשרנום ובין כל חומש וחומש של תורה כלומר בין ספר בראשית לואלה שמות בין ספר שמות לויקרא בין ספר ויקרא למדבר סיני ד' שיטין.
וכן כל נביא ונביא של שנים עשר (ד') [ג'] שיטין. מתחיל מלמטה ומסיים מלמעלה. כלומר כיון שמרחיק ג' שיטין אע"פ שלא נשאר מן הדף אלא מעט יש לו רשות להתחיל בנביא א' וכן בסוף יש לו לסיימו ואפי' בתחלת הדף שכיון שהתרנו להתחיל בנביא (אחד) [אחר] באותו הדף עצמו לאחר ג' שיטין אין אנו מצריכין אותו לכוון עצמו לסיים בסוף הדף. ואיכא נוסחי דאית בהו מסיים מלמטה ומתחיל מלמעלה. ויש לפרשו כלומר אם סיים מלמטה מתחיל למעלה בלי הרחקת ג' שיטין לפי שלא הצריכום להרחיק ג' שיטין אלא כשסיימו מלמעלה א"נ בתוך הדף שנמצא שצריך להתחיל בדף זה עצמו אבל כשמסיים בסוף הדף מתחיל האחרת בלי הרחקה כלל. ואיכא נוסחא אחריתי דאית ביה הכי ובין נביא ונביא שאינם של י"ב כגון ישעיה וירמיה מתחיל מלמעלה ומסיים מלמטה לפי שלא אמרו מרחיק ג' שיטין ומתחיל בדף עצמו אלא בין נביא ונביא של י"ב שהוא ספר א' וכן ד' שיטין שבין חומש וחומש של תורה לפי שכלם ספר א' הם. אבל יהושע שופטים שמואל כו' שכ"א מהם ספר בפני עצמו הוא אינו מתחיל בדף שסיים בו כלל אלא בדף האחר שאם בא לחתוך חותך הלכך כשמתחיל מתחיל מלמעלה וכשמסיים מכוון עצמו שיסיים למטה כדי שיתחיל בספר של אחריו למעלה. ויש לפרש ומתחיל מלמעלה כמו שאמרנו ומסיים מלמטה כלומר ומסיים אפי' מלמטה אבל אם סיים בתוך הדף אין בכך כלום שהרי הספר שלאחריו בתחלת הדף האחרת הוא שמתחיל בו ואותו מקצת שנשאר באותו הדף שסיים בו ישאר לבן בלא כתיבה.
ת"ר הרוצה להדביק תורה נביאים וכתובים כאחד מדביק ועושה לו גליון כדי עמוד בתחלתו וגליון בסופו. כדי שיקיף על הכרך כלו. מתחיל מלמעלה מסיים למטה. כלומר שלא יתחיל באותו הדף שסיים בה אלא בתחלת הדף האחרת שאם בא לחתוך חותך ורמינהי תחלת הספר וסוף הספר כדי לגול. כלומר צריך שיניח להם גליון כדי לגול מאי כדי לגול אי כדי לגול עמוד קשיא סוף הספר דקתני בכדי שיקיף על הכרך כלו ואי כדי לגול על הכרך כלו קשיא תחלת הספר כדי לגול עמוד סוף הספר כדי לגול על הכרך. רב אשי אמר כי תניא ההיא בספר תורה כלומר לעולם האי דקתני כדי לגול כדי לגול עמוד הוא ודקא קשיא לך סוף הספר דקתני התם כדי להקיף על הכרך כולו והכא קתני כדי לגול עמוד ותו לא בס"ת עסקינן כגון חומש נביאים וכתובים שהם נגללים ועומדים על סופן כדתניא כל הספרים נגללין לתחלתן וס"ת לאמצעיתו. א"ר אלעזר בר צדוק כך היו כותבי ספרים שבירושלים עושים לספריהם. והאי דקתני ס"ת לאמצעיתו לאו אמצעיתו ממש הוא אלא מקום שפסק בין בתחילה בין בסוף בין באמצעו והאי דקתני לאמצעיתו למעוטי תחלה וסוף שלא תאמר צריך לגוללן על כל פעם ופעם לתחלה כמו בשאר ספרים קא משמע לן דאינו צריך אלא במקום שפסק שם הוא גוללו וטעמא דהא מלתא לפי שאין גוללים ספר תורה בצבור משום כבוד צבור ואם הוא גוללו לתחלתו נמצא כשקורא בו בצבור צריך לגוללו עד שיגיע למקום שפסק וקורא בו וכשמשלים צריך לגוללו ממקום שפסק עד תחלת הספר לפיכך אין גוללו אלא במקום שפסק. והא דקתני בהאי ברייתא ועושה לו היקף בסופו דשמע מינה דשאר ספרים נגללין לסופן קשיא לן עלה הא דקתני בהא ברייתא אחריתי כל הספרים נגללין לתחלתן וספר תורה לאמצעיתו דכיון דלתחילתן הן נגללין כדי היקף בסופן למה לי. וכשהייתי לומד תורה לפני הרב רבינו זצ"ל הקשיתי לפניו קושיא זו ופריק דהא דתני כדי היקף בסופו אינו להקיף בו על הכרך כולו שהרי לתחילתו הוא נגלל אלא כדי שיגול בו העמוד הרבה פעמים כדי שיתרחק [דיחוק] העמוד מן הכתב שאם יהיה פחות מכן ימחק הכתב מחמת דיחוק העמוד והכי קתני ועושה לו גליון בסופו שיעור כדי היקף בתחילתו כדי שיגלול בו העמוד. וזה הפירוש אינו עולה כהוגן דשתי תשובות יש בדבר חדא שלזה הפירוש תינח כדי היקף בסופו מתרץ כדי עמוד בתחלתו היכי מתרץ דכיון דלתחלתו הוא נגלל לעביד ליה כדי היקף בתחילתו ועוד דאפילו סופו נמי אי סלקא דעתך האי כדי היקף משום העמוד הוא ס"ת נמי לעביד ליה בסופו גליון כדי היקף דהא אית ליה עמוד אלא מדלא מצרכינן ליה לס"ת כדי היקף בסופו שמעינן דטעמא דמילתא דבעינן בשאר ספרים כדי היקף בסופו דלאו משום עמוד הוא אלא כדי שיקיף בו על הכרך כולו משום דלסופו הן נגללין דהא ס"ת כיון דלאמצעיתו הוא נגלל אינו צריך כדי היקף בסופו וקמה לן קושיין בדוכתה ולא איתברר לן טעמא בימי רבינו הרב זצ"ל. אבל השתא איסתבר לי בפירוקה דהא דקתני כל הספרים נגללין לתחלתן בספר שנכתב בפני עצמו עסקינן ולפיכך נגלל לתחילתו שהרי אין עמו ספר אחר וההיא דקתני ועושה לו כדי היקף בסופו דש"מ דלסופו הוא נגלל בתורה נביאים וכתובים מדובקים כאחת עסקינן כדקתני בהדיא הרוצה להדביק תורה נביאים וכתובים כאחת מדביק ועושה לו כדי עמוד בתחילתו וכדי היקף בסופו. ואם תשאל מה הפרש בין זה לזה יש להשיב מפני שנראין הדברים שזה שאנו אומרים לתחילתו הוא נגלל ולא לסופו טעמא דמילתא משום חשיבותא דכתבי הקודש הוא לפי שהדבר ידוע שהקורא בספר מתחילתו הוא מתחיל והולך למטה ואינו מתחיל וקורא מן הסוף והולך למעלה ולפיכך (כך) הוא נגלל [לתחלתו כדי שיראה שדעתו עליו לקרות בו ואינו] נגלל לסופו כדי שלא יראה שכבר הסיח דעתו ממנו ואינו צריך לקרות בו וכיון שכן כשהיו הספרים הרבה מדובקים כאחת אם אתה גולל אותן על תחילת הספר הראשון נמצא אתה מזלזל בשאר הספרים מפני שנראה שלאותו ספר בלבד הוא צריך ולא לשאר הספרים וכשאתה גוללו על הסוף אין כאן מעלה לאחד מהן על חבירו ולפיכך לסופו הוא נגלל ולא לתחילתו לפי שאינו רשאי לעשות מעלה לספר אחד במה שיהיה זלזול על השאר (אי נמי אם יהיה נגלל לתחילתו יהיה נביאים על תורה וזה לא יתכן). וכשאתה מעיין בפי' זה אתה מוצא אותו עולה כהוגן. עוד אפשר כדי עמוד בתחילתו דקאמר היינו סופו ומשום הכי קרי ליה תחילה דמשם מתחיל לגלול דמסופו מתחיל לגוללו וכדי היקף בסופו היינו תחילתו ולהכי קרי ליה סוף דסוף הוא כשמתחיל לגלול מן הסוף לתחילה דתחילה הוי [סוף] לגילול והכי קאמר ועושה לו כדי עמוד בתחילת הגולל וכדי היקף בסוף הגולל דהוא תחילת הספר.
<h2>דף יד.</h2>
דילמא תורה ציוה לנו משה כו'. כלומר אין בכלל שנותיו של אדם שיכתוב ס"ת כולה ד' מאה זימני אלא פסוק זה הוא שכתב לפי שפסוק זה על כל התורה כולה הוא אמור נמצא הכותבו כאלו כל התורה כולה כתב וכן נמי אמרינן ליה לר' זירא נטע רבי ד' מאה כרמי אמר להו דילמא שתים כנגד שתים ואחת יוצאה זנב פי' ב' גפנים כנגד שתי גפנים וא' יוצא מביניהם כגון זה \raster(85-,85-)="Z584;"כלומר שמאלו בלבד הוא שנטע בכל כרם וכרם לפי שמצינו ששיעור זה נקרא כרם כדתנן בפ' קרחת הכרם [כלאים פ"ד מ"ו] הנוטע שתים כנגד שתים כו' אבל ארבע מאה כרמי ממש אין בכל שנותיו של אדם לנוטען.
<h2>דף טו.</h2>
וייחס בדברי הימים עד לו. כלומר עד שהגיע לייחוס עצמו.
שמונה פסוקים שבתורה יחיד קורא אותם. כלומר הקורא פסוקים שלפניהם אינו רשאי לגמור עד סוף התורה שנמצא קורא מה שכתב משה עם מה שכתב יהושע אלא מפסיק ועולה אחר וקורא פסוקים אלו בפני עצמם כדי שיהא ניכר שלא כתבן משה אלא יהושע. פ"א יחיד קורא אותם כלומר ואינו רשאי להפסיק בהם כדי שלא יהא ניכר שיהושע הוא כתבן.
<h2>דף יז.</h2>
שלשה מן הכליא. [פירש רבנו הרב זצ"ל כליא היא אמצעית התנור שהוא רחב יתר משפתו לפי שהדבר ידוע שהתנור רחב הוא באמצעיתו וכלה עד שפתו ו]יש שפירש כליא [הוא] הטיח שטחים אותו על התנור כדי שלא יסדק מחמת האש ויש בעוביו טפח ושפה הוא התנור עצמו.
<h2>דף יז:</h2>
פתח בבור וסיים בכותל. דקס"ד דלאו בכותל בור מיירי. ליתני אלא א"כ הרחיק מבורו של חבירו ג' טפחים אמר אביי ואיתימא ר"י מכותל בורו של חבירו שנינו. שנמצא בין בור לבור ששה טפחים שלשה טפחים כותל לבורו של זה מרשותו וג' טפחים כותל לבורו של זה מרשותו. ומאי קמ"ל. כלומר ליתני אלא אם כן הרחיק מבורו של חבירו (ג') [ששה] טפחים הא קמ"ל דכותל בור ג' טפחים [נפ"מ למקח ולממכר].
הא איתמר עלה א' אביי ואיתימא רב יהודה מכותל בורו שנינו. דממילא שמעת שחבירו בעת שחפר זה הבור שלו הכניס ג' טפחים ברשותו משלו כדי שיהיה כותל לבורו ואח"כ חפרו ואע"פ שחבירו עדיין לא הי' לו בור באותו העת. ואי קשיא לך לרבא אמאי קתני לא יחפור אדם בור סמוך לבורו של חברו דמשמע טעמא דאיכא בור הא ליכא בור סומך ליתני סתמא לא יחפור אדם בור סמוך לרשותו של חברו אלא אם כן הרחיק ממנו שלשה טפחים דהא אמרת דכי ליכא בור נמי לא סמיך היינו טעמא דקתני סמוך לבורו של חברו לאשמועינן דכותל בור ג' טפחים דהא אוקימנא מכותל בורו שנינו. ויש לומר דאי תנא סמוך לשדה חברו אי נמי סמוך לרשותו של חברו הוה אמינא טעמא דהך הרחקה לאו משום דלהוי ליה כותל הוא אלא משום טעמא אחרינא ולעולם כותל בור לאו ג' טפחים הוא להכי תנא סמוך לבורו של חברו לאשמועינן טעמא דמילתא כי היכי דלהוי כותל הוא וממילא שמעת דכותל בור ג"ט נ"מ למו"מ כדאמרינן לעיל.
סלע הבא בידים. פירוש סלע רך שנחפר ביד בלי גרזן. ת"ש ר' יהודה אומר סלע הבא בידים. כלומר סלע רך שאפשר לחפור בו בור זה חופר בורו מכאן וזה חופר בורו מכאן זה מרחיק שלשה טפחים וזה מרחיק שלשה טפחים בשלמא לרבא ניחא אלא לאביי קשיא כלומר בשלמא בתרא מרחיק משום קמא אלא קמא אמאי מרחיק והאמרת כי ליכא בור סומך ופריק הכא נמי שבאו לחפור בבת אחת. ואם תשאל מאי קמשמע לן הא תנא ליה רישא מכותל בורו של חבירו ג' טפחים דאלמא שניהם מרחיקים ג' ג' טפחים ואוקימנא כשבאו לחפור שניהם בבת אחת הא אמרינן סלע הבא בידים אצטריכא ליה סלקא דעתך אמינא דכיון דבא בידים ליבעי טפי קמ"ל דבתלת סגי ליה.
<h2>דף יח.</h2>
דירה שאני. כלומר לא עביד איניש דעביד מבית דירתו אוצר ומשום הכי כי ליכא בה בעליה עדיין אוצר לא אמרינן דילמא למחר מימלך ועביד בה אוצר וא"ת הא אמרת דאפילו שדה שאינה עשויה לבורות קאמר רבא לא סמיך וכיון שכן תהוי האי עליה נמי כשדה שאינה עשויה לבורות. לא דמי דאילו שדה אע"ג דאינה עשויה לבורות עביד איניש דמימלך ועביד בה בורות אבל הא אמרינן דלא עביד איניש דעביד מבית דירתו אוצר ומש"ה כי ליכא אוצר בעליה לא חיישינן דילמא מימליך ועביד לה אוצר.
דיקא נמי דקתני אם היתה רפת בקר קודמת לאוצר מותר. אלמא כי לית בה אוצר עביד בה תחתון רפת בקר ולא חיישינן דילמא מימלך ועביד אוצר שמע מינה.
ת"ש לא יטע אדם אילן סמוך לשדה חברו כו'. יש לפרש דהאי שדה שדה ירק הוא והיינו טעמא דמרחיק ד' אמות כדי שלא יתערב עם הירק ונמצא אסור משום כלאים ואליבא דהאי תנא דסבר דהבאת אילן בירק יש בו משום כלאים דתנן במסכת כלאים פ"א אין מביאין אילן באילן כו' ולא אילן בירק כו' ויש לפרש פ"א והוא הנכון דהאי הרחקה לא משום כלאים הוא דתנן בסיפא דהאי מתני' ר' יהודה מתיר ירק באילן וקיימא לן ר"מ ור' יהודה הלכה כרבי יהודה אלא דהאי הרחקה מפני שדבר ידוע שהאילן יש לו שרשים למטה שיוצאים ממנו אילך ואילך ונרחבין והולכים לכאן ולכאן בין גפנים בין שאר אילנות ולפיכך שנינו לא יטע אדם אילן סמוך לשדה חברו אא"כ הרחיק ממנו ארבע אמות כדי שלא יהו שרשיו נכנסים לתוך שדה חברו וכדי שלא יהא העובד אותו צריך ליכנס בשדה חברו בשעה שחופר וזומר ומאבק ובשעה שאורה אותו כדאיתא התם בכדי אורה וסלו וחוצה לו וזהו נקרא עבודת הכרם כלומר הריוח שצריך הכרם וה"ה לשאר אילנות להיות ריוח לנטות בו שרשיו ושיהא נעבד ממנו. ולענין כלאים נמי שיעור עבודת הכרם הוא שצריך להרחיק אותו מן הזרעים כדתנן במסכת כלאים בכמה דוכתי נותנים לו עבודתו וזורע את המותר. ואם תאמר למי שמפרש שהרחקה זו משום איסור כלאים הוא למה חייבנו בכאן בעל הגפנים והאילנות להרחיק אילניו וגפניו מן שדה חברו כדי שלא תתערב עם הירק ולא חייבנו בעל הירק להרחיק את ירקו מאילניו וגפניו של חברו. אי נמי הרחקה זו תהא ממוצעת ביניהם שירחיק זה ב' אמות וזה ב' אמות. היינו טעמא דלא עבדי הכי משום דשתי שדות אלו היה שדה של ירק מתחלתה ועכשיו נמלך אחד מהן ליטע את שדהו אילן וגפנים ולפיכך נתחייב להרחיק ארבע אמות אלו שהם עבודת הכרם כולם משלו ולא מצ(א)[ע]נו הרחקה זו בינו לבין חברו כדתני בתוספתא דהאי מסכת בפרק המוכר את הספינה שהוא פ"ד [ה"ט] שנים שנטעו את הכרם זה מרחיק שתי אמות ונוטע וזה מרחיק שתי אמות ונוטע שנים שחלקו את השדה ועמד אחד מהם ליטע את שלו מרחיק ד' אמות ונוטע נקצץ הכרם או שיבש הקרקע של בעל הכרם שנים שנטעו את הכרם ועמד אחד מהם וקצץ את שלו מרחיק ד' אמות וזורע כלומר מרחיק תשלום ד' אמות וזורע שהרי מעיקרא כשנטע את הכרם שתי אמות הרחיק זה ושתי אמות הרחיק זה כמו שאמרנו ועכשיו כשעמד זה וקצץ שמא תאמר כיון שקצץ יהא זורע אותם ב' אמות שהרחיק קודם לכן משלו קא משמע לן מרחיק ד' אמות וזורע כלומר תשלום ד' אמות כמו שהיה קודם לכן הא למדת שהמשנה ונוטע מה שהיה קודם לכן עומד לזריעה עליו להרחיק ד' אמות שהן עבודת הכרם כלם משלו מפני שחברו יכול לומר לו אני לא שניתי כלום ממה שהיה קודם לכן אתה שאתה רוצה לשנות וליטע הרחק משלך ואחר כך תטע. דייקינן השתא משום עבודת הכרם הוא שחייבנוהו להרחיק משדה חברו ד' אמות אבל אי לאו עבודת הכרם לא היינו מחייבים אותו להרחיק אילנו משדה חברו כלום. ואי ס"ד הבא לסמוך בצד המצר אינו סומך בלא עבודת הכרם נמי תיפוק לי משום דאפשר למחר מימלך חבריה ועביד ליה בור בשדהו ותנן מרחיקים את האילן מן הבור כ"ה אמות הרי כ"ה צריך להרחיק וכל שכן שירחיק ד' אמות אלא לאו שמע מינה דכיון דליכא השתא התם בור בשדה חברו לא אמרינן דילמא ממליך ועביד בור ומשום הכי טעמא דמשום עבודת הכרם הוא שמרחיק הא בלאו הכי אינו מרחיק וקשיא לרבא. ופריק הב"ע דמפסיק צונמא דאי לאו עבודת הכרם משום בור לא הוה מחייב לארחוקי מידי דהא האי צונמא מפסקא ליה בין שרשים לבור אבל משום עבודת הכרם ודאי צריך להרחיק דאע"ג דהא איכא האי צונמא וקא מפסקא באפי שרשים של מטה שרשים של מעלה מיהו הרי הם נכנסים לשדה חברו ומשום הכי צריך להרחיק כדי עבודת הכרם. ולמאן דמפרש נמי להאי הרחקה משום כלאים הוא כיון שדבר ברור בידינו שאיסור כלאים תלוי בשני דברים האחד שלא יהיו השרשים יונקים זה עם זה והשני שלא יהו (שעריהן) [שרשיהן] מתערבין זה עם זה מפני מראית העין כדאמרינן התם לענין ערוגה בא ערבוב ובטל את השורה הכא אע"ג דמשום הנקת שרשים של מטה ליכא דהא איכא צונמא דמפסקא משום ערבוב שרשים של מעלה מיהא איכא ומש"ה צריך להרחיק ואמרינן דיקא נמי דקתני אם היה גדר בינתים זה סומך לגדר כו' כלומר אי אמרת בשלמא דמפסיק צונמא היינו כיון דאיכא גדר בינתים זה סומך לגדר וזה סומך לגדר דהא צונמא מפסקא באפי שרשים שלמטה וגדר קא מפסיק באפי שרשים שלמעלה אא"א דליכא צונמא אמאי זה סומך לגדר וזה סומך לגדר נהי דגדר קא מפסיק באפי שרשים שלמעלה שרשים שלמטה מיהא הא ינקי אהדדי וכיון שכן לעביד בהו הרחקה אי משום כלאים אי משום היזק אלא לאו ש"מ דאיכא צונמא ש"מ ושאר השמועה פשוטה היא.
הכא נמי בלוקח. פי' כגון ראובן שיש לו שדה ויש לו בה באמציעתה אילן נטוע ולאחר זמן מכר ממנה מחציתה לשמעון וכשנמדדה השדה הגיע המדה של שמעון הלוקח מן המיצר ועד שפת האילן בכה"ג אתה מוצא שיהא אילן סמוך לשדה חבירו בלי הרחקה אבל שדה שמעון שהוא סמוך לשדה ראובן לעולם אין אחד מהן יכול ליטע אילן סמוך לשדה חבירו בלי הרחקה משום דאמר ליה למחר ממליכנא ועבידנא בור ואתו שרשין דילך ומזקי ליה לבור הדין הוא פירושא דאיסתבר לן בהא דאמרינן הכא נמי בלוקח ואיכא מרבוותא דפריש פירושא אחרינא ולא דייק והאי דפרישנא טפי דייק.
<h2>דף יח:</h2>
ת"ש מרחיקים את המשרה מן הירק כו' טעמא דאיכא ירק כו'. ואמאי הכא נמי לימא ליה אף ע"ג דליכא ירק השתא למחר ממליכנא ועבידנא ירק ומהדרינן לא לעולם כי ליכא ירק נמי לא סמיך פי' והא דקתני מן הירק הא קמ"ל דמשרה קשה לירק א"ה אימא סיפא כו' ואי לא סמך היכי משכחת לה כלומר כיון דס"ל לר' יוסי דבורים או חרדל תרוייהו מזקי אהדדי אי סבירא לן הבא לסמוך אינו סומך היכי משכחת לה דמתיר לסמוך חד מיניה מעיקרא הא ניחא אי סבירא לן בליכא ירק נמי סומך משרה וממילא שמעת דלר"י נמי כי ליכא דבורים סומך חרדל וכי ליכא חרדל סומך דבורים משכחת לה בדסמיך בעל חרדל חרדלים מעיקרא וכי אתא חבריה למעבד דבורים דת"ק דאית ליה חרדל הוא דמזיק ליה לדבורים אבל דבורים לא קמזקי לחרדל כיון דקעביד חבריה דבורים השתא יכול למימר ליה סליק להאי חרדלא די לך מנאי דקמזקי להו לדבורים דילי ולר' יוסי דסבר דתרווייהו מזקי אהדדי מצי א"ל אדרבה את סליק דבורים דידך דקא מזקי לחרדל דילי והה"נ אלו קדים האי וסמיך דבורים וקאתי חבריה השתא למסמך חרדל ולסלוקי לדבורים דחבריה דקא מזקי ליה לחרדל דיליה דמצי היאך מימר ליה אדרבה את סליק חרדלך דקא מזיק להו לדבורים דילי דהא אנא הוא דקדימנא ועבידנא מעיקרא אא"א דכי ליכא ירק נמי לא סמיך הכא נמי אמאי סמך בעל חרדל חרדליה מעיקרא כיון דס"ל לר"י דחרדל ודבורים מזקי תרווייהו אהדדי וכל חד מינייהו לא לסמוך לא חרדל לסמוך משום דבורים ולא דבורים לסמוך משום חרדל. ואוקמא רב פפא בלוקח וכענין מה שפירשנו אותו למעלה וכגון שהיתה השדה כלה לראובן והי' לו שם חרדל זרוע ואח"כ קנה ממנו שמעון מחציתה וכשנמדד השדה הגיע מדה עד מקום חרדל וכן משרה וכן כרישין אבל שתי שדות שהם מתחלתם אחד לראובן ואחד לשמעון אין אחד מהם יכול לסמוך לא משרה מפני ירק ולא כרישין מפני בצלים ולא חרדל מפני דבורים ולר"י נמי לא חרדל יכול לסמוך מפני דבורים ולא דבורים מפני חרדל. ואקשינן אי בלוקח אמאי מרחיק כלומר אמאי מרחיק לרבנן כלל משרה מפני ירק כיון שמתחלה היו שם קודם שקנה שמעון אותה מחצה שניה ממנו למה הוא חייב להרחיק אותם כלל ועוד מ"ט דר' יוסי למה אמר מפני שבאות ואוכלות לגלוגי חרדלי דש"מ דטעמא דבאות ואוכלות דה"ל בעל חרדל ניזק הוא דאינו חייב להרחיק הא אין באות דה"ל מזיק ולא ניזק חייב להרחיק כיון דשמעון לוקח הוא מראובן אמאי חייב ראובן להרחיק כלל ועוד לר' יוסי כיון דלוקח הוא שמעון מראובן מאי אריא חרדל הוא דאין חייב ראובן להרחיק אפילו משרה וירק נמי אין חייב להרחיק. ואיבטיל ליה האי תירוצא דרב פפא וממילא אתברר דהאי מתני' ליכא לאוקמה דכי ליכא ירק נמי לא סמיך דאם כן קשיא הא דר' יוסי אלא לעולם כי איכא ירק הוא דלא סמיך אבל כי ליכא ירק סמיך וקא אתא רבינא השתא לפרושי טעמא דמלתא משום דקסברי רבנן על המזיק להרחיק עצמו הלכך טעמא דאיכא ירק הוא דלא סמיך משום דאיכא היזיקא אבל ליכא ירק כיון דאכתי ליכא היזיקא סמיך ולא מצי חבריה למימר ליה למחר ממליכנא ועבידנא ירק דכיון דעל המזיק להרחיק את עצמו הא ליכא עליה פסידא דכי ממליך ועביד ירק הא קא מחייב האי לסלוקי היזיקא מיניה ור"י מתיר בחרדל היכא דקדים לדבורים שישאר כמות שהוא ולא יהא חייב להרחיקו מפני הדבורים שעשה חברו ולא התיר כן במשרה וירק ואוקימנא לדבריהם דרבנן קאמר להו לדידי על הניזק להרחיק את עצמו ואפי' משרה וירק נמי אין חייב להרחיק ל"ש איכא ירק ול"ש ליכא ירק אלא לדידכו דאמריתו על המזיק להרחיק את עצמו תינח משרה הוא דהיכא דאיכא ירק צריך להרחיק אותה ממנו משום דמשרה היא דמזקא ליה לירק וירק לא קא מזיק לה למשרה אלא חרדל מדבורים כיון דתרווייהו מזקי אהדדי וה"ל כל חד מנייהו מזיק אמאי חייב בעל חרדל להרחיק מפני דבורים אדרבה בעל דבורים הוא שחייב להרחיק מפני חרדל שהרי החרדל הוא עשוי שם קודם הדבורים ורבנן דבורים לחרדל לא קא מזקי אי בביניתא פי' הזרע עצמו שנזרע בקרקע לא משכחת ליה שהרי בתוך הקרקע היא זרועה והעפר מכסה אותה ואי בטרפא שהוא הצמח שלה א"נ אכלי ליה דבורים ליכא (כ)[ב]האי היזיקא כיון שהרי העיקר עדיין ישנו בארץ הדר פארי זימנא אחריתי.
<h2>דף יט.</h2>
מחמצן. פי' מקום יש לכובסים כמו בקוע ששם שורין את היריעות במים כדי שיתלבנו. ופי' מנדיין האבן שחובטים עליה את היריעות ואת הבגדים בשעה שמכבסים אותם וגם בפרק משקין [מו"ק ח' ע"ב] בענין ועושים נברכת במועד אמרינן מאי נברכת אמר רב זה בקוע והתניא הנברכת והבקוע אמר אביי ואיתימא רב כהנא גוהא ובר גוהא והן הן המחמצן והמנדיין ולפי שבשעה שחובטים את הבגדים (על הנדיין) ניתזין ממנו (צינורות) [ניצוצות] אילך ואילך בעי הרחקה מן הכותל יותר מן המחמצן שהמים שבחמצן שרוים הם בתוכו ואינם ניתזין הימנו כלום.
לפי שאין דרכן של בני אדם להטמין בסלעים. כלומר אין דרך בני אדם לעשות כן והיה עלינו לדקדק עליו תינח סלעים דלא קתני לענין הטמנה חול דלא קתני לענין כותל אמאי אלא כיון שנדחו דבריו בסלעים לענין הטמנה לא הוצרכנו לדקדק עליו בחול לענין כותל. אמר ליה רבא אי יגיד עליו ריעו לתני תרווייהו כחדא וליתני חדא מינייהו באידך והוא הדין לאידך דכיון דאיכא הכא גפת וזבל ומלח והתם נמי איכא גפת וזבל ומלח [ו]איכא בהדייהו סלעים וחול הוא הדין אידך נמי איכא בהדייהו סלעים וחול. דמחמימי חיים מקרירי קריר. כלומר חול גופיה אין בו לא חימום ולא קירור שהרי דבר יבש הוא ואין בו לחלוחית כלל אלא מחמת שהוא דק כשמוצא חימום מתחמם ממנו היטב וכשמוצא לחלוחית של מים מצטנן ממנו היטב ולפיכך לענין הטמנה אין טומנים בו שהרי מתחמם הוא מחמת הקדרה ונעשה דבר המוסיף הבל אבל לענין כותל כיון שאין שם דבר שמחמם את החול ולא דבר שעושה בו לחלוחית אין שם היזק כלל ואי נמי יש שם בכותל לחלוחית של מים ונמצא אותו חול מצטנן ממנו ונעשית בו לחלוחית אותו היזק מחמת אותו לחלוחית שבגוף הכותל עצמו הוא ולא מחמת החול. ואקשינן איני והתני ר' אושעיא חול כו' ומהדרינן התם במתונא. כלומר חול שיש בו לחלוחית כגון שהיה אותו מקום הסמוך לכותל מקום שיש בו לחלוחית של מים אלא שאינה מגעת עד הכותל וכשעושה שם חול נמצאת אותה לחלוחית נכנסת בחול ומזקת את הכתלים.
<h2>דף יט:</h2>
התם בשופכים. פירוש מי רגלים המתקבצים בכלי שלא יהא שופך אותם בצד כותל של חבירו לפי שכיון שנשפכין באחת נמצאו מזיקים את הכותל וחופרים אותו אבל לעמוד בצד הכותל ולהשתין כיון שאין נשפכים מגופו (ו)בפעם אחד אין הכותל ניזק מהן ולפיכך מותר וליתא להא דרבה בר רב הונא דהא איתותב הילכך אפילו לעמוד ולהשתין בצד כותלו של חבירו אסור עד שירחיק ג' טפחים.
רקיק אינו ממעט בחלון. פי' חלון שבין בית לבית אי נמי בין בית לעליה ולא מיבעיא קאמר לא מיבעיא עבה דחזי ליה דהא אפשר למחתך לא אמרינן כיון דמאוס בטוליה בטליה והוה ליה כעפר וממעט כיון דאפשר למחתך ליה להנהו פנים דאמאיס ליה כעפר ואכיל ליה לשארא אלא רקיק נמי דלא אפשר למחתך מיניה מידי דהא רקיק הוא אימא כיון דמאוס בטולי בטליה והוה ליה כעפר וממעט קא משמע לן דאף על גב דלדידיה לא חזי דהא מאיס אפילו הכי כיון דחזי לכלבים אי נמי לתרנגולים לא מבטל ליה וכיון דלא מבטלי ליה לא חייץ דקי"ל דלא הויא מחיצה דחייצא בפני הטומאה אלא מאי דלא חזי ליה למאריה דודאי בטולי בטליה והוה ליה עפר שבכותל. אי נמי מאי דגלי דעתיה דבטליה אף על גב דחזי ליה הוי חציצה אבל כיון דגלי דלא מבטל ליה ליכא עליה תורת מחיצה כלל כי היכי דניחוץ בפני הטומאה. ואקשינן ותיפוק ליה משום דהוה ליה דבר המקבל טומאה וכל דבר המקבל טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה. פי' משום דלא חייץ בפני הטומאה אלא מאי דלא עיילא ליה טומאה בגופיה דהוה ליה סותם בפני הטומאה אבל מידי דעייל ליה טומאה כיון דאיהו גופיה הא איטמי ליה הוה ליה ככל הכלים שנטמאו בבית דליכא למימר דחציץ וסתים בפני הטומאה דהא איהו גופיה הא קא עיילא ביה טומאה [ו]לא חייץ ופריק הב"ע כגון שנילושה במי פירות ואותביה עליה מהא דתניא קופה מלאה תבן כו' עד אם יכולין לעמוד בפני עצמן חוצצין ואם אינם יכולין לעמוד בפני עצמן אלא הקופה והחבית הוא שמעמידין אין חוצצין לפי שאין הקופה והחבית חוצצין בפני הטומאה שהרי דבר שמקבל טומאה הם והתבן והגרוגרות נמי הרי אינם קשים שיהו עומדים בפני עצמם ויהיו מחיצה וקי"ל דלא הויא חציצה וחוצץ בפני הטומאה אלא דבר שהוא קשה ועומד בפני עצמו אבל דבר שהוא רך ואינו עומד בפני עצמו אלא עד שיהא מונח בכלי אינו חוצץ כדאמרינן לקמן בכל עושים מחיצה חוץ ממלח ורבב שהן רכין ואין יכולים לעמוד בפני עצמן כדי שיהו מחיצה קתני מיהת אם יכולים התבן והגרוגרות לעמוד בפני עצמן חוצצים ואי סלקא דעתך דכל היכא דחזי לכלבו או לתרנגולא אף על גב דלדידיה לא חזי לא מבטל ליה ולא חייץ תבן אמאי חייץ הא חזי לבהמתו. ופריק תבנא סריא פירוש תבן רע שנפסל מלאכול לבהמה. ואקשי אף על גב דלא חזי לבהמתו חזי לטינא ולא ניחוץ דהא אמרת כל היכא דחזי למידי לא מבטל ליה ופריק דאית ביה קוצי. ואהדרינן לגופה דמתני' לברורה ואמרינן גרוגרות חזי ליה ואמאי חצצו ופריק שמואל כשהתריפו התריפו בלשון ישמעאל כמג"ת.
<h2>דף כ.</h2>
ותו אותביה עליה דרב טובי בר קיסנא מהא דתניא עשבים שתלשם והניחם בחלון או שעלו מאליהן בחלון וכן מטלניות שאין בהם ג' על ג' שאין מקבלין טומאה שהם מונחים בחלון וכן האבר והבשר שהם מדולדלין בבהמה או בחיה שהוא מונח בחלון. כגון שהיתה זאת הבהמה או החיה יושבת בחוץ והכניס זה האבר המדולדל בה בחלון וכן נכרי וכו' אבל השלג והברד כו'. פירוש מפני שסופן שיהיו נמאסין ואין יכולין לעמוד בפני עצמן קתני מיהא עשבים שתלשם ואי סלקא דעתך דכל מידי דחזי לבהמתו אף על גב דלא חזי לדידיה לא מבטל ולא חייץ הני עשבין אמאי חייצי נהי נמי דלדידיה לא חזו הא חזו לבהמתו ופריק הב"ע באפרזתא פירוש עשבים מרים דלא חזו למאכל בהמתו. ואהדרינן לגופה דמתני' לדקדק לה ולברורה ואמרינן אי עלו מאליהן בחלון כיון דקשה לכותל שקיל להו ולא מבטל להו התם בחלון וכיון שכן אמאי הוו מחיצה וחייצי בפני הטומאה. ואוקמה רבא בכותל חורבה דלא איכפת ליה לכותל ומשום הכי חשבינן ליה כגופה דכותל וממעטי בחלון דהא ליכא בדעתו למשקלינהו מהתם. רב פפא אמר בבאין מחוץ לשלשה טפחים לכותל כלומר צמחו בחוץ שלשה טפחים לכותל וכשגדלו נכנסו בחלון ולפי שעיקרם רחוק מן הכותל ג' טפחים לא קשה ליה לכותל שאלו היו בג' טפחים הסמוכים לכותל הוו קשו ליה לכותל ולא שביק להו התם דהא תנן מרחיקים את הזרעים מן הכותל ג' טפחים ואוקמה רבא מפני שמחלידין את הקרקע. ואקשינן מטלניות חזו ליה. ופריק דמטנפי דלא חזו ליה ודייקינן ואף על גב דמטנפי הא חזו לאומנא לכפורי בהו החבורה ומהדרינן בריסקא דלא חזי לאומנא כיון דקשות ומכווצות נינהו לא חזי לכפורי בהו ואקשינן אי הכי אמאי קתני שאין בהם שלשה על שלשה ארבע על ארבע מיבעי ליה דהא שיעור השק לענין טומאה ד' על ד' הוא ומהדרינן אלא כעין שקא כלומר לעולם מטלניות של פשתן הן אלא שהם קשה ומכווצים כמו השק דלא חזי לאומנא. ואקשינן והאבר והבשר המדולדלים בבהמה ערקא ואזלא ופריק בקשורה. ואקשינן ואף על גב דקשורה שחיט לה ואכיל לההוא אבר בהדה וכיון דחזיא ליה לא מבטל ליה ופריק בבהמה טמאה. ואקשינן והא חזי לזבונה לעכו"ם ושחיט לה עכו"ם ואכיל לההוא אבר בהדה ופריק בכחושה דלא חזיא לאכילה. ואקשינן נהי דלאכילה דעכו"ם לא חזיא דהא כיחש הוא אכתי חזי ההוא אבר למפסקיה ולמשדיה לכלבים. ופריק כיון דאיכא צער בעלי חיים לא אתי למעבד הכי. וליכא למימר דשחיט לה ופסיק לה לההוא אבר ושדי לכלבים חדא דלאו אורח ארעא למשחט לה לבהמה כי היכי דניחתוך לה לפני כלבים. ועוד דכיון דלאו בת שחיטה היא שחיטתה נמי צער בעלי חיים דהא הריגה היא ולא שחיטה. ואם תשאל אמאי קתני האבר והבשר המדולדלים בבהמה המונחים בחלון ולא קתני הבהמה שישבה בחלון יש להשיב משום דסתם חלון גבוה מן הקרקע ואין הבהמה יכולה לעלות ולישב בו. עוד יש להשיב משום דסתם חלון קטן ואינו מחזיק גוף הבהמה. ואי קשיא לך עכו"ם שישב בחלון. הא אוקמי בחבושי מלכות דאורח ארעא למכבשינהו במקום צר ודחוק.
קלניתא. פי' עוף טמא ואין אדם קונה אותה מפני שמנחשין בו. חספא גופא תיחוץ דהא לאו כלי הוא כי היכי דלהוי דבר המקבל טומאה דלא חייץ. ופריק דלית בה שיעורא. כלומר חרס זה קטן הוא והחלון גדול שאף על פי שאנו רואים אותו כלי חרס כאלו מגופו של כותל הוא עדיין יש בו חלון טפח על טפח ולפיכך אנו צריכים לצרף המלח אצל החרס כדי שיתמעט החלון בשניהם.
<h2>דף כ:</h2>
טיריא. פי' נדנוד הכותל מחמת הרחים הקבועים בארץ אבל רחים שאין קבועים בארץ אלא על גבי חמור של עץ אין הכותל מתנדנד ממנו לפי שכיון שאינו קבוע בארץ אין הקרקע מתנדנד [ממנו] כדי שיתנדנד עמו גם הכותל אלא קלא בעלמא הוא דאיכא. פי' אצטרוביל גלגל של רחים והקלת הוא הכלי שתולים אותו ע"פ הרחים ונותנים בו החטים והם יורדים ממנו מעט מעט לתוך פי הרחים.
ריבה בחלונות מהו. רבינו זצ"ל פירש ריבה העליון בעלייתו חלונות לעשות ממנה אוצר לפי שהחלונות יפה לאוצר להכנס מהן הרוח כדי שלא תרקב התבואה ואח"כ עשה התחתון רפת בקר מהו כיון דריבה העליון בחלונות מיקמי דלעביד התחתון רפת בקר אוצר קדים או דילמא כיון דאכתי לא עשאה אוצר שהרי לא נתן בה כלום רפת בקר קדים. ור"ח ז"ל פירש ריבה התחתון בחלונות בחנותו מהו כיון שריבה בחלונות לא יכיל ליה העליון לעכוביה למעבד חנות של נחתומין ושל צבעין דהא הבלה נפיק ליה מהני חלונות ולא מטי היזיקא דהבלה לאוצר העליון או דילמא מצי לעכובי עליה. והאי פירושא בתרא מסתברא דלא דייק דהא תחתון לית ליה רשותא לרבות בחלונות משום דא"ל קא מרעת ליה לכותל כדאמרינן בפ' הבית והעלייה [ב"מ קי"ז ע"ב] תחתון שבא לרבות בחלונות אין שומעין לו למעט שומעין לו.
בנה עליה על גבי ביתו מהו. כלומר בנה התחתון עליה על גבי זה הבית שהוא רוצה לעשות בו חנות של נחתומין ושל צבעין והפסיק בין החנות ובין העלייה כדי שלא יהא ההבל מזיק בעלייתו של עליון מהו מי מצי עליון אכתי לעכובי עליה או דילמא כיון שהפסיק התחתון בעליה לא מצי עליון לעכובי עליה.
בעי רב הונא בריה דר"י אוצר של תמרי ורמוני מהו. מי הזיק ליה הבלה של נחתומין ושל צבעין ורפת בקר ומצי לעכובי עליה או לא. ויש לפרש אם לא עשה העליון בעלייתו עדיין אלא תמרי ורמוני ואח"כ עשה התחתון רפת בקר מאי כיון דקדים העליון ועשה בעלייתו תמרי ורמוני אוצר הוא דקדים או דילמא כיון דאכתי לא עשה בה מידי דקשי ליה הבלא אלא השתא בתר דעביד התחתון הוא דעביד רפת בקר הוא דקדים תיקו.
חנות שבחצר יכול למחות בידו ולומר לו איני יכול לישן כו' ולא מקול התנוקות. אקשינן מאי שנא רישא דקתני יכול לעכב עליו בנכנסים ויוצאים ומאי שנא סיפא דקתני אינו יכול לעכב בתנוקות ואוקמה אביי לסיפא בחצר אחרת והא קמשמע לן דאף על גב דקלייהו קא מטי ליה לחצרו לא יכול לעכובי עליה כי היכי דלא יכול לעכובי עליה בקול הפטיש ובקול הרחים אבל באותה חצר אפילו בתינוקות יכול לעכובי עליה משום כניסתם ויציאתן ורבא קאמר דהני תנוקות של בית רבן הוא ומתקנת יהושע בן גמלא ואילך דהויא לה מצוה משום הכי לא יכול לעכובי עליה ואפילו באותה חצר ואף על גב דאיכא כניסתם ויציאתן ואותביה עליה דרבא דאמר תנוקות של בית רבן לא יכול לעכובי עליה מהא דתניא אחד מבני חצר שבקש לעשות רופא וכו' ואוקמה רבא בתנוקות עכו"ם הוא דמצי לעכובי עליה באותה חצר משום כניסה ויציאה אבל תנוקות של ב"ר לא יכול לעכובי עליה אפילו באותה חצר. ת"ש מי שיש לו בית בחצר השותפים הרי זה לא ישכירנו כו' קא סלקא דעתך דהאי סופר יהודי דקתני מלמד תנוקות הוא דכל מי שהתורה אומנותו סופר מקרי אי נמי סופר ממש שכותב ספר תורה נביאים וכתובים הוא דהוה ליה כמלמד תנוקות וקתני דמעכב עליה ופריק דהאי סופר לאו מלמד תנוקות ולא כותב ספר תורה אלא סופר מתא שכותב שטרות וכתבי הרשות לכל עובר ושב ולהכי מעכב עליה אבל מלמד תנוקות של בית רבן אי נמי סופר שכותב ספר תורה אף על גב דבאותה חצר הוא לא מצי מעכב עליו וקי"ל כרבא.
<h2>דף כא.</h2>
גמלא. פי' גשר של עצים. והיינו טעמא דלא ממטינן ליה לינוקא עליה משום דאיכא למיחוש דילמא מתלעי הנך עצים אי נמי שטיף להו נהרא ונפיל ליה לינוקא לגו נהרא. תיתורא. גשר של אבנים דליכא למיחש להכי.
ריש דוכנא. מלמד אחר שישב עמו ומסייע אותו ללמד הנערים ולחנך אותם לפניו. ומסייען ליה להאי ריש דוכנא ממתא. כלומר אין פוחתין להאי מקרי דרדקי משכרו מה שנותנין להאי ריש דוכנא אלא נותנין לו שכרו משלם ונותנין להאי ריש דוכנא שכר אחר מבני מתא.
דילמא אתיא לאיתרשולי. דאי מסלקינן ליה אתי לאיתרשולי בנפשיה ולא גריס מידי ומעקר מיני' כל מאי דהוה גריס מקמי הכין. ורב דימי אמר כל שכן. כיון דחזי דמסלקינן ליה מיניה משום דלא גרס טפי כחבריה אזיל וטרח וגריס לנפשיה עד דגריס טפי כחבריה דאמר מר קנאת סופרים תרבה חכמה.
<h2>דף כא:</h2>
אמר רבא מקרי דרדקי דאיתרשיל ושתלא דאפסיד וטבחא דאגרים ואומנא דלא מאיץ כלם כמותרים ועומדים דמי. ומסלקי להו בלא אתרייתא.
מרחיקין מצודת הדג מן הדג. כלומר מרחיקין מצודת הדג ממצודת דייג אחר כמלא ריצת הדג במים. אלמא מצי אמר ליה האי דייג לחבריה קא פסקת ליה לחיותי ומעכב עליה למעבד מצודה אחריתי גבי מצודה דיליה הכא נמי מצי אמר ליה קא פסקת לי לחיותי ומעכב עליה מלאוקמי רחייא גבי רחייא דיליה. ודחינן שאני דגים דיהבו סייארא. כלומר משלחין שלוחין לראות אם יש שם מצודה אם לאו וכשרואין מצודה הראשונה יודעין שיש שם מצודות הרבה ובורחין מאותו מקום כולו אין נכנסין אליו כלל שנמצאת אותה מצודה מפסקת ליה לחיותיה לגמרי. אבל אלו לא הוו יהבי סייארא ולא הוו בורחין מאותו מקום שנמצא שמי שלא נאחז באותה מצודה אפשר שילכו בזו המצודה האחרת כמו ברחים שאפשר שיהיו מקצת אנשים טוחנין בזו ומקצת טוחנין בזו ולא מפסקת ליה לחיותיה כלל יש לומר שאין מעכב עליו ואע"ג דהוה מפחית ליה לחיותיה מצי אמר לי' את מטי לך מאי דפסקו לך מן שמיא ואנא מטי לי מאי דפסקו לי מן שמיא. ואותביה עליה דרב הונא מהא דתניא עושה אדם חנות בצד חנותו של חבירו כו' ואוקמה דתנאי היא דתניא כופין בני מבוי זא"ז שלא להושיב ביניהם לא חייט ולא סופר ולא אחד מכל בעלי אומניות שמרבה עליהם את הדרך מחמת הנכנסים והיוצאים ולשכנו אין כופהו כלומר ואם שכנו עצמו שהוא אחד מבני מבוי הוא שמבקש לעשות חייט או סופר או ספר או אחד מכל בעלי אומנות אין אחד מהם יכול לעכב עליו בכך דכי תנן חנות שבחצר יכול למחות בידו ולומר לו איני יכול לישן מקול הנכנסים והיוצאים ותניא נמי א' מבני חצר שבקש לעשות רופא או אומן כו' ה"מ בחצר אבל במבוי אין בני מבוי מעכבים עליו רשב"ג אומר אף לשכנו כופהו שלא לעשות חייט או סופר או בורסי אלמא אף ע"ג דהא מתזקי בני מבוי מחמת הנכנסים והיוצאים קאמר ת"ק ולשכנו אין כופהו שלא לעשות חייט או סופר כו' משום דא"ל בדידי עבידנא וממילא שמעת דה"נ ס"ל לענין בר מבואה דאוקי רחיא ואתא בר מבואה דנפשיה לאוקמי רחיא אחרינא דלא מצי היאך לעכובי עליה ולמימר ליה קא מזקא לי דקא מפסקתא לי לחיותאי משום דאמר ליה הא אנא בדנפשאי עבידנא ורשב"ג דאמר אף לשכנו כופהו משום דקא מזקי להו לבני מבוי ולא מצי אמר בדנפשאי עבידנא ס"ל נמי לענין רחיא דמעכב עליה חבריה משום דא"ל קא מזקת לי דקא מפסקתא לי לחיותאי ולא מצי א"ל בדנפשאי קא עבידנא והיינו תנאי. ויש לפרש הא דאמרינן ולשכנו אין כופהו הכי כלומר ומי שיש בידו א' מכל אומנות הללו ורצה שכנו לכנוס באותה אומנות אינו יכול לעכב עליו ולכופו שלא יכנס בה רשב"ג אומר אף לשכנו כופהו שלא יכנס באומנות שלו משום דא"ל קא מפסקת ליה לחיותאי והאי סברא דרבן שמעון בן גמליאל סליק למימריה דרב הונא והיינו דאמרינן תנאי היא. נקטינן השתא מהאי שמעתא וממעשה דהנהו דיקולאי דאייתו דיקולי לבבל ואתו בני מתא ועכבי עלייהו וממעשה דהנהו אמוראי דאייתו אימרי לפום נהרא ואתו בני מתא וקא עכבו עלייהו דאית להו רשותא לבני מתא לעכובי דלא לאתויי עסקא ממתא אחריתי לזבוני ליה במתייהו בלא יומא דשוקא ואפילו לעלמא אי נמי לבני מתא ואפילו ביומא דשוקא. אבל לזבוני ליה לעלמא ביומא דשוקא לית להו רשותא לעכובי עלייהו. ואי אית להו אשראי במתא והוא הדין לכל מילי דגרים להו לאיעכובי בה יהבינן להו רשותא לזבוניה בה שיעור חיותייהו עד דגבו שיעור אשראי דידהו. אי נמי עד דמסתלק ליה ההוא מידי דגרים ליה לאיעכובי בה ואזלי. ולא מבעיא עסקא דמתעבדא בההיא מתא דמעכבי עלייהו דלא לאיתויי ממתא אחריתי אלא אפילו עסקא דלא מתעבדא בההיא מתא נמי כי איתה גבי בני מתא אית להו רשותא לעכובי עלייהו דבני מתא אחריתי דלא לאתוייה ולזבוניה לה במתייהו דהא רוכלין המחזרין בעיירות מילתא ידיעא הוא דהנהו מידי דמזבני אי אפשר דלית בהו מאי דלא מתעביד בההיא מתא ואפילו הכי טעמא דמשום תקנת בנות ישראל כדי שיהיו תכשיטין מצויין להו הא לאו הכי מצי לעכובי עלייהו. אלא מיהו מסתברא לן דהני מילי כלהו היכא דליכא פסידא על הלוקחים הוא כגון דשוו דמים אהדדי ושוין עסקי נמי אהדדי דלא מרווחי לוקחים מידי עבדו רבנן תקנתא לבני מתא כי היכי דלא לשהיין עסקייהו ולא תפסיק להו לחיותייהו אבל היכא דשוו להו עסקייהו להדדי ולא שוויין דמים אהדדי (או) [א"נ] שוויין דמים אהדדי ולא שוו עסקי אהדדי חזינן אי לוקחים דההיא מתא גוים נינהו אית להו לבני מתא לעכובי עלייהו ואי לוקחים דההיא מתא ישראל נינהו מסתברא דלמעבד תקנתא למוכרים במאי דאיכא פסידא על הלוקחים לית לן רשותא הלכך כיון דאיכא הרווחה ללוקחים לאו כל כמינייהו דמוכרים דמתקני לנפשייהו ומפסדי לאחריני וכן נמי הא דאמרינן [בענין] עושה אדם חנות בצד חנותו של חבירו בר מתא אבר מתא אחריתי מצי מעכב היכא דליכא רווח תרעי דההוא מידי דמזבין ביה הוא אבל היכא דאיכא ארווחי תרעי לא מצי מעכב ולאו כל כמיניה דמתקין לנפשיה ומפסיד לכל בני מאתיה וכן הדעת נוטה.
<h2>דף כב.</h2>
רב דימי אייתי גרוגרות בספינה אמר ליה ריש גלותא לרבא וכו' אי צורבא מרבנן הוא נקיט ליה שוקא. ילפינן מינה דהאי צורבא מרבנן דאית לי' עיסקא מחייבי ביה בני מתא מן דינא לאנקוטי ליה שוקא ואי לא מנקטי ליה שוקא מענשי כדאמרינן רב דימי אמר אנא ענישתיה דאפסיד גרוגרות דידי והא נמי מסתברא דלענין אקדומי ליה לצורבא מרבנן לזבוני עסקיה הוא כי היכא דלא לעכב ולא (לפסול) [ליפסיד] עסקיה אבל כי היכי דלזבון ביוקר חזינן אי לוקחים דהנהו מידי גוים נינהו אי נמי ישראל דזבני ליה לזבוני לגוים מנקטינן ליה שוקא ואי ישראל דזבני לי' לנפשייהו נינהו צורבא מרבנן לא חזי למעבד הכי משום דאון הוא וכתיב [משלי י"ב] לא יאונה לצדיק כל און.
משנה מי שהיה כותלו סמוך לכותל חבירו לא יסמוך לו כותל אחר אא"כ הרחיק ממנו ד' אמות. דייקינן בגמרא וכותל קמא היכי סמיך ליה לכותל חבירו ואוקמה רבא דהכי קאמר מי שהיה כותלו סמוך לכותל חבירו בד' אמות פי' רוחב כותלו סמוך לאורך כותלו של חבירו כזה \raster(85-,85-)="Z585;"לא יסמוך לו כותל אחר כנגד ארכו כנגד אורך כתלו של חבירו לעשות ממנו בית כגון זו הצורה אלא אם כן הרחיק מכתלו של חבירו ד' אמות מאי טעמא דדושא דהני ד' אמות מהני לכותל חבירו ומשום הכי מצי לעכובי עליה. וליכא הכא לאקשויי וכותל קמא היכי סמיך דהאי כותל קמא רחבו כנגד אורך כתלו של חבירו הוא דאכתי איכא דושא ואי משום רוחב כותל לההיא פורתא לא חיישינן. ויש לפרש כגון שהיה אורך כתלו כנגד [אורך] כתלו של חבירו וסמוך לו בד' אמות כלומר עומד על סוף ד' אמות והא קמ"ל שאע"פ שכבר הרחיק מקדם ד' אמות כיון שלא הרחיק [אלא] ד' אמות מצומצמות בלבד כשיבא עכשיו לסמוך לאותו כותל שלו כותל אחר צריך הוא עדיין להרחיק ד' אמות אחרות דדושא דהני ד' אמות אחרות מעלו לכותל ואע"ג שהם מרוחקין ממנו. ורבינו האי גאון ז"ל פי' כגון שסמך כותלו לכותל חבירו בתוך ד' אמות וראה חבירו ושתק שאע"פ ששתק לו באותו כותל כשיבא עכשיו לסמוך לאותו כותל כותל אחר צריך הוא להרחיק ד' אמות מאי טעמא דדושא דהכא מעלי להתם. וקשיא לי על זה הפירוש דאם כן כפשטיה דמתניתין הוא דמוקים לה שכותל זה סמוך בתוך ד' אמות הוא וא"ה הכא במאי עסקינן כששתק לו חבירו איבעי ליה למימר אמאי איצטריך למימר הכי קתני אלא מדקאמר ה"ק מכלל דלאפוקה למתני' מפשטה ולאוקמה דליכא סמיכה בתוך ד' אמות הוא דמהדר.
<h2>דף כב:</h2>
אסיקנא דלא פליגי הא בעיר חדשה כו' ואותביה עלייהו תנן החלונות מלמעלן ומלמטן כו' ואי ס"ד דבכותל חצר אינו סומך מאי אריא משום חלון הוא דמרחיק מכנגדו ד' אמות תיפוק ליה משום כותל גופיה ואפילו ליכא חלון ופריק הב"ע מן הצד. כלומר האי כנגדן דקתני לא כנגדן ממש הוא אלא מצדו של כותל הוא רחבו כנגד אורך כותלו של חברו דמשום דושא ליכא משום שלא יאפיל איכא ואסיקנא שאם בנה שני כותלים משני צידי החלון לא סגיא ליה אלא בהרחקת ד' אמות מכאן ומכאן שלא יאפיל ואם לא בנה אלא כותל אחד סגי ליה בהרחקת אמה אחת בלבד שהרי האור יכנס אליו מצדו האחר שאין שם כותל ואקשינן היכי סגי ליה באמה בלבד נהי דמשום שלא יאפיל ליכא ניחוש שמא ישב על הכותל וישחה מעט אל החלון ויציץ ואוקימנא במרדד את כותלו כלומר משפע אותו כדי שלא יוכל אדם לעמוד עליו ויש לפרש שיפוע זה כנגד ארכו של כותל כגון זה, \raster(85-,85-)="Z586;"ויש לפרש אותו כנגד רוחב הכותל שנמצא רוחב הכותל מלמטה כלה והולך מלמעלה עד כאצבע כזה,\raster(85-,85-)="Z587;" ואותביה תו מהא מרחיק את הכותל מן המזחילה ארבע אמות כדי שיהא זוקף את הסולם טעמא משום סולם אבל משום דושא לא. פי' קס"ד דהך מזחילה שמשלכת מים מגגו של חברו אין ראשה בולט מן כותלו של חברו אלא מעט ועל זאת הקשינו טעמא דמשום סולם הוא שמרחיק את הכותל שלו ממנו אבל משום דושא לא ואי ס"ד דבכותל חצר נמי אינו סומך מאי אריא [משום] זקיפת סולם למזחילה תיפוק ליה משום כותל של חברו גופיה דבעי דושא ופריק הב"ע במזחילה משופעת כלומר ראשה בולט הוא מאד מן הכותל כדי להרחיק המים ממנו ויש מן הכותל אל קצה ראשה של מזחילה ארבע אמות שאם יסמוך כותלו אל ראשה של מזחילה משום דושא ליכא שהרי בין כותל חברו ובינו ארבע אמות וגם תחת המזחילה אינו בנין אטום אלא אויר שנמצא שאין ההילוך נמנע ממנו. ויש לפרש דמזחילה זו עם ארכו של כותל היא בנויה שיהו מימי הגג נשפכין עליה והולכים על ראשה של המזחילה עם ארכו של כותל עד שיוצאין לחוץ כדי שלא יהו נשפכין מן הגג אל עיקר הכותל ויהיו מזיקים אל הכותל. וקא סלקא דעתך שמזחילה זו בנין אטום בנויה ועולה מן הקרקע ועד סמוך לגג שנמצא מזחילה זו בנויה בפני ארכו של כותל. ועל זאת הקשינו טעמא דמשום סולם הוא שמרחיק אבל משום דושא לכותל עצמו שמזחילה זו בנויה בפניה לא. ופריק הכא במזחילה משופעת עסקינן כלומר מזחילה זו אינה בנויה בנין אטום מן הקרקע ועד סמוך לגג אלא על גבי זיזים ואבנים שיוצאים מן הכותל היא בנויה וכגון שבנו את הכותל מעיקרא וכשהגיעו למחציתו הוציאו אבנים ממנו כמו זיזין ושפעו את הבנין והלכו עד למעלה שנמצא רחבו של כותל למעלה עודף על עיקרו כמו אמה או יותר מאמה ועל אותה האמה העודפת היא המזחילה קבועה כנגד ארכו של כותל כדי שיהו מימי הגג נשפכין עליה והולכים עם ארכו של כותל עד שיוצאים לחוץ שכיון שמזחילה זו בנין משופע הוא שיוצא בראשו של כותל ויש תחתיו אויר שמהלכים בו עד עיקר הכותל משום דושא ליכא שהרי ההילוך אינו נמנע ממנו אבל זקיפת סולם איכא הילכך אי לאו זקיפת סולם בהרחקת ארבע אמות מעיקר הכותל הוה סגי ליה לדושא דכותל דהויא ליה הרחקה מראשו של כותל ששם המזחילה קבועה שלש אמות או פחות מהן השתא דצריך לזקיפת סולם לא סגי ליה עד שמרחיק מראשו של כותל ששם המזחילה קבועה ארבע אמות דהויא ליה הרחקה מעיקר הכותל חמש אמות או יותר. וזה הפירוש האחר הוא הנכון.
לימא מתני' דלא כר' יוסי דאי כר' יוסי הא אמר על הניזק להרחיק את עצמו דתנן ר' יוסי אומר זה חופר כו' והכא אמאי מרחיק סולמו משובכו של חברו. ומהדרינן אפילו תימא ר' יוסי כי קאמר ר' יוסי על הניזק להרחיק את עצמו ולא מעכבין עליה דמזיק מלמעבד ברשותיה מאי דבעי הני מילי היכא דלא מטי היזקא לחבריה מחמת ההוא מידי דעביד אלא אחר זמן כגון נטיעת האילן דבעידנא דקא נטע אכתי ליתנהו לשרשים דמזקי לבור אבל היכא דקא מטי מיניה היזקא לאלתר אפילו ר' יוסי מודה דמעכב עליה משום דגיריה נינהו ומודה ר' יוסי בגיריה והכא לענין סולם כגיריה דמי דזימנין דבהדי דמנח ליה לסולם קפצא ההוא שעתא נמיה מיניה לשובך דאשתכח דגיריה הוא דהא בעידנא דקא עביד לסולם קא מטי היזקא לחבריה והאי דקא מהדרינן לאוקמא למתני' כותיה משום דקיימא לן דהלכתא כותיה. ואקשינן והא גרמא היא פירוש בין לרבנן בין לר' יוסי ע"כ לא שמעינן דמחייבי ליה רבנן למזיק לסלוקי היזקא מיניה דניזק אי נמי לר' יוסי בגיריה אלא היכא דהוי נזק מחמת ההוא מידי גופיה כגון הנוטע אילן סמוך לבורו של חברו דשרשים גופייהו דמזקי ליה וכגון משרה וירק דמשרה גופה היא דקא מזקא ליה לירק אבל הכא דסולם הוא גופיה לאו איהו מזיק לשובך אלא נמיה הוא דקא מזקא ליה וסולם גרמא הוא אמאי מחייבינן ליה לארחוקי והא קיימא לן דגרמא בנזקים פטור כדגרסינן בפרק הכונס [ב"ק ס' ע"א] רב אשי אמר כי אמרינן זורה ורוח מסייעתו כו' ה"מ לענין שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה אבל לענין נזיקים גרמא בעלמא הוא וגרמא בנזקין פטור. ומהדרינן אמר רב טובי בר מתנה זאת אומרת גרמא בנזקים אסור כלומר אף ע"ג דפטור איסורא מיהא לכתחלה איכא ומשום הכי מרחיק. וא"ת אמאי לא מתמה נמי במתני' דתנן מי שהיה כותלו סמוך לכותל חבירו ה"ז לא יסמוך לו כותל אחר אא"כ הרחיק ממנו ד' אמות ונימא מתני' דלא כר' יוסי. בשלמא כולה פרקין איכא למימר דגירי' הוא דכד מעיינת בכולהו עניני דיליה משכחת לה דבכולהו איכא למימר כגיריה דמו אבל גבי כותל כיון דליכא למימר דסמיכת כותלו לכותל חבירו גיריה הוא דהא היזיקא לא מחמת הכותל גופיה הוא אלא מחמת דקא מימנע דושא מהתם הוא אמאי לא אמר נמי עליה נימא דלא כר' יוסי. תשובתך כי אמר' גירי' ולאו גירי' ה"מ היכא דמטי ההיזק מההוא מידי גופיה דקעביד אבל הכא דהיזיקא דקא מטי לכותל דחבריה לאו מהאי כותל גופיה הוא דמטי אלא משום דקא מימנע דושא הוא בכי האי גוונא ליכא למימר גירי' ולאו גירי' אלא לכ"ע בין לרבנן בין לר' יוסי בעי הרחקה מכותל חבירו ד' אמות. וטעמא דמילתא דכיון דכותל מעלי ליה דושא מכי בנייה חבריה לההוא כותל דיליה הוה ליה כמאן דאחזיק בהנהו ד' אמות דסמיכי ליה לענין דושא וקננהו להא מילתא והא דמיא לההיא דאמרינן החלונות מלמעלן ומלמטן ומכנגדן ד' אמות. אלמא מכי פתחיה להאי חלון אחזיק האי בד' אמות דסמיכי ליה לענין אורה וקננהו להא מילתא הכא נמי מכי בנייה להאי כותל דיליה אחזיק בד' אמות דסמיכי ליה לענין דושא וקננהו להא מילתא.
<h2>דף כג.</h2>
אין חזקה לנזיקין. ומהדרינן רב מרי אמר בקוטרא ורב זביד אמר בבית הכסא בריחא דבית הכסא דהוה גירי' ועל המזיק להרחיק ואין חזקה מועלת לו אפילו בא בטענת לקוח הוא בידי עד שיוציא השטר. פירש בהני הוא דליכא חזקה אבל בשאר איכא חזקה. והאי בבית הכסא דאמרינן דלית ליה חזקה דדוקא היכא דלא אחזיק אלא בנזק בלחוד כגון בית הכסא דאיתיה בביתיה דמזיק וקא מטי מיניה [ריחא] לביתיה דניזק דלא אחזיק אלא בריחא בלחוד דהיינו נזק דומיא דשובך שהוא בנוי בתוך שלו והיזיקא בעלמא הוא דמטי ליה לחבריה מחמת יונים דשייטי מיניה ואכלי בדיליה. אבל היכא דאחזיק בגופו של קרקע כגון בית הכסא דעביד בביתיה דניזק ופתח לביתיה דמזיק אי נמי עביד בביתיה דמזיק ועוקא דיליה אזלא לביתיה דניזק בכי הא ליכא למימר דאין חזקה דהא בגופיה דקרקע הוא [דאחזיק] אלא חזקתיה חזקה הויא. הילכך אי מטען קא טעין דזבניה ניהליה למקום בית הכסא או יהביה ניהליה במתנה מהימן ובשבועה ואי לא קא טעין מידי אלא שלא אמר לו אדם דבר מעולם לאו חזקה היא דהא תנן [בחזקת הבתים (מ"א ע"א)] כל חזקה שאין עמה טענה אינה חזקה. ואי יורש הוא או לוקח לא צריך למיטען מידי דהא תנן [שם] והבא מחמת ירושה אין צריך טענה. ומ"מ מיבעיא ליה לכסויי לההוא בית הכסא או לההיא עוקה כי היכי דליסתליק מיניה ריחא ואע"ג דאחזיק ביה איהו בלא כסוי ריחא ודאי הא אמרינן דלית ליה חזקה משום דנזק הוא ואין חזקה לניזקין.
<h2>דף כג:</h2>
ביושבת בין ההרים. פי' שאין שם דרך לעיירות דעלמא אלא לזו העיר האחרת בלבד שהיתה יושבת עמה בין ההרים שהיא בינוני כמותה והיא רחוקה מן החלל יותר ממנה.
ואע"ג דאיכא שובך אחרינא דנפיש מיניה. וקשיא לרבי חנינא. ופריק בדליכא דנפיש מיניה. והדר אקשינן (אי הכי וכו'). ואפילו לר' זירא [ואמרינן לר' זירא] דאמר קרוב עדיף נהי דרישא מסייע ליה וליכא לאקשויי מינה אלא לרבי חנינא בלחוד, סיפא מיהא איכא לאקשויי מינה עליה דר' זירא כי היכי (דאקשויי) [דקשיא] ליה לר' חנינא דקתני סיפא חוץ מחמשים אמה הרי הוא של מוצאו ובין לר' חנינא בין לר' זירא אמאי הוא של מוצאו אי לר' חנינא כיון דליכא דנפיש מיניה ודאי דהאי שובך הוא. (ולר' חנינא קשיא בין רישא בין סיפא דבדאיכא שובך אחרינא אמאי של מוצאו ניזיל בתר שובך דנפישי יונים דיליה) ולר' זירא כיון דליכא שובך דקרוב מיניה ודאי דהאי שובך הוא. וליכא למימר דאיכא קרוב מיניה דא"כ הוה ליה בתוך חמשים דההוא שובך אחרינא ואמאי הרי הוא של מוצאו. ואי נמי דאיכא דקרוב מיניה [וקאי] (דהאי ו)האי ניפול חוץ לחמשים לתרווייהו מ"מ בין לר' חנינא בין לר' זירא דההוא שובך אחרינא הוא [דהא קרוב הוא] (דליכא) [וליכא] אחרינא דנפיש מיניה.
הכא במאי עסקינן במדדה דאמר רב עוקבא בר חמא כל המדדה אין מדדה יותר מחמשים אמה. וכיון דהאי ניפול חוץ לחמשים אמה דהאי שובך קאי וליכא שובך דקריב מיניה בתוך חמשים אמה הא ודאי איניש הוא דהוה מייתי ליה מעלמא ונפל מיניה ומייאש ומשום הכי הרי הוא של מוצאו.
<h2>דף כד.</h2>
רוב ומצוי קאמר. י"ל מצוי כלומר הדם שבמקור אינו בלוע בבשר כמו הדם שבעליה אלא פרוד הוא ממנו ומצוי ליציאה יותר מן הדם שבעליה. וש"מ רוב דאורייתא כלומר הא דאמרינן רוב וקרוב הלך אחר הרוב מדאורייתא הוא מדקתני ושורפים עליה את התרומה דאי מדרבנן היכי שורפים תרומה דאורייתא אבל רובא גרידא היכא דליכא אחרינא דעדיף כקורבה ליכא למימר בהאי וש"מ רובא דאורייתא דהא זיל קרי ביה רב הוא אחרי רבים להטות.
והא רבא הוא דקאמר רוב ומצוי ליכא למ"ד. כלומר כיון שהמקור של אשה רוב ומצוי הוא היכי ילפינן לה לרוב שאינו מצוי דקאמר וש"מ איתא לדר' זירא דאמר דאע"פ שדלתות מדינה נעולות והרי המדינה רוב שאינו מצוי הוא והיכי ילפינן רוב שאינו מצוי מרוב מצוי.
<h2>דף כד:</h2>
ותיפוק ליה דאין עושין שדה מגרש ולא מגרש שדה. פי' אלף אמה סביב לעיר נקרא מגרש דכתיב מקיר העיר וחוצה אלפים אמה סביב ותנן בפרק עגלה ערופה [סוטה כ"ז ע"ב] בו ביום דרש ר"ע ומדותם מחוץ לעיר את פאת קדמה אלפים באמה א"א לומר אלף שכבר נאמר אלפים כו' הא כיצד אלף אמה מגרש אלפים אמה תחום שבת ואלף אמה אלו שהם מגרש אין להם לזרעם ולא לנטוע בהם כלום כדי שירעו שם בהמות ומאלף אמה לחוץ נקרא שדה ואין אדם רשאי (לנירו) לעשותו מגרש משום ישוב ארץ ישראל ומשום הכי אקשי ותיפוק ליה דאין עושים שדה מגרש ולא מגרש שדה ומהדרינן לא צריכא אלא לר"א דאמר עושה שדה מגרש ומגרש שדה מהו דתימא כיון דעושה מגרש שדה נוטעים אותו אפילו בתוך חמשים אמה קמ"ל דחמשים אמה מיהא סמוכים לעיר לא משום נוי העיר וכי קאמר ר' אלעזר עושים מגרש שדה לא על מגרש כולו שהוא אלף אמה על אלף אמה [הוא דקאמר אלא על מגרש] חסר נ' הוא שאמר שיש לו רשות לעשותו שדה ולנטעו אבל חמשים אמה הסמוכים לעיר לא אמר ולהך לישנא דאמר ר' אלעזר עושים שדה מגרש אבל לא מגרש שדה הרי המגרש כולו שהוא אלף אמה אינו רשאי לנטעו ולעשותו שדה ואם כן מאי קא משמע לן מתניתין מרחיקים את האילן מן העיר חמשים אמה תיפוק ליה שהרי המגרש כולו שהוא אלף אמה אינו רשאי לנטוע בו כלום ומהדרינן כי קאמר ר' אלעזר דאין עושים מגרש שדה לזרעים הוא דאמר אבל לנטוע בו אילנות לא קמ"ל במתניתין דחמשים אמה מיהא הסמוכים לעיר אין לו רשות לנטוע בהם כלום. ומנא תימרא דשאני בין זרעים לאילנות דתניא קרפף יוצא מבית סאתים שהוקף לדירה אם נזרע בו רובו הרי היא כגינה ואסור לטלטל בכולו אלא בד' אמות ככרמלית ואם נטע רובו הרי הוא כחצר ומותר לטלטל בכולו שהרי לדירה הוקף ואין נטיעת האילנות בו מוציאתו מתורת חצר ומחזירתו לתורת גנה לפי שדרך בני אדם לנטוע אילנות בחצרותיהם ואין דרכם לזרוע זרעים בחצרותיהם אלמא שאני בין אילנות לזרעים וכי אמר ר' אלעזר אין עושים מגרש שדה היינו שלא לזרוע בו זרעים הוא דקאמר לפי שאין דרכם של בני אדם לזרוע זרעים אלא בשדות ואם זרע בו כלום יצא מכלל מגרש ונעשה שדה אבל לנטוע בו אילנות כיון שדרכן של בני אדם לנטוע אילנות בחצרותיהם יש לו רשות לנטוע לפי שאין נטיעת האילנות עושהו שדה שהרי אפילו בחצרות דרכם של בני אדם לנטוע אילנות בחצרותיהם.
ואם העיר קדמה קוצץ ואינו נותן דמים וכו'. פירש קוצץ א' מבני העיר את האילן ואינו נותן דמים לבעל האילן. ודייקינן ומאי שנא מבור דתנן אם הבור קדם קוצץ ונותן דמים. אמר רב כהנא קידרא דבי שותפי לא חמימא ולא קרירא. כלומר דבר דבין שותפין מתרשלין הן בו לפי שכ"א מהן סומך על חבירו הילכך אם מחייבין אנו את בני העיר ליתן דמי האילן לבעל האילן יבואו להתרשל בקציצתן לפי שכל אחד מהן אינו רוצה ליתן מה שמגיע עליו מדמי האילן וישאר האילן כמות שהוא ויבטל נויי העיר אבל גבי בור של יחיד כיון דלא איכפת לן אם יתרשל בקציצתו אם לאו שהרי ההפסד עליו לבדו הוא חייבוהו לתת דמי האילן.
ואמרינן וממאי דמהאי טעמא הוא וכו'. דילמא משום דשאני היזיקא דרבים מהיזיקא דיחיד. אלא אי אתמר האי טעמא אסיפא אתמר אם האילן קדם קוצץ ונותן דמים. כיון דמחייבי בני העיר ליתן דמי האילן לבעל האילן אמאי תני קוצץ ונותן דמים דמשמע קוצץ ברישא ואחר כך נותן דמים ליתני נותן דמים ואחר כך קוצץ. אמר רב כהנא קידרא דבי שותפי לא חמימא ולא קרירא. ואם אינו קוצץ עד שיתנו דמים יבואו ויתרשלו בדבר כדי שלא יתנו וגם בעל האילן שותק ואינו מבקש כלום לפי שרוצה הוא שיתרשלו ולא יביאו הדמים כדי שלא יקצץ האילן ונמצא אילן קיים ויבטל נויי העיר. לפיכך שנינו קוצץ בתחילה ואחר כך נותן דמים כדי שלא יתרשלו בקציצת האילן וליכא למיחש שמא לאחר קציצת האילן יתרשלו בנתינת הדמים דבעל האילן יבקש אותם ואם יתרשל איהו דאפסיד אנפשיה.
אמר אביי סיפא לגורן שאינו קבוע. ומש"ה סגי ליה בכדי שלא יזיק ותו לא כל שאינו זורה ברחת אלא בידיו בלבד אבל גורן קבוע אפילו מנטיעותיו ומנירו נמי בעי חמשים אמה הרחקה רב אשי אמר מה טעם קאמר ולעולם אידי ואידי בגורן קבוע הוא ובעי חמשים אמה ואותביה עלה דאביי מהא דתניא מרחיקים מן העיר גורן קבוע חמשים אמה וכשם שמרחיקין מן העיר כך מרחיקין ממקשאיו וממדלעיו של חבירו ומנירו חמשים אמה בשלמא לרב אשי דאמר מה הטעם קאמר במתניתין אבל לעולם מנטיעותיו ומנירו נמי דקתני במתניתין בגורן קבוע הוא ובעי הרחקה חמשים אמה שפיר דקא מוקי למתניתין כברייתא דהא ברייתא בגורן [קבוע] קא משתעי בין בעיר בין במקשאיו ומדלעיו ונירו אלא לאביי דאמר מנירו דקתני במתניתין בגורן שאינו קבוע קשיא כלומר אמאי לא אוקים לה למתניתין בגורן קבוע כדאשכחן בברייתא קשיא. ואהדרינן לגופא דמתניתין ואמרינן בשלמא ממקשאיו וממדלעיו בעי הרחקה משום דאזיל אבקא דגורן ויתיב בליביה (ומשוי) [ומצוי] ליה לקישואין כלומר מפסיד להו אלא מנירו מאי הפסידא איכא דבעי הרחקה הא לית בה פירא דנפסיד באבקא דגורן אמר ר' אבא מפני שעושה אותו גלל כלומר מפני שנושא הרוח את התבן ומוליכו אל נירו של חבירו ועושה בשדה גלל.
<h2>דף כה.</h2>
בואו ונחזיק טובה לאבותינו שהודיעונו מקום תפלה דכתיב [נחמיה ט'] וצבא השמים לך משתחוים. כלומר כשהן נכפפין ויורדין בכל יום למערב זו היא השתחוייתן לפני המקום מכלל שהשכינה במערב.
מתקיף לה רב אחא בר יעקב ואימא כעבד שנוטל פרס מרבו והולך לו. כלומר לעולם אימא לך שכינה במזרח וזה שיורדין בכל יום למערב לאו לאקבולי פני שכינה הוא אלא כמי שנוטל פרס מרבו והולך לו לאחוריו כך הכוכבים והמזלות נטלו פרס מהשכינה במזרח והלכו להם לאחוריהן לרוח מערבית וזה שנכפפין לרוח מערבית שנראה כמו השתחויה כיון שלאחוריהן הן מהלכין נמצאת השתחוייתן כלפי מזרח היא ולא כלפי מערב.
<h2>דף כו.</h2>
כדנייד נכתמא אפומא דחצבא. כלומר משוינן חצבא אגביה דאפדנא ומשוינן נכתמא אפומא דחצבא אי לא קא מטי נדנוד לההיא נכתמא אף על גב דחזינן (הא) [החצר] דקא ניידא כיון דנדנוד זוטא הוא דהא לא מצי נדנוד לנכתמא לא משגחינן ביה משום דמההוא נדנוד זוטא לא מתזיק אפדנא.
רבה בר רב חנן הוה ליה הנך דיקלי אמצרא דפרדיסא דרב יוסף. פי' [האי] פרדיסא פרדס של ענבים הוה קדימה לדיקלי של רבה בר רב חנן וכיון דהוו ציפרי אתו ויתבי בהנהו תאלי ונחתי לפרדיסא ומפסדי ליה א"ל רב יוסף זיל קוץ דהא גפנים דידי קדמי מאילנות דידך א"ל והא ארחיקי ליה פי' ב' אמות דהא בבבל הוה א"ל הני מילי אילנות לאילנות וגפנים לגפנים אבל (אילנות לגפנים) [גפנים לאילנות] בעינן טפי. (והוי כגרמא דגירי דאסור כמו אפיקו לי קרקור מהכא דלעיל דף כ"ג). יש לפרש דהאי טפי דקאמרינן בכדי דלא ממטי היזיקא לגפנים מחמת ציפרי דקא יתבי באילנות הוא ואע"ג דקא מרחיק טובא. ויש לפרש דעד ארבע אמות בלחוד הוא משום דלא אשכחן הרחקה טפי מהכין והוה ליה האי טפי דקאמרינן [טפי] משתי אמות. וזה פירוש האחרון הוא שהיה רבינו הרב ז"ל סובר ומעשים בכל יום לפניו ולא היה דן אלא להרחיק ד' אמות בלבד ואפילו אילנות לגפנים וא"ת לזה הפירוש הראשון שמצריך להרחיק בכדי דלא מטי היזיקא לגפנים מחמת ציפרי ואפילו טובא איכא וכיון דלא ארחיק ליה מעיקרא שיעור מאי דמחייב לארחוקי משדה חבירו מה איכפת ליה איהו בגפנים דחבריה אי מתזקי אי לא מתזקי לימא ליה את הוא דאפסדת אנפשך דנטעתינהו להני גפנים דילך בכדי מאי דמתזקי מאילנות דידי דקא נטענא השתא והוה לך מעיקרא לעיולי בדילך טפי ולמיטע ולאסוקי אדעתך דלמחר ממליכנא ונטענא אילנות איכא לאוקמה כגון דקיימא הני שדות מעיקרא לנטיעת גפנים ולא לנטיעת אילנות. ואיכא לאוקמה כגון שהיתה שדה זו דרבה בר רב חנן מעיקרא לבעל הפרדס וזבנה ניהליה לרבה בר רב חנן דכי זבנה אדעתא דהכי הוא דזבניה. ומ"מ אפילו לפי' האחרון האי דמצרכינן ליה לבעל אילנות ארבע אמות מבעל גפנים לארחוקי היכא דקדמי גפנים לאילנות הוא אבל אי קדמי אילנות לגפנים לא מחייבינן ליה לבעל אילנות (לארחוקי ד' אמות מגפנים ולא) למקצינהו לאילנות דידיה משום דאמר ליה לבעל הגפנים אדרבה את עייל (דידך) בדידך ונטע. והיכא דאתו תרווייהו בהדי הדדי למיטע האי בעי למיטע ולארחוקי לאילנות ב' אמות ותו לא והאי אמר אנא גפנים בעינא למיטע ולא סגי לך בהרחקת שתי אמות חזינן אי שדה העומדת לגפנים היא לאו כל כמיניה דבעל אילנות ואי שדה העומדת לאילנות היא לאו כל כמיניה דבעל גפנים. ואי שדה העומדת לזה ולזה כיון שזה רוצה ליטע גפנים הרי אינו משנה בכך שהרי גם לגפנים היא עומדת הדין עמו וכופין את חבירו להרחיק את אילנותיו בכדי מה שצריך להרחיק את האילנות מן הגפנים וכיון שכן אפילו אם אינו רוצה עכשיו ליטע בשלו כלום כשיבא חבירו ליטע אילנות יכול הוא לעכב עליו עד שירחיק בכדי מה שצריך להרחיק מן הגפנים משום דא"ל למחר ממליכנא ונטענא גפנים והיינו חלוקת אביי ורבא [לעיל י"ז ע"ב] בענין הבא לסמוך בצד המצר דקי"ל כרבא בהא דאמ' אינו סומך. והני ב' אמות וד' אמות דקאמרינן אם שניהן כאחד באין ליטע אי נמי אחד מהן רוצה דחבירו מעכב עליו עד שירחיק צריכה שתהא ההרחקה ממוצעת ביניהן ואם אחד מהן נטע תחילה ולא מיחה בו חבירו להרחיק כשיבא עכשיו גם הוא ליטע שלו צריך הוא להרחיק האמות כולן בשלו וכן הדעת נוטה.
<h2>דף כו:</h2>
מצר וכו'. פי' האי מצרא מצר שהחזיקו בו רבים הוה וכיון דא"ל אנא בורות שיחין ומערות קא חפירנא מ"ה א"ל מצר שהחזיקו בו רבים הוא ואסור לקלקל ולעשות בו בור שיח ומערה. לבתר דנפק אמר. פירש רב פפא אמאי לא אמרי ליה כאן בתוך שש עשרה אמה כאן לאחר שש עשרה אמה. כלומר הא דתנן חופר ויורד והעצים שלו לאחר שש עשרה אמה הוא דלא מפסיד בה בעל האילן כלום דחוץ לשש עשרה אמה לא יניק אבל בתוך שש עשרה אמה אינו יכול לחפור ולירד יותר משלשה טפחים מפני שמפסיד שרשי האילן של בעל האילן משום דבתוך שש עשרה אמה יניק. [ועל מנת כן תיחם יהושע בן נון את הארץ] (וצריך עיון הכא דעצים הוה דבעל האילן כיון דבתוך שש עשרה אמה נינהו כדאמרינן לקמן אבל לעולם יש לו לקוץ כיון דבקרקע שלו הם).
אמר ליה תניתוה שרשי אילן הדיוט הבאים בשל הקדש לא נהנין ולא מועלין אי אמרת בשלמא דהני שרשין בתר אילן שדינן להו משום הכי לא מועלין דהא של הדיוט הן ולא נהנין משום חומרא בעלמא אלא אי אמרת בתר קרקע אזלינן אמאי לא מועלין. ולטעמיך אימא סיפא ושל הקדש הבאים בשל הדיוט לא נהנין ולא מועלין אי אמרת בשלמא הני שרשים בתר קרקע שדינן להו משום הכי לא מועלין דהא קרקע הדיוט היא ולא נהנין חומרא בעלמא אלא אי אמרת בתר אילן אזלינן אמאי לא מועלין אלא לאו שמע מינה מסיפא דבתר קרקע אזלינן וכיון שכן קשיא רישא אסיפא ופריק לעולם רישא וסיפא בתר אילן אזלינן וסיפא דקתני אין מועלין בו בגידולים הבאים לאחר שהקדישו האילן עסקינן וקסבר אין מעילה בגידולין אלא בשרשים שהיו בעת שהקדישו את האילן הוא שמועלין אבל בשרשים הבאים לאחר מכאן אין מועלין. ויש לפרש הכא בגידולין הבאים לאחר מכאן עסקינן כלומר הך שרשי אילן דקתני לאו שרשי אילן עצמו אלא שרשי גידולי האילן הוא דכיון דגידולי עצמן אין בהם מעילה גם שרשיהם אין בהם מעילה אבל שרשי האילן עצמו כיון שהאילן עצמו יש בו משום מעילה לעולם שרשי אילן כאילן דמו והפירוש הראשון הוא הנכון.
רבינא אמר לא קשיא. רישא דשמעת מינה דשרשי אילן בתר אילן שדינן ליה בשרשין הבאין בתוך שש עשרה אמה דוודאי של אילן הם. וסיפא דשמעת מינה דבתר קרקע שדינן ליה בשרשין הבאין חוץ לשש עשרה אמה לאילן דכיון דחוץ לשש עשרה אמה הן לא חשבינן להו מהאילן.
הא דתנן עשר נטיעות מפוזרות לבית סאה חורשים כל בית סאה בשבילן עד ראש השנה. לאו למימרא דאי הוו פחות מעשר לבית סאה אין חורשים אותה דהא תנן ג' אילנות לבית סאה חורשים כל בית סאה בשבילן דאלמא ג' נמי לכל בית סאה חורשים כל בית סאה בשבילן עד ראש השנה דשדה אילן מקרי אלא האי דקתני עשר נטיעות למימרא דאי הוי יותר מעשר לתוך בית סאה לא מקרי שדה אילן ואין חורשים בית סאה בשבילן כיון דכל חד מינייהו לא שביק ליה רווחא כדי חיותיה הויא ליה כעצים והוה ליה אותו בית סאה כשדה לבן שאין חורשים בערב שביעית שלשים יום לפני ראש השנה והיינו טעמא שחורשים בערב שביעית שדה אילן עד ר"ה משום דאי לא חרשי לה פסדי לגמרי. וי"ל דהא דקתני עשר נטיעות לתוך בית סאה חורשים כו' דעשר דוקא אבל פחות מעשר לתוך בית סאה מפוזרים נינהו ולא מקרי אותה בית סאה שדה אילן ואי קשיא לך הא דתנן ג' אילנות לתוך בית סאה דש"מ דג' אילנות נמי לתוך בית סאה שדה אילן מקרי התם אילנות הכא נטיעות דאילנות כיון דגדולין נינהו תלתא ינקי לכולה בית סאה כדעולא והוה ליה שדה אילן אבל נטיעות כיון דקטיני נינהו עד עשר הוא דינקי לכולה בית סאה וה"ל שדה אילן פחות מעשר לא ינקי לכוליה בית סאה וה"ל שדה לבן דהא מפוזרים נינהו ואין חורשים אותה עד ר"ה. וזה הפי' הוא הנכון.
<h2>דף כז:</h2>
מלא המרדע ע"ג המחרישה. פי' כדי שלא יתעכב החורש מלהרים את המרדע להכות בו הצמד.
תנא מפני אהל הטומאה. כלומר שמא תחתיו טומאה ונמצא מאהיל ומטמא העוברים תחתיו. פשיטא מפני הטומאה תנן ומהדרינן אי ממתני' הוה אמינא האי מפני הטומאה דקתני לאו משום טומאה שיש תחתיה הוא אלא מפני טומאה שהביא העוף בפיו ויושב עליו ומשליך אותה מפיו לשם הוא וכיון שכן בדחלוליה בעלמא סגי לן שהיא צורה שעושים אותה לעופות כדי שיראו ויברחו קא משמע לן שזו הטומאה שאנו חוששים לה אינה הטומאה שמביא העוף בפיו אלא הטומאה שאנו חוששים לה שמא ישנה תחת האילן כגון שיש תחתיו קבר או ארון שעובר תחתיו ונמצא מאהיל עליו ועל בני אדם העוברים תחתיו.
<h2>דף כח:</h2>
שהרי נביא עומד בתשע. בתשע שנים לצדקיהו. כדתניא בסדר עולם באותו הפרק שאמר הקב"ה לירמיה הנה חנמאל וגו' [ירמיה ל"ב] בו סמך מלך בבל על ירושלים וסמיכת מלך בבל על ירושלים מפורש בקרא דבשנה התשיעית הוי והזהיר הקב"ה לירמיהו לקנות שדהו ולכתוב עליה שטר ואע"פ שעתידה ליחרב בשנת אחת עשרה וכל השטרות כולן אבודין ואילו[לא] שהחזקה מתקיימת בג' שנים אלו שקודם חורבן לא הי' הקב"ה משיא עצה לירמיהו לקנותה שיש לחוש שיערער לאחר שבעים שנה כשיבנה הבית ויאמר לו לא מכרתיה לך וכיון שאין בידו לא שטר ולא חזקה נמצאו מעותיו אבודין הרי שמענו לחזקה שהיא מתקיימת לאחר שלש שנים ואין צריך שטר ולפי שמזכירו הקב"ה לכתוב עליו שטר לאותם שנים שקודם החורבן שמענו שבתוך שלש שנים אלו צריך הוא לשטר ואין עמו חזקה עד תשלום ג' שנים. הרי למדנו לחזקה שלש שנים לא פחות ולא יותר. אמר ליה אביי דילמא התם עצה טובה קמ"ל. כלומר ממאי דחזקה לא הויא פחות משלש שנים דילמא לאלתר הויא חזקה כי היכי דהויא במטלטלין והאי דאמר ליה רחמנא לירמיה וכתוב בספר וחתום עצה טובה הוא דא"ל למכתב שטרא ואע"ג דלא צריך דבההיא חזקה פורתא סגיא ליה דאלת"ה בנו בתים ושבו ונטעו כרמים ואכלו פרים מאי קא משמע לן עצה טובה קאמר להו וה"נ עצה טובה קא"ל לכתוב שטרא אע"ג דלא צריך (לרווחא דמילתא) [ליה]. תדע דהך שטרא לא צריך ליה ועצה טובה בעלמא היא דא"ל רחמנא למיכתב ליה דכתיב ונתתם בכלי חרש. דהתם ודאי לא צריך [ליה] דהא בחזקה סגי ליה ומדקאמר ליה רחמנא עצה טובה למען יעמדו ימים רבים ה"נ איכא למימר דהאי שטרא לא הוה צריך ליה כלל דבחזקה לאלתר סגי ליה ועצה טובה בעלמא הוא דאמר ליה וכתוב בספר וחתום והעד עדים וגומר (אלא ודאי עצה טובה קמ"ל).
<h2>דף כט.</h2>
אמר מר זוטרא ואי טעין ואמר ליתו תרי סהדי לאסהודי לי דדר ביה תלת שני ביממא ולילא טענתיה טענה. פירשה הרב רבינו זצ"ל בתשובות דיליה. ולא איסתבר גבן משום דאיכא עליה כמה פירכי וכד עייננא השתא בשמעתא נפקא לן פירושא אחרינא והכין פירושא. כיון דאמר רב הונא ג' שנים שאמרו רצופות וקאמר רבא דלא מתוקמא חזקה דבתים אלא עד דאתו סהדי ומסהדי דדר ביה ביממא ובלילא אתא מר זוטרא השתא לפרושי מלייהו דרב הונא ודרבא דהא דאמר רבא (שלש שנים) דלא מיתוקמא חזקה דבתים אלא עד דאתו סהדי ומסהדי דדר ביה ביממא ובלילא דוקא היכא דטעין התובע ואמר ליתו סהדי ומסהדי דדר ביה ביממא ובליליא אבל אי לא טעין הכי לא טענינן ליה אלא מכי מייתי סהדי ומסהדי דאחזיק בה שלש שנים מוקמינן לה בידיה עד דטעין האיך ועלה קאמרינן ומודה רבא על הרוכלין המחזירין בעיירות כלומר היכא דהוי מחזיק רוכל המחזיר בעיירות דאע"ג דלא טעין התובע דליתי סהדי דליסהדי דדר ביה ביממא ובלילא אנן טענינן ליה דכיון דהאי מחזיק סתמיה דבלילא דייר ביומא לא דייר משום הכי טענינן ליה אנן ואע"ג דאיהו לא טעין (טענינן ליה) ולבתר דסליק מר זוטרא מלפרושי מימריה דרבא קא הדר נמי מפרש עיקר מימריה דר"ה וקאמר ומודה רב הונא בחנואתא דמחוזא דליממא עבידי לליליא לא עבידי וכיון דלליליא לאו בר דירה הוא כמאן דליתנהו דמי ולא הויא הפסקה בין יממא ליממא כי היכי דלהוו מפוזרים אלא לעולם רצופים נינהו הנהו לילותא כיון דלאו בני דירה נינהו כמאן דליתנהו דמי.
<h2>דף כט:</h2>
[רמי בר חמא ורב עוקבא בר חמא זבון ההיא אמתא מר אשתמש בה ראשונה שלישית וחמישית ומר אשתמש בה שנייה רביעית וששית לסוף נפק ערער עליהו אתו לקמיה דרבא אמר להו מאי טעמא עבדיתו הכי כי לא תחזיקו אהדדי לעלמא נמי לא הויא חזקה. פיר' משום דמצי אמר להו האי דלא מחאי משום דחזאי דמר אשתמש בה חדא שתא בלחוד ושבקה ואמינא האי דלשבקה לגמרי שבקה ומשום הכי לא מחאי עליה והאי דמר נמי אשתמש בה חדא שתא ושבקה ואמינא האי דלשבקה לגמרי שבקה ולא צריכנא למחויי עליה ואילו הוה ידענא דכל חד מינייהו שותפי נינהו והאי דשבקה כל חד מינייהו לא לגמרי הוא דשבקה אלא לאישתמושי בה חבריה נמי כדאשתמש בה איהו הוה ממחינא עליהו. והני מילי דלא כתוב איטרא דהאי אמתא דתרויהו היא ואתנו אהדדי לאשתמושי בה מר ראשונה שלישית וחמישית ומר שניה רביעית וששית אבל כתוב איטרא שטרא קלא אית ליה ומידע ידע דהאי דשבקה כל חד מיניהו דלית ליה בה טענא הוא דשבקה ואיבעי ליה למחויי עליה. ואי קשיא לך הא דאמר רב הונא והוא שאכלן רצופין הני נמי כיון דשותפי נינהו כרצופין דאמי וכיון דאישתמש בה מר כמאן דאישתמש בה האיך דאמי והוו להו תרויהו בהאי אמתא כחד גברא ואיבעי ליה למחויי עליהו]. פיר' איטרא שטרא מלשון שמירה לפי שהשטר שומר את הדבר שלא ישכח.
אלא באוקמי חיותא ומשטח בה פירי. וכן הלכתא ודוקא בחזקה שיש עמה טענה הוא דלא קני ליה לההוא בית רובע דלא אכליה ואף על גב דבתוך המצר נינהו משום ד(ב)ההיא חזקה באכילה הוא דקיימה וההיא בית רובע הא לא אכליה אבל בחזקה שאין עמה טענה כגון הנותן מתנה והאחין שחלקו והמחזיק בנכסי הגר דלמקני בעלמא היא דבנעל גדר ופרץ סגיא ואע"ג דלא אכל מידי כיון דשדה מסויימת במצריה היא קני לה אע"ג דלא אחזיק בה אלא בחד מכוש דהא תנן בהדיא בהך פרקין [מ"ב ע"א] נעל גדר ופרץ כל שהוא הרי זו חזקה דש"מ דבההיא כל שהוא קני לה לכולה ארעא ולא תימא דנעל גדר ופרץ שאני משום דמעשה דמהני בכולה שדה נינהו אלא אפילו מעשה דלא מהני בכולה נמי הא קיימא לן דקני בה לכולה שדה דאמרינן לקמן בהאי פרקא [נ"ד ע"א] אתמר שדה המסויימת במצריה אמר רב הונא אמר רב כיון שהכיש בה מכוש א' קנה כולה ושמואל אמר לא קנה אלא כנגד מכושו בלבד וקיימא לן בהא כרב דהא רב נחמן סבירא ליה כותיה ועבד בה עובדא.
<h2>דף לא.</h2>
והלכתא טוען וחוזר וטוען. ודוקא היכא דלא הדר מטענתא קמייתא אלא לבתר דאתו סהדי [דאז ודאי לא מצי לאפוכי טענתיה אפילו מפטור לפטור אבל היכא דלא אתו עדים בינתיים מצי לאפוכי טענתיה מפטור לפטור כגון זאת וכגון שאמר מתחלה לא לויתי ואח"כ טוען לויתי ופרעתי נאמן אע"פ שמכחיש דבריו הראשונים] ודייקא נמי דאמרינן הדר א"ל אין דאבהתך היא אלמא לבתר דאתו סהדי ואסהידו דאבהתי' דהיאך הוא קא הדר האי ואמר אין דאבהתך היא כו' ש"מ.
זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי האי אייתי סהדי דאבהתיה ואכלה שני חזקה והאי אייתי סהדי דאכלה שני חזקה ואמר ר"נ אוקי אכילה להדי אכילה ואוקי ארעא בחזקת האי דאסהידו סהדי דאבהתיה היא. ולא אמרינן בכי הא כל דאלים גבר דלא אמרינן אלא היכא דשוו תרווייהו להדדי כגון דאית ליה למר סהדי דאבהתיה היא ואית ליה למר סהדי דאבהתיה היא א"נ כגון דאית ליה למר סהדי שאכלה שני חזקה ואית ליה למר סהדי דאכלה שני חזקה דשוו תרווייהו להדדי אבל היכא דאית ליה למר סהדי דאבהתיה היא ואכלה שני חזקה ולמר אית ליה סהדי דאכלה שני חזקה ולית ליה סהדי דאבהתיה היא כיון דלית ליה להאי סהדי דאבהתיה ואית ליה לחברו סהדי דאבהתיה הויא לה הך חזקה דיליה דקא מסהדי לה עלה חזקה שאין עמה טענה שהרי הטענה שטען באו עדים והכחישוה ומש"ה מוקמינן לה לארעא בידיה דהאי דאית ליה סהדי דאבהתיה היא ואפילו קיימא ארעא בידא דהאי דלית ליה סהדי דאבהתיה מפקינן ליה מיניה דאידך ולא אמרינן בכי הא ארעא היכא דקיימא תיקום דלא אמרינן הכי אלא היכא דשוו טענתייהו להדדי דליכא ראיה לאפוקה מיניה אבל הכא דלא שוו תרווייהו להדדי דהאי אית ליה ראיה דאבהתיה היא ולהאיך לית ליה ראיה דאבהתיה היא מפקינן מיניה דהיאך דלית ליה ראיה. א"ל האי עדות מוכחשת היא כלומר אלו לא אתכחוש באכילה אלא הני מסהדי דשל אבותיו היא ולא קמסהדי דאכלה שני חזקה והני מסהדי דאכלה האיך שני חזקה הוי לה דינא כדקאמרת דמוקמי לה לארעא בידא דהאי דאית ליה סהדי דאבהתיה ולא איכפת לן בהנך סהדי דקא מסהדי דאכלה שני חזקה משום דחזקה שאין עמה טענה היא וכדפירשתי לעיל השתא אתכחוש באכילתה דהא הני קא מסהדי דאכלה האיך שני חזקה והני (בהדי) [סהדי] אחריני מסהדי דאכלה האיך ומכל מקום חד כת מינייהו הא קא מסהדי בשקרא ולא ידעינן הי מנייהו היא והיכי מקבלינן סהדותא דחד מנייהו דלמא האי ניהו דקא מסהדי בשקרא וכיון שכן ליחזינהו להני כמאן דלית ליה סהדי לחד מנייהו כלל ולוקמיה לארעא היכא דאיתא כדקיימא לן היכא דקיימא תיקום והוי אידך המוציא מחבירו עליו הראיה ואם ליתא בידא דחד מנייהו לימא כל דאלים גבר ולהוי האיך המוציא מחבירו עליו הראיה.
<h2>דף לא:</h2>
אנן אחתינן ואנן אסקינן ליה. וכל דאלים גבר.
מתיב רבא שנים אומרים מת ושנים כו' אבל נשאת ואח"כ באו עדים הרי זו לא תצא. אלמא אע"ג דאתו סהדי השתא דאשת איש היא ואלו אתו מעיקרא מקמי דתנסיב לא הוה שבקינן לה לנסובי כיון דלבתר דאינסיב הוא דאתו ליה הני סהדי ואכתי ספק א"א היא מספק לא מפקינן לה מתותי גברא דהא איכא סהדי דנשאת על פיהם דקא מסהדי דלאו א"א היא ולא מפקינן לה מתותיה האי בעל שני אלא בראיה ברורה דהך בעל ראשון לא מת א"נ לא גרשה הכא נמי אע"ג דאתו סהדי השתא דאבהתיה היא ואלו אתו מעיקרא לא הוה נחתינן ליה להאיך כיון דלבתר דאחתי ליה להאיך הוא דאתו להו הני סהדי ואכתי ספיקא היא דהא איכא סהדי אחריני דקא מסהדי דאבהתיה דהאיך הוא אמאי מסלקינן ליה מספיקא נוקמא בידיה כדאיתא עד דמייתי ראיה ברורה דאבהתיה היא ולא דאבהתיה דהך והוה עליה אידך המע"ה.
<h2>דף לב:</h2>
ואיפסיקא הלכתא כרבה בארעא דהיכא דקימא תיקום וכוותיה דרב יוסף בזוזי דהיכא דקימא לוקמו. נקוט האי כללא בידך דלא אמרינן מה לי לשקר ומהימנינן ליה במאי דקא טעין ואע"ג דלית ליה ראיה אלא במאי דאיכא תותי ידיה דלא מפקינן ליה מיניה אבל במאי דליכא תותי ידיה וקא בעי לאפוקי מחבריה בלא ראי' אלא במה לי לשקר לא אמרינן בכי הא מה לי לשקר דכי אלים מה לי לשקר לקיומי מאי דאיכא בידיה אבל לאפוקי מחבריה לא אלים ומשום הכי איפסיקא הילכתא כוותיה דרבה בארעא דהא ארעא תותי ידיה קימא וכוותיה דרב יוסף בזוזי דהא זוזי לאו תותי ידיה נינהו.
רבא בר שרשם (וכו' עד אשתעי דינא בתרוייהו) [נפק עליה קלא דקא אכיל ארעא דיתמי אמר ליה רבא אימ' לי גופא דעובדא היכי הוה אמ' ליה האי ארעא משכנתא הות בידי מאבוהון דיתמי פי' משכנתא דסורא ושלימא לה זימנא והוה אית לי זוזי אחריני גביה בשטרא ואמינא אי מהדרנא לה לארעא ואמינא דאית לי זוזי אמור רבנן הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה אנקוט לה להאי משכנתא עד דאכילנא מינה שיעור זוזאי ולא יכלי יתמי לאפוקה מינאי עד דאכילנא מינה שיעור זוזי דמיגו דאי בעינא אמינא לקוחה היא בידי מאבוהון דיתמי מהימננא דהא אכילנא שני חזקה באנפי יתמי כי אמינא נמי דאית לי זוזי גבי אבוכון ונקיטנא לה להאי ארעא עד דאכילנא שיעור זוזי מהימננא אמ' ליה לקוחה היא בידי לא מצית אמרת דהא נפק עלה קלא דארעא דיתמי היא. פי'] רבא בר שרשום לא אכלה בחיי אבוהון דיתמי שני חזקה דאילו אכלה בחיי אבוהון שני חזקה הוה יכיל למיטען לקוחה היא בידי אלא האי דאכלה שני חזקה לאחר דמית אבוהון הוא דאכלה ומשום הכי [כי] איכא עלה קלא דארעא דיתמי היא לא קיימא עלייהו חזקה דהא אין מחזיקין בנכסי קטן [מ"ט] דכיון דהוה ידע דקטן לאו בר מחאה הוא איבעי ליה לאזדהורי בשטריה והיינו דקאמר ליה לקוחה היא בידי לא מצית אמרת דהא נפק עלה קלא דארעא דיתמי הוא וחזקה לא קיימא לך עלה דהא לא אחזיקת בחיי אבוהון אלא לבתר דמית אבוהון הוא דאחזקת בה ואין מחזיקין בנכסי קטן הילכך זיל אהדרה לארעא ליתמי ולכי גדלי אשתעי דינא בהדייהו אבל השתא לית [לך] לאשתעי דינא בהדייהו דהא אמרי' [ערכין כ"ב ע"א] אין נזקקין לנכסי יתומים אלא אם כן היתה ריבית אוכלת בהן. והא דקאמר ליה לקוחה היא בידי לא מצית אמרת דהא נפק עלה קלא דארעא דיתמי הוא. משום דאי לא נפיק עלה קלא דארעא דיתמי הוא אלא רבא בר שרשום הוא דקא מודי דיתמי הוא לא הוה אמרינן בכי הא לקוחה היא בידי לא מצית אמרת דכי אמרינן אין מחזיקין בנכסי קטן הני מילי היכא דידיעא דהאי ארעא דאבוהון דיתמי הוא וקא טעין איהו דזבנה אבל היכא דלא ידיעא דארעא דיתמי היא אלא איהו הוא דקא מודה דארעא דאבוהון הוא וקא טעין דזבנתה מיניה אמרינן בהא מיגו דאי בעי אמר דהאי ארעא דידי הוא ולא דאבוהון דיתמי הוה מעולם מהימן כי אמר נמי השתא דהאי ארעא דאבוהון דיתמי הוה וזבנתה מיניה מהימן ואע"ג דלא אכלה שני חזקה בחיי אבוהון משום דהפה שאסר הוא הפה שהתיר.
<h2>דף לג.</h2>
קריביה דרב אידי בר אבון שכיב ושבק דיקלא רב אידי בר אבון אמ' אנא קריביה וההוא גברא אמ' אנא קריביה טפי אזל רב אידי בר אבון איתי שהדי דאיהו קריב טפי אתא לקמיה דרב חיסדא אוקמיה לדיקלא בידיה אמ' ליה ליהדר לי פירי דאכל מההוא יומא ועד השתא אמ' זה הוא שאומרין עליו אדם גדול אמאי קא סמכת אהאי כלומר מאין אתה יודע שאכל וכמה אכל מהודאתו שהודה שהוא אכלה הא קאמ' דאנא קריבנא טפי וכי אכילנא דידי אכילנא והוה ליה הפה שאסר הוא הפה שהתיר.
אביי ורבא לא סבירא להו הא דרב חסדא. דכיון דאודי שאכל הפירות אודי ומחייב לשלומי דכי אמרינן הפה שאסר הוא הפה שהתיר הני מילי היכא דקא טעין (טעמא) [טענה] דמסתברא וליכא עדים דקא מכחשי לה בטענותיה דאיכא למימר דקושטא קא טעין אבל הכא [דקא] טעין (טעמא) [טענה] דלא מסתברא דהא אתו עדים (ומכחשיניה) [ואכחשו ליה] ליכא למימר הפה שאסר הוא הפה שהתיר משום דהתרה שהתיר בה עצמו לאו התרה היא דהא אתו סהדי ואכחישו ליה ואגלאי מילתא דבשיקרא קא טעין וכיון דאודי דאכל פירי מחייבינן ליה לשלומי שהרי אסר עצמו ולא התיר.
<h2>דף לג:</h2>
ההוא דאמ' ליה לחבריה מאי בעית בהאי ארעא אמ' ליה מינך זבינתיה ואכלתה שני חזקה אזל איתי תרי שהדי דאכלה תרתי שני אמ' רב נחמן הדרא ארעא דהא לא איתא שהדי דאכלה שני חזקה והדרי פירי דהני תרתי שני דאשהידו בהו שהדי דאכלה ולא מצי למימר אין אכלי ודידי אכלי דכיון דאיכא למימר דשהדי אשהידו דאכלה תרתי שנין ואיהו לית ליה שהדי דאכלה תשלום שני חזקה מוקמינן לה לארעא ופירא דילה בחזקת מארה ואמרינן ליה להאיך זיל אהדרינהו לפירי למארי דארעא דהא לית לך ראיה דזבנתה מיניה אבל ודאי פירי דאכל בשתא תליתאה לא מחייבינן ליה לאהדורינהו דהא ליכא שהדי דאכלינהו ואיהו קאמ' אין אכלי ודידי אכלי ובכי הא אמרינן הפה שאסר הוא הפה שהתיר.
אמ' רב זביד ואם טען ואמ' לפירות ירדתי נאמן. כלומר אם טען מתחלה ואמ' לפירות ירדתי נאמן ואע"ג דאיכא שהדי דאכלה תרתי שנין לא אמרינן בכי הא בחזקת מארי ארעא קיימי ומחייבינן ליה להאי לאהדורינהו ניהליה אלא כיון דלא חציף איניש למיחת לארעא דלא דיליה ולמיכלינהו לפירי כי אמ' לפירות הוא דירדתי מהימן ופיר' לפירות ירדתי כלומר מכר (ממני) [לי] השדה לוכל פירותיו אותן שנים שאכלתי אותה.
<h2>דף לד:</h2>
כל דאלים גבר וכו' עד ואי דמר לא דמר. מחוורתא דהאי דינא דכל מידי דמינצו עלה בי תרי האי אמר דידי הוא והאי אמר דידי הוא אי איתיה לההוא מידי בידא דחד מינייהו הא ודאי המוציא מחבירו עליו הראיה וזה אינו צריך לפנים ולא לפני לפנים. ואי איתיה לההוא מידי בידא דתרווייהו [כיון דתרווייהו] קא נקטי ליה פלגי ליה בשבועה והיינו דתנן [ריש ב"מ] שנים אוחזין בטלית זה אומר אני מצאתיה וכו' והוא הדין נמי היכא דהוי ההוא מידי ברשותא דתרווייהו. ואי ליתיה לההוא מידי בידא דחד מינייהו אי ביד שליש נתון יהא מונח עד שיבא אליהו והיינו דתנן [שם ל"ז ע"א] שנים שהפקידו אצל א' זה מנה וזה מאתים זה אומר מאתים שלי וזה אומר מאתים שלי זה נוטל מנה וזה נוטל מנה והשאר יהא מונח עד שיבא אליהו וכו' ואי לאו ביד שליש הוא אלא דרמי ברשות הרבים אי נמי ברשותא דליתיה לחד מינייהו אי הוו טענתא דידהו טענתא דאיכא למיקם עלה דמילתא ניהי כגון זה אומר שלי וזה אומר שלי זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי דאיפשר דאתו סהדי ואמרי כחד מינייהו כיון דאיכא למיקם עלה דמילתא לא פלגינן ליה בהדייהו אלא כל דאלים גבר והוי אידך המוציא מחבירו עליו הראיה ואי ליכא למיקם עלה דמילתא כגון דהוה ליה ההוא מידי דאסתפק ליה מעיקריה דהוי לי' ממון המוטל בספק היכא דאיכא דררא דממונא כגון המחליף פרה בחמור וכו' יחלוקו. והיכא דליכא בינייהו דררא דממונא כגון ב' שטרות היוצאין ביום אחד שודא דדייני כשמואל דקיימא לן כשמואל דהלכתא כוותיה בדיני. והני מילי היכא דתרווייהו קא אמרי ברי אבל היכא דחד מינייהו קאמר שמא ואידך אמר ברי כיון דההיא מידי לאו ברשותיה דחד מינייהו הוא מוקמינן ליה ברשותא דההוא דקאמר ברי והוה אידך מוציא מחבירו דקיימא לן ברי ושמא ברי עדיף והאי דאמרי' דהיכא דהוה ליה ההוא מידי ברשות הרבים אי נמי ברשותא דליתיה לחד מינייהו ותרווייהו קא אמרי ברי יחלוקו הני מילי היכא דליכא למימר בההוא מידי אוקמיה אחזקתיה דמארי' קמא אבל היכא דאיכא למימר אוקמיה אחזקתיה דמארי' קמא כגון המחליף פרה בחמור וכן במוכר שפחתו וילדה כיון דתרווייהו קאמרי ברי מוקמינן ליה אחזקתיה דמאריה קמא והוה אידך המע"ה כדמתברר בפרק השואל [ב"מ ק' ע"א] הלכה המחליף פרה בחמור וכו'.
<h2>דף לו:</h2>
דקל נערה איכא בינייהו. פירש שמשיר את פירותיו. למאן דאמר שלש שנים הא נמי חזקה הוא ולמאן דאמר עד שיגדור שלש גדירות דוקא היכא דגדרו בידים אבל היכא דלא גדרו בידים אלא מעצמו נשרו לא הוה חזקה.
אמר ר' ישמעאל במה דברים אמורים בשדה הלבן אבל בשדה האילן כנס את תבואותיו ומסק את זיתיו וכנס את קייצו הרי אלו שלש שנים. פיר' שדה האילן כגון שנטועין ממטע עשרה לבית סאה דהא ודאי מיקרי שדה אילן ומצטרפין זה עם זה וכאילו אילן אחד הוא חשוב ומשום הכי חד פירא מיניהו הוי חזקה לכולהו אבל אם היו נטועין פחות מעשרה לבית סאה אין מצטרפין זה לזה לפי שכולן אחד אחד בפני עצמו הן חשובין ולא האוי פירא דהאי חזקה להאי.
אמר אביי מדר' ישמעאל נשמע לרבנן. שאם היו ל' אילנות בתוך ג' סאין שהוא ממטע עשרה לבית סאה דה"ל שדה אילן וכולו שם א' יש לו אם אכל י' בשנה זו ועשרה בשנה זו כאלו אכלן כולן ג' שנים הוא חשוב וכיון שאכל מקצתם כאלו אכלם כולם לאו מי אמר ר' ישמעאל חד פירא הוי חזקה לכולהו ה"נ הני הוו חזקה להני והני הוו חזקה להני דהא כאילן אחד הן חשובין כולן דע"כ לא פליגי רבנן עליה דר' ישמעאל אלא בתבואה וזיתים וקיץ דכיון דתלתא מיני נינהו לא הוי האי חזקה להאי אבל עשרה אילנות כיון דכלהו חד מינא נינהו הני הוי חזקה להני והני הוו חזקה להני.
<h2>דף לז.</h2>
והוא דבזי בזויי. פיר' כלומר כשאכל עשרה מהן בכל שנה לא אכלן העשרה כולן ממקום אחד אלא מפוזרין אכלן מיכן אחד ומיכן אחד דהוה ליה כמי שאכלן כולן שאילו אכלן ממקום אחד לא היה מחזיק בשאר האילנות דלא שיכי הני בהני השתא דאכלן להני עשרה מפוזרין כולהו שיכי בהדדי וכמאן דאכל להו כולהו דאמי והני מילי דלא אפוק הנך אילני אחריני פירי אבל אפוק ולא אכול אלא הני עשרה בלחוד כיון דהוה להו פירי ולא אכלינהו לא הויא חזקה.
זה החזיק באילנות וזה החזיק בקרקע. פירוש שנים שקנו מאחד זה קנה האילנות וזה קנה הקרקע שהאילנות עומדין בתוכה אי נמי שנים שהחזיקו בנכסי הגר זה החזיק באילנות וזה החזיק בקרקע שהאילנות עומדין בתוכה. אמר רב זביד זה קנה הקרקע וזה קנה האילנות בלי קרקע. מתקיף לה רב פפא וכי אין לו לבעל אילנות בקרקע כלום לימא ליה עקור אילנך שקול וזיל. אלא אמר רב פפא זה קנה האילנות וחצי קרקע וזה קנה חצי קרקע. וזה שאמר רב פפא חצי קרקע לאו חצי קרקע ממש קאמר אלא חלק בקרקע הוא שקנה כפי האילנות וחוץ לאילנות כמלא אורה (וחצי) [וסלו].
<h2>דף לז:</h2>
אמרי נהרדעי אכלן רצופים. פירוש אם היו אילנות אלו רצופים כגון שאין בין אילן לאילן כדי עבודת אילנות שהיא ג' אילנות לבית סאה ואם היו נטיעות כגון שלא היו נטועים ממטע עשרה לבית סאה אינה חזקה לפי שהאילנות אלו סופן לייבש ויש לו לבעל הקרקע לומר האי דלא מחאי משום דאמינא כיון דרצופים נינהו לאו כלום נינהו דהא סופן לייבש ולית בהו הנאה וכיון דאינה חזקה אין לו בקרקע כלום. מתקיף לה רבא אלא מעתה אספסתא שהיא ירק במאי קני לה. כלומר הנה האספסתא אינה אלא הנאת שעה ואפילו הכי כי אכיל לה לארעא באספסתא קני לה ולא יהיו אילנות אלו כאספסתא שאילנות אלו אף על פי שסופן לייבש מכל מקום הנאת שעה יש בהן שהרי אכלן שלש שנים ואמאי לא קני לה לקרקע באכילתם כמו שקונה אותו אלו זרע בו אספסתא ואכלה שהאספסתא נמי אינו עומד שם לעולם אלא להנאת שעה בלבד הוא שיש בו וכשאוכל הירק יבש העיקר כמו אילנות אלו אלא אמר רבא הכי אתמר אם מכרן לאילנות רצופים כגון שאין בין זו לזו כדי עבודת אילן אין להם קרקע שכיון שסופן לייבש כעצים בעלמא הן חשובים והך מימרא דרבא אוקמוה כתנא דתניא כרם שהוא נטוע על פחות פחות מד' אמות אינו כרם ר"ש אומר כרם ורואים את האמצעיות כאלו אינם ורבא כת"ק ור"ש פליג עליה ואמר אף על גב דרצופים נינהו אית להו קרקע ורואים את האמצעיות כאלו אינם.
קני ליה משיפוליה ועד תהומא. כלומר יש לו קרקע ואין לו לבעל קרקע לומר לו עקור אילנך שקול וזיל. ומתקיף לה רבא אמאי כיון דחד אילנא הוא ודאי לית ליה קרקע וכיון דלית ליה קרקע לימא ליה עקור אילנך שקול וזיל. אלא אמר רבא בבא מחמת טענה. כלומר האי דאמרי נהרדעי דקני הקרקע כשטוען ואומר לקחתי ממך קרקע זה ואילן זה בפירוש וקמ"ל דכיון דמן דינא הוה אית ליה למימר עקור אילנך שקול וזיל משום דחד אילן הוא ולא אמר ליה מידי כי קא טעין האי דזבינתיה לקרקע דאילן ניהליה בהדי אילן בפירוש מהימן משום דהא אחזיק ביה ובעל הקרקע הוא דאפסיד אנפשיה דאיבעי ליה למחויי ולומר דהאי דשבקתיה להאי אילנא בארעאי לאו בזביני שבקתיה אלא מחילה בעלמא כדלא קפידנא ולא איצטריכנא ליה לארעא וכי מצטריכנא אמינא לך עקור אילנך שקול וזיל [דאלת"ה כו'].
<h2>דף לח:</h2>
הא קמשמע לן דאפילו מיחה בפני בנ"א שאינם יכולים הם עצמן לומר לו כיון שיכולים לומר לאחרים הויא מחאה דחברך חברא אית ליה. וזה הטעם אינו מפורש מדברי רבא אלא ממשנה יתירה הוא דשמעת ליה שאנו אומרים שזה שאמרה פעם אחרת לא אמרה אלא להוסיף בה טעם כדאמרינן במציעא [ח' ע"א] שמע מינה ממשנה יתירה המגביה מציאה לחברו קנה חברו דהתם ודאי לא מפרש במתניתין מהיכא שמעת מינה אלא ממשנה יתירה בעלמא הוא דשמעת לה. ויש לפרש דמדקאמר מחזיקים בנכסי בורח הוא דשמעת דאפילו מיחה בפני בני אדם שאינם יכולים לומר לו שאלו אמר מחאה שלא בפניו הויא מחאה ולא אמר מחזיקים בנכסי בורח הוה אמינא דוקא עד שיהא עמו במדינה שילכו העדים עצמם ויאמרו לו מה שאמר להם ואפילו שלא בפניו הויא מחאה אבל היכא דמיחה בפני בני אדם שאינם יכולים לומר לו שהרי אינו עמהם במדינה לא קמשמע לן מחזיקין בנכסי בורח והא ודאי אין יכולים לומר שהרי אינו עמהם במדינה ואפילו הכי קאמר מחזיקים משום דהוה ליה למחות ולא מיחה אלמא מיחה בפני אדם שאינם יכולים לומר לו הויא מחאה.
<h2>דף לט.</h2>
איתביה רבא לר"נ כו'. ע"כ לא פליגי אלא בחזקה דלאלתר סגיא אבל דכ"ע מחאה בפניו בעינן מדתני ויבא לשנה אחרת דצריך הוא שיבא קודם שתצא השנה השלישית וימחה עליו בפניו ואם איתא אמאי תני לה ויבא לשנה אחרת ליתיב התם ולימחי. ופריק לעולם מחאה שלא בפניו הויא מחאה והאי דקתני ויבא לשנה אחרת לאו למימרא דלא סגי ליה למחויי אלא עד שיבא וימחה בפניו אלא עצה טובה קמשמע לן דכי א(י)תא השתא ותבע ליה לארעיה ומפיק לה מיניה שקיל להו לפירא דאית בה השתא ודהוי בה בתר הכי ואי שבק לה למילתא ולא אתי אלא סגי ליה במחאה בעלמא אכיל לה להאי ארעא דיליה וחיישינן דילמא אדהכי והכי מפרטן וכי אתא האי למתבעיה לא משכחת ליה מאי דשקיל מיניה בפירי ומשום הכי קתני ויבא לשנה אחרת עצה טובה בעלמא דלא לסמוך אמחאה אלא אתי ושקיל ליה לארעא דיליה ולפירי דהני תרתי שני דאכל לא שכיח לה עד דאכיל שניהם טובא.
<h2>דף לט:</h2>
מ"ד בפני שלשה אית ליה דרבה בר רב הונא. ומשום הכי קאמר בפני שלשה כי היכי דלימרו ליה ולא חיישו ליה משום לישנא בישא ומ"ד בפני שנים אית ליה רשותא לאפוקה כיון דאמרה לה בפני שנים לית ליה דרבה אלא קסבר מילתא דמתאמרה בפני שנים אית ליה רשותא לאפוקי דכיון דא"ל בפני ב' גלי דעתיה דמינח ניחא ליה לגלויי לעלמא ולא קפיד עליה. לא דכולי עלמא אית להו דרבה בר רב הונא דכי אמריה בפני ב' אית בה משום לישנא בישא ומ"ד סגי ליה בפני שנים קסבר מחאה שלא בפניו הויא מחאה הילכך כיון שהמחאה בפני שנים היא אין אנו צריכים עוד לגלויי לעלמא כדי שנצריכהו שלשה ואין כאן דרך ללישנא בישא ולפיכך בפני שנים סגיא כי היכי דליהוי סהדי דמיחה בפניהם ומ"ד בפני שלשה קסבר מחאה שלא בפניו לא הוי מחאה ובעינן עד דממחי באפי תלתא דלא חיישי ללישנא בישא כי היכי דנימרו ליה לאחריני ואחריני לאחריני עד דשמע לה למלתא. ואי בעית אימא דכולי עלמא מחאה שלא בפניו הויא מחאה ומ"ד בפני שנים קסבר סהדותא בעינן ואי משום לישנא בישא כיון דסהדותא מידע ידע דניחא ליה לגלוייה למילתא דאי לא מגלו לה לאו כלום הוא הילכך מגלו לה ולא חיישינן ללישנא בישא ומר סבר גלויי מילתא בעלמא בעינן דתהוי גלויי מילתא בעידן מחאה וגלויי מילתא לא הויא אלא בשלשה ואף על גב דבאפי תרין נמי הא קא מגליא מילתא דאמרי' חברך חברא אית ליה התם לא מגלי עד דאמרי ליה הנך תרי לאחריני אבל בעידן מיחוי אכתי ליכא לגלויי מילתא דהא תרי נינהו ולא הויא גלויי מילתא אלא באפי תלתא אבל באפי תלת מצי מחי באפייהו דאיכא גלויי מילתא.
גידול בר מניומי וכול' לשנה הדר אתא וקא ממחי קמיהו אמרי ליה לא צריכת דהכי אמ' רב כיון שמיחה שנה ראשונה נשארו מאותן שלש שנים שתי שנים בלא מחאה ושתי שנים אין בהן חזקה אבל לאחר אותן שלש שנים צריך הוא למחות בשנה הרביעית שהיא שנה ראשונה של שלש שנים אחרות שאם איחר המחאה של שלש השניות עד שנה שנייה שלה שהיא שנה חמישית נמצאו שעברו שתי שנים משלש שנים הראשונות ושנה אחת משלש שנים השניות בלא מחאה והויאן לה שלש שנים בלא מחאה וקימא בהו חזקה דלית הלכתא כר' יוחנן כיון שמיחה פעם אחת שוב אין צריך למחות פעם אחרת דהוה ליה כגוזלן שאין לו חזקה דהא אמרינן בהדיא [לקמן מ"ז ע"א] היכי דאמי גוזלן שאין לו חזקה כגון שהוחזק בגוזלנות על אותה שדה ועוד דהא פסק רבא הילכתא בהדיא דצריך בסוף כל שלש ושלש כלומר קודם שתכלה השנה השלישית כדי שלא ישלמו לו שלש שנים בלא המחאה ואם קדם ומיחה בשנה ראשונה צריך שתהיה המחאה של שלש שנים השניות בשנה ראשונה שלהן שהיא השנה הרביעית כמו שאמרנו.
תני בר קפרא ערער וחזר וערער וחזר וערער. פירש ערער בשנה ראשונה וחזר וערער בשנה [ראשונה] של ג' שנים השניות שהיא השנה הרביעית וחזר וערער בשנה [ראשונה] של ג' שנים השלישיות שהיא השנה השביעית אם מחמת טענה הראשונה ערער אין לו חזקה ואם שינה בטענותיו כגון שטען בתחילה ואמר שמושכרת היא בידו וחזר במחאתו הב' ואמר לפירות הורדתיו וחזר במחאתו השלישית וטען ואמר לא כך ולא כך אלא גזלן הוא בה כיון ששינה בטענותיו [שלש] פעמים הוחזק בשקרנות וכשישלים המחזיק אכילת זו השנה עד סוף ט' שהיא אחרונה של ג' שנים השלישיות נשלמה לו החזקה ואינו צריך לשטר ואע"פ שהרי מיחה בשנה השביעית שהיא שנה ראשונה של שלש שנים השלישיות אלו אינה מחאה לפי שיכול חבירו לומר כיון ששינה בטענותיו ג"פ הוחזק בטענות שקר ולפיכך לא נזהרתי בשטר שלי. ויש מי שפירש ערער וחזר וערער [וחזר וערער] כגון שערער בסוף שלש שנים וחזר וערער בסוף שלש שנים השניות [וחזר וערער בסוף ג"ש השלישיות] אם מחמת טענה הראשונה [ערער אין] (הרי) זו חזקה ואם שינה בטענותיו כמו שאמרנו כיון ששינה בטענותיו עכשיו נתברר שהמחאות [הראשונות] שמיחה בסוף שלש [שנים] הראשונות ולבסוף ג"ש השניות שלא היו מחאות לפי שמיחה בהם בטענות שקר וקמה לה חזקה (משלש שנים אלו) ואינו צריך לג' שנים השלישיות. וזה הפירוש אינו נכון אצלנו לפי ששתי תשובות בדבר חדא דאם כן למה לי ערער וחזר וערער [וחזר וערער] שלש פעמים תסגי ליה בתרי ונימא הכי ערער בסוף שלש שנים וחזר וערער בסוף שלש שנים השניות אם מחמת טענה ראשונה ערער אין זו חזקה ואם לאו יש לו חזקה דכיון ששינה בטענותיו בשלש שנים השניות נתברר שטענותיו שטען [ב]שלש שנים הראשונות טענת שקר היתה ולא היתה המחאה כלום וקמה ליה חזקה ואמאי אצטריך למתני ערער וחזר וערער [וחזר וערער] שלש פעמים ועוד מי הוה ידע האי מחזיק דמשנה הוא בטענתיה בשלש שניות כי היכי דלא ליזדהר בשטריה משלש ראשונות השתא הוא דאגלאי מילתא דהך מחאה לאו כלום היא אבל מעיקרא לא וכיון שכן איבעי ליה לאזדהורי בשטריה אלא בעל כרחך מהשתא הוא דקמה ליה חזקה דמצי אמר ליה כיון דחזינא דקא משנה בטענתיה לא אזדהרנא בשטריה אבל למפרע לא קמה ליה חזקה.
<h2>דף מ.</h2>
מחאה בפני שנים ואין צריך לומר כתובו. אלא כותבין ואע"פ שלא אמר כתובו. מודעה בפני שנים ואין צריך לומר כתובו. פירש דזכותא דידיה הוא וכי בעינן למנקט רשותא למכתב היכא דהוה חובה עליה וזכותא לאחריני אבל הכא זכותא דידיה הוא ומידע ידעי דניחא ליה דליכתבו. הודאה בפני שנים וצריך לומר כתובו. לפי שחובה הוא עליו ואין להם רשות למכתב אלא ברשותו לפי שיש לחוש שמא יאמר אני לא שעבדתי עצמי אלא למלוה על פה אבל למלוה בשטר לא ועוד שיש לחוש שמא יפרענו והוא אינו יודע שכתב שטר עליו כדי שיבקש אותו מידו לפיכך אין להם רשות לכתוב שטר אלא מדעתו [קנין בפני שנים ואין צריך לומר כתובו]. וקיום שטרות לא סגי ליה בשנים אלא בשלשה משום דמעשה בית דין הוא ואינו עדות ולפיכך צריך שלשה [וטעמא דלא צריך לומר בקנין כתובו משום דסתם קנין לכתיבה עומד וכיון שקנו ממנו כמאן דאמ' להו כתובו שטר דאמי].
קנין בפני שנים. לא איברא סהדי אלא לשקרי שלא כדעת האומר שקנין בלא עדים שאינו מתחייב בו בכלום ומביא ראיה ממה שאמרו קנין בפני שנים ואין צריך לומר כתובו. הדבר כן אבל הוא הנושא של הענין ר"ל שאם היה בפני שנים אין צריך לומר כתובו. והיתה כונתו להקדים המאמר הזה כדי שיבא עליו מה שאמר הודאה בפני שנים שאין הדבר נגמר בה עד שיאמר כתובו וכו'.
לא כתבינן מודעא אלא אמאן דלא ציית דינא. אבל אמאן דציית דינא כיון דלא אניס לא כתבינן דהאי מודעא לאו מודעא היא. אביי ורבא דאמרי תרווייהו אפילו עלי ועליך. איכא מאן דאמר דהא דאביי ורבא במודעי דמתנות הוא דלא בעינן ביה אונסא דהא לא שקיל בה זוזי [כי היכי דניבעי אונסא] אלא גלויי מילתא בעלמא הוא דבעינן דלא ניחא ליה למיתן ההיא מתנה אבל במודעא דזביני דקא שקיל זוזי לא הויא מודעא אלא עד דמברר אונסיה כדאמרינן לקמן אמרי נהרדעא כל מודעא דלא כתיב בה אנן ידעינן ביה באונסא דפלניא לאו מודעא היא מודעא דמאי אי דגיטא ודמתנה גלויי מילתא בעלמא הוא ואי דזביני והאמר רבא לא כתבינן מודעא אזביני [ופרקינן דהאי דאמר לא כתבינן מודעה אזביני] מודעא בלא אונסא קאמר אבל היכא דאניס כי מעשה דפרדיסא כתבינן. ואנן לא חזינן להאי פירושא חדא דמודעא דמתנה ליכא מאן דאמר דבעיא אונסא דמדקא מתמהינן לקמן ואמרינן מודעא דמאי אי דגיטא ומתנה גלויי מילתא [בעלמא] הוא מכלל דמילתא ברירא הוא וליכא דפליג עלה ואם כן היכי קאמרי רבה ורב יוסף דלא כתבינן מודעא אלא אמאן דלא ציית דינא (ועוד אי אמודעי דמתנה קאי (האי) [הי] דינא איכא בינייהו דלא (שמעת) [ניצות] להו דקאמרי אלא אמאן דלא ציית דינא) הלכך האי פירושא לא דייק והכין פירושיה לא כתבינן מודעא אלא אמאן דלא ציית דינא כגון דתבע ליה ראובן לשמעון בדין ואמר ליה הב לי כך וכך דאית לי בידך ואמר ליה האיך לא היו דברים מעולם דלית ליה עליה אלא שבועה דרב נחמן ואצטריך למעבד עמיה פשרה ומקמי דלעבדה עמיה מסר עליה מודעא ועלה קאמרי רבה ורב יוסף דההיא מודעא לאו כלום היא משום דהא ציית דינא ואביי ורבא פליגי עלייהו וקאמרי אע"ג דציית לדינא כיון דכפר ביה אין לך אונס גדול מזה והלכתא כוותייהו.
<h2>דף מ:</h2>
אמר (רב יהודה) [רבא] האי מתנה טמירתא לא מגבינן בה. פירוש האי מתנה טמירתא איכא למימר דלא הויא אלא במתנה דלית בה קנין דלא מכוון לאקנויי ליה אלא בשטרא ומ"ה בעינן עד דאמר להו תיתבו בשוקא ובברייתא וכתיבו ליה כי היכי דלא תהוי מתנה טמירתא דבהאי שטרא הוא דקא מכוון לאקנויי ליה אבל אי קנו מיניה לא צריך למימר להו תיתבו בשוקא ובברייתא וכתובו דמכי קנו מיניה קנה ושטרא לראיה בעלמא הוא וכיון דלראיה בעלמא הוא לא איכפת לן אי אמר להו תיתבו בשוקא ובברייתא וכתובו ליה אי לא אמר. ואיכא למימר דאפילו היכא דקנו מיניה [נמי כיון] דקיי"ל דסתם קנין לכתיבה עומד וכמו דאמר להו כתובו דמי אי לא אמר להו פרסמו בשוקא ובברייתא [הו"ל כמאן דאמר להו כתובו ולא אמ' להו תיבו בשוקא ובברייתא] וכתובו ליה דלא מגבינן ביה. ואף על גב דלא דמי האי שטרא להאי שטרא דאלו התם שטרא למקני ביה הוא דעביד ואלו הכא לראיה בעלמא הוא דעביד דהא מעידנא דקנה מיניה הוא דקנה ושטרא לראיה בעלמא הוא מכל מקום כיון דלא אמר להו בשעת קנין פרסמוה להאי מתנתא חיישינן דלמא למתנתא טמירתא הוא דאיכוון כי היכי דלענין שטרא היכא דאיכוון לאקנויי ביה בעי' דלהוי ההוא שטר מפורסם הה"נ לענין קנין בעינן דלהוי מפורסם ואי לא [אמ' להו] פרסימו ליה חיישינן דלמא למתנתא טמירתא הוא דאיכוון ולא מגבינן ביה. והאי טעמא בתרא טפי עדיף ומסתבר ועבדינן כותיה.
אמר רבא והא הויא מודעא לחברתה. כלומר האי מתנה טמירתא אע"ג דלית בה מששא לגבי דידה למקני בה אית בה ממש למהוי מודעא לחברתה כגון שאמר לעדים כתבו לפלוני מתנה גלויה ומפורסמת והדר אמר להו מקמי דלכתבוה אי נמי מקמי דלימטייה לידא דמקבל זילו אטמרו וכתובו מתנה לפלוני א"נ כתובו מתנה לפלוני ולא אמר להו גלויה ומפורסמת אע"ג דהאי מתנה שניה מתנה טמירתא היא ולא מגבינן בה הויא מודעא לחברתה ומבטלה לה לההיא מתנתא קמייתא דהא גלי אדעתיה דלא ניחא לי' (למיה) בה מדאמר להו בתר הכי כתובו מתנתא אחריתי לפלניא ואע"ג דהאי מתנה אחריתי לית בה מששא לגבי דידה למבטל ל(י)ה למתנתא קמייתא מיהא אית בה מששא דהא נקטינן מינה מכל מקום דלא ניחא ליה בההיא מתנתא קמייתא דה"ל כמ"ד [להו] לא תכתבוה לקמייתא. ולהאי פירושא האי דאמרינן והויא מודעא לחברתה לא משכחת לה אלא היכא דהויא ההיא מתנתא טמירתא בהנהו נכסי גופייהו דהות כתיבה בהו ההיא מתנתא קמייתא דלאו טמירתא ובהנהו סהדי גופייהו דאי לסהדי אחריני הוא דקאמר כתובו לה לההיא מתנתא טמירתא בהני נכסי אכתי כל כמה דלא א"ל להנך סהדי קמאי גופייהו לא תכתבוה לקמייתא אי קדמי הנך סהדי קמאי וכתבו לה לקמייתא ויהבון לה לידא דמקבל קנה ליה ההוא מקבל קמא ולא הויא האי אחריתי מודעא לה הילכך להאי פירושא לא משכחת לה דהויא האי אחריתי מודעא לה אלא בדאמר להו להנהו סהדי גופייהו ובהנהו נכסים גופייהו. ויש לפרש דהאי דאמרינן דהויא מודעא דחברתה לאו משום דהוה ליה כמאן דאמר להו לסהדי לא תכתבו לקמייתא הוא דמבטל לקמייתא כי היכי דתצטריך לאוקמה בהנהו נכסי גופייהו ובדאמר להו להנהו סהדי גופייהו אלא טעמא דמילתא משום דכיון דחזינן ליה דכתב בתר הכי האי מתנתא טמירתא אגלי דעתיה דהנהו מתנות כולהו לא ניחא ליה בהו ולא שנא קמייתא ולא שנא בתרייתא ואע"ג דקא חזינן דקמייתא גלויה ומפורסמת היא כהוגן כיון דכתבה להאי בתרייתא טמירתא הוה ליה כמאן דמסר מודעא אקמייתא דאיהו לאו ברעות נפשיה הוא דכתב לה דקיימא לן דמודעא היא וההיא מתנתא ולא כלום היא כדאמרי נהרדעי כל מודעא דלא כתיב בה אנן ידעינן באונסא דפלניא לאו מודעא היא מודעא דמאי אי דגיטי ומתנות גלויי מילתא בעלמא היא וכו' דשמעת מינה דמאן דמסר מודעא אמתנה ואע"ג דההיא מתנה גלויה ומפורסמת כהוגן הות כיון דגלי אדעתיה בההיא מודעא דלאו ברעות נפשיה הוא דכתב לה ולא קא ניחא ליה בההיא מתנה לאו כלום הוא. וכיון דטעמא דמילתא משום דהוה ליה כמאן דמסר מודעא אקמייתא דלאו ברעות נפשיה הוא דכתב לה לא שנא הויא לה האי מתנה אחריתי דהויא מודעא לה בהנהו נכסי גופייהו לא שנא הויא לה בנכסי אחריני לא שנא אמר להו להנהו סהדי קמאי גופייהו לא שנא א"ל לסהדי אחריני מכי כתבה להאי מתנתה גלי דעתיה בה מיהא דאיהו נמי לא ניחא ליה בה ולא ברעות נפשיה הוא דכתב לה ודיקא נמי מדאמרינן והויא מודעא לחברתה אלמא טעמא דמילתא משום דחזינן לה דכמאן דמסר מודעא עלה דקמייתא הוא כדין כולהו מודעי דמסירי אמתנות שמע מינה. וזה הפירוש האחרון הוא הנכון. ועלה אמרינן והא דרבא לאו בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר דההוא גברא דאמר לההיא איתתא איקדשי לי וכו' עד דאתו לקמיה דרבא אמר [להו] מר ל"ק ומר ל"ק מאן דחזי סבר משום דהויא מודעא לחברתה ולא היא התם הוא דמוכחא מילתא דההיא קמייתא לאו בלב שלם הוא דכתבה ניהלה אלא מחמת דלא איקדשא ליה ומשום הכי הויא האי בתרייתא מודעא לה דלא גמר לאקנויי לה מידי דכיון דאמר להו בתר הכי כתובו להאי מתנתא טמירתא גלי אדעתיה דהני מתנות כולהו לא ניחא ליה בהו וכמאן דמסר בה מודעא אההיא מתנתא קמייתא דמי דאי לא אמר להו כתובו ליה להאי אחרינא מתנתא טמירתא לא מבטלינן לה לההיא מתנתא קמייתא דאיכא למימר דכיון דלא בעיא לאיקדושי ליה עד דכתב לה אגב אונסיה גמר ומקני לה אבל כיון דאמר להו כתיבו ליה להאי אחרינא מתנתא טמירתא גלי אדעתיה דלא גמר לאקנויי להו לחד מינייהו ובכי הא הוא דמבטיל לה האי בתרייתא לההיא קמייתא והויא מודעא לה משום דאנן סהדי דלא בלב שלם כתבה ניהלה אלא מחמת דלא בעיא לאיקדושי ליה אבל היכא דמתנה קמייתא לא אגלי לן דמחמת אונסא היא דכתבה לא מבטיל האי בתרייתא לקמייתא ולא הוי מודעא לה דאיכא למימר דכיון דבקמייתא א"ל גלוייה ומפורסמת ובבתרייתא א"ל איטמרו וכתובו לה גלי אדעתיה דקמא ניחא ליה דליקני בתרא לא ניחא ליה דלקני. נקטינן השתא להאי פירושא דמאן דכתב מתנה לחבריה ואע"ג דמוכחא מילתא דמחמת אונסא הוא דכתבה ולא ברעות נפשיה כיון דה"ל למימסר מודעא ולא מסר מתנה גמורה היא דאיכא למימר דאגב אונסא גמר ומקני דהא הכא דקא מוכחא מילתא דאגב אונסא הוא דכתב לה וטעמא דמבטלה לה משום דאיכא האי אחריתי דהיא מודעא לה אבל היכא דליכא אחריתי דהויא מודעא לה לא מבטלה לה אלא אמרינן אגב אונסיה גמר ומקני עד דמסר מודעא עלה אלא מיהו דוקא אונסא דאתי מחמת נפשיה ולא אתי ליה מחמת אחריני כגון מעשה דההוא גברא דאמר לה לההיא איתתא איקדשי לי וכו' דכיון דאונסא דאתי ליה מחמת נפשיה הוא ולא מחמת אחריני דאילו (לא בעי למכתבה) [בעי למיכף יצריה] לא הוה איכא אינש דכייף לי' למכתב לה מידי אמרינן אגב אונסיה גמר ומקני עד דמסר מודעא עלה אבל אונסא דאתי ליה מחמת אחריני כגון דאנסו ליה למכתב מתנה התם ודאי כיון דליכא זוזי והאי אונסא אונסא דלא הוה יכיל לאצולי נפשיה מיניה הוא אע"ג דלא מסר מודעא נמי מתנתו לאו מתנה היא דהא אמרינן לקמן [מ"ז ע"ב] אמר רב הונא תליוה וזבין זביניה זביני מאי טעמא אגב אונסיה גמר ומקני ואותבינן עלה מהא דתנן לקח מן הסקריקון וחזר ולקח מבעל הבית מקחו בטל ואמאי הכא נמי אגב אונסיה גמר ומקני וכו' עד דאמר רבא מודה שמואל היכא דיהיב זוזי דאלמא היכא דיהיב זוזי הוא דאמרינן אגב אונסיה גמר ומקני אבל היכא דלא יהיב זוזי לא אמרינן ושמעת מינה דמתנה הואיל וליכא זוזי לא אמרינן אגב אונסיה גמר ומקני וכו' [הלכך] (ו)היכא דתליוה וכתב מתנה כיון דליכא זוזי אע"ג דלא מסר מודעא נמי מתנתו לאו מתנה היא. ויש לפרש דהא דאמרינן ולא היא התם הוא דמוכחא מילתא דמחמת אונסא הוא דכתב לה. כלומר התם לאו משום דהאי מתנתא טמירתא הויא מודעה לההיא קמייתא הוא דקאמר לא מר [קנה] ולא מר קנה אלא לעולם מתנתא טמירתא לא הויא מודעא לחברתה כלל והאי דקאמר לא מר קנה ולא מר קנה היינו טעמא דבטלה למתנה קמייתא ואע"ג דגלויה ומפורסמת הואי משום דמוכחא מילתא דמחמת אונסא הוא דכתב לה. ונקטינן מינה להאי פירושא דמאן דיהיב מתנה לחבריה ומוכחא מילתא דלאו ברעות נפשיה הוא דכתבה אלא מחמת אונסא ואע"ג דההוא אונסא דאתי ליה מחמת נפשיה היא ואי בעי לדחויי לההוא אונסא מצי דחי לה דההיא מתנה לאו כלום היא ולא צריך לממסר עלה מודעא ולהכי נהוג (עצמך) [עלמא] לכתוב בשטרי מתנות בלבב שלם בלא שום אונס כלל. והדבר צ"ע.
מסכת בבא בתרא
<h2>דף מא.</h2>
איבעיא להו סתמא מאי. פי' מתנה סתמא מאי מי חיישינן בה למתנה טמירתא כלישנא בתרא דרב יוסף או לא. רבינא אמר לא חיישינן ורב אשי אמר חיישינן (ומדקאמר חיישינן חששא בעלמא קאמר אי טעין אין ואי לא טעין לא טענינן ליה. וכן נמצא בתשובת שאלות). כלומר לא מגבינן לה ולא מבטלינן לה לגמרי אלא בדקינן לה למילתא אי חזינן בה מאי דאיכא למיחש מינה למתנה טמירתא כההוא דאזל לקדושי איתתא וכו' דאיגלאי מילתא דלא ברעותיה כתב לה א"נ כגון דפייס מיניה בריה או אינש אחרינא למכתב ליה מתנה וקא מדחי ליה זימנא בתר זימנא ובתר הכי אמר להו לסהדי כתובו ליה סתמא דהתם ודאי איכא למיחש למתנתא טמירתא דהא לא מדעתא דנפשיה כתבה אלא מחמת שמרבה עליו דברים מאד שיתן לו הקרקע הלכך [א](ל)יכא למימר דדחוי בעלמא הוא דקא מדחי ליה אבל אי חזינן דכתבה מדעתא דנפשיה כגון שאמר כתבו לפלוני שאני נותן לו קרקע פלוני וליכא למיחש בה חששא כלל לא מחזקינן לה כמתנה טמירתא ולא מבטלינן ליה לשטרא ומתנה מעלייתא היא מדאמרינן חיישינן ולא אמרינן לא קני אלמא חששא בעלמא היא דאיכא לדקדוקי עלה דמילתא כדאמרינן ואי חזינן דליכא למיחש למילתא לא מבטלינן לי' לשטרא אלא שטרא מעליא היא והכין קאמר רבינו הרב זצ"ל וכן הורה בתשובותיו וגאון נמי זצ"ל מצינו לו תשובה בענין זה וכן הורה. והאי סתמא (נמי) דחיישינן לה למתנה טמירתא ליתא אלא במתנה דהויא לאחר זמן אבל מתנה מעכשיו כיון דאקני ליה מההוא יומא ומטיא לידיה ק(י)מא ליה [ברשותיה] ואין לך פרסום גדול מזה וכן אמר רבינו [הרב] זצ"ל וגאון נמי זצ"ל כך אמר. אבל ודאי אי הדר ביה מקמי דתימטי האי מתנתא לידא דמקבל וקא טעין דלמתנתא טמירתא הוא דאיכוון ולהכי כתב לה סתמא טענתיה טענה דהא אכתי לא מטאי לידיה דמקבל כי היכי דתתפרסם בהכי. (תוספת) וגם רבינו האי גאון ז"ל כתב דכי חיישינן למתנה טמירתא הני מילי בבריא אבל בשכיב מרע לא דאע"ג דהשתא עבד מתנה טמירתא הויא מתנה דאימת קא בעי דליהוי מתנה לאחר מיתה לאחר מיתה לא הויא מתנה טמירתא דוודאי לאחר מיתה יהיה גלוי לכל. ועוד כתב רבינו האי גאון ז"ל ש"מ דאמר להו לסהדי לא תגלו האי תפקידתא אלא לאחר מיתה לא הוי מתנה טמירתא דאימת מתקיימא לאחר מיתה בההיא עידנא לאו מתנה טמירתא הוא דהא אמר להו לסהדי דלאחר מיתה יגלו לה להאי מתנה והא ודאי מוכחא מילתא דעבידא לאגלויי דהא אמר להו לסהדי בתר הכי ליסהדו בצוואתו וליכא למיחש בהא למתנה טמירתא (ע"כ תוספת).
(תוספת). אמר ליה מחילה בטעות הואי. ואע"ג דסבירא ליה לרב נחמן דמחילה בטעות הוה מחילה בפ' איזהו נשך [ב"מ ס"ו ע"ב] דאמרינן ומודה רב נחמן דאי תלש ואכל לא מפקינן מיניה ה"מ כי ידע דלא הוה בעולם הפירות בשעת מכירה ומחיל אבל הכא לא ידע מאי דעביד לה בארעיה דניחול דאמרינן התם דכיון דלא ידע דמחיל לא הוי מחילה (ע"כ תוספת).
<h2>דף מא:</h2>
שלשה לקוחות מצטרפין. פיר' כגון שהחזיק בה ראובן שנה ומכרה לשמעון והחזיק בה שנה ומכרה שמעון ללוי והחזיק בה שנה שכיון שכולן מחמת ראובן הן באין נעשה כאילו ראובן אכלה שלש שנים אילו. אמר רב ובשטר. כלומר עד שתהא לקיחת שמעון מראובן ולוי משמעון בשטר כדי שיתפרסם הדבר וידע המערער שכולן מחמת אחד הן באין כדאמרינן התם [לעיל כ"ט ע"ב] ולא אמרן אלא כתב אטרא וכול' אבל אם אינן בשטר אלא בעדים אינן מצטרפין לפי שיכול המערער לומר זה שלא מחיתי בהן לפי שלא השלים אחד מהן שני חזקה ולא הייתי יודע שכל אחד מחבירו קנה.
התם לקוחות ה[ו]א דאפסידו אנפשייהו. כלומר עדים לית להו קלא ושאני התם דלקוחות הוא דאפסידו אנפשייהו דהוה להו למידק אי איכא עלה שעבוד ממון אבל לענין חזקה כיון דעדים לית להו קלא והמערער לא הוה ידע דכולהו מחמת חד קאתי כי היכי דלמחי לא הויא חזקה וליכא למימר הכי בכי הא איבעי ליה למידק דכי אמרינן הוה ליה למידק היינו גבי לוקח דיהיב ממונא אבל במערער דלא יהיב ממונא לא אמרינן.
<h2>דף מב.</h2>
אכלה האב שנה והבן שנה ולוקח שנה הרי זו חזקה. פיר' והאי לוקח בשטר הוא אבל בעדים הא אמרינן דלית להו קלא ולא מצטרפי. ורמינהי אכלה בפני האב שנה ובפני הבן שנה ובפני לוקח שנה הרי זו חזקה ואם איתה דלוקח אית ליה חזקה האי כיון דזבנה אין לך מחאה גדולה מזו והוה ליה למחזיק לאיזדהורי בשטריה ואוקמה רב פפא במוכר כל שדותיו סתם דכיון דלא אדכרה להאי ארעא בזביני ליכא למימר אין לך מחאה גדולה מזו.
<h2>דף מב:</h2>
אבוה דשמואל ולוי תנו שותף אין לו חזקה. פירוש שאף ע"פ שאין לו לירד אלא לחציה בלבד והא חזינן דקא נחית לכולה אפי"ה כיון דאית ליה בה פלגא לא הויא חזקה בכולה דאיכא למימר כיון דאית ליה בה פלגא לא קפיד עליה חבריה ושבקיה למיחת לכולה ושקיל בכל שתא פירי דפלגא דיליה וכל שכן אומן שאין לו חזקה שהרי יש לו דרך להיות הכלי כולו בידו ולא מצי אומן למימר ליה אי לאו דזבינתיה מינך מאי בעי גבאי. שמואל תני אומן הוא דאין לו חזקה לפי שיכול בעל הכלי לומר לו לתקנו נתתיו לך אבל שותף יש לו חזקה לפי שיכול לומר לו כיון שאין לי בה אלא חציה למה הנחת אותי שארד לכולה אלא שלקחתיה ממך. שמואל לטעמיה דאמר שמואל השותפים מחזיקים זה על זה. ואקשינן ומי אמר שמואל שותף יש לו חזקה והאמר שמואל שותף כיורד ברשות דמי וכיון דכיורד ברשות דמי אמאי מחזיק והא אמרת כי דרכו של שותף לירד בחלקו של חברו וכיורד ברשות דמי. ל"ק הא דנחית לכולה הא דנחית לפלגא אמרי לה להאי גיסא ואמרי לה להאי גיסא אמרי לה להאי גיסא הא דנחית לכולה מחזיק דאמרי ליה להאיך אמאי שבקתיה למיחת לפלגא דידך אלא משום דזביני זבנתיה ניהלי ואי משום דהוה שותפך הוא דשבקתיה למיחת לפלגא דידך איבעי לך למחויי. הא דנחית לפלגא לא מחזיק ביה ולא מצי אמר ליה כבר פלגינא בהדך ושקילנא ליה להאי חולקא דבידי בחולקאי ואחזיקנא ביה משום דאמר ליה חבריה אכתי לא פליגא ולא אתברר חולקא דידי מחולקא דידך והאי דאכלת את הך חולקא משום דאכילנא אנא נמי חולקאי חולקא אחרינא וקמה לה אכילה כנגד אכילה אבל חולקאי דארעא אכתי לא ברירנא להו ואכתי שותפי אנן בהו. ואמרי לה להאי גיסא הא דנחית לפלגא מצי אמר ליה מדשקלת את פלגא ושקילנא אנא פלגא שמע מינה דקפדינן אהדדי הילכך האי דשקילנא אנא להאי פלגא ושקילת את להך אינך פלגא בתר דפליגנא להו לחולקי ודקדיקנא להו לחושבנא ואתברר כל חולקא מינייהו ושקילנא אנא האי חולקא ואחזיקנא ביה ושקלת את האי חולקא ולא מצי האיך למימר אכתי לא פליגנא בהדך ולא אתברר חולקי מחולקך אבל אי נחית לכולה מצי אמר ליה האי דנחתת לכולה לאו משום דזבנת ליה מינאי היא אלא משום דלא קפידנא אהדדי ולא הויא ליה חזקה. רבינא אמר הא והא דנחית לכולה ולא קשיא הא דאית בה דין חלוקה הא דלית בה דין חלוקה היכא דאית בה דין חלוקה אית ליה חזקה דמדהוי ליה למפלג בהדיה ושבקיה למיחת בכולה שמע מינה זבוני זבנה ניהליה ואחזיק בה והא דלית בה דין חלוקה לית ליה חזקה דמצי אמר האי דלא פלגינא בהדיה משום דלית בה דין חלוקה ולהכי שבקתיה למיחת בכולה ובכל שתא ושתא הוה שקילנא מיניה פלגי פירי ומשום הכי לית ליה חזקה עד דמפיק שטרא או ראיה דזבנה מינה.
גופא אמר שמואל שותף כיורד ברשות דמי מאי קמ"ל דשותף אין לו חזקה. משום דכיורד ברשות חבירו לשם שותפות דמי. ולימא שותף אין לו חזקה. אמר רב נחמן וכו' לומר שנוטל בשבח המגיע לכתפיים ובשדה שאינה עשויה ליטע כשדה העשויה ליטע. פירוש דקיימא לן שהיורד לשדה חבירו שלא ברשות ונטעה אם היתה שדה העשויה ליטע שמין לו את ההוצאה וידו על העליונה ואם היתה שדה שאינה עשויה ליטע שמין לו וידו על התחתונה והכא כיון דכיורד ברשות דמי שמין לו את ההוצאה וידו על העליונה וגם נוטל השבח המגיע לכתפיים עם ההוצאה שכיון שברשות ירד נוטל את ההוצאה וידו על העליונה ואם היה שם שבח שכבר הגיע לכתפיים נוטל גם מן השבח שהשביח בחלק שותפו כמו שנוטל האריס אבל אם לא הגיע לכתפיים אין לו אלא ההוצאה בלבד וידו על העליונה אבל שבח לא לפי שאינו כיורד ברשות לשם אריסות אלא כיורד ברשות לנטיעה וליקח ההוצאה שהוציא בחלקו של שותף הוא וזה הפירוש בשבח המגיע לכתפיים (ש)עדיין לא נתברר אצלינו כהוגן. (וזה) [וגם] הפירוש שפירש רבינו חננאל ז"ל אינו נכון אצלנו וזה הוא לשונו דייקינן מדלא אמר שמואל בלשון הזה שותף אין לו חזקה אלא אמר שותף כיורד ברשות דמי שמע מינה חולק השותף האחר עמו אפילו בשבח המגיע לכתפיים כגון ענבים העומדות ליבצר וכיוצא בהן. א"נ חולק השותף האחר במה שיגע זה והשביח בגופה ובכתיפיו בשדה השותפות אע"פ שהוא לא טרח כלום וכן אם נטע שדה שאינה עשויה ליטע והוציא הוצאות אין יכול למחות על ידו ולומר לא הייתי מוציא ליטע שדה שאינה עשויה ליטע.
<h2>דף מג.</h2>
ומעידין זה לזה אמאי נוגעים בעדותן הן. קס"ד דבמידי דאית ליה שותפות עד השתא עסקינן ועלה קא מקשינן בגמרא ואמאי נוגעים בעדותם הן ומהדרינן הכא במאי עסקינן דכתב ליה דין ודברים כו' דלית ליה בה השתא מידי ואקשינן וכי כתב ליה הכי מאי הוי והא תניא האומר לחברו כו' כלומר האומר לחברו בשטר דין ודברים כו' לא אמר כלום. פירוש משום דלא כתב ליה בלשון הקנאה ואוקימנא בדקנו מידו דכיון דקנו מידו איגלאי מילתא דלאקנויי ממש קא מכוון משום דקנין אלים כחיה כדגרסינן בפרק הכותב [כתובות פ"ג ע"א] איבעיא להו קנו מידו מאי אמר רבה מדין ודברים קנו מידו רב יוסף אמ' מגופה של קרקע קנו מידו והלכתא מגופה של קרקע קנו מידו. ואי קשיא לך ההיא דאמרינן [קכ"ח ע"א] כל שתחלתו בפסלות וסופו בכשרות פסול כי אמרינן תחלתו בפסלות ואע"ג דסופו בכשרות פסול היכא דהאי פסלות אתיא מחמת קריבות או פסלות גזלן ומאי דדמי ליה דהויא ליה פסלות בגופיה דסהדא אבל היכא דלית ביה בסהדא פסלות לא מחמת קריבות ולא מחמת גזלנות אלא מחמת דקא מטי ליה הנאה מסהדותיה הוא דלא מקבלינן ליה לסהדותיה כי מדחיא לה ההוא מיניה מקבלינן ליה לסהדותיה וטעמא דמילתא דשניא דא מדא משום דמאן דמטי ליה הנאה מסהדותיה לאו בר עדות ניהו בההיא מילתא כלל דהא ודאי לא מסהיד איניש לנפשיה וליכא עליה שם עד כלל דהא על פי שנים עדים יקום דבר אמר רחמנא אלמא אינש לגבי נפשיה ליכא עליה שם עד כלל כי היכי דתיהוי תחילתו בפסלות והשתא דסליק נפשיה הוי עיקר העדות תחלתו וסופו בכשרות מיקרי. אבל לגבי פיסול קריבות או דגזלנות כיון דגופא אחרינא הוא דלא חזי לאסהודי עד פסול מיקרי הלכך אע"ג דמידחי ההיא קריבות או ההוא גזלנות תחלתו בפסלות הוי ולא הוי כלום סהדותיה.
ואקשינן וכי קנו מידו מאי הוי הרי מעמידה כו'. כלומר נהי דאסתלק מיניה חששא מיהא איכא דהא נוגע בעדותו הוא דניחא ליה דתיקום ארעא בידיה דהאי דאתי מחמתיה כי היכי דאי איכא עליה חוב ולא משכח גביה מאי דשקיל אתי וטריף לה מיניה ומסתלק מיניה דההוא חוב וזה דטרפי לה מיניה לית ליה למהדר עליה בדמי דילה דהא לאו בתורת מכירה כתבה ניהליה כי היכי דנהדר עליה באחריות אלא סלוקי הוא דסליק ידיה מיניה ואוקימנא בדקביל עליה אחריות דאתיא מחמתיה ולא קביל עליה אחריות דאתי מעלמא דכיון דלא קביל עליה אחריות דאתי מעלמא לאו נוגע בעדותו הוא מאי אמרת אכתי ניחא ליה דתיקום בידיה דהאי כי היכי דלטרפה ב"ח דידיה כיון דאטריף לה מיניה הדר האיך עליה והוי ב"ח דידיה מאי נפקא ליה מיניה הילכך לאו נוגע בעדותו הוא. אשתכח השתא דהיכא דקביל עליה אחריות דאתיא מעלמא לאו דינא ולאו דיינא דנוגע בעדותו הוא ואין מעיד לו עליה ואי לא קביל עליה אחריות כלל לא דאתי מעלמא ולא דאתי מחמתיה הא נמי אין מעיד לו עליה ואף על גב דלית ליה אחריות (אפילו הכי) [כי היכי דניהוי] נוגע בעדותו אכתי ניחא ליה דתיקום האי ארעא בידיה כי היכי דאי אתי בעל חוב דידיה ולא משכח גביה ארעא אחריתי [ולא] מאי דשקיל מיניה בחובו הדר וטריף לה מיניה והאי לית ליה למהדר עליה דהא לית עליה אחריות והיינו דאמר רבין בר שמואל המוכר שדה לחברו שלא באחריות אין מעיד כו' וליכא לפלוגי הכא בין אית ליה ארעא אחריתי בין לית ליה משום דאכתי איכא למיחש דילמא ההוא הוי חוב דאיכא עליה טפי ממאי דשויא ההיא ארעא אחריתי דאית ליה והא דאמרינן לקמן בגמרא אהאי דרבין בר שמואל היכי דמי אי דאית ליה ארעא אחריתי עליה הדר ואוקימנא בדלית ליה ארעא אחריתי לאו למימרא דאי אית ליה ארעא אחריתי מעיד לו עליה אלא לאודועי חששא דחיישינן הוא דאמרינן הכי אבל לעולם כיון דאתברר ליה דכי לית ליה ארעא אחריתי נוגע בעדות הוא כי אית ליה נמי אין מעיד לו משום דלא ידעינן כמה חובות איכא עליה ואכתי חיישינן דילמא הוו טפי ממה דשויא האי ארעא אחריתי דאית ליה דאשתכח דלגבי האי טופיינא הא לית ליה ארעא אחריתי והיכא דלא קביל עליה אחריות דאתי מעלמא אבל קביל עליה אחריות דאתי מחמתיה הא ודאי מעיד לו [עליה משום דלא נוגע בעדותו הוא דלמאי ניחוש אי דילמא לאוקמה בפני בעל חובו הוא דמיכוון כיון דטריף לה בעל חוב דידיה הדר האיך והאוי בעל חוב דידיה מאי נפקא ליה מינה הלכך לאו נוגע בעדות הוא].
וכי מסלק נפשיה מי מסתלק. כלומר וכי מסלק נפשיה השתא מי מסתלק וחזינן כמאן דלא (א"ל) [הוה ליה] בה מעיקרא מידי ומקבלי סהדותא והא תניא בני העיר שנגנבה כו' ואם איתא לסלקו כו' אלא לאו שמע מינה דכיון דהשתא הוא דמסלקי ובעידנא דאגנבה ס"ת עדיין לא אסתליק כי מסתלקי השתא לא מהני לקבולי סהדותייהו [ה"נ] אף ע"ג דקא מסתלק האי שותף מהאי שדה כיון דהשתא הוא דמסתלק (להו הלני) [לא מהני] לקבולי סהדותיה (לא מהני) ומהדרינן שאני ס"ת [דלשמיעה קאי ולא מצי לסלוקי נפשיהו] ת"ש האומר תנו מנה לבני עירי כו' ואוקימנא נמי בס"ת. תא שמע האומר תנו מנה לעניי עירי כו' והכא ליכא למימר דבס"ת הוא דהא לעניי קתני ומהדרינן ותסברא. פירוש קס"ד דהני עניים לא רמו עלייהו ומשום הכי קאמר ותסברא כלומר ותסברא דעניים ממש נינהו אי עניים ממש אמאי מפסלי בני אותה העיר ודייני אותה העיר והא לא רמו עלייהו אלא האי עניות עניות דס"ת הוא דכולהו בני העיר ודייניהם עניים הם אצלה דהא כולהו צריכי לה והא דקתני אין דנין בדייני אותה העיר ואין מביאים ראיה כו' דמשמע מינה דאינהו גופייהו לאו עניים נינהו הכי קתני אין דנים בדייני עניי אותה העיר ואין מביאים ראיה מעניי אותה העיר כלומר שכולם עניים הם אצל הדבר ואינן ראויין לא להעיד ולא לדון בו והכי נמי בס"ת והני נוסחי דאית בהו הכי נמי בס"ת בלא וא"ו שיבושא הוא וגירסא דייקי הכי הוא אלא אימא אין דנים בדייני אותה העיר ואין מביאים ראיה מעניי אותה העיר והכא נמי בס"ת.
ואיבעית אימא לעולם עניים ממש בעניים דרמו עלייהו. וליכא לאקשויי ותסברא עניים שקלי דייני מפסלי דהא כיון דרמו עלייהו הא ודאי נוגעים בעדותם הן וליכא לאקשויי נמי ולסלקו בי תרי מינייהו כו' דכיון דרמו עלייהו לא מצי לסלוקי נפשייהו.
והאי רמו עלייהו דאמרינן דוקא היכא דקבלי אנפשייהו למיזן ולפרנס עניים דידהו אי נמי היכא דנהגי למיכף על הצדקה ואף על גב דלא קבילו אנפשייהו למיזן ולפרנסי עניים דידהו אבל היכא דלא קבילו אנפשייהו למיזן ולפרנסי להו ולא כייפי אצדקה כלל ולא ברירא מילתא דאינהו הוא דקיימי במזונותייהו וכסותייהו ומאן דיהיב להו מידי בדרך צדקה בעלמא הוא דיהיב ואי בעי למיתן פורתא א"נ לא למיתן כלל לא כייפי' ליה הני ודאי לאו נוגעים בעדותם הן ומקבלים סהדותייהו דהא לא רמו עלייהו. ודייקינן היכי דמי אי דקיץ להו ליהבו תרי מינייהו מאי דקיץ להו ולדייני ומהדרינן דלא קיץ להו אלא כפי מאי דמצטרכי עניים יהבי להו בעידנא דמצרכי לטפויי מטפיין ובעידנא דלא מצטרכי מפחתי דהוו להו נוגעים בעדותם. ואיבעית אימא לעולם דקיץ להו ואי נמי יהבי בי תרי מינייהו מאי דקיץ להו אכתי ניחא לארווחי עליה דעניים דכיון דרווח פורתא למשקל צדקה כלל לאו פורתא ולאו טובא הילכך אכתי נוגעים בעדותם נינהו. נקטינן השתא דהיכא דלא קבלו עלייהו למיזן ולפרנס ולא כייפי אצדקה ולא ברירא מילתא דאינהו הוא דקיימי במזונותייהו ולפרנסתייהו לעולם מקבלים סהדותייהו דלאו נוגעים בעדותם נינהו. והיכא דקבילו עלייהו למיזן ולפרנס אי נמי לא קבילו עלייהו ואינהו הוא דקא זייני להו בדרך נדבה ומאן דאמיד כייפי ליה אצדקה אם כן ברירא מילתא דאינהו קיימי במזונותייהו ופרנסתייהו הא ודאי נוגעים בעדותם נינהו ולא מקבלים סהדותייהו. ולענין סלוקי נפשייהו בין קיץ להו בין לא קיץ להו לית להו תקנתא למידן ולאסהודי בהא מילתא כלל משום דניחא להו כיון דרווח רווח אבל בשאר צרכי צבור אי הויא מילתא דאפשר בה לסלוקי נפשייהו מסלקי ומסהדי דהא אוקימנא להא דתניא תנו מנה לבני עירי אין דנים בדייני אותה העיר בס"ת דלשמיעה קאי דלא מצי לסלוקי נפשייהו הא מידי דמצי מסלקי נפשייהו אע"ג דהשתא (לא) מסלקי נפשייהו מסהדי.
<h2>דף מג:</h2>
הא דתנו רבנן מכר לו בית מכר לו שדה אין מעיד לו עליה. פירשה רבי' הרב זצ"ל בהלכות דיליה פירוש מבואר שאינו צריך לפנים ולא לפני ולפנים.
<h2>דף מד:</h2>
הא דאמר רבא אקני ליה מטלטלי אגב מקרקעי (קני מקרקעי כו') [גבי מטלטלי ב]ב"ח ניהו וה"ק אי אקני ליה לב"ח דיליה מטלטלי אגב מקרקעי כגון דא"ל אי לא פרענא לך מכאן ועד יום פלוני אקנתי לך מקרקעי ואגבן אקנתי לך מטלטלי קני דכי אמרינן מטלטלי לב"ח לא משתעבדי ה"מ בסתמא א"נ היכא דלא אקנינהו ניהליה אגב קרקע ואף על גב דשוינהו אפותיקי אבל היכא דאקנינהו ניהליה אגב קרקע קני להו ומפיק להו ואפילו מן הלוקח כדאמרינן וליחוש דלמא מטלטלין אגב מקרקעי אקני ליה כלומר לב"ח דידיה ולהכי קא מסהיד ביה השתא להאי לוקח כי היכי דליתי ב"ח דיליה ולטרוף לה מיניה אלמא היכא דכתב ליה מטלטלי אגב מקרקעי טריף להנהו מטלטלי ואפי' מן הלוקח ולא עוד אלא דאי כתב [ליה בהך] דאקנה כגון דכתב [ליה] הקנתי לך אגב מקרקעי מטלטלים דאקנה קני להו למטלטלים דקנה בתר הכי ואי זבין להו מפיק להו מלוקח דאמרינן ודלמא דאקנה א"ל אלמא היכא דאמר לו דאקנה מהני ומפיק להנהו מטלטלים דקנה בתר הכי וזבנינהו מן הלוקח.
הא דאמר רבא והוא דכתב ליה בלא אסמכתא וטופסי דשטארי. פי' משום דאי לא כתיב ליה הכי הויא לה אסמכתא ולא קניא דהא אי לא פרענא לך קאמ' ליה.
<h2>דף מה.</h2>
[גופא אמר רבין בר שמואל משמא דשמואל המוכר שדה לחברו שלא באחריות אין מעיד לו עליה מפני שמעמידה בפני בעל חובו. דיקינן בגמרא היכי דאמי אי דאית ליה ארעא אחריתי עליה הדר ואי דלית ליה ארעא אחריתי מאי נפקא ליה מינה כי היכי דניהוי נוגע בעדותו. ומהדרינן לעולם דלית ליה ארעא אחריתי ודקאמרת מאי נפקא ליה מינה משום ד]לא ניחא ליה דליהוי לוה רשע ולא ישלם. יש כאן לשאול היכי חיישינן ליה בעדות שקר כי היכי דלא ליהוי לוה רשע ולא ישלם והא רשע דעד שקר טפי חמיר ואלים מרשע דלוה רשע ולא ישלם ולא עוד אלא דהא אשכחן דקרייה רחמנא לעד שקר רשע דכתיב [דברים כ"ה] והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע דהא אוקימנא [סנהדרין י' ע"א] בעדים זוממין הכתוב מדבר דאמר עולא מנין לעדים זוממין מן התורה דכתיב והצדיקו את הצדיק וגו'. וכיון דקרייה רחמנא לעד שקר רשע היכי חיישינן ליה דקא מסהיד עדות שקר כי היכי דלא להוי רשע ולא ישלם וא"ת דהא לא מקבלינן סהדותיה לאו משום דחיישי ליה דמכוין לאסהודי עדות שקר הוא אלא משום דחיישינן דילמא מינטא דעתיה בסהדותא הא ליכא למימר הכי דכי חיישינן למינטא דעתא ה"מ לגבי דיינא שהוא דבר תלוי בראיית הלב דאיכא למימר דלא חזי זכותא למאן דסני וחובה למאן דרחים ליה אבל גבי סהדא כיון דהוא דבר התלוי בראיית העין מאי מינטא דעתא איכא הלכך ליכא למימר הכי. ויש להשיב בשאלה זו דהא דאמרינן דלא ניחא ליה דלהוי לוה רשע ולא ישלם לא לצאת ידי שמים הוא דלא ניחא ליה בהכי דאי משום ידי שמי' כיון דלית ליה מידי מאי אית ליה למעבד הוי ליה אנוס ואנוס רחמנא פטריה אלא האי דלא ניחא ליה בהכי לצאת ידי הבריות הוא דכיון דחזי ליה דלוה ולא ישלם קרו ליה רשע ומש"ה חיישינן שמא מסהיד עדות שקר כי היכי דלא ליהוי גבייהו לוה רשע ולא ישלם ולא איכפת ליה ברשע דעד שקר דהא לא ידעי אינשי אי אסהיד עדות שקר או לא אי נמי יש להשיב דהא דלא מקבלינן סהדותיה לאו משום דחיישי' דעדות שקר הוא אלא משום דכיון דלא ניחא ליה למהוי לוה רשע ולא ישלם דאשתכח דקא מטי ליה הנאה מסהדותיה ה"ל כמאן דמסהיד לנפשיה דלא מקבלינן מיניה ולאו משום דחיישינן ליה בההוא סהדותא אלא משום דלא מקרי עד כלל.
מכריז רבא וכול' ולא אמרן אלא שאינו מכיר בה שהיא בת חמורו של מוכר אבל מכיר בה שהיא בת חמורו כיון דידע דשיקרא הוא דתבע הגוי לא מיחייב המוכר לפצויי דאונסא הוא דקא אניס ליה האי גוי ללוקח ולא אמרן אלא דאניס ליה בלא אוכפא דאיכא למימר דקושטא תבע דאי שקרא קא תבע הוה ליה למינס ליה ולאוכפא דיליה ומדאניס ליה בלא אוכפא דיליה שמעינן מינה דקושטא הוא דתבע אבל אניס ליה ולאוכפא דיליה מדהא באונס שקליה הא נמי באונס שקליה ולא מיחייב מוכר לפצויי מיניה מאי דשקיל באונסא. אמימר אמר בכולהו נמי לא מיחייב וכול' וכן הלכתא.
אומן אין לו חזקה וכו' אמר רבה לא שנו אלא שמסר לו בעדים. פי' כיון שמסר לו בעדים ונתברר שמתחלה בתורת אומן בא לידו כשטוען עכשיו שלקחו מידו אחר כך אינו נאמן לא שנא ראה ולא שנא לא ראה אבל אם מסר לו שלא בעדים מתוך שיכול לומר לו לא נתת לי כלום בדלא ראה אי נמי לא לקחתיו ממך בתורת אומנות [מ](ל)עולם אלא בתורת לקיחה בדראה כשטוען עכשיו לקחתיו ממך בתחילה בתורת אומנות ואח"כ מכרתו לי נאמן לא שנא ראה ולא שנא לא ראה לפי שזה ששנינו אומן אין לו חזקה אינו על מי שהוא אומן לעלמא דאם כן לא שבקת חיי לכולהו אומני אלא במי שנתברר שאותו כלי בא בתורת אומנות לידו הוא ששנינו אומן אין לו חזקה תדע דהא דומיא דשותפין ואריסין קתני מה התם דבר ידוע הוא על מי שהיה שותף ואריס באותה שדה הוא דקתני אף אומן נמי על מי שמתברר שהוא אומן באותו כלי הוא דקתני ואמרינן נמי לקמן [מ"ז ע"א] אומן אין לו חזקה בן אומן יש לו חזקה גזלן ובן גזלן אין לו חזקה וכו' דשמעת מינה דהאי אומן דומיא דגזלן מה התם לאו על מי שהוחזק בגזלנות בעלמא הוא אלא עד שיהא מוחזק בגזלנות על אותה שדה הוא כדבעינן למימר לקמן [שם] ה"ד גזלן אר"י כגון שהוחזק בגזלנות על אותה שדה אף אומן נמי לא על מי שהוחזק אומן לעלמא אלא עד שיהא מוחזק שהיה אומן באותו כלי [ועלה] אמר רבה דהיכא דמסר לו שלא בעדים ואע"ג דראה נמי פירוש ואיכא סהדי דמשתמודעי ומסהדי דהאי כלי דתובע הוא מתוך שיכול לומר מעולם לא הייתי אומן עליו ולא בא לידי בתורת אומנות אלא בתורת לקיחה מהימן כי אמר נמי אין שקלתי מינך מעיקרא בתורת אומנות והדר זבינתיה מינך בתר הכי מהימן לא שנא ראה ולא שנא לא ראה. וליכא למימר דהא דרבה דאמר אבל מסר לו שלא בעדים ואע"ג דראה נמי מתוך שיכול לומר לא היו דברים מעולם כי אמר לקוח הוא בידי מהימן דהיכא דליכא סהדי דמשתמודעי ליה להאי כלי דכלי התובע הוא עסקינן דהא איתותב רבה וסלקא שמעתא דהכא דאע"פ שמסר לו בלא עדים נמי לא מהימן ואי סלקא דעתך דליכא סהדי דמסהדי ליה להאי כלי דכלי דתובע הוא מה לי ראה מה לי לא ראה כיון דאכתי יכיל למימר מעולם לא נתת לי כלום והאי דידי הוא הוי ליה ראה ולא ראה חדא מילתא ואם כן אמאי סלקא שמעתא [דהיכא דראה] ואע"פ שמסר לו שלא בעדים לא מהימן אלא שמע מינה דאיכא סהדי דמשתמודעי להאי כלי דכלי דתובע הוא ומשום הכי סלקא שמעתא [ד](ל)היכא דראה ואע"פ שמסר לו שלא בעדים לא מהימן דהא איכא סהדי דמשתמודעי ליה דכלי דתובע הוא וכיון שכן ממילא שמעת דהא דאמר רבה עלה דמהימן מתוך שיכול לומר לא היו דברים מעולם ליכא לפרושי מתוך שיכול לומר לא נתת לי כלום והאי כלי דידי הוא דהא איכא סהדי דמשתמודעי ליה דכלי דתובע הוא אלא מתוך שיכול לומר לא היו דברים מעולם שלא בא כלי זה לידי ממך בתורת אומנות אלא בתורת לקיחה כדפרשינן תדע דהא סלקא דעתיה דהא דתניא הנותן טליתו לאומן אומן אמר שתים קצבת לי ובעל הבית אמר לא קצבתי לך אלא א' כל זמן שהטלית ביד אומן על בעל הבית להביא ראיה (דכיון) דהיכא דראה הוא ואוקימנא בדליכא עדים וקא אתינן לסיועי להא דרבה מינה וקא אמרינן מאי טעמא אומן מהימן לאו משום דאי בעי אמר לקוח הוא בידי ואי סלקא דעתך דליכא סהדי דמשתמודעי ליה דכלי דתובע היא אמאי לא קאמרינן מאי טעמא לאו משום דאי בעי אמר לא נתת לי כלום והאי דידי היא אלא לאו שמע מינה דבהאי כלי איכא סהדי דמשתמודעי ליה דכלי דתובע הוא משום הכי ליכא למימר אלא מתוך שיכול לומר לקוח הוא בידי כלומר לקוח הוא בידי מעיקרא ומעולם לא הייתי אומן עליו וזה ראיה לפירושינו. ויש מי שמפרש דהא דאמרינן ראה בדליכא עדים דמשתמודעי ליה להאי כלי דכלי דתובע הוא עסקינן דהוה ליה הא דאמר רבה עלה מתוך שיכול לומר לא היו דברים מעולם הכי כלומר מתוך שיכול לומר מעולם לא נתת לי כלום והאי דידי הוא וגם זה הפירוש עולה הוא ואע"ג דהא [איתותב] רבה (הדר ביה) [בהכי] וסלקא שמעתא דהיכא דראה ואע"פ שמסר לו שלא בעדים אינו נאמן ואיכא למתמה בה כדמתמהינן לעיל כיון דליכא עדים דקא משתמודעי ליה דהאי כלי דתובע הוא ואכתי יכול הנתבע למימר לא נתת לי כלום והאי דידי הוא אמאי אינו נאמן והא איכא למימר מגו מ"מ [ומה הפרש בכאן] בין ראה בין לא ראה. יש להשיב אע"ג דאכתי יכול הנתבע למימר מעולם לא נתת לי כלום והאי דידי הוא ואיכא למימר מגו מכל מקום כיון דראה ואודי ליה הנתבע דכלי דידיה הוא לא אלים כחה דהאי מגו כי היכא דאלים היכא דלא ראה ומשום הכי כי קא טעין ואמר לקחתיו ממך אינו נאמן. ועל זה הפירוש הא דאמרינן אומן אין לו חזקה אין אנו צריכין להעמידו כשהיה אומן על אותו הכלי דוקא אלא כיון שהיה ידוע שהוא אומן לעלמא אין לו חזקה. והדבר צריך עיון. ונחזור לעיקר שמעתין.
<h2>דף מה:</h2>
איתיביה אביי ראה עבדו ביד אומן טליתו ביד כובס א"ל מה טיבו אצלך אתה מכרתו לי אתה נתתו לי במתנה לא אמר כלום. היכי דמי אי דאיכא עדים פי' דיהביה ניהליה. ולפי' קמא דיהביה ניהליה בתורת אומנות למה לי ראה ליתי עדים ולשקול דהא את הוא דאמרת דהיכא דאיכא עדים כי לא ראה נמי לא מהימן למימר החזרתי לך אלא לאו דליכא עדים וכי ראה נמי מיהא תפיס ואמאי אמרת דהיכא דליכא עדים כי ראה נמי מהימן ומפרקינן לעולם דאיכא עדים והוא דראה דאי לא ראה מגו דיכול למימר החזרתי לך ומהימן כי אמר הדרית וזבנתיה מינך מהימן. אמר ליה והא את אמרת המפקיד אצל חבירו בעדים צריך להחזיר לו בעדים אמר ליה הדרי בי.
מתיב רבא לסיועי לרבה הנותן טליתו לאומן אומן אומר שתים קצבת לי והלה אומר לא קצבתי לך אלא אחת כל זמן שהטלית ביד אומן על בעל הבית להביא ראיה היכי דמי אי דאיכא עדים לחזי עדים מאי קאמרי אלא לאו דליכא עדים. ומאי טעמא אומן מהימן אקציצה לאו משום דאי בעי אמר לקוח הוא בידי מהימן שמע מינה דאע"ג דראה נמי מהימן למימר הדרית זבינתיה מינך ודחינן לה להאי סייעתא ואמרינן לא לעולם דליכא עדים כדקאמרת דאי איכא עדים ניחזי עדים מאי קאמרי אלא האי דאוקמת לה בדראה לאו הכין הוא אלא בדלא ראה ומשום הכי אומן מהימן אבל בדראה אע"ג דליכא עדים נמי לא מהימן. פי' ואע"ג דאכתי איכא למימר מגו דאי בעי אמר לעולם לא לקחתיה ממך בתורת אומנות אלא בתורת לקיחה לפי' קמא אי נמי מעולם לא נתת לי כלום והאי דידי הוא לפי' בתרא מכל מקום כיון דראה ואודי ליה הנתבע דכלי דידיה הוא לפי' בתרא אי נמי בתורת אומנות שקלתיה מיניה מעיקרא לפי' קמא לא אלים האי מגו כי היכא דאלים כחה היכא דלא ראה. אשתכח השתא דלטעמא דרבה דבלא ראה לעולם מהימן לא שנא איכא עדים דמסר ליה לא שנא ליכא מגו דאי בעי אמר דלא היו דברים מעולם בדליכא עדים אי נמי החזרתיו לך בדאיכא עדים והיכא דראה אי מסר ליה בעדים לכולי עלמא לא מהימן דהא ליכא הכא מגו כלל והיינו דקאמר רבה לעולם דאיכא עדים והוא דראה, והני תרי בבי ליכא מאן דפליג עליה בהו. ואי מסר ליה שלא בעדים וראה בהא הוא דאפליגו דקסבר רבה דכיון דשלא בעדים מסריה ניהליה אע"ג דראה נמי מהימן מיגו דאי בעי אמר לא היו דברים מעולם כלומר לא לקחתי ממך בתורת אומנות אלא בתורת לקיחה לפי' קמא אי נמי לא נתת לי כלום מעולם והאי דידי הוא לפירושא בתרא וגמ' פליג עליה בהכי וקאמר כיון דראה ואע"ג דליכא עדים נמי לא מהימן והיינו דאמר לדחויי סייעתא דרבה לעולם דליכא עדים והוא דלא ראה דשמעת מינה הא ראה אע"ג דליכא עדים נמי לא מהימן וכ"ש היכא דאיכא עדים דשמעת מינה דהיכא דלא ראה בין איכא עדים בין ליכא עדים מהימן לכולי עלמא כדאמרינן. וכיון דאיתותב רבה ואידחי ליה סברא דיליה הויא ליה מחוורתא דהאי דינא דהיכא דראה בין איכא עדים ובין ליכא עדים לא מהימן והיכא דלא ראה בין איכא עדים ובין ליכא עדים מהימן מגו דאי בעי אמר לא היו דברים מעולם בדליכא עדים אי נמי החזרתי לך בדאיכא עדים והני מילי אומן אבל אחר אי לא ראה בין איכא עדים בין ליכא עדים מהימן ואי ראה אי איכא עדים דמסריה ניהליה לשם שאלה או לשם דבר אומנות או לפקדון לא מהימן למימר בתר הכי זבינתיה ניהלי ואי ליכא עדים דמסרה ניהליה לפקדון כיון דלאו אומן הוא מהימן. הכין הוא מחוורתא דהאי דינא לפום מאי דסליק אדעתא דגמרא. ואיכא מרבוותא דכתבי הכי וכיון דאיתותב רבה ואדחי ליה מגו דיליה לא שנא ראה ולא שנא לא ראה אע"ג דליכא עדים נמי לא מהימן. והאי מימרא לא דייק גבן דמדאמרינן בההיא תיובתא דאותיב אביי לרבה מהא דתניא ראה עבדו ביד אומן טליתו ביד כובס וכו' היכי דמי אי דאיכא עדים למה לי ראה אלא לאו דליכא עדים וכי ראה מיהא תפיס שמעינן דבראה בלחוד הוא דפליגי אבל לא ראה אומן מהימן לכולי עלמא ועוד דהא בהדיא אמרינן לדחויי סייעתא דרבה לעולם דליכא עדים ודלא ראה דשמעת מינה דהיכא דלא ראה ליכא מאן דפליג דנאמן ובדראה בלחוד הוא דפליגי ובהכי הוא דאיתותב דהא ליכא מאן דפליג בהכי ועוד דכי מעיינת בהא מילתא קא חזית דבהאי מימרא דיליה דקאמר דאידחי ליה מגו דרבה דאפילו היכא דלא ראה הוא דא(ל)"כ הא דתניא הנותן טליתו לאומן אומן אומר שתים קצבת לי והלה אומר לא קצבתי אלא אחד כל זמן שהטלית ביד אומן על בעל הבית להביא ראיה דשמעת מינה דאומן מהימן מגו דאי בעי אמר לקוח הוא בידי במאי מוקמת לה אי אמרת בשלמא דהיכא דלא ראה אומן מהימן אוקמינן לה בדליכא עדים ולא ראה כדאוקמה בגמרא לדחויי סיועא דרבה אלא אי אמרת דבין ראה בין לא ראה לא מהימן במאי מוקמת לה נהי דמימרא דרבה איכא לדחויי משום דאמוראי הוא מימריה דתנא מי איכא לדחויי וליכא למימר דהאי ברייתא דחוייה היא חדא דאתינן לסיועי לרבה מינה ומוקמינן לה בדלא ראה מכלל דהיא גופה הלכה וליכא לדחוייה ועוד דהא ודאי קיימא לן דהלכה היא וכוותה עבדינן הלכך ליכא למימר הכי. ודקא כתבי דהא דאמרינן לענין ההוא גברא דאמר ליה לחבריה הב לי סרבלאי אמר ליה לא היו דברים מעולם וכו' שפיר קאמר לך דהא תני ראה לאו למימרא דאי לא ראה ואמר ליה זבינתיה ניהלי מהימן אלא דאי לא מפיק ליה לא אמרינן ליה אפקיניה דנחזייה כי היכי דלסהידו סהדי דידיה דהאי תובע הוא ונקטינן מינה להאי פירושא דפריש דהא דאמרינן ראה תניא היכא דאמר לא היו דברים מעולם הוא דלא אמרינן ליה אפקיה כי היכי דנחזייה דלסהידו עליה סהדי דלאו דידך הוא אלא דידיה דהאי תובע אבל היכא דאודי דדידיה הוא מעיקרא וקא טעין דזבינה מיניה לא אמרינן ביה ראה תניא אלא אע"ג דלא ראה נמי לא מהימן. והאי מימרא דיליה קשיא לן טובא דהא האי ברייתא דקתני בה ראה דעלה אמרינן ראה תני' הא קא חזינן לה בהדיא דלא מיכפר הוא דכפר ליה בעיקרא דמילתא וקאמר לא היו דברים מעולם אלא אודויי הוא דקא מודי דטלית דתובע הוא וקא אתי טעין דזבניה מיניה בתר הכי דקתני בהדיא ראה עבדו ביד אומן טליתו ביד כובס מה טיבו אצלך אתה מכרתו לי אתה נתתו לי במתנה לא אמר כלום שמעת מינה דאע"ג דאודי דטלית שלו היא כיון דטעין דזבניה מיניה אם ראה הוא דלא מהימן אבל אם לא ראה מהימן כדאמרינן והכי נמי ס"ל לרבוותא קמאי ז"ל כדכתבינן.
<h2>דף מו:</h2>
ת"ר ערב מעיד ללוה והוא דאית ליה ארעא אחריתי דאי לית ליה נוגע בעידותו הוא דניחא ליה דתיקום בידיה דכי אתא בעל חוב דיליה גאבי מינה ולא תבע ליה לערב. מלוה מעיד ללוה והוא דאית ליה ארעא אחריתי. לוקח ראשון מעיד ללוקח שני והוא דאית ליה ארעא אחריתי דאי לית ליה ארעא אחריתי נוגע בעידותו הוא דניחא ליה דתיקום ארעא בידיה כי היכי דכי אתי בעל חוב דמוכר גאבי מיניה דאמר ליה הנחתי לך מקום לגבות ממנו. קבלן פיר' כגון שאמ' לו תן לו ואני קבלן דקימא לן [לקמן קע"ג ע"ב] שאם רצה המלוה לתבוע הקבלן ולהניח הלוה הרשות בידו אמרי לה מעיד ואמרי לה אינו מעיד והוא דאית ליה ארעא אחריתי דגאבי מינה בעל חוב דיליה דלאו נוגע בעדותו הוא ואמרי לה אינו מעיד דאע"ג דאית ליה ארעא אחריתי נמי כיון דמדינא אית ליה למלוה למתבעיה לקבלן תחלה אכתי ניחא ליה לקבלן דתיקום האי ארעא נמי בידיה דלוה כי היכי דכי אתי בעל חוב שביק ליה לקבלן ותבע ליה ללוה דמימר אמ' ללוה ניחא לי למתבע דאית ליה הני תרי ארעאתא דהי מינייהו בעינא שקילנא לה. והאי דאמרינן לוקח ראשון מעיד ללוקח שני והוא דאית ליה ארעא אחריתי דוקא היכא דודאי איכא חוב עליה דמוכר כיון דידעינן דאיכא עליה חוב ודאי איכא למיחש משום דנוגע בעידותו הוא דומיא דערב וקבלן דהא ודאי איכא עליה חוב ומשום הכי הוי נוגעין בעידותן אבל אי לא מיברר בודאי דאיכא עליה חוב לא פסלינן לזה לעדות לוקח ראשון דלא מסיק אדעתיה דדילמא איכא חוב עליה דמוכר כי היכי דנשהיד ליה ללוקח שני בשיקרא.
<h2>דף מז:</h2>
אמ' רב הונא תליוה וזבין זביניה זביני. ודיקינן מאי טעמא אי לימא כל מה דמזבין איניש אי לאו דאניס דקא מצטריך להו לזוזי לא הוה מזבין ואפילו הכי קא הוו זביניה זביני ודילמא שאני אונסא דנפשיה מאונסא אחריני דהיכא דזבין מאונסא דנפשיה זביניה זביני ולא איכפת לן אי גמר ומקני או לא אבל היכא דאנסי ליה אחריני לזבוני איכא למימר דזביניה לאו זביני דהא לא גמר ומקני. אלא סברא הוא דאגב אונסיה גמר ומקני וכן הילכתא. לא שנא בשדה זו לא שנא בשדה סתם לא שנא ארצי זוזי לא שנא לא ארצי דאמרינן אמ' רבא הילכתא תליוה וזבין זביניה זביני.
<h2>דף מח.</h2>
ולא אמרן אלא בשדה סתם. פי' מדחזינן דבריר ליה הי ניהו שדה דמזבין ליה מכלל שדותיו ואינהו לא אניסי ליה מעיקרא אלא לזבוני שדה סתם מכלל דגמר לאקנויי אבל אנסוהו לזבוני שדה זו ממש לא הוו זביניה זביני דמאי הוה ליה למעבד. ובשדה זו נמי לא אמרן דלא הוו זביניה זביני אלא דלא ארצי זוזי. כלומר שלא עיין בהם אי טבי או לא כדאמרינן התם [שבת כ"ב ע"א] אסור להרצות מעות כנגד נר חנוכה דמדחזינן ליה דלא ארצינהו לזוזי מכלל דלא גמר לאקנויי אבל ארצי (ליה) זוזי זביניה זביני וכיון דארצינהו הא ודאי קא גמר לאקנויי והיכא דלא ארצי זוזי לא אמרן דזביניה לאו זביני אלא היכא דלא הוה ליה לאשתמוטי פירש לממסר מודעא דמאי הוה ליה למעבד אבל אי הוה ליה לאשתמוטי ולא אישתמיט מדלא אישתמיט מכלל דגמר לאקנויי. ואסיקנא דבכולהו הוו זביניה זביני וכו' וכן הלכתא. אלא מיהו דוקא היכא דיהיב ליה זוזי אבל אי לא יהיב ליה זוזי זביניה לאו זביני דהא תניא [מ"ז ע"ב] לקח מסקריקון וחזר ולקח מבעה"ב מקחו בטל ואוקימנא בדלא יהיב זוזי דאמרינן עלה אמר רבא לא שנו אלא דא"ל לך חזק וקני אבל בשטר קנה. ושמואל אמר אף בשטר לא קנה. ואמרינן מודי שמואל היכא דיהיב זוזי. וקיימא לן הלכתא כשמואל בדיני. ואיכא נוסחי דאית בהו ולא אמרן אלא דלא ארצי ליה זוזי. ופי' כלומר ולא אמרן אלא דלא יהיב ליה זוזי כדאמרינן התם [ברכות ס"א ע"א] המרצה מעות מידו ליד האשה לא ינקה מדינה של גיהנם. ואי קשיא אהאי גירסא הא דתנן לקח מסקריקון וחזר ולקח מבעל הבית מקחו בטל ואוקימנא בדלא יהיב זוזי כדאמרינן דשמעת מינה היכא דיהיב זוזי הוא דקני והיכא דלא יהיב זוזי לא קני עד דכתיב ליה אחריות כדשמואל והיאך אמרינן דלא שנא ארצי ליה זוזי ולא שנא לא ארצי ליה זוזי קני אלמא אף על גב דלא יהיב זוזי נמי קנה לא דמי דאילו התם לענין סקריקון היכא דלא יהיב זוזי לא קא יהיב כלל לא בעידן זביני ולא בתר זביני משום הכי לא גמר ומקני והכא לענין תליוה וזבין אע"ג דלא יהיב זוזי בעידן זביני דעתיה דלוקח למיתן ליה בתר זביני ואדעתא דהכי הוא דכפייה לזבוני ליה מיניה ומוכר נמי סמכא דעתיה דיהיב לי' זוזי לבתר גמר זביני ומשום הכי גמר ומקני. ודייקינן לה להאי מילתא מדאמרינן הכא לענין לקח מסקריקון מודה שמואל היכא דיהיב זוזי דמשמע דהכא בדלא קא יהיב זוזי כלל לא בעידן זביני ולא בתר זביני. והכא לענין תליוה וזבין אמרינן בין ארצי ליה זוזי בין לא ארצי ליה זוזי דמשמע דבעידן זביני הוא דלא ארצי זוזי אבל לבתר זביני מיהא יהיב ומשום הכי גמר ומקני. נקטינן (הכא) [השתא] מהאי דינא דהיכא דיהבי ליה זוזי לא שנא בעידן זביני ל"ש לבתר זביני לא שנא אנסי ליה לזבוני שדה זו לא שנא לזבוני שדה סתם לא שנא ארצינהו לזוזי לא שנא לא ארצינהו ולא שנא הוה ליה לאשתמוטי ולמימסר מודעא לא שנא לא הוה לי' לאשתמוטי בכולהו זביניה זביני דכיון דשקיל זוזי ולא מסר מודעא אמרינן אגב אונסיה גמר ומקני. והיכא דלא יהבי ליה זוזי ואע"ג דלא מסר מודעא זביניה לאו זביני דכאן לא יהבו ליה זוזי דאיכא למימר אגב אונסיה גמר ומקני. ושמעינן מינה דלענין מתנה דליכא זוזי למשקל היכא דידעינן דבאונס הוא דכתבה אע"ג דלא מסר מודעא נמי מתנתיה לאו מתנה היא דהא ליכא זוזי הכא כי היכי דליגמור וליקני. והא דאמרינן לענין זביני דהיכא דשקיל זוזי זביניה זביני הני מילי היכא דלא מסר מודעא אבל היכא דמסר מודעא זביניה לאו זביני דהא גלי דעתיה דלא [גמר] לאקנויי דמדאמרינן לעיל לא שנא ה"ל לאשתמוטי ל"ש לא ה"ל לאשתמוטי זביניה זביני מכלל דאי אשתמיט ומסר מודעא זביניה לאו זביני ואמרינן נמי (בסמוך) טאבי תלה לפפי אכינרא וזבין חתם רבב"ח אמודעא ואאשקלתא ואמרינן עלה מה נפשך אי מודעא לאו אשקלתא ואי אשקלתא לאו מודעא. ותרצינן דהכי קאמר אי לאו מודעא מאן דחתים אאשקלתא שפיר חתם. אלא מיהו דוקא באונס דאנסי ליה אחריני הוא דמהניא ביה מודעא כי מעשה דטבי דתלה לפפי אכינרא אבל אונסא דאתי ליה מחמת נפשיה אע"ג דמסר מודעא זביניה זביני וההיא מודעא לא מהניא מידי והיינו דאמרי נהרדעי כל מודעא דלא כתיב בה אנן ידעינן באונסא דפלניא לאו מודעא היא ואמרינן נמי ודילמא שאני אונסא דנפשיה מאונסא דאחריני אלמא כל אונסא דנפשיה קני הלכך לא מהניא ביה מודעא והאי אונסא דאחריני נמי דמהניא בה מודעא דוקא היכא דאנסי ליה לזבוני אבל היכא דאנסי ליה לאתויי זוזי ולא הוה ליה ואזיל וזבין ארעא אע"ג דמסר מודעא נמי זביניה זביני מאי טעמא כיון דלא אנסי ליה לזבוני אלא לאתויי זוזי מהיכא דמייתי להו הוא דאנסי ליה ואיהו כיון דלא הוה ליה זוזי לאתויי ואצטריך לזבוני ליה להאי ארעא הוה ליה נמי זביניה כאונסא דנפשיה דאילו הוה ליה זוזי לא הוה מזבין לה הלכך הוה ליה כמאן דאצטריכו ליה זוזי ולא הוה ליה וכי לא הוה ליה אצטריך לזבוני דהא ודאי לענין זבוני להאי ארעא אונסא דנפשיה הוא ולא איכפת לן אי גמר לאקנויי או לא כדאמרינן שאני אונסא דנפשיה דאלמא אונסא דאחריני הוא דבעינן עד דגמר ומקני אבל אונסא דנפשיה לא איכפת לן אי גמר ומקני או לא ואע"ג דאניס נמי זביניה זביני.
<h2>דף מט.</h2>
ואין לאיש חזקה בנכסי אשתו. פירוש כגון נכסי מלוג דלא כתיבי עליה בכתובתה אבל נכסי צ"ב דכתיבי עליה בכתובתה ואם מתו מתו לו ואם הותירו הותירו לו פשיטא דאין לו חזקה דהא ברשותיה קיימי וכתיבי עליה בכתובתה. [ודיקינן אמתניתין ואמרינן מאי קא משמע לן במתניתין דתנן אין לאיש חזקה בנכסי אשתו פשיטא כיון דמשעבדי לפירא פירא הוא דקא אכיל. ומהדרינן לא צריכה דכתב לה דין ודברים אין לי על שדה זו דלית ליה פירי סלקא דעתא כיון דלית ליה פירי מחזיק קא משמע לן דלא. ואקשינן וכי כתב לה הכי מי מסתלק והא תניא] האומר לחברו כו' דין ודברים לא אמר כלום פירוש דאינו לשון הקנאה. בכותב לה בעודה ארוסה דכי אמרינן לא אמר כלום הני מילי היכא דכתב על מה דאיתיה ממוניה וברשותיה כגון האומר לחברו דין ודברים כו' דבעידנא דאמר לו הכי שדה דידיה הות ומשום הכי לא אמר כלום עד דאמר ליה בלשון הקנאה ואזיל היאך ומחזיק אי נמי דכתב לה בלשון הקנאה בשטר ואף על גב דלא אחזיק דהא קיימא לן דקרקע דנקנית בכסף בשטר ובחזקה אבל היכא דכתב הכי על מידי דלא אתא עד השתא לרשותיה קנה היאך ולא מצי היאך למהדר ביה הלכך האי בעל כיון דכתב לה כשהיא ארוסה דבעידנא דכתב בה אכתי לית בה פירי אסתלק לה מפירי ולא מצי היאך הדר ביה כדרב כהנא דאמר נחלה הבאה לו לאדם ממקום אחר כו' כלומר נחלה שאינו ראוי עכשיו ליורשה אלא שהוא עתיד להיות ראוי ליורשה (יכול להסתלק) [יש לו להתנות קודם שיהא ראוי ליורשה שלא ירשנה]. אבל אם ראוי עכשיו ליורשו א"י להסתלק אלא עד דקנו מיניה אבל בכתיבה בעלמא לא מסתלק והיינו דאמרינן ממקום אחר. ואי כתב לה כשהיא נשואה כיון דלא כתב לה אלא בעידנא דאית ליה פירי בתקנה דרבנן לא אמר כלום עד דקנו מיניה וכיון דקנו מיניה מסתלק כדאמרינן בפרק הכותב [כתובות פ"ג ע"א] איבעיא להו קנו מידו מאי כלומר קנו מידו כשהיא נשואה מאי ואסיקנא והלכתא מגופה של קרקע קנו מידו כלומר ולית ליה פירי ולא מצי למימר מדין ודברים בלחוד הוא דאסתלקא ולא מאכילת הפירות וגרסינן נמי בהאי פרקא [מ"ג ע"א] השותפים מעידים זה לזה ואמאי נוגעים בעדותם הן ואוקימנא בשכתב לו דין ודברים כו' ואוקימנא בשקנו מידו אלמא כל היכא דקנו מיניה אף על גב דבההוא עידנא ממוניה הוא וברשותיה קאי כו' וליתיה מידי דעתיד למהוי ברשותיה ואכתי לא אתא לרשותיה כיון דקנו מיניה קני ליה היאך וה"נ האי בעל דכתב לה כשהיא נשואה ואסתלק לה מפירי לא יהא [אלא] כמאן דאסתלק ליה לחבריה מממוניה וכיון דקנו מיניה קנה ליה היאך כגון האי שותפא דאסתלק ליה לשותפיה מחולקיה דבעידנא דאסתלק ממוניה הוא ואפילו הכי כי קנו מיניה (קנו ליה לחבריה) [קני ליה חבריה].
<h2>דף מט:</h2>
[הא ראיה יש. כלומר אם הביא הבעל ראיה שאשתו מכרה (ממנו) אותה השדה ראיה גמורה היא וקנה אותה השדה ואמאי תימא נחת רוח עשיתי לבעלי מי לא תנן לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה מקחו בטל אלמא מציא אמרה נחת רוח עשיתי לבעלי הכא נמי תימא נחת רוח עשיתי לבעלי ופרקינן] הא אתמר עלה דההיא מתניתין אמר רבה בר הונא באותן ג' שדות. כלומר כי מצית אמרה נחת רוח עשיתי לבעלי באותן שלש שדות בלחוד אחד שכתב לה בכתובתה כגון דכתב לה ויהיבנא ליכי במוהר בתוליכי דהוא כסף זוזי מאתן ובתוספת דמוסיפנא לה שהוא כך וכך אותה שדה פלונית ואחד שיחד לה בכתובתה כגון שלא כתב לה בכתובתה ובתוספת שדה ממש כמו שאמרנו אלא כתב לה כספים ויחד לה שדה לגבותם ממנו ואחד שהכניס לה שום משלו כלומר כתב לה שדה כנגד מה שהוציאה לו בנדוניתה שתגבה אותה עם הכתובה ועם התוספת ועם הנדוניא בהני בלחוד היא דמצית אמרה נחת רוח עשיתי לבעלי דכיון דלית לה למגבינהו אלא לאחר מיתה או לאחר גרושין אי ממנעה אמר לה עיניך נתת כו' אבל שאר נכסים לאו עלייהו קתני אין לאיש חזקה בנכסי אשתו. ודייקינן והני שאר נכסים דלא מצי אמרה בהו נחת רוח עשיתי לבעלי הי ניהו אילימא שאר נכסי דידה שהם נכסי נדוניתה ממש כיון דלא גביא להו נמי אלא לאחר מיתה או לאחר גירושין דהא כתובין הן על הבעל אי ממנעה כ"ש דהויא לה איבה דאמר לה עיניך נתת בגרושין אלא למעוטי נכסי מלוג דכיון דנכסיה נינהו ואפילו כי תבא תותי בעלה דהא לא כתיבי על הבעל כי ממנעה לזבוני ליכא בהו איבה דהא ליכא למימר לה עיניך נתת כו' והא אמר אמימר איש ואשה שמכרו בנ"מ לא עשו ולא כלום פי' מפני שמכר האיש קודם האשה דמציא אמרה ללוקח נחת רוח עשיתי לבעלי ופרקינן כי אתמר דאמימר היכא דזבין איהו (ומית) דאתיא איהי ומפקי ולא מצי לוקח למימר לה מ"מ פירי דידיה נינהו איכול אנא פירי כי איתיה בחיים משום דאמרה ליה כי תקון רבנן פירי לבעל משום רווח ביתא הוא דתקון דהא אפילו שדה נדונית אשתו לפירות לא עשה ולא כלום וכ"ש המוכר נ"מ של אשתו גוף ופירות. א"נ דזבנה איהי ומיתה דאתי איהו ומפיק כתקנתא דרבנן כדר' יוסי בר חנינא דאמר באושא התקינו האשה שמכרה בנ"מ בחיי בעלה ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות לפי שמעיקר הדין אע"פ שיש לו פירות נכסי אשתו בתקנתא דרבנן כל זמן שהיא בחיים אם קדמה ומכרה הגוף ואח"כ מתה קנה לוקח ואין לו לבעל כלום לפי שמכרה אותו ולא הניחה לו מה שירש ממנה ואף על פי שבשעה שמכרה אותו ברשות הבעל היה לפירות כדתנן בפרק האשה שנפלו לה נכסים [כתובות ע"ח ע"א] נפלה לה משנשאת אלו ואלו מודים שהבעל מוציא מיד הלקוחות ואמרינן עלה בגמרא מתניתין בחייה ולפירות הא אפסיקא הלכתא כרשב"ל [יבמות ל"ו ע"ב] דאמר קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי וכי מסתלקי ליה פירות מיהא לבעל במיתת האשה קנה הלוקח גוף הנכסים כדאמרינן התם בפרק יש נוחלין [קל"ו ע"ב] אתמר מכר הבן בחיי האב ומת הבן בחיי האב ר' יוחנן אמר לא קנה לוקח ר"ל אומר קנה לוקח כו' וכיון שמעיקר הדין מכירתה מכירה הויא עבוד רבנן תקנתא באושא שאם מכרה ומתה שיהא הבעל מוציא מיד הלקוחות. והאי דאמרינן מוציא הבעל מיד הלקוחות לאו מכלל דבחייה ברשות לוקח נינהו אלא לפי שכל זמן שהיא בחיים י"ל שמא הבעל ימות קודם שתמות אשתו וקנה לוקח ונפקא מינה שאם רצה הבעל לבנות או לסתור או לשנות אותו קרקע ממה שהוא שהלוקח מעכב עליו וכיון שכן נמצא שלא נסתלק רשות הלוקח ממנו אלא במיתת האשה עכשיו תחת בעלה ולהכי אמרינן שהבעל מוציא מיד הלקוחות ועוד שכיון שמעיקר הדין משעה שמתה האשה קנה לוקח אותן נכסים לאלתר אף על פי שהן חוזרין אצל הבעל בתקנת אושא מכל מקום הוצאה מיד הלוקח מקריא שהרי (מעיקר הדין) [מעיקרא] נתרוקנו לו הנכסים משעת מיתת האשה וקנה אותם קנין גמור ולהכי אמרינן שהבעל מוציא מיד הלקוחות. [ולהאי פירושא דפרשינן בגמרא להא דאמימר הא דקאמ' איש ואשה שמכרו בנכסי מלוג הכי קאמ' איש ואשה שמכרו בנכסי מלוג וכול']. ואב"א אמימר דאמר כר' אלעזר כלומר לעולם אימא לך דהאי דקאמרינן דהיכא דזבנה איהי ומתה דאתא איהו ומפיק לאו בתקנתא דרבנן הוא דמפיק אלא מדינא הוא דמפיק דסבר לה כר' אלעזר דאמר כספו כספו המיוחד לו הכי נמי כיון דלית ליה אלא הגוף בלבד דהא פירי ברשות הבעל נינהו אשתכח דלא מיחד לה וכיון דלא מיחד לה זבינה לאו זביני כר' אלעזר וכמאן דלא זבנה מידי דמי וכי מתה ירש לה בעל. ויש לפרש ואי בעית אימא אמימר דאמר כר' אלעזר כלומר לעולם אמימר היכא דזבני תרווייהו כחדא לעלמא דזבינהו לאו זביני ולא אמר זבינהו לאו זביני משום דקדים זביניה לזבינה הוא דקאמר לא עשו כלום אלא משום דכיון דלא מייחד לחד מינייהו לגמרי דהא איהי אית לה הגוף ולא פירות ואיהו אית ליה פירות ולא הגוף אפילו כי זבנוה תרווייהו לעלמא נמי לא הוו זבינייהו זביני דהא לית ליה לחד מנייהו מה דמזבין כר' אלעזר דאמר כספו כספו המיוחד לו הלכך ה"ל כמאן דזבינו תרווייהו מידי דליתיה אכתי ברשותייהו דחד מנייהו דהא לא הוו זבינייהו זביני והא הוא דאתא אמימר לאשמעינן ולאו משום דמציא אמרה נחת רוח עשיתי וכו' הוא דקאמר אמימר דלא עשו ולא כלום דהא אפילו קדים זבינה לזביניה הכי נמי סבירא ליה דלא עשו ולא כלום משום דהא לא מיחד לחד מנייהו אבל לעולם ליכא למימר בנ"מ נחת רוח עשיתי לבעלי ונ"מ לאמימר דסבירא ליה כר' אלעזר דאי מייתי בעל ראיה דאסתלק[א לה] מן הגוף דראייתו ראיה ולא מציא אמרה נחת רוח כו' (ולדידיה) [ולדידן] דלא סבירא (ליה) [לן] כר' אלעזר לא מבעיא היכא דזבנה איהי והדר זבין איהו דזבינייהו זביני אלא אפילו זבין איהו בנ"מ והדר זבנה איהי זבינייהו זביני ולא מציא אמרה נחת רוח [עשיתי לבעלי משום דכיון דנכסיה נינהו ואפילו כי איתה תותיה ליכא למימר לה עיניך נתת בגירושין ובמיתה].
<h2>דף נ:</h2>
ואין לאיש חזקה בנכסי אשתו. ודייקינן והאמר רב א"א צריכה למחות במאן אילימא באחר והאמר רב אין מחזיקים בנכסי א"א אלא לאו בבעל אלמא כיון דכתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך וקאכיל להו בתר הכי אית ליה חזקה עלה. ואם תשאל למאי דסליק אדעתין דשאני דיניה מדין אחר דלאו היינו בעל מ"ש (משתי דינים) [דשאני דיניה] מדין אחר דלא בעל היינו דסלקא דעתיה דשאני דיניה מדין אחר משום דאיכא למימר אחר הוא דלא קיימינן ליה חזקה משום דכיון דברשות בעל הוא דקיימא לפירי מהיכא ידעה היא אי בעל הוא דקאכיל לה אי אחר קאכיל כי היכי דתמחי וא"נ ידעה דאחר הוא דקאכיל לה כיון דהנהו פירי דקאכיל פירי דבעל נינהו מאי איכפת לה בהכי אי אכיל להו האי אחר אי לא אכיל להו ועוד דאסמכתא בכלהו נכסיה על בעל נינהו ולא קא דייקא מאן ניהו דקאכיל להו אבל גבי בעל מי איכא למימר דלא ידעה דברשותיה קיימי ואיהו הוא קאכיל להו כיון דליכא למימר הכי דהא ודאי קא ידעה דאיהו קאכיל לה משום הכי קסלקא דעתיה דצריכה למחות. ועוד כיון דרב גופיה הוא דקאמר אשת איש צריכה למחות הוא ניהו דקאמר אין מחזיקים בנכסי אשת איש ממילא שמעת דהאי דקאמר אשת איש צריכה למחות בבעל הוא והאי דקאמר אין מחזיקים בנכסי אשת איש משמע דאחר דליכא למימר איפכא דהא לשון אין מחזיקים בנכסי אשת איש משמע דבנכסי אשת חברו הוא דהחזיק ולא בנכסי אשתו עצמו ומשום הכי קסלקא דעתך לאוקמי להא דאמר רב אשת איש צריכה למחות בבעל ואוקמה רבא לעולם בבעל וכגון שחפר בה בורות שיחין ומערות דאי לאו דזבני מינה לא הות שבקה ליה למעבד ביה בורות שיחין ומערות אבל אי לא חפר בה בורות שיחין ומערות כי היכי דאחר לא קיימא ליה חזקה עלה הכי נמי בעל לא קיימא ליה חזקה עלה. ואקשינן והא אמר ר"נ אין חזקה לנזקין כלומר מי שהחזיק בעשיית נזק לחברו ושתק לו חברו יכול עכשיו חברו למחות בידו להסיר אותו נזק ולא מהניא ליה להאיך ההיא חזקה דאחזיק בעשיית אותו הנזק אלמא לא אמרינן ליה אי לאו דאחלת ליה בהאי חזקה לא הויא שבקת ליה בעידנא דעבדא אלא אמרינן עביד אינש דלא קפיד ואף על גב דלא מחלי וכדבעי למחויי ביה ולסלוקי ההוא הזיקא לא מהניא ליה להאיך ההוא שתיקותא דשתק ליה הכי נמי לא אמרינן אי לאו דזבינת ליה לא הות שתקת ליה בהאי מלתא למעבד דמציא אמרה לעולם לא זבנינא ליה והאי דשתיקנא משום דלא קפידנא בהא מלתא דאמינא כל אימת דבעינא למחויי ביה ממחינא ומסתים להו להני בורות שיחין ומערות דעבד דהא אין חזקה לנזקין ופריק אימא אין דין חזקה לנזקין כלומר לעולם מי שהחזיק בעשיית נזק של חברו מהניא ליה הך חזקה ולא מצי חבריה בתר הכי למחויי ביה ולסלוקי ההוא הזיקא והאי דקאמר ר"נ אין חזקה לנזקין ה"ק אין דין חזקה לנזקין דלא בעינא עד דמחזיק שלש שנים אלא כי חזי לחבריה ושתיק ליה אחזיק דודאי אחולי אחיל ליה דאי לאו דאחיל לא הוה שתיק ליה הלכך הכא נמי כיון דחפר בה בורות כו' אמרינן לה אי לאו דאחילת לא הות שתקת למעבד האי הזיקא ומוקמינן לה לארעא בידיה דהא אחזיק בה תלת שנין. ואב"א לעולם כדקאמרינן מעיקרא דהאי דאמר ר"נ אין חזקה לנזקין דלא מהניא בהו חזקה בנזקין קאמר ויכול למחויי בידיה ולעכובי עליה כל אימת דבעי לארחוקי הזיקא מיהו הא אתמר עלה רב מרי אמר בקוטרא רב זביד כו' הני בלחוד לא מהניא בהו חזקה ומצי למחויי עליה ולארחקינהו כל אימת דבעי אבל שאר (נכסים) [נזקין] כיון דשתק אחזיק הך ולא מצי בתר הכי לעכב עליה. הדין הוא פירושא דהאי שמעתא וחזינן בה לר"ח ז"ל פירושא דלא אסתבר גבן. ויש לפרש דהאי דאמרינן אשת איש צריכה למחות ואוקימנא לעולם בבעל וכגון שחפר בה בורות כו' לאו דלא לטעון הבעל בגופה דארעא דזבנה מינה הוא דאצריך לה למחויי דהא תנן אין לאיש חזקה בנכסי אשתו אלא האי דאצריכין לה למחויי כי היכי דאי בעיא למסתמינהו להני בורות דחפר סתמה להו ולא מצי בעל לעכב עלה בהכי דאצרכינן לה למחויי לגלויי דעתה דלא מחלה ליה למעבדינהו להני בורות דאי לא מחיא ליה השתא לא מציא בתר הכי למסתמיה משום דאמר לה כבר מחלת לי בהני בורות ולמכלינהו לפירי דאית ליה בה הכי הלכך כדמחיא גליא אדעתא דהאי דשתקת לא משום דמחלה ליה בכי הא אלא כל אימת דבעיא למסתמינהו סתמה להו ועלה אקשינן והאמר ר"נ אין חזקה לנזקין כו'. ובין לפירושא קמא ובין לפירושא בתרא מ"מ נקטינן מינה דהאי דאמרינן אין מחזיקים בנכסי א"א ואין לאיש חזקה בנכסי אשתו ה"מ כדטעין מחזיק בגופה דארעא דמזבן זבנה מיניה או יהבה ניהליה במתנה אבל לגבי נזקין ליכא הפרש בין א"א לכ"ע כי היכי דכ"ע יש חזקה עליהן בנזקין בר מקוטרא ובית הכסא הכי נמי א"א מאן דאחזיק עלה בנזקין דליתנהו קוטרא ובית הכסא דאמרינן אחזיק והוא הדין לפתיחת חלונות ומאי דדמי להו. כללא דמלתא כל חזקה דליכא מחמת טענה אלא מחמת דידעה וקא מחלה כגון פתיחת חלונות ונזקין ומשוי כשורי והודרי ומאי דדמי להו קיימא עלה חזקה דהא איהי נמי ידעה וקא מחלה וכל חזקה דאיתא מחמת טענה כגון דקא טעין עלה בגופה דארעא דזבנתא ניהלה או יהבה ניהליה במתנה לא קיימא עלה חזקה דאי בעל הוא דאחזיק וקא טעין לה בהכי [לא] הויא חזקה ולא צריכה למחויי עליה ולא מיבעיא היכא דלא כתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך דהא ודאי כיון דאית ליה פירי פירי הוא דקאכיל אלא אפילו כתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך דלית ליה פירי מ"מ כיון דבעלה הוא לא קפדי עליו במאי דאכיל מדילה ואי אחר הוא דקאכיל וקא טעין עלה בהכי לא צריכה נמי למחויי דכיון דברשות הבעל הוא דקיימא לפירי מאי איכפת לה בהאי אחר דקאכיל לה ועוד דאית לה למטען דלא ידעה אי בעל הוא דקאכיל ליה אי האי אחר הוא דקאכיל ליה אבל ודאי היכא דאחזיק עלה בעל בארעא וחפר בה בורות שיחין ומערות וקא טעין עלה דמזבן הוא דזבנה לגופא דארעא מינה או יהבתיה ניהליה במתנה ומ"ה שתקה בחפירות הנהו בורות בהא הוא דמפלג דינא בין הני תרי פירושי דאלו לפירושא קמא קיימא עלה חזקה ואפילו בגופא דארעא ולפירושא בתרא לא קיימא עלה חזקה אלא בחפירת הבורות כו' דלא מציא למסתמינהו כל היכא דקיימא תותיה אבל בגופא דארעא לא קיימא עלה חזקה והדבר צ"ע.
<h2>דף נא:</h2>
[ת"ר אין מקבלין פקדונות לא מן הנשים ולא מן העבדים ולא מן התינוקות קיבל מן האשה יחזיר לאשה. לפי שיש לומר שמא אדם הפקידו אצלה ואינו שלה כדי שיזכה בו בעלה קיבל מן העבד יחזיר לעבד לפי שיש לומר גם בזה שמא אדם הפקידו אצלו ואינו שלו כדי שיזכה בו רבו. קיבל מן הקטן יעשה לו סגולה ואל יחזירהו לו שמא יאבד אותו]. וכולן שאמרו בשעת מיתתן של פלוני הן יעשה כפירושן ואיכא דאמרי יעשה פירוש לפירושן. כלומר יבדוק ויחקור על הדבר אם מוכח שיש רגלים לדבר יתן לאותו פלוני ואם לאו חיישינן שמא להבריח אותו מבעליה כדי שלא ירש אותו ממנה [היא] שאמרה כך ודוקא שאמרה בשעת מיתה לפי שכיון שמתה ויזכה הבעל בירושתה נמצא [זה] שהוא נותן אותו פקדון לאותו פלוני (ומרשותו הוא יוצא לפיכך אינו מתחייב ליתן אותו) [מרשות הבעל הוא מוציאו לפיכך לא יתננו] לאותו פלוני אלא לאחר שיבדוק ויפשפש הואיל ויש לחוש שמא שיקרה ולסלק ירושתו מאותו דבר הוא שכיוונה אבל בחייה (מכי קתני) [מכיון דקתני] יחזיר לאשה (כשתתן (אותה) האשה [אותו פקדון]) [כשיתן אותו האיש] לאותו פלוני אין לבעל לערער עליה בכך שהרי היא עצמה הנותנת אותו ולא (הבעל) [ולא הנפקד] והוא הדין נמי לעבד וקטן.
<h2>דף נב.</h2>
הא דתנן ולא לאב בנכסי הבן כו'. לא תימא דבבן שהיה שותף עם אביו בנכסים עסקינן דאם כן היינו שותפים ועוד מדקתני בנכסי הבן מכלל שאין לאביו בהם שותפות אלא כולן לבן הן ועכשיו הוא שרוצה האב לטעון בהן שלקחן ממנו והחזיק בהן וכמו כן נמי מדתנן בנכסי האב מכלל שכולן לאביהם ואין לבן בהם שותפות ועכשיו הוא שטוען בהן שלקחן ממנו (הואיל) והחזיק בהן. ועוד דלשון לא לאב בנכסי הבן ולא לבן בנכסי האב משמע דבשביל שהוא אביו ובשביל שהוא בנו הוא שגרם להם שלא יחזיקו זה בנכסי זה ולא זה בנכסי זה ולא בשביל שהן שותפים דאם כן מאי מהני שם האב ושם בן בכאן והא דאמרינן דאפילו חלקו ואיפסיקא הלכתא דחלקו לא לאו מכלל דשותפין הויא מעיקרא אלא [האי] חלקו דאמרינן מלשון [ברכות כ"ז ע"ב] החולק על ישיבתו של רבו הוא שהוא פירש מישיבתו לעשות לו ישיבה בפני עצמו תדע דהא אמרינן תניא נמי הכי בן שחלק ואשה שנתגרשה הרי הן כשאר כל אדם דהוה ליה בן שחלק דומיא דאשה שנתגרשה מה אשה שנתגרשה פרישתה מבעלה הוא שגרם לה שתהא כשאר כל אדם ולאו חלוקה בנכסים אף בן שחלק נמי פרישתו מאביו הוא שגרם לו שיהא כשאר כל אדם ולאו חלוקה בנכסים [אלמא האי חלק דקתני לאו חלוקה בנכסים היא] אלא פרישה מאביו כלומר בן שפירש מאביו ונעשה זה בבית בפני עצמו וזה בבית בפני עצמו הרי הן כשאר כל אדם לפי שזה ששנינו ולא לאב בנכסי הבן כו' באב ובבן שהן על שלחן אחד והם מעורבים זה עם זה עסקינן הואיל ואין מקפידים זה על זה וכיון שחלקו כלומר פירשו זה מזה ועושה זה לבדו וזה לבדו נעשה כשאר כל אדם ומחזיקים זה על זה.
<h2>דף נג.</h2>
מאי נתן ומאי נטל אי נימא נתן צרור דסכר מיא כי היכי דלא ליעול ולא ליפסוד נטל צרור דאפיק מיא דלא ליפסוד האי מבריח ארי מנכסי חברו הוא. פירוש שהוא מחויב מן התורה בכך כדגרסינן בפרק אלו מציאות [ב"מ ל"א ע"א] לכל אבידת אחיך לרבות אבידת קרקע וחזקה לא הויא אלא עד דהוי ההוא מידי דעבד דבר שאינו מחויב מן התורה לעשותו לחברו דודאי שלא עשאו אלא לעצמו לקנות בו אותה שדה ואוקימנא נתן דצמד ליה מיא כי היכי דלא ניפוק נטל דפתח ליה מיא כי היכי דליעול ולישקי.
והא דאמר רב אסי אמר ר' יוחנן שתי שדות ומצר אחד ביניהן החזיק באחת מהן לקנותה קנה לקנות אותה ואת חברתה לא קנה. בנכסי הגר הוא אבל המוכר שתי שדות לאדם אחד והחזיק באחת מהן לקנות את שתיהן קנה שתיהן באותה חזקה דהא אמ' שמואל מכר לו עשר שדות בעשר מדינות כיון שהחזיק באחת מהן קנה כולן ופירשוה בגמרא בפרק ארבעה אבות נזיקים [ב"ק י"ב ע"ב] משום דסידנא דארעא חד הוא והינו דשאני דין לוקח בכך מהמחזיק בנכסי הגר משום דלוקח איכא דעת אחרת מקנה אותן ודעת אחרת מקנה אותן שאני.
<h2>דף נג:</h2>
ליבני בעלמא הוא דאפיך. נקוט האי כללא בידך דבנכסי הגר לא קני עד דעביד עובדא בגופא דארעא אדעתא דארעא (כגון חפירה וכיוצא בה אבל הבונה פלטרין גדולים לא עשה כלום בגופא דארעא) ואפילו צורה אבל אי לא עביד עובדא בגופא לא קני ומשום הכי אמר ר"נ הבונה פלטרין גדולים בנכסי הגר כו' משום דהאי נכסי הגר קרקע היה בלא כתלים הילכך אלו עשה מעשה בגוף הקרקע כגון חפירה היה קונה אותו בכך עכשיו שלא עשה בגוף הקרקע כלום אף על פי שבנה בו פלטרין לא קנה שהרי גוף הקרקע שהניח הגר לא עשה בו כלום אבל ודאי אילו היה לנכסי הגר קרקע שיש בו בנין כגון חצר וכיוצא בה אע"פ שלא עשה מעשה בגוף הקרקע כיון שעשה מעשה בכותלים קנה דכיון שהניחן הגר לאותן כתלים בעין בקרקע נעשו גם הכתלים מכלל נכסי הגר וכאילו החזיק בגוף הקרקע דמי והיינו דאמר רב נחמן (נוסחתנו רבי אלעזר) המוצא פלטרין גדולים בנכסי הגר וסד בהן סיוד אחד או כיור אחד קנה. וא"ת אי הכי זה שהעמיד בהו דלתות אמאי קנה והרי לא עשה מעשה בגוף הקרקע היינו טעמא דקנה דמכיון שבנה פלטרין אלו בנכסי הגר נעשו הפלטרין מכלל נכסי הגר שהרי (הא יצאו מרשותן) [הוא עצמו הוציאו מרשותו] בשעה שבנאן בנכסי הגר וממילא נעשו מכלל נכסי הגר ולפיכך כשבא זה האחר והעמיד בהן דלתות קנה ועוד שהרי הדלתות משמרות הן לאותו קרקע ונעשה בהן חצר המשתמרת וכיון (דמקני) [דאהנו מעשיו] בקרקע קנה אותו [בכך].
הא דאמר רב עמרם הא מילתא אמר לן רב ששת כו' ואנהרינהו לעיינין ממתני'. פי' מדקתני בברייתא כיצד בחזקה כו' עד הרחיצו והלבישו כלומר הלבישו הרב לעבד שהוא דומיא דמציע מצעות בנכסי הגר.
<h2>דף נה.</h2>
[הא דאמ' רב הונא בריה דרב יהושע אפילו שערי דכדא משתעבדי לאכרגא. אסיקנה דלית הלכתא כוותיה אלא כרגא אקרקפתא דגברי מנחי. ונקטינן מינה דמאן דערק או מית ואיכא עליה כרגא לית לן רשותא לזבוני מנכסיה בכדי ההוא אכרגא אלא ודאי אי איכא עליה טיסקא והוא הדין לשאר מיני מסין ותשחורות וארנונות מזבנינן מנכסיה בכדי האי דאיכא עליה דדיקינן טעמא דאכרגא אקרקפתא דגברי מנח הא שאר מיני מסין ותשחורות דלאו אקרקפתא דגברי מנח אפילו שערי דכדא נמי משתעבד להו וכיון שכן היכא דערק או מית מזבנינן מנכסיה בכדי מאי דאיכא עליה. ולענין כרגא נמי אע"ג דאקרקפתא דגברי מנח אי איכא הורמנא דמלכא דמאן דלא יהיב אכרגא לישתעבדי נכסיה אפילו אכרגא נמי מזבנינן מנכסיה דדינא דמלכותא דינא. ודוקא] לענין כרגא ומסין וארנוניות ושאר מיני תשחורת הוא דאמרינן דינא דמלכותא דינא כיון דאכולה מדינתא הוא דקא רמי לה הוה ליה דינא דמלכותא אי נמי היכא דגזר ליה גזירתא ונפק מיניה הורמנא דמאן דעביד כך וכך [מיקניס בכך וכך] הא נמי דינא דמלכותא היא ו(כ)מאן דעב(י)ר על ההוא גזירתא וערק מזבנינן מנכסיה בכדי מאי דאיכא עליה [אבל היכא דנקיט ליה מלכא איניש באפי נפשיה וקאתי עליה בדרך עלילות ומשקלינהי לנכסיה אי נמי למירמא עליה ממונא דלית ליה גביה מיניה ולא מידי אע"ג דהורמנא דמלכא היא לזבונינהו להנהו נכסי דיליה ההוא ודאי לאו דינא דמלכותא מיקרי אלא חמסנותא דמלכותא ומאן דזבין מידי מהנהו נכסי זביניה לאו זביני נינהו].
<h2>דף נו:</h2>
שלשה אחין ואחד מצטרף עמהם. כלומר ג' אחין כל א' מהם מעיד על שנה ועד אחד נכרי מצטרף עם כל אחד מהם בשנה שמעיד עליה הרי אלו ג' עדיות ועדותם עדות גמורה היא לפי שהשנה שמעיד עליה זה האחד אין מעיד עליה אחיו. והן עדות (ד') [א'] להזמה. כלומר אף על פי שאמרנו שעדות כל שנה עדות בפני עצמו והכשרנו בג' אחין שיהא כל אחד מהם מעיד הוא ואחד עמו על שנה בפני עצמה לגבי הזמה מיהא ג' עדיות אלו אחת היא חשובה משום דקי"ל שאין העדים נעשים זוממין עד שתהא עדותן מועלת בדין וכיון שהחזקה אינה מתקיימת אלא בג' שנים נמצא שעדים שאינם מעידים אלא בשנה אחת או בשתי שנים שאינם נעשים זוממין שהרי עדותן אינה מועלת כלום והה"נ בעד אחד שמעיד ואפילו בג' שנים כלם של חזקה שכיון שעדותו אינו מועלת כלום אינו נעשה זומם ואם היו ג' כתי עדים מעידים בג' שנים של חזקה כל כת מהם בשנה שלא יתכן שתעשה א' מהן זוממת אלא אם כן ידעה כל אחד מהן בחברתה שמעידה עמה בתשלום שני חזקה כגון שבאו לב"ד ומרמזי רמוזי וכדאוקימנא (בר"פ) [בב"ק כ"ד ע"ב] בענין שור המועד וכיון שכן אם היו ג' כתי [עדים] אלו אחין כפי מה ששנינו במשנתנו ג' אחים ואחד מצטרף עמהם אף על פי שהשנה שמעיד בה זה האח אינה השנה שמעיד בה זה האח ונמצאו שהן ג' עדיות לענין הזמה מיהא עדות אחת היא שהרי ההזמה אינה מתקיימת על א' מהם אלא בעדות חברו ולולי אחיו שהעיד עם אחר על תשלום החזקה לא היתה מועלת עדותו כלום כדי שיוזם הלכך נעשה כאלו האחין [כולן] העידו על השנים כולם שאין עדותם מועלת כלום כדי שיוזמו לפי שכשם שאין האח מעיד על אחיו כדי שלא יתחייב על פיו כדכתיב [דברים כ"ד] לא יומתו אבות על בנים לא יומתו בעדות בנים כך אין האח מעיד עם אחיו כדי שלא תגרם לו הזמה על ידו כדגרסינן בירושלמי [סנהדרין פ"ג ה"ט] ומנין שלא יהו העדים קרובים זה לזה הגע עצמך אם הוזמו לא מפיהן הן נהרגים.
אלא שרבי עקיבא חולק בדבר שהיה אומר דבר ולא חצי דבר. והכא כיון דכל כת מינייהו לא קא מסהיד בחזקה גמורה אלא במקצת חזקה קא מסהדא כל עדות מינייהו לאו כלום הוא. ורבנן פליגי עליה ואמרי כי אמרינן דבר ולא חצי דבר הני מילי היכא דאסהיד במידי דלא מצטרף כגון שנים אומרים אחת בגבה ושנים אומרים אחת בכריסה שלא תאמר כיון דאילו הוה הני תרי שערות בגבה אי נמי שתיהן בכריסה עדות גמורה היא כי אמרי נמי א' בגבה ואחת בכריסה תצטרף שבגבה עם השער שבכריסה ותיהוי עדות גמורה קמ"ל דבר ולא חצי דבר [שאע"פ] שאלו היו שתיהן בגבה או שתיהן בכריסה היתה עדות (ברורה) [גמורה] כיון שלא אמרו אלא אחת בגבה ואחת בכריסה כל שער מהן הויא לה חצי דבר ולא מצטרפה עם חברתה. והוא הדין נמי אם אמרו שנים ראינו אחת בגבה ואחת בכריסה שאינו עדות לפי שאין אחת מצטרפת עם חברתה והויא לה כאילו אמרו ראינו שערה אחת בלבד שהוא חצי דבר והא דמיא להיכא דמסהדי לענין חזקה דאכלה שלש שנים [שאינם] רצופות דלא שנא אסהידו להו כת אחת בכולהו אי נמי ב' כיתי עדים כיון דאשלש שנים שאינן רצופות קא מסהדי כל שתא ושתא חצי דבר הוא ולא מצטרפי והא דאמרינן שנים אומרים א' בגבה ושנים אומרים אחת בכריסה לאו למימרא דאילו הוה כת אחת עדות גמורה היא אלא אפילו הוה כת אחת לאו עדות הוא דהא חצי דבר קא מסהדי ולא מצטרף האי חצי להאי חצי אלא הא דאמרינן שנים אומרים ושנים אומרים משום דמעיקרא בשתי כיתי עדים משתעי אבל היכא דמסהדי במידי דמצטרף כגון שלש שנים רצופות בשני חזקה שהן מצטרפות זו לזו אע"ג (דהא) דהני מסהדי במקצת והני מסהדי במקצת (ו)מצטרף האי מקצת להאי מקצת אחרינא [ו]הוה ליה עדות גמורה ולא אמרינן בכי האי דבר ולא חצי דבר דכיון דמצטרף דבר גמור הוא ולא איכפת לן בין מסהדו [להו] כולהו כת א' בין מסהדו להו שתי כיתי עדים. הדין הוא פירושא דאיתברר לן בהאי שמעתא. וחזינן לרבוותא ז"ל דקא הוו בה בהאי שמעתא וקא קשיא להו טובא דקאמרי מאי שנא גבי חזקה דמתקיימת בשלש כיתי עדים ומאי שנא גבי שערות דאינה מתקיימת בשתי כיתי עדים אם שתי כיתי עדים לגבי שערות חצי דבר הוא למה לא היו שלש כיתי עדים לגבי חזקה חצי דבר. ואיכא מינייהו מאן דפריק האי קושיא וקאמר(י) היינו טעמא דשניא חזקה משערות משום דעדות כל שתא ושתא אע"ג דחצי דבר הוא לענין חזקה כל שתא ושתא מינייהו דבר מעליא הוא לענין פירות דהא [אי] לא קיימא ליה חזקה (ו)מחייב לאהדורי פירי דאכל בההוא שתא אפומייהו דהני סהדי ומדלגבי פירי עדות ודבר קרינא ביה לגבי חזקה נמי עדות הוא ומצטרפו כולהו להדי הדדי וקיימא לן חזקה אפומייהו. הדין הוא דפריק רבינו זצ"ל בהאי קושיא ובוודאי אי איתא להאי קושיא דאקשי האי פירוקא דפריק פירוקא מעליא הוא מיהו מסתברא לן דהאי קושיא מעיקרא ליתא משום דלא דמיא שלש שנים דחזקה לאחת בגבה ואחת בכריסה דשערות דאילו שלש שנים דחזקה כי מסהדי כת אחת בראשונה וכת א' בשנייה וכת א' בשלישית מצטרפו הני ג' שנים להדדי כדאמרינן לעיל וקמה לה חזקה בהו והוה להו דבר שלם דכיון דמצטרפי להדדי והוי דבר לא איכפת לן אי כת אחת קא מסהדא בהנהו אי שתי כיתי עדים אבל שנים אומרים אחת בגבה ושנים אומרים אחת בכריסה הני שערות לא מצטרפי אהדדי דהא שתי שערות במקום א' בעינן הא לא דמיין הני שלש כיתי עדים דאסהידו בשלש שנים דחזקה אלא לשנים אומרים אחת בגבה מימין ואחת בגבה משמאל דכיון דתרוייהו במקום אחד נינהו מצטרפי אהדדי והויין להו דבר אבל שנים אומרים אחת בגבה ושנים אומרים אחת בכריסה כיון דהני שערות אפילו כי מסהדי בה כת אחת נמי לא מצטרפי אהדדי כלל ליכא לדמוייה לשנים בראשונה ושנים בשנייה ושנים בשלישית היכא דמסהדי בהו רצופות דהא כולהו מצטרפי להדדי והויין להו דבר ולא דמיא אלא להיכא דמסהדי בלי רצופות דלא מצטרפו אהדדי ואפילו כי מסהדי בה נמי כת אחת כדאמרינן לעיל תדע דטעמא דמילתא משום דלא מצטרפי אהדדי הוא מדאמרינן (נמי) למעוטי שנים אומרים אחת בגבה ושנים אומרים אחת בכריסה ואי סלקא דעתך כל חצי דבר ואע"ג דאיכא אחרת דמסהדי בחצי אחרת ותרווייהו מצטרפי להדדי קאמרי רבנן [דלאו] דבר גמור הוא למה לי לאפלוגי (הכי) [הני] (שתים) שתי שערות בגבה ובכריסה לפלוגי לה בגבה גופא או בכריסה גופא ונימא הכי למעוטי שנים אומרים אחת מגבה מימין ושנים אומרים אחת (מכריסה) [מגבה] משמאל ומדלא מפלגי להו להני שתי שערות בשני מקומות בגבה אי נמי בשני מקומות בכריסה מכלל דטעמא דמילתא דשנים אומרים אחת בגבה ושנים אומרים אחת בכריסה משום דהני שתי שערות לא מצטרפי אהדדי אבל אילו מצטרפי אהדדי בהא הוא דאפליגו רבי עקיבא ורבנן דרבי עקיבא סבר אע"ג דמצטרפי נמי כיון דכל כת מינייהו לא מסהדי בדבר גמור אלא בחצי דבר עדות כל כת מינייהו לאו עדות הוא דהא לא מסהדי בדבר גמור ורבנן [סברי] כיון דמצטרפי אהדדי אע"ג דכל כת מינייהו בחצי דבר הוא דמסהדי מכי מצטרפי אהדדי הוה ליה דבר גמור דלא איכפת לן בעדות דבר גמור אי קיימא מעדות כת אחת או מעדות שני כיתי עדים. נקטינן השתא לרבנן דהיכא דמסהדי [בחצי] חצי דבר והני שני חצאין מצטרפי אהדדי ממילא הוה להו דבר דהא לא איכפת לן בדבר דעדות אי קיימי מכת א' או משתים ושלש כיתות ואי הנך חצאין לא מצטרפי אהדדי בהא הוא דאמרינן דבר ולא חצי דבר שלא תאמר כיון דכל חצי מינייהו במקום הראוי הוא תדע שהרי אילו היה חצי אחר עמו היתה העדות נגמרת עכשיו שהן בב' מקומות וכל מקום מהן מקום ראוי לאותו דבר הוא [ניהוו הני חצאי דבר כמו דבר שהרי הדבר ידוע] (כי הוה) שני חצאין מכל דבר שבעולם שקולין הן כנגד דבר גמור [של אותו ענין] קמ"ל [דכיון דלא מצטרפי אהדדי] (ד)לא הויא עדות כלל דדבר אמר רחמנא דבר שלם ולא שני חצאי דבר ואע"פ שהן שקולין כנגד דבר שלם. וא"ת לרבנן כיון דאמרת דהיכא דמצטרפי אהדדי לא בעינן עד דמסהדי כל כת מינייהו בדבר גמור אלא אע"ג דכל כת מינייהו בחצי דבר הוא דמסהדי מכי מצטרפי אהדדי והוה דבר גמור דבר קרינן ביה וטעמא דמילתא בשנים אומרים אחת בגבה ושנים אומרים אחת בכריסה משום דלא מצטרפי אהדדי הוא אי הכי מאי דבר ולא חצי דבר האי [דבר ולא חצי חצי דבר א"נ] דבר ולא שני חצאי דבר הוה ליה למימר דמשמע דמשום דלא מצטרפי הוא. תשובתך דהא דאמרינן דבר ולא חצי דבר לא בסברתייהו דרבנן הוא דאמרינן ליה אלא בסברתיה דר' עקיבא הוא דאמרינן ליה דהכי הוא דאמרינן שהיה רבי עקיבא אומר דבר ולא חצי דבר והא דאמרינן ורבנן האי דבר ולא חצי דבר מאי עבדי ליה הכין פירושא כלומר ורבנן האי דבר ולא חצי דבר דקא דריש רבי עקיבא מאי עבדי ליה ואוקימנא למעוטי שנים אומרים אחת בגבה ושנים אומרים אחת בכריסה וכיון דאוקימנא הכי ממילא שמעת מינה דלאו דבר ולא חצי דבר הוא דדרשי רבנן כדקא דריש רבי עקיבא אלא דבר ולא חצי [חצי דבר א"נ] דבר ולא שני חצאי דבר.
אמר רב יהודה אמר רב אחד אומר אכלה חטים ואחד אומר אכלה שעורים הרי זו חזקה. דמכל מקום תרוייהו הא קא מסהדי דאכלה שלש שנים ולא איכפת לן אי מכחשי אהדדי בחיטין ושעורין כדקאמר בסוף דבין חיטי לשערי לא דייקי אינשי ולא מיקרי הכחשה. מתקיף לה רב נחמן אלא מעתה אחד אומר אכלה ראשונה שלישית וחמישית וא' אומר שנית רביעית וששית דתרווייהו מכל מקום הא קא מסהדי דאכלה שלש שנים הכי נמי דהויא עדות (אע"ג דמכחשי אהדדי). אמר ליה הכי השתא התם בשתא דקא מסהיד מר לא קא מסהיד מר. הלכך האי שתא דקא מסהיד עלה האי ליכא עלה אלא עד אחד [והאי שתא דקא משהיד עלה האי ליכא עלה אלא עד אחד] וכל חד מינייהו לאו עדות הוא (דחצי עדות הוא) אבל הכא מכל מקום אשתא גופה דקמסהיד עלה האי קא מסהיד האי והויא לה כל שתא ושתא בתרי סהדי ואע"ג דקא (מכחשי אהדדי ו)מפלגי בין חטין לשעורין הא נקטינן מסהדותייהו מכל מקום דאכלה הני שני דקא מסהדי עלה דאכלה וקמא ליה חזקה בהו והא דמיא לא' אומר מנה שחור ואחד אומר מנה לבן דתרווייהו מכל מקום אחד מנה קא מסהדי וא"ת למאי דאתקיף רב נחמן אמאי איצטריך באתקפתיה אלא מעתה א' אומר אכלה ראשונה שלישית וחמישית וא' אומר שנית רביעית וששית מכדי למהוי עדות דכל חד מינייהו דהני תרי סהדי בחזקה גמורה הוא (דמהדא ואי בעי) [דמשהדי ואע"ג] דמפלגיה בעדות דדמיא לא' אומר אכלה חטין ואחד אומר אכלה שעורין לימא אלא מעתה אחד אומר אכלה ראשונה שנייה ושלישית ואחד אומר אכלה רביעית וחמשית וששית ועוד דאחד אומר ראשונה שלישית וחמישית ואחד אומר שנית רביעית וששית לאו חד מינייהו קא מסהיד בחזקה גמורה דהא קא בעינן ג' שנים רצופות (ואמאי (משני רב יהודה) הכי השתא וכו' דקא מסהיד מר וכו' אפילו איכא שני עדים דמעידין בראשונה שלישית וחמישית אינה חזקה כיון דאינן רצופין). תשובתך דהיינו טעמא דמצטריך לאתקופי באחד אומר ראשונה שלישית וחמשית ואחד אומר שנית רביעית וששית כי היכי דנהוי שני חזקה דקא מסהיד בהו האי [כשני חזקה דקא מסהיד בהו האי] דומיא דאחד אומר אכלה חטין ואחד אומר אכלה שעורין דאע"ג דאפליגו בחטין ושעורין מכל מקום תרווייהו אחדא חזקה קא מסהדי ואילו אמר אחד אומר ראשונה שנייה ושלישית ואחד אומר רביעית חמישית וששית הא ודאי חזקה דקא מסהיד בה האי לא קא מסהיד בה האי וליכא לאתקופי בהא אהיכא דא' אומר אכלה חטין וא' אומר אכלה שעורין דהא לא דמיין להדדי ודקאמרת כיון דאחד אומר אכלה ראשונה שלישית וחמישית וכו' דלאו חד מינייהו קא מסהדי בחזקה גמורה דהא בעינן שלש שנים רצופות וליכא הכי [נמי] קאמר אחד אומר אכלה ראשונה ולא עשתה פירות בשנייה כלל וחזרה ועשתה פירות בשלישית ואכלן ולא עשתה פירות ברביעית כלל וחזרה ועשתה פירות בחמישית ואכלן אחד אומר אכלה שנייה ולא עשתה פירות בשלישית כלל וחזרה ועשתה פירות ברביעית ואכלן ובחמישית לא עשתה כלום וחזרה ועשתה פירות בששית ואכלן דכיון שאותן שנים שמעיד כל אחד מהן שלא אכלן בשביל שלא עשתה פירות דזרעה ולא עשתה פירות הוא שלא אכלה רצופות קרינן בהו. (אי נמי במוברי באגי עסקינן (ואם) [ואחד] אמר אכלה ראשונה ובשנייה הבירה) לפי שאותה שנה שלא עשתה פירות אין אנו רואין אותה אלא כאילו היא תשלום השנה שלפניה שעשתה בה פירות וכאילו מכוללה היא וכשנה אחת הן חשובות ונעשו שש שנים אלו לדבר שני עדים אלו כשלש שנים דעלמא ונמצא ששניהם על חזקה אחת העידו אלא שזה עשה האכילה בעת שלא עשאה זה וזה עשאה בעת שלא עשאה זה דהויא לה כאחד אומר אכלה חיטין ואחד אומר אכלה שעורים ששניהם על חזקה אחד העידו אלא שזה עשה האכילה חיטין וזה עשאה שעורים ולפום הכי אתקיף לה רב נחמן (בכדי) [בהכי] ופריק רב יהודה הכי השתא וכו'.
<h2>דף נז.</h2>
הנהו בי תרי דהוו חתימי בשטרא שכיב חד מינייהו אתא אחוה דהאי דקאי ואחרינא לאשהודי על חתימות ידא דהאי דשכיב סבר רב[ינא] למימר היינו מתניתין דתנן שלשה אחין וחד מצטרף עמהן הרי אלו שלש עדיות וכול' אלמא אע"ג דמיקיימא החזקה אפומא דאחי כיון דאיכא בהדיהו אחר עדות כשרה היא הכא נמי אע"ג דמיקיים האי שטרא בתרי אחי כיון דאיכא בהדיהו אחר עדות כשרה היא. אמ' ליה אביי מי דאמי התם לא קא נפיק נכי ריבעא דממונא אפומא דאחי הכא נפיק נכי ריבעא דממונא אפומא דאחי. פיר' הדבר ידוע שכל עדות שבעולם חציה נחתכת על פי עד אחד וחציה על פי העד השני דהא על פי שנים עדים יקום דבר אמ' רחמנא דהויא לה חצי העדות על פי זה העד וחציה על פי העד השני ואי אפשר לעולם שתהא רוב העדות על פי העד האחד והמיעוט על פי העד השני הילכך לגבי שלשה אחין שהעידו בחזקה כיון שלא היתה עדותן בדבר אחד שהרי השנה שמעיד בה זה אינו השנה שמעיד בה זה וזו החזקה שמתקיימת בעידותן כולן חציה היא שמתקיימת על פי אחין אלו שהן כמו איש אחד והחצי האחר הרי הוא מתקיים על פי העד האחר שנצטרף עמהן בעדות כל השנה הרי עדותן כשרה ואין שום דופי. אבל הכא לענין השטר כיון שחצי העדות הרי היא נחתכת על פי (החי) [האח] החתום בשטר אם נבוא עכשיו להכשיר אחיו להעיד הוא ואחר על העד השני החתום עמו בשטר אע"פ שאין אילו מעידין על דבר אחד שהרי האח החתום בשטר על מנה שבשטר הוא מעיד והאח השני אינו מעיד על מנה שבשטר אלא על חתמות העד השני החתום בשטר הוא שמעיד מכל מקום כיון שהממון שמתקיים מעדות כולן הרי מחציתו מתקיים בעדות האח (המתקיים) [החתום] בשטר כמו שאמרנו והשאר הרי מחציתו מתקיים בעדות אחיו שבא להעיד על חתם העד השני והמחצה השנייה שהיא רביע הכל מתקיימת בעדות העד האחר שנצטרף עמו על חתם העד השני שבשטר נמצאו ששלשה רביעי הממון יוצא על פי שני אחין אילו שהן כמו איש אחד ולא מצינו בעולם ממון שנחתך רובו על פי עד אחד ומיעוטו על פי העד השני וזה הוא שאמרנו מי דאמי התם לא נפיק נכי ריבעא דממונא דהאי פיר' שהרי יש עד אחד שמעיד עם כל אחד מהן על כל שנה ושנה דהויא לה חצי העדות על פיו וחצי העדות על פי האחים שהן חשובין כולן כמו אחד הכא קא נפיק נכי ריבעא דממונא אפומא דהאי פיר' אי איכא לדמויי להא דשלשה אחין ואחד מצטרף עמהן והמעיד האחד ואותו העד מצטרף עמו וזה מעיד על חתמות השני ואותו העד מצטרף עמו שכיון שהעד שמעיד עליו זה האח אינו העד שמעיד עליו זה האח וזה הממון שמתקיים מעדותן מחציתו בלבד הוא שמתקיים על פיהן והמחצה השנייה על פי העד שנצטרף עמהן הרי עדותן קיימת דומיא דשלשה אחין ואחד מצטרף עמהן.
משנה אלו דברים שיש להם חזקה ואלו דברים שאין להם חזקה היה מעמיד בהמתו בחצר אין לו חזקה אבל עשה לה מחיצה עשרה הרי זו חזקה וכו' דייקינן בגמרא מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא אמר עולא כל שבנכסי הגר כו'. פי' קסלקא דעתך בחזקה שיש עמה טענה הוא שהיא ג' שנים ולהכי קאמר עולא כל שבנכסי הגר קנה שאם עשה מחיצה בחצר והעמיד בהמתו בתוכו והחזיק בכך שלש שנים וטען שלקח אותו מקום ממנו הרי זו חזקה ואקשינן וכללא הוא כו' ואוקימנא דבחצר השותפין עסקינן כלומר והאי חזקה שלש שנים לאו שיש עמה טענה היא אלא חזקה דלית בה טענה מידי אלא מחמת דשתיק ליה דודאי אחולי אחיל ליה ולהכי קתני במתני' היה מעמיד בהמתו בחצר אין זו חזקה משום דשותפין הוו דאעמדה כדי לא קפדי אינשי הילכך כדבעי חבריה לעכובי עליה מעכב ואע"ג דהא קא שתק ליה מעיקרא. ואמחיצה קפדי (דהא קיימא לן בכל שותפין מעכבין זא"ז חוץ מן הכביסה וכיון דלא מיחה ושתק אחיל ליה) ומשום הכי כי עביד מחיצה הרי זו חזקה דהא ודאי אחולי אחיל ליה חבריה. והא דאמרינן בחצר השותפין עסקינן לאו למימרא דבחצר חבירו דקפיד אפילו אהעמדה כדי הויא חזקה דאם כן אין לך אדם שמשאיל לחבירו מקום בחצירו להעמיד שם בהמתו אלא למימרא דבחצר חבירו שאינה של שותפים אפילו עשה לה מחיצה נמי לא הויא חזקה דבחצר השותפין הוא דאיכא לאפלוגי בין עשה מחיצה ללא עשה מחיצה אבל בחצר חבירו אפילו עשה מחיצה נמי לא הויא חזקה דבוודאי דבדרך שאלה היא ודוקא היכא דלא אחזיק שלש שנים הוא דאיכא לאפלוגי בין חצר חבירו לחצר השותפין אי נמי דאחזיק שלש שנים וליכא בהדי' טענה אלא מחמת דאישתיק ולא אמר ליה מידי אבל החזיק שלש שנים חזקה שיש עמה טענה בחצר חבירו דקפיד אפילו אהעמדה כדי בין עשה מחיצה בין לא עשה אם העמידה במקום מסויים בחצר והיתה עומדת שם ביממא ובלילא הרי זו חזקה דהיינו כל חזקה שבעולם ובחצר השותפין דלא קפדי אהעמדה כדי אם לא עשה מחיצה אפילו החזיק שלש שנים חזקה שיש עמה טענה לא הוי חזקה וכל שכן אי לא אית ליה למחזיק עמה טענה אי נמי לא אחזיק שלש שנים [ואם עשה מחיצה אפי' לא החזיק נמי שלש שנים] אי נמי החזיק ולא היתה עמה טענה אלא דשתיק ליה דודאי אחולי מחיל ליה (לא) הויא חזקה. נקטינן השתא דבחצר חבירו בין עשה מחיצה בין לא עשה מחיצה אם היה לו שם מקום ידוע והעמידה בו שלש שנים רצופות ביממא ובליליא וטעין שמכר לו אותו מקום או שנתנו לו במתנה דוודאי דהוי חזקה דהיינו כל חזקה שבעולם ואם לא החזיק כסדר הזה חזקה שיש עמה טענה שהיא דרך כל חזקה שבעולם לאו חזקה היא דעביד איניש דמשאיל לחבירו מקום בחצירו בדרך עראי. ובחצר השותפין בין החזיק שלש שנים בין לא החזיק בין טעין בין לא טעין אם עשה מחיצה כיון דקפדי אינשי הויא חזקה דאי לאו דאחיל לא הוה שתיק. (ודוקא דהוי חזקה הוא דכל זמן שאין חולקין החצר אין יכול לעכב עליו שלא יעמיד שם בהמות ואע"ג דמרבה עליו את הדרך אבל מיהו בקרקע גופיה לא הוי חזקה אלא א"כ יש עמה טענה והיום או מחר אם יחלקו החצר יחלקו אותה בשוה). ואם לא עשה מחיצה לא הויא חזקה כלל דאהעמדה כדי לא קפדי אינשי והכי נמי דיינינן בהאי איניש דמוקים בהמות דיליה במבואות דאי קיימי שכיני דההוא מבוי וקא מעכבי עליה ואע"ג דמקמי הכין הוה מוקים להו התם כל כמה דלא עביד מחיצה עשרה כל אימת דבעי לעכובי מצו מעכבי עליה משום דמבואות שאינן מפולשין כחצר השותפין דמו.
<h2>דף נז:</h2>
שלחן של תלמידי חכמים שני שלישי גדיל ושליש גלאי. כלומר שני שלישי השלחן יהא מכוסה בככרות של לחם ושליש גלאי כדי שתהא בו הקערה והירקות ומאי (דמטי) [דדאמי] להו.
<h2>דף נח:</h2>
חלון המצרי אין לו חזקה כו'. פי' חלון המצרי כיון שאין בו היזק ראיה שהרי אין ראשו של אדם יכול ליכנס בתוכו אין לו חזקה לפי שיכול חברו לומר לו מפני שלא היה עלי בו היזק לפיכך לא עכבתי עליו הלכך כשרוצה עכשיו לבנות כנגדו בד' אמות אין בעל החלון יכול לעכב עליו בכך אבל חלון ה(מ)צורי שראשו של אדם יכול ליכנס בתוכה כיון שיש בה היזק לולי שמחל לו לא היה שותק ולפיכך החזיק בעל החלון ומעכב על חברו לבנות כנגדו בד' אמות ר' יהודה אומר אם יש לה מלבן כלומר אם עשה לה פצימין שנראה שהוא חלון קבוע אף על פי שאין ראשו של אדם יכול ליכנס בתוכו יש לו חזקה שכיון שראה אותו שעשה לו פצימין שמוכיחים עליו שהוא חלון קבוע ושתק [ודאי אחולי אחיל].
<h2>דף נט.</h2>
[אמ' ר' זירא למטה מארבע אמות הסמוכין לקרקע אם פתח שם חלון ושתק] לו חברו יש לו חזקה. פי' ואף על פי שאין ראשו של אדם יכול ליכנס בתוכו שהרי עומד הוא ורואה מה שכנגדו ויש על חברו בו היזק וכיון דשתק ודאי מחל וכיון שאם מניחו לפתוח עליו מחזיק עליו יכול הוא למחות מתחלה שלא יפתחנו שיכול לומר לו שמא תחזיק עלי בו. למעלה מד' אמות אין לו חזקה. שכיון שאין ראשו של אדם יכול ליכנס בתוכה וגם אינו רואה מה שכנגדו שהרי למעלה היא, נמצא שאין בה היזק ולפיכך אינה חזקה לפי שיכול לומר זה ששתקתי ולא עכבתי עליו לפי שלא היתה בה עלי היזק וכיון שאינה חזקה אינו יכול למונעו מתחלה מלפתחו דאינו יכול לומר לו מתיירא אני שמא תהא עלי חזקה וגם אין בו עליו היזק וכיון שאין עליו בכך היזק מש"ה אינו יכול למנעו מתחלה מלפתחו דכופין על מדת סדום וזה שאמרנו שהחלון הוא למעלה מד"א אין לו חזקה לאו למימרא שאם רצה לסתמו סותם שהרי אינו יכול למחות בידו מתחלה שלא לפתחו וכ"ש שאינו יכול לסתום עליו חלון שכבר פתחו אלא זה שאמרנו שאין לו חזקה שלא יהא [דין] חלון זה כדין כל חלון קבוע שמרחיקים ממנו מלמעלן ומלמטן ומכנגדן ד' אמות לפי' אמרנו שזה החלון אין לו חזקה על בעל המצר כדי שלא יכול למנוע בעל החצר מלבנות כנגדו אבל למטה מד"א כיון שיש בו עליו היזק ושתק ודאי אחולי אחיל ונקבע לו עליו חלון זה ולפיכך יש לו חזקה ויכול בעל חלון לעכב על בעל החצר מלבנות כנגדו אא"כ הרחיק ד' אמות כדין כל חלון קבוע כדתנן החלונות מלמעלה וכו' ור' אלעאי אמר אפי' למעלה מד"א אם פתחו אין לו חזקה לפי שאין בו עליו היזק כמו שאמרנו ואם בא לפתחו בתחלה יכול למחות בידו ולא אמרינן בכי הא כופין על מדת סדום משום דהא לאו מדת סדום היא שאף על פי שאין בו היזק (ברור) [ראי'] זימנין דמותיב שרשיפא וקאי עליה ומחזי הלכך אם פתחו כיון שהיזק זה שאמרנו אינו קבוע ודאי אלא חששא בעלמא היא אינה חזקה ואם בא לפתחו יכול למחות משום ההיא חששא דאית ביה דלמא מותיב שרשיפא וקאי עליה וחזי ליה. ורבינו האי גאון ז"ל פי' למטה מד"א יש לו חזקה ויכול למחות עליו בעל החצר שלא יעבור משם משום היזק ראיה למעלה מד' אמות אין לו חזקה ואינו יכול למחות בידו כדי שלא יעבור משם. ויש להקשות על זה הפי' דכיון דאמר דהאי דאמרינן יכול למחות ולא יכול למחות לאו על פתיחת החלון מעיקרא הוא אלא לענין שלא לעבור משם (ה"נ) [הוה ליה] הא דאמרינן אין לו חזקה לגמרי כמשמעו דאפילו סתומי נמי מסתמינן ליה וכיון שכן למעלה מד' אמות אמאי אין יכול למחות עליו שלא לעבור משם השתא סתומי מסתם לה שלא לעבור משם מבעי' ועוד להאי פירושא מה ענין לכופין על מדת סדום בכאן הלכך פירושא קמא טפי עדיף מהאי פירושא וה"נ פירשה ר"ח ז"ל. אמר שמואל ולאורה אפילו כל שהוא כו'. כלומר ואם חלון זה לא עשאו כדי שיכנס ממנו הרוח אלא כדי שיכנס ממנו אורה אע"פ שאין בו היזק על בעל החצר יש לו חזקה דכיון דלאורה עשאה מידע ידע בעל חצר שהחלון קבוע הוא והיה לו לעכב עליו וכיון ששתק ולא עכב עליו ודאי אחולי אחיל ונקבע אותו חלון עליו ודינו כדין כל חלון קבוע שיש לאדם על חברו שיכול בעל חלון לעכב עליו מלבנות נגדו ולמעלה ממנו ולמטה ממנו אא"כ הרחיק ממנו ד' אמות כמו שאמרנו. שמעינן השתא להאי פירושא דיש חזקה אפילו לדבר שיש בו היזק ראיה דהא חלון שהוא למטה מד"א דאית ביה היזק ראיה וקאמרינן דיש לו חזקה. ואי קשיא לך הא דתנן השותפין שרצו לעשות מחיצה בחצר דאוקימנא בדלית בה דין חלוקה אבל אית בה דין חלוקה פלגי ועבדי מחיצה משום היזק ראיה ואף על גב דהא אחזיק דדיירי הכי מקמי דלפלוג דאלמא אין חזקה לדבר שיש בו היזק ראיה שאני התם דקמי דלפלוג לא מסיים חולקא דכל חד מנייהו ומ"ה לא מהניא ביה הך חזקה דאחזיקו דדיירי הכי מקמי הכי בלא מחיצה משום דמצי א"ל האי דלא עבדינא בהדך מחיצה מקמי הכי משום דאכתי לא פלגינא בהדך ולא אתבררא הי מנייהו חולקי והי מנייהו חולקך ואמינא כי פלגינא בהדיך עבידנא מחיצה והשתא דפליגנא בהדיך נעביד מחיצה. ועוד דא"נ פליג ברוחות ואתברר חולקא דכל חד מנייהו ואחזוק דדיירי בה בתר הכי בהדדי בלא מחיצה אכתי לא הויא חזקה משום דלא עבד חד מנייהו מידי דליחזוק ביה אלא מיתב הוא דיתבי ולא עבדי מחיצה וכיון דהאי היזק ראיה דאית בה לאו מחמת מעשה דעביד בידים הוא אלא מחמת דיתבי ולא עבדי מעשה הוא דבעי לאחזוקי דהוה ליה כענין שב ואל תעשה לא הוי חזקה הלכך היכא דהויין שתי חצרות אי נמי שני בתים ופתח חד מנייהו על חבריה חלון דאית ביה היזק ראיה על פום מאי דאמרינן לעיל כיון דמעשה בידים קעביד וחזייה חבריה ושתק ליה מהניא ליה חזקה ולא יכול חבריה למסתמיה עליה דכיון דאחזיק אחזיק כשאר נזקים דעלמא דמהניא בהו חזקה דלית לן היזק דלא מהניא ביה חזקה אלא קוטרא וב"ה בלחוד אבל שאר נזיקין מהניא בהו חזקה. ואי קשיא לך האי מעשה [נ"ט ע"ב] דאדם שפתח חלונותיו לחצר השותפין ובא לפני ר' חייא וא"ל יגעת כו' לאו משום דקסבר ר' חייא דחלון שיש בו היזק ראיה לא מהניא ביה חזקה הוא דאמר לך יגע וסתום אלא משום דקסבר דלאלתר לא הויא חזקה עד דאתבריר היזקא ושתיק דודאי אחולי אחיל אי נמי עד דגלי דעתיה דאחיל ליה כגון דקאתי וסייע בהדיה אבל לעולם היכא דאחזיק חזקה גמורה לבתר דאתבריר היזקא א"נ גלי היאך דעתיה דאחיל ואפי' לאלתר מהניא ביה חזקה תדע דהא אמרינן בתר הכי אר"נ ולסתום לאלתר הויא חזקה שאין אדם עשוי שסותמין אורו בפניו ושותק אלמא טעמא דר' חייא בפתיחת חלון משום דקסבר לא הויא חזקה לאלתר והיינו דאמר ר"נ ולסתום לאלתר הוי חזקה כלומר ואף על גב דפתיחת חלונות לא הויא חזקה לאלתר לר' חייא לסתום ודאי הוי חזקה לאלתר וגרסינן בהאי פירקא [מ"א ע"א] רב כהנא שקיל בידקא בארעיה אזל עביד גודא בארעא דלאו דיליה א"ל כמאן כר' יהודה וכר' ישמעאל כו' אלמא ר' ישמעאל ור' חייא הכא בלאלתר הוא דפליגי דר' ישמעאל סבר לאלתר הויא חזקה ור' חייא סבר לאלתר לא הויא חזקה והיינו דקא"ל רב כהנא והא אית לי סהדי דאתא וסייע בהדאי בגודא כלומר ע"כ לא פליג ר' חייא עליה דר' ישמעאל בלאלתר ה"מ היכא דלא גלי דעתיה דאחיל אבל היכא דגלי דעתיה דאחיל אפי' לאלתר נמי הויא חזקה והכי גלי דעתיה דאחיל ואתא וסייע בהדאי בגודא. אשתכח השתא דטעמא דר' חייא משום דקסבר לאלתר לא הויא חזקה אבל היכא דמחזיק (דמתברר) [ואיתברר] מיניה היזיקא ושתיק ליה דודאי אחולי אחליה יש לו חזקה ולא מצי בתר הכי לערער עליה למסתם דהא אחזיק ליה. הדין הוא סברא דילן ואיכא מרבוותא ז"ל דאמרי (דלית חזקה להיזק ראיה) [דכל מידי דאית ביה היזק ראיה ליה ביה חזקה וקא מייתי ליה ראיה מהשותפין שרצו לעשות מחיצה בחצר דאע"ג דאחזוק דדירי הכי כופין זה את זה לעשות מחיצה וממעשה דר' חייא דאמ' יגעת בני ופתחת יגע בני וסתום]. ואנן כתבינן מאי דסבירא לן.
מתני' הזיז עד טפח יש לו חזקה כו'. האי מתני' הא פרשה רב הונא ואמר הא דיכול למחות ואינו יכול למחות דקתני במתני' לאו בעל חצר בבעל הגג הוא כענין יכול למחות ואין יכול למחות שפירשנו לענין חלון אלא האי יכול למחות ואין יכול למחות בעל הגג הוא בבעל החצר שאם יש בו טפח הרי החזיק בו [על] בעל חצר ויכול למחות בידו שלא לבנות תחתיו כלום כדי שלא יתעכב עליו מתשמישו בזיז כלום ואם אין בו טפח אין בו חזקה על בעל חצר לפי שאין בו ממש ומשום הכי אינו יכול לעכב עליו שלא לבנות תחתיו כלום לפי שיכול לומר לו בעל חצר זה ששתקתי לך לא מפני שמחלתי והקניתי לך מקום הזיז באויר חצרי אלא מפני שאין בו ממש הוא ששתקתי אבל בעל חצר בבעל הגג אפילו אין בו טפח כשיבא לעשותו מתחלה מעכב עליו בעל חצר ואין יכול לומר לו בעל הגג כיון שאין חזקה בו מאי נפקא לך מינה שאתה מונע אותי כדרך שאומר לו בעל חלון לבעל חצר דהתם ליכא עליה דבעל חצר היזקא דהא אין בו היזק ראיה וחזקה נמי לא מחזיק עליה הילכך כיון דליכא עליה היזקא הוה ליה זה נהנה וזה אינו חסר וכופים על מדת סדום אבל הכא הא איכא עליה היזקא דכי אתי בעל הגג לאשתמושי בהאי זיז [דקא בעי למיעבד קא חזי לבעל חצר ומשום הכי מעכב עליו דאע"ג דליכא הזיקא לענין חזקה דהא אמרינן דאין לו חזקה איכא עליה הזיקא מחמת ראיה. ורב יהודה אמ' אפילו בעל חצר בבעל גג כי באעי בעל גג למיעבד זיז שאין בו טפח אינו יכול למחות בידו שהרי אינו חושש שמא יחזיק עליו דהא אין לו חזקה בו וגם היזק ראיה אין בו דאמ' ליה לתשמישתא הא לא חזי למאי חזי למיתלא ביה מידי מהדרנא אפאי ותלינא והוה ליה זה נהנה וזה לא חסר וכופין על מדת סדום ורב הונא סבר מצי אמ' ליה בעל חצר אע"ג דמהדרת אפך ותלית זמנין דבעיתת ומחמת ביעתתא מהדרת ליה לאפך לאיזדהורי כי היכי דלא תיפול ובההיא שעתא דמהדרת ליה לאפך קא חזית לי ואיכא עליה הזיקא].
<h2>דף נט:</h2>
החזיק בטפח במשך ד' טפחים החזיק בד' טפחים. פר"ח ז"ל החזיק בזיז שארכו ד' טפחים ורחבו טפח והוציא מכותלו באוירו של חברו החזיק כנגדו בחצר חברו בד' טפחים ברוחב טפח שתחת הזיז כלומר שיכול לעכב על בעל החצר שלא לבנות תחתיו כלום. ויש לפרש החזיק בזיז שרחבו טפח והמשיכו מכותלו באוירו של חברו ד' טפחים שנמצאו ארכו של זיז ד' טפחים ורחבו טפח אף על פי שאין לו רשות להוציא זיז אחר באוירו של חברו יש לו להרחיב זה הזיז עד ד' טפחים כדי שיהא מרובע ד' על ד' טפחים.
<h2>דף ס.</h2>
סבר רמי בר חמא למימר בר ארבעי לא לשוייה בר תמני דקא שקיל תמני בחצר כו'. כלומר אם היה רחבו של פתח ד' אמות לא לישוייה בר תמני דכי הוי בר ארבעי שקיל מהחצר ד"א ברוחב הפתח באורך ח' אמות והשתא אי עביד בר תמני שקיל מחצר שמנה ברוחב הפתח באורך ד' אמות כדמתברר בפרק השותפין [י"א ע"א] ואף על גב דמכל מקום בין הכי ובין הכי ד"א של שמנה הוא דקא שקיל. זמנין דניחא ליה להאיך למיתן ליה הני ח' אמות באורך ולא ליתן לו ברוחב כגון דאית ליה איהו פתחא אחרינא בצד האי פתחא דחבריה בקרן זוית דכד שקיל האי ברוחב הפתח לא קא משתייר ליה לההוא פתחא דבקרן זוית רווחא אבל בר תמנין אמין לישוויה בר ארבעי דמ"מ ארבעי קא שקיל מקמי הכי ברוחב הפתח וארבעי קא שקיל השתא אמר ליה רבא כו'. סבר רמי בר חמא למימר בר ארבעי לא לישוויה תרי בר תרתי תרתי דמעיקרא שקיל ארבעי ברוחב הפתח והשתא קא שקיל תמניא ארבעי להאי פתחא וארבעי להאי פתחא אבל בר תמניא לישוויה תרי בר ארבעי ארבעי דמ"מ מעיקרא תמני שקיל ברוחב הפתח והשתא נמי תמניא שקיל ארבעי להאי פתחא וארבעי להאי פתחא [אמ' ליה רבא מצי אמ' ליה בחד פיתחא מצינא לאיצטנועי ממך בתרי פתחי לא מצינא לאיצטנועי מינך. ולהאי מימרא דרבא אשתכח דטעמא דמתניתין בהאי בבא דלא משום הפסד חבירו לענין חלוקה הוא אלא משום אפושי היזק ראיה הוא].
<h2>דף סא.</h2>
מאי יציע הכא תרגימו אפתא. יש שפירשו עליה ויש שפירשו זיזין מכותל הבית ועליהן לוחין מונחין והוא כמו עליה על פתח הבית כגון אלו שקוראין להם שואר"ע. רב יוסף אמר בדקא חלילא. הוא חליל שיש בתוך הכותל כמו התא שהיה בכותל ההיכל. מאן דאמר אפתא לא מזדבנא אע"פ שהיא בנויה באויר הכותל כל שכן בדקא חלילא דלא מזדבנא שהרי אינו בנוי באויר הבית אלא בתוך הכותלים ומקום בפני עצמו הוא ויתכן לו להוציא פתחו לחוץ. ומאן דאמר בדקא חלילא לא מזדבנא אבל אפתא כיון שבאויר הבית היא בנויה מזדבנא נמי בהדי הבית. (פי') שכיון שמכר את הבית לא שייר באוירו למעלה כלום וזה (דוקא) [סיוע] למי שמפרש שאפתא היא עליה שעל גבי הבית.
<h2>דף סב.</h2>
סיים את הקרנות מהו. כגון שהזכיר לו המצרים של הקרנות קרן של מזרחית צפונית ושל צפונית מערבית ושל מערבית דרומית ושל דרומית מזרחית ולא הזכיר לו מצרים של רוחות מהו מי אמרינן כיון שסיים לו את הקרנות בזכרון המצרים שלהם כמי שסיים לו את הרוחות והזכיר לו מצרים שלהם דמי או דלמא לא דמי כמי שסיים את הרוחות ולעולם לא קני אלא מקום הקרנות בלבד כמו שאמרנו מאי מי אמרינן כיון שלא הזכיר הרוחות אלא הקרנות בלבד עבדינן לה ד' פיסקי באלכסון מקרן מזרחית צפונית לקרן מערבית דרומית ומקרן מזרחית דרומית לקרן מערבית צפונית כגון זה \raster(85-,85-)="Z588;"ולא קני אלא תרי פסקי בלחוד מנייהו דאמרינן כל קרן מנייהו מחד גיסא הוא דמשמש ולא מתרי גיסי וה"ק זבנית לך מקרן מזרחית דרומית ועד קרן מזרחית צפונית ומקרן מערבית דרומית ועד קרן מערבית צפונית ואשתכח דלא אקני ליה אלא תרי רוחי בלבד רוח מערבית ורוח מזרחית א"נ איפכא דיהבינן ליה מקרן מזרחית דרומית ועד קרן מערבית דרומית שהוא רוח דרומית ומקרן מערבית צפונית ועד קרן מזרחית צפונית דלא אקני ליה אלא תרי רוחי בלחוד והאי דכתב ליה ד' קרנות תחלת כל רוח וסופו הוא שסיים ולעולם כל קרן מנייהו לא משמש אלא מחד גיסא או דילמא כל קרן מנייהו מתרי גיסי משמש דקרן מזרחית דרומית משמש מקרן מזרחית דרומית ועד חצי רוח מזרחי מכאן וחצי רוח דרומית מכאן וקרן מזרחית צפונית משמש חצי רוח מזרחי וחצי רוח צפוני וקרן מערבית צפוני משמש חצי רוח צפוני וחצי רוח מערבי וקרן מערבית דרומית משמש חצי רוח מערבי וחצי רוח דרומית וה"ל כמי שסיים ד' רוחותיה וקני ליה כוליה. כמין גמא מהו כגון זה\raster(85-,85-)="Z589;". מי אמרינן כיון דמצר ליה מזרח וצפון קני ליה לרוח דרומית ולרוח מערבית דאמרינן כיון שכתב רוח מזרחית לא צריך תו למכתב ליה רוח דרומית וממילא שמעינן דאקני ליה נמי מקרן מזרחית דרומית כנגדו ועד קרן מערבית דרומית וכיון דכתב ליה נמי רוח צפונית לא צריך תו למכתב ליה רוח מערבית דרומית דממילא שמעינן דאקני ליה מקרן מערבית צפונית כנגדו עד דמטי לקרן מזרחית דרומית דה"ל מרובע או דלמא אמרינן כיון דלא כתב ליה רוח דרומית ורוח מערבית לא קני אלא תלם א' על פני מזרח וצפון כגון זה (1) \raster(85-,85-)="Z590;"א"נ כנגד ראש תור כזה (2)\raster(85-,85-)="Z591;".
<h2>דף סב:</h2>
מצר לו מצר ראשון כו' קנה הכל חוץ ממצר ד'. פי' דעבדינן לה לארעא ד' פיסקי באלכסון כגון זה, \raster(85-,85-)="Z592;"וקני ליה לג' פסקי מנייהו בר מפיסקא ד' ושמואל אמר אפי' מצר רביעי נמי כיון שהזכיר ג' רוחות לא הוצרך להזכיר מצר רביעי וממילא שמעת דממתחינן ליה לחוץ מקצת רוח ראשון ועד קצת רוח שלישי וקני הכל ורב אסי אמר לא קנה אלא תלם א' על פני כולה כגון זה \raster(103-,103-)="Z593" סבר לה כרב דאמר שיורי שייר מצר ד' ומדשייר מצר ד' שייר נמי כולה ולא אקני ליה אלא תלם אחד על פני כולה ומסתברא דשיעור האי תלם כרוחב דקאמר רב אשי דאזיל תיירי דתורי והדר. אמר רבא הלכתא קנה הכל חוץ ממצר רביעי ולא אמרן אלא דלא מיבלע האי מצר רביעי עם השדה כולה אבל מיבלע ונראית כשדה אחד קנה הכל ואפי' מצר רביעי וכן מובלע נמי לא אמרן אלא דליכא עלה דהאי מצר רביעי ריכבא דדיקלי ולא הוי ט' קבין אף ע"ג דלא הוו עליה ריכבא דדיקלי ואי איכא לא קני ליה דהא שדה חשובה היא בפני עצמה משום הנהו ריכבא דדיקלי דאית ביה. איכא דאמרי כו' והני תרי לישני דרך אחד הן ואין ביניהם חלוקה ולפיכך אמרינן ושמעינן מהני תרי לישני דאי הוה בינייהו פלוגתא אלישנא בתרא סמכינן. דבארעא לא שייר ולא מידי. פר"ח ז"ל דבארעא לא שייר ולא מידי מדקאמר קנה הכל ולאפוקי מדרב אסי דאמר לא קנה אלא תלם אחד על פני כולה ולענין מצר רביעי נמי שמעינן דהיכא דמבלע וליכא עליה ריכבא דדיקלי ולא הוי ט' קבין ודאי קני. לא מבלע ואיכא עליה ריכבא דדיקלי א"נ הוי ט' קבין ודאי לא קני. מבלע ואיכא עליה לא מבלע וליכא עליה אמרי לה להאי גיסא ואמרי לה להאי גיסא כלומר ללישנא קמא דרבא לא קני אלא עד דהוי מבלע וליכא עליה ריכבא דדיקלי וללישנא בתרא קני דהא ללישנא בתרא לא אמרינן דלא קני אלא היכא דלא מבלע ואיכא עליה ריכבא דדיקלי ואף על גב דלא מבלע קנה זהו פי' אמרי לה להאי גיסא ואמרי לה להאי גיסא כלומר להאי לישנא קני ולהאי לישנא לא קני. ורבינו האי גאון ז"ל פירש בספר מקח וממכר דהאי דאמרינן דבארעא לא שיירי ולא מידי דאפילו מצר רביעי נמי לא שייר ביה ולא מידי והאי דאמר רבא קנה הכל חוץ ממצר רביעי מוקי להו בחצר דמצר רביעי חשיב ביה. ולהאי פי' לא משכחת טעמא לתשעה קבין דתשעה קבין ליתנהו אלא בשדה כדתנן ולא את השדה כו' אבל בחצר לא אשכחן דתלי ליה בתשעה קבין ועוד דריכבא דדיקלי בחצר מאי בעי הילכך האי פירושא לא אתברר לן ולהך פירושא דפריש ר"ח ז"ל נמי קשיא הא דאמרי' לא שייר ולא מידי דמשמע דאפילו מצר רביעי נמי לא שייר. וי"ל דהא דאמרינן לא שייר ולא מידי בשדה שהוא מובלע וליכא עליה ריכבא דדיקלי שהוא שדה לבן משום דשדה לבן סתמא דמובלע וליכא עליה ריכבא דדיקלי הוא ובתר הכי הדרינן למידק בה בגופא דהאי שדה דאיירינן ולא שייר בה ולא מידי היכא דמובלע וליכא עליה ריכבא דדיקלי הוא דהיינו סתם שדה אבל לא מובלע ואיכא עליה לא קני כו'. הא דאמר רבה מצר ארעא דמינה פליגא פלגא. מצר ארעא דמינה פסיקא תשעה קבין. פי' היכא דזבין ליה איניש לחבריה חולקא סתמא מארעיה ואמר ליה זבינית לך או יהבית לך מצר ארעא דמינה פליגא כיון דקאמר דמינה פליגא ודאי הך חולקא דזבין ליה פלגא הוא דלשון פליגא משמע דתרי פליגי מתעבדי האי ארעא וחד פלגא מינה הוא דזבין לה או יהיב ליה ואי אמר ליה דמינה פסיקא לשון פסיקא משמע דלאו פלגא דארעא זבין ליה אלא פסקא בלחוד הוא דזבין ליה הילכך יהב ליה פסקא דמתקריא שדה וקיימא לן דשדה לא הויא פחותה מתשעה קבין כדתנן ולא את השדה כו' ואסיקנא דבין אמר מינה פליגא בין אמר מינה פסיקא אי אמר ליה אלין מצרנהא פליגא. פירוש אי אמר ליה אילין מצרני האי ארעא דיהבית לך מינה האי חולקא שמע מינה דפליגא קאמר ליה משו"ה קאמר ליה אילין מצרנהא לברורי עד היכא מטי תחומה כי היכי דלשקול פלגא מינה דאי סלקא דעתך פסקא דהיא תשעה קבין בלחוד הוא דאמר ליה למה ליה לאודועי מצרנהא כיון דתשעה קבין הוא דאית ליה מיניה בין הויא ארעא רבתי בין הויא זוטרתי מאי נפקא ליה מינה לאודועי מצרנהא ועד היכן מטי תחומה אלא לאו ש"מ מדקא מסיים מצרנהא מכלל דחולקא הוא דאקני ליה מינה דאי מטפי ארעא מטפי ליה ואי חסרא מחסר ליה ולהכי אצטריך לסיומי מצרנהא כי היכי דלידע עד היכי מטי תחומאה דלשקול מינה חולקא וכיון דמקני ליה חולקא מינה לא הוי פחות מפלגא דמ"ד דילמא פחות מפלגא הוא דאקני ליה עליו להביא ראיה ואי לא אמר ליה אילין מצרנהא בין אמר ליה דמינה פליגא בין אמר ליה דמינה פסיקא ט' קבין הוא דאית ליה דאי סלקא דעתך פלגא קאמר ליה אמאי לא קא בריר ליה מצרנהא כי היכי דלברור תחומאה דלשקול פלגא מינה אלא לאו שמע מינה פסקא קאמר ליה דהוא תשעה קבין ומשו"ה לא איכפת ליה לאודועי מצרנהא וברורי תחומאה ואף על גב דמינה פליגא קאמר ליה לשון פליגא משמע נמי פסקא דהא אפילו מאן דלית ליה בארעא אלא פסקא זוטרתי כד בעי לברורה ולמשקלה תא נפלוג בהדך הוא דאמר ליה לשותפיה אלמא לשון פליגא נמי משמע אפיסקא.
<h2>דף סג.</h2>
ואמאי והא אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. [איכא למידק מאי קאמר והא אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם התם במכר או מתנה אבל בתנאים לא שייך דבר שלא בא לעולם ואלו אמר שדה זו מכורה או נתונה לך על מנת שתתן לי סאה מפירות הנולדים לך בשדה לשנה הבאה בודאי תנאו קיים ואם נתן המכר והמתנה דבריו קיימין ואם לאו אינם קיימין]. אה"נ שקיום המכר תלוי ועומד בודאי בקיומו של תנאי וכדתנן [קידושין ס' ע"א] האומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שתתני לי מאתים זוז הרי זו מקודשת ותתן ואמרינן עלה בגמרא רב הונא אמר והיא תתן ורב יהודה אמר לכשתתן אבל מקנה ממש לההוא תנאה כי היכי דלא מצי חד מינייהו למיהדר ביה (א)לא עד דקני.
אמר ריש לקיש זאת אומרת המוכר בית לחבירו ואמר לו על מנת שדיוטא העליונה שלי דיוטא העליונה שלו. למאי הלכתא רב זביד אמר שאם רצה להוציא בה זיזין מוציא. ורב פפא אמר שאם רצה לבנות עלייה על גבה בונה. והא דרב פפא הא מוקמינן לקמן דלבנות על גבה לא אצטריכא ליה דהא קיימא לן בסתמא לא קני עומקא ורומא וכי אצטריכא ליה להיכא דהויא עלייה על גבה בנויה ונפלה דהדר בני לה דאי לאו האי תנאה לא הוה יכיל למיהדר ולמבני לה משום דאמר לי' לוקח נהי דההיא עלייה לא מקניא כי נפלה מיהא לא שביקנא לך למהדר ולמבני לה משום דמרעא ליה לאשיתאי הלכך אנא לא בנינא ואת נמי לא בנית לה אנא לא בנינא לה דהא דיוטא העליונה לאו דידי היא ואת נמי לא בנית משום דקא מרעת לאשיתאי ומשום הכי איצטריך לאתנויי על מנת שדיוטא העליונה שלי דכיון דחזינן דלא הוה צריך לאתנויי עלה גופא וקא מתני אהני ההוא תנאה דאי נפלה הדר בני לה.
<h2>דף סג:</h2>
בשלמא לרב זביד היינו דקתני זאת אומרת. משום דהני זיזין דמיין למעשר דכי היכי דמעשר בעידנא דאתני ליתיה בעולם וכי אמר על מנת שיורי שייר למקום מעשר הכא נמי זיזין בעידנא דזבין ליתנהו בעולם וכי אמר ליה על מנת שיורי שייר למקום הכותלים ובאוירו. אלא לרב פפא מאי זאת אומרת. כלומר ומה ענין זה אצל מעשר מעשר בעידנא דאתני ליתיה בעולם ומשום הכי אצטריכינן למימר דשיורי שייר למקום מעשר אבל דיוטא העליונה כיון דבעידנא דאתני הא איתה בעולם דהא אוקימנא דבנוייה היא למה לי למימר שיורי שייר למקומה ולדמוייה למעשר. ויש לפרש להא דרב פפא דאמר שאם רצה לבנות עלייה על גבה בונה כמשמעו הוא שנמצא שעדיין העלייה לאו בנויה היא והשתא הוא דבני לה וליכא למימר דהא דאמרינן לקמן אהני על מנת דאי נפיל הדר בני לה דהאי נפיל אעלייה קאי דהשתא לכתחלה קא בני לה כי נפל מבעיא אלא האי נפל אבית קאי דאי לאו תנאה כי נפל האי ביתא והדר לוקח ובני לה לא יכיל מוכר למהדר ולמבני על גבה עליה ולא מבעיא למבנה על גבי כותלים דלא יכיל אלא אפילו למבנה על גבי דיומדין נמי לא יכיל משום דכי שייר אוירא דההוא ביתא דזבין ליה הוא דשייר ומכי נפל אזל ליה לעלמא והאי בית דבנה לוקח השתא בית אחרינא הוא הלכך אי לאו תנאה לא הוה יכיל מוכר למבני עליה מידי וכי אתני אהני תנאה דאי נפל ביתא ובני לה לוקח הדר מוכר ובני על גבה עלייה. ולהאי פירושא האי דאמרי' בשלמא לרב זביד היינו דקתני כו' ה"פ בשלמא לרב זביד דאמר שאם רצה להוציא בה זיזין מוציא דאלמא מקום תשמיש בעלמא הוא דשייר באויר ולא האויר עצמו כדי (שיתוף) [שיחוץ] אותו לגמרי היינו דקתני זאת אומרת דכי היכי דלענין מעשר היכא דאתני אמרינן שיורי שייר למקום מעשר להנאתו ולא לאפוקי מרשות לוקח הכי נמי לענין זיזין שיורי שיירי באויר לענין הנאה ולא לאפוקי לאויר מרשות לוקח לגמרי אלא לרב פפא דאמר שאם רצה לבנות עלייה על גבה בונה דאלמא לגמרי קא מפיק ליה להאי אויר מרשותא דלוקח מאי זאת אומרת כלומר מה ענין זה אצל זה התם לענין הנאה הוא דשייריה לההוא מקום ולא לאפוקי מרשות לוקח לגמרי והכא קא מפיק ליה לאויר מרשותא דלוקח לגמרי. זהו פי' שמועה זו והוא הנכון אבל הפירוש הראשון אינו נכון משום דלא דייק חדא דהא האי דאמרינן לקמן אהני על מנת דאי נפל הדר בני ליה לאו על דברי רב פפא בלחוד הוא אלא בין לדברי רב זביד בין לדברי רב פפא אם עלייה זו דקאמר רב פפא בנויה היא גם דקאמר רב זביד בנויים נינהו וכיון שכן הא דאמרינן בשלמא לרב זביד היינו דקתני זאת אומרת אלא לרב פפא כו' ואמאי קא ניחא ליה לרב זביד וקא קשיא ליה לרב פפא. ועוד שאילו היתה עלייה זו בנויה אפילו כי כתב לו נמי עומקא ורומא לא קני ליה משום דעומקא ורומא על אויר הבית בלחוד הוא דמשמע אבל עלייה הואיל וחשובה היא ויש לה שם בפני עצמה אפילו כי כתב ליה עומקא ורומא לא מקניא עד דכתיב ליה מארעית תהומא עד רום רקיעא וכיון שכן אמאי אמרינן לקמן ואי סלקא דעתך בסתמא לא קני עומקא ורומא למה לי על מנת דשמעת מינה דהיכא דכתב ליה עומקא ורומא בוודאי דקני. ועוד בר מן דין ומן דין היאך יתכן לפרש דברי רב פפא שעל עלייה בנויה הוא דאמר והא שאם רצה לבנות עלייה על גבה בונה קאמר דמשמע דעדיין לאו בנויה היא הלכך האי פירושא לא דייק ופירושא בתרא טפי דייק ומסתבר. אי נמי יש לפרש להא דאמרינן בשלמא לרב זביד וכו' הכי בשלמא לרב זביד דאמר שאם רצה להוציא בה זיזין מוציא שנמצא שבאויר הבית עצמו שהוא המקום המכור הוא שמוציא והיינו דדמיא למעשר שהרי המעשר במקום המכור הוא בעצמו ששייר לעצמו הנאת המעשר אלא לרב פפא דאמר שאם רצה לבנות עלייה על גבה בונה דאלמא על גבה הוא דבונה אבל באויר הבית עצמו שהוא המקום המכור לא שייר בו לעצמו כלום מאי זאת אומרת הא לא דמי למעשר (וכו') ושני הפירושין עולין הן וקרוב הוא ענינן זה לזה.
אמר רב דימי מנהרדעא וכו' עומקא ורומא בסתמא לא קני. כלומר לא קני האויר שעל גבי הבית לבנות עליו כלום ולא קרקעית הבית לחפור בו כלום לפי שלא הקנהו אלא מעל גבי קרקעית הבית ולמעלה עד התקרה שהוא אויר הבית שמסבב עליו הכותלים ואם יש עליו תקרה קנה גם את הגג בזמן שאין לו מעקה גבוה עשרה טפחים אבל מן הקרקע עד למטה לחפור בו בורות וכיוצא בהן ומן התקרה ולמעלה לבנות עליה עלייה לא מכר לו ואם רצה המוכר לבנות עלייה על גבה בונה אבל אם רצה לחפור מבחוץ תחת קרקע הבית בורות אינו חופר משום דקא מיתרעא ביתא דלוקח. ואם תאמר אי הכי הא דאמרינן לא קני ליה הלוקח עומקא מאי נפקא ליה למוכר מינה נפקא מינה שאם עמד הלוקח וחפר בה בורות אותן הבורות הרי הן של מוכר ואין ללוקח בהן כלום משום דבסתמא לא קני עומקא ורומא וכיון דבסתמא לא קני עומקא ורומא כי אמר ליה עומקא ורומא אהני למיקני עומק הבית למיחפר ביה בורות שיחין ומערות ולמקני האויר שעל גבי הבית לבנות בו כל מה שירצה ועדיין אם יש בקרקע הבית בורות עשויין או דות או מחילות או יש בה עלייה בנויה או גג שיש לו מעקה עשרה טפחים גבוה שהן חשובין ויש להם שם (בפני עצמן) אפילו כתב לו עומקא ורומא לא קני עד דכתב ליה מארעית תהומא ועד רום רקיעא דלא אקני ליה בעומקא ורומא אלא מה שיש מן הקרקע ולמטה לעשות בו כל חפצו ומאויר התקרה ולמעלה לבנות עליו עלייה ולעשות בו כל מה שירצה אבל בורות שהם בנויים ועומדים ובין עלייה שהיא בנויה ועומדת או גג שיש לו מעקה גבוה עשרה טפחים לא הקנה אותם לו לפי שהם חשובים ויש להם שם בפני עצמן וכאלו בית בפני עצמו הוא כ"א מהם חשוב ואי כתב ליה מארעית תהומא כו' הני נמי קני.
לימא מסייע ליה לא את הבור ולא את הגג. נוסחי דילן אית בהו הכי נמי מסתברא דקתני ולא את הגג בזמן וכו'. ופי' הכי נמי מסתברא כדאמרינן מעיקרא דמתני' מסייע לרב דימי ולא כדקא דחינן בתר הכי. ואשכחינן נוסחי דכתיב בהו תא שמע ולא את הגג ופירושא תא שמע דמתניתין מסייע לרב דימי. ומסתברא דנוסחא דוקא היא ונוסחי דילן טעותא. נקטינן השתא מהאי שמעתא דהיכא דכתב לי' סתמא לית ליה ללוקח אלא אויר הבית בלבד מן הקרקע עד ראש הכותלים. ואם יש עליו תקרה קנה גם את הגג בזמן שאין מעקה גבוה עשרה אבל האויר שהוא למעלה מן הכותלים או מן הגג ברשות המוכר הוא ואם רצה לבנות עלייה על גבה בונה וכן מה שתחת הקרקע ברשות מוכר ואם חפר שם הלוקח בורות אותן הבורות של מוכר הן. והיכא דכתב ליה עומקא ורומא קנה הלוקח (כל) [גם] האויר שהוא למעלה מן הכותלים ומן הגג ויש לו לבנות שם כל מה שירצה וגם קנה מה שתחת הקרקע לחפור בו בורות אבל ודאי אם יש שם בורות ומחילות או עלייה בנויה לא קנאם לפי שיש להם שם בפני עצמן (עד שיכתוב לו מארעית תהומא ועד רום רקיעא) [והיכא דכתב ליה מארעית תהומא ועד רום רקיעא אפילו היה שם בור ודות ומחילות עשויין או עליה עשויה קנה הכל]. והאי דאמרינן דאי לא כתב ליה עומקא ורומא יש לו למוכר לבנות עלייה באויר שהוא למעלה מן הכותלים דוקא כל זמן שהבית קיים אבל אם נפל וחזר הלוקח ובנה אותם הלוקח נעשית כמו בית אחר ואין לו למוכר לבנות על אוירו כלום. ואם פירש לו המוכר ואמר על מנת שדיוטא העליונה שלי אע"פ שנפל חוזר ובונה לפי שכיון שלא היה צריך להתנות והתנה בידוע שלא התנה אלא על מנת שאם נפל חוזר ובונה אותו. ולענין אשתמושי בכותלים מסתברא לן דלא מיבעיא היכא דנפל הבית וחזר ובנה אותו הלוקח שאף ע"פ שהתנה עליו המוכר ע"מ שדיוטא העליונה שלי שבאויר בלבד הוא שיש לו להשתמש ע"ג דיומדין אבל בכתלים אין לו להשתמש מפני שכותלי לוקח הם אלא אפילו לא נפל נמי אין לו להשתמש אלא (בחדר) [באויר] בלבד לבנות שם עלייה על גבי דיומדין אבל בכותלים אין לו להשתמש שכיון שמכר לו הבית הכותלים כותלי לוקח הן ומצי אמר ליה קא מרעת ליה לאשיתאי עד שיתנה עליו בפירוש שיבנה על גבי הכותלים דהוה ליה תנאי ממון וקיים.
<h2>דף סד.</h2>
לא את הבור ולא את הדות אע"פ שכתב לו עומקא ורומא וצריך ליקח לו דרך דברי ר' עקיבה וחכמים אומ' אין צריך ליקח לו דרך וכול'. טעמיה דר' עקיבה דקסבר מוכר בעין יפה מוכר ולא שייר לפניו במה שמכר כלום ורבנן סברי מוכר בעין רעה מוכר.
<h2>דף סה.</h2>
איתמר רב הונא אמ' רב הלכה כדברי חכמים ושמואל אמ' הלכה כר' עקיבה והילכתא כשמואל דקימא לן דהילכתא כוותיה בדיני ועוד דאמרינן אמ' ליה רב נחמן לרב הונא הילכתא כוותין או הילכתא כוותיכו דמקרבתו לבי ריש גלותא וכול'.
שני בתים זה לפנים מזה שניהם במכר שניהם במתנה אין להם דרך זה על זה כ"ש הראשון במתנה והשני במכר. בדאקני' להו בבת אחת קיימא וכ"ש אי אקני ליה לחיצון והדר אקני ליה לפנימי אבל אי אקני ליה לפנימי ושייר חיצון והדר אקני ליה לחיצון מכי אקני ליה לפנימי ושייר חיצון לא שנא אקני ליה במכר לא שנא אקני ליה במתנה מההוא שעתא זכה ליה פנימי בדרך על החיצון דהא קיימא לן כרבי עקיבא דאמר מוכר בעין יפה מוכר וכל שכן נותן.
ומאי דאמרינן בתר הכי חיצון במכר ופנימי במתנה סבור מינה אין להם דרך זה על זה ולא היא וכו'. לא משכחת לה אלא בדאקני להו בבת אחת וכ"ש אי אקני לפנימי והדר אקני לחיצון אבל אי אקני ליה לחיצון והדר אקני ליה לפנימי מכי אקני לחיצון ושייר פנים לפניו מההיא שעתא זכה ליה לחיצון בהסרת הדרך מעליו דהא קיימא לן כר' עקיבא דאמר צריך ליקח לו דרך משום דמוכר בעין יפה מוכר.
<h2>דף סה:</h2>
לימא מתני' דלא כר"מ דאי כר"מ הא אמר מכר כרם מכר תשמישי כרם. דתנן מכר את הכרם מכר את הקנים שהם לצרכו וסתם מתני' ר"מ והכי נמי מפתח אמאי אינו מכור ופריק התם קבוע הכא לא קבוע פי' קס"ד דהאי מפתח של מנעול הנקרא בלשון ערבי קפי"ל הוא ומש"ה פריק התם לענין כרם הקנים קביעי תשמישתיה בכרם ואינן עשויין להסיר אותם משם ולפיכך הם מכורים ואף על פי שאינם קבועים בארץ דהא אוקימנא לקמן דמתקנן ואף על גב דלא סדירן אבל מפתח זו שהוא מפתח של מנעול הנקרא קפיל אין תשמישתו קבוע באותו דלת שבאותו בית שכיון שאין המנעול קבוע בדלת עשוי הוא לנעול בו היום בבית זה ולמחר בבית אחר וכיון שהמנעול אינו קבוע גם תשמיש מפתחו אינו קבוע להשתמש בו בבית זו כמו שקבועים תשמיש קנים בכרם זה ואקשינן והא דומיא דדלת קתני מה דלת דקביע תשמישתיה בבית זה ואינו עשוי לפתוח ולנעול בו בבית אחר אלמא מפתח זה אינו מפתח של מנעול הנקרא קפיל אלא מפתח של מנעול הנקרא פלג שמנעול שלו קבוע בדלת ונמצא שתשמיש מפתחו קבוע הוא בזה הדלת ואפ"ה אינו מכור. אלא מחוורתא מתני' דלא כר"מ דס"ל דלא הוי מכור אלא כל מאי דמחובר לקרקע כגון דסדירן וכגון מכתשת קבועה וכיוצא בה אבל מאי דלא מחובר לקרקע אף על גב דקבוע תשמישתיה לא הוי מכור.
[ת"ר צינור שחקקו ולבסוף קבעו פוסל את המקוה. מפני שהוא כלי והמים הבאים בו שאובין הן. קבעו ולבסוף חקקו אינו פוסל את המקוה. מפני שהוא כקרקע. ודיקי] הי ר' אליעזר, אילימא ר' אליעזר דאמר כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע ואפילו תנור וכירים כחקקו ולבסוף קבעו דמי ואפ"ה קאמר ר' אליעזר דכקרקע הם חשובים דילמא לאו כקרקע הם חשובים משום דכחקקו ולבסוף קבעו דמי והאי דקאמר ר' אליעזר הרי הם כקרקע לענין מכירה בלחוד הוא דקאמר [משום דמוכר בעין יפה מוכר אבל לענין מידי אחרינא כיון דחקקו ולבסוף קבעו לאו כקרקע הן חשובים. ואקשינן מכלל דשאובה דאוריתא והא שאובה דרבנן היא. פיר' לפי שמכלל שמונה עשר דבר שגזרו בו ביום היא כדגרסינן בפרק יציאות השבת [שבת ט"ז ע"ב] ואידך המניח כלים תחת הצינור, וכול'. ובפרק הערל נמי גרסינן דשאובה דרבנן וכול'. ועוד הא אמ' ר' יוסי בר' חנינה בדף של מתכת מחלוקת ופשוטי כלי מתכות מדאוריתא נמי מיטמו דתנן [כלים פי"א מ"א] כלי מתכות פשוטיהן ומקבליהן טמאין. אלא לעולם רבנן היא דסבירא להו דבין חקקו ולבסוף קבעו בין קבעו ולבסוף חקקו לאו כקרקע הוא חשוב ושאני הכא לענין צינור דשאובה דרבנן היא משום הכי קאמרי דהיכא דקבעו ולבסוף חקקו כקרקע הוא חשוב ואינו פוסל את המקוה אי הכי כיון דשאובה דרבנן אפילו חקקו ולבסוף קבעו נמי נהוי כקרקע. ופריק שאני התם דאיכא תורת כלי עליו כשהוא תלוש קודם שיקבענו].
<h2>דף סו.</h2>
וממאי דילמא טעמיה דר"א התם דאמר ר' אליעזר מאי דכתיב ויטבול אותה ביערת הדבש מה יער התולש ממנו בשבת חייב אף דבש הרודה ממנו בשבת חייב. ומשום הכי קא חשיב ליה לכוורת כקרקע לכל מילי דהא גלי רחמנא לענין שבת שהתולש ממנה חייב אלמא כקרקע היא חשובה אבל שאר מידי דלאו כוורת כיון שחקקו ולבסוף קבעו לאו כקרקע היא חשובה.
<h2>דף סו:</h2>
בעי רב יוסף מי גשמים שחשב עליהן להדיח בהן את האצטרובלין. וירדו על הפירות מהו להכשיר אותן הפירות אליבא דר"א לא תיבעי לך דאמר כל המחובר לקרקע ה"ה כקרקע. ומחשבה במים שירדו על הקרקע לאו מחשבה היא כדתניא בספרא (פ' שמיני) יכול אפילו חישב עליהן שירדו לבורות לשיחין ולמערות יהיו מכשירין ת"ל אשר ישתה אין לי אלא שמילא לשתיה מנין שאפילו חישב עליהן להדיח עצים שהן מכשירין את הזרעים ת"ל מים אי מים יכול אפי' חישב עליהן שירדו לבורות שיחין ומערות ת"ל אשר ישתה מה שתיה מיוחדת שיש עמה מחשבה אף אני מרבה את שחישב עליהן להדיח עצים שהרי יש עמה מחשבה ומוציא אני את שחשב עליהן לבורות שאין עמה מחשבה. פי' לפי שמחשבה שירדו על הקרקע היא ומחשבה על הקרקע אינה מחשבה עד שיחשב שירדו על דבר המקבל טומאה. כי תיבעי לך אליבא דרבנן מאי כיון דסבירי להו דאיצטרוביל אינו מכור בכלל הבית אלמא כמטלטלי הוא חשוב כי חשב שירדו עליהם גשמים מחשבה גמורה היא ומכשירין את הפירות או דילמא כי קאמרי רבנן לאו כקרקע הוא חשוב ה"מ לענין מכירה משום דסבירי להו דמוכר בעין רעה מוכר אבל לענין מידי אחרינא כקרקע הוא חשוב תיקו.
<h2>דף סז.</h2>
מעמלא דבתי. פי' שכירות הבתים כגון שמת האב והיה לו אצל השוכר שכירות הבית אבל שכירות שהיה לאחר מיתת האב לא מגבינן מיניה משום דברשות היורשים היה.
המוכר את החצר מכר בתים בורות כו'. פירוש דדרכיה דחצר למהוי בה בורות שיחין ומערות הילכך כשמכר לו החצר לא מכרה אלא עם בורות שיחין ומערות שיש בה שכן דרך החצרות להיות בהם כך אבל בית שאין דרכה להיות בה בור כשמכר לו הבית לא מכר לו בור לפי שלא מכר לו אלא בית כבתים דעלמא ושייר לעצמו בור וכן המוכר את החצר לא מכר את המרחצאות שבה שאין דרך החצרות להיות בהם מרחצאות הילכך כשמכר לו לא מכר אלא חצר כמו חצרות דעלמא אבל מרחץ שבתוכה לא מכר לו אבל המוכר את העיר כיון שדרך העיירות להיות בהן מרחצאות כשמכר לו את העיר מכר לו גם המרחצאות [וכול']. על זה הדרך פשוט הוא.
ת"ר המוכר את החצר מכר בתים בורות שיחין ומערות ובתים הפנימיים ובתי החילסאות. פי' מלשון חול והוא המקום שנוטלין ממנו החול לזכוכית. חנויות הפתוחות לתוכה נמכרות עמה ושאין פתוחות לתוכה אין נמכרות עמה פתוחות לכאן ולכאן אילו ואילו נמכרות עמה. כלומר בין הפתוחות לתוכה בין הפתוחות לכאן ולכאן נמכרות עמה שכיון שפתוחות לכאן ולכאן דינן כדין הפתוחות לתוכה. ורבי' האיי ז"ל גריס הכי פתוחות לכאן ולכאן נמכרות עמה.
ר' אליעזר אומ' המוכר את החצר לא מכר אלא אוירה של חצר. פיר' בלא בתים. אמ' רבא אי דאמ' להו דירתא דכולי עלמא לא פליגי דבתי משמע. משום דדירתא לשון דירה היא ודירה לא הויא בחצר בלחוד אלא עד שיהו שם בתים כי פליגי דאמ' ליה דרתא מר סבר (סלק' דעת') דרתא נמי מלשון דירה הוא ודירה לא הויא אלא עד שיהו שם בתים ומר סבר דרתא אינו מלשון דירה אלא מלשון הקף כדמתרגמינן החצר דרתא הילכך תרביצא בלחוד משמע שהוא מילוסה של חצר בלי בתים. איכא דאמרי אי דאמ' ליה נמי דרתא כולי עלמא לא פליגי דמלשון דירה הוא ובתי' משמע כי פליגי דאמ' ליה חצר מר סבר חצר תרביצא בלחוד משמע אבל בתי לא ומר סבר כחצר המשכן שהיה בתוכו המשכן שהוא כמו בית כך זה החצר בעינן עד דהאוי ביה בית.
חולסית ומצולה. פירוש חולסית כמו בית החולסאות והוא מקום שנוטלין ממנו החול לזכוכית וגם ראוי הוא למשטח ביה עורות. ופי' מצולה אגם מים שהוא כמו בריכה בתוך החצר והיא ראויה לשרות בה פשתנו או להתקבץ אליה המים להשקות ממנה גנו ופרדסו וכיון שהחולסית גבוהה והמצולה עמוקה ותשמישתא דהא לחוד ותשמישתא דהא לחוד אם החזיק באחד מהם לא קנה את חברתה ללישנא קמא וללישנא בתרא קנה אותה ואת חברתה.
<h2>דף סז:</h2>
ים טלפחא. היא שקורין לה אלערס"א והיא כמו אבן של ריחיים בנויים ע"ג איצטבה שעליה טוחנין את הזיתים. מפרכתא. היא ריחיים העליונה שהולכת על הזיתים וטוחנת אותן. בתולות. כלונסות של ארז שמניחין תחת הקורה ומעמידין אותה עליה בשעה שמגביהין אותן מעל הקופות של זיתים. עכירים. כבשי. הם כמו לוחין ועצים שנותנים אותם על הקופות של זיתים וגם על הענבים הדרוכין כדי שתרד עליהם הקורה וכובשת אותם ומוציאה כל מה שבתוכה. גלגל חומרתא. והוא העץ המגולגל המעלה את הקורה שקורין לו אל"נגיל.
תנו רבנן המוכר בית הבד מכר בית הסורים. הוא הבור שיורד אליו השמן בשעה שנכבשין הזיתים תחת הקורה. בית היקבים. הבור שיורד לתוכו היין בשעה שנדרך. מפרכות. היינו ממל שהוא מפרכתא. ריחיים התחתונה, נראין הדברים שהיא הנקראת ים שעליה טוחנין את הזיתים. ריחיים העליונה לא נתברר לנו איזה היא.
נסרים. הן עשוין במרחצאות על גבי האיצטבאות מקום שבני אדם פושטים בגדיהם דיש מקומות שעושים נסרים בבית החיצון של המרחץ כדי שישבו עליהם בני אדם היוצאים מן הבית הפנימי. יקמים. הם ספלים של עץ שמשתמשים בהם בבית המרחץ ונותנים בהם מים לפני כל אחד ואחד והוא שקורין לה אקבא"ב. וילאות. קורין לה סת"ר תולין אותם במקום שפושטים את בגדיהם ובמקום שרוחצים שם בשעה שהם יוצאין.
<h2>דף סח.</h2>
מאי סנטר הכא תרגימו בר מחווניתא. פי' אדם בקי באותה העיר ומכיר שדותיה משדות אחרות ויודע עד היכן מגיע תחומיה וה"ק ליה רשב"ג לת"ק אע"פ שלא מכר את העבדים שיש לו בתוכה העבד שהוא סנטר מכור לפי שהעיר צריכה לו. מ"ד באגי אבל בר מחווניתא מודה רשב"ג דלא מזדבן כי היכי דלא מזדבני עבדים דאית בה. ת"ש דתניא ר' יהודה אומר סנטר מכור אנקולמוס אינו מכור פירוש אנקולמוס מלשון קולמוס כלומר סופר העיר. מאי לאו מדאנקולמוס גברא סנטר נמי גברא מידי איריא כו' והכי נמי מסתברא מדקתני סיפא דהאי ברייתא אבל לא את שיריה מאי שיריה ביזלי ומאי ביזלי אמר רבא פיסקי באגי פיסקי באגי הוא דלא מזדבני הא באגי עצמן מזדבני פי' אא"ב מאי סנטר דקאמר ר' יהודה בגי היינו דאיצטריך סיפא למתני אבל לא את שיריה אף על גב דבגי עצמם מזדבני פיסקי בגי לא מזדבני אלא אי אמרת סנטר היינו בר מחווניאתה אמאי אצטריך תו למתני סיפא אבל לא את שיריה דמשמע בגי עצמן מזדבני השתא בר מחווניתאה מזדבן בגי לא כ"ש ותו פיסקי בגי גופייהו אמאי לא מזדבני השתא בר מחווניאתה מזדבן פיסקי בגי לא כ"ש ודחינן מי סברת כלומר לא"ב מאי סנטר גברא ומי סברת ר"י כרשב"ג סבירא ליה ר"י כרבנן סבירא ליה ולרשב"ג הוא דקמהדר והק"ל וכי סנטר מכור והלא אנקולמוס שהוא גברא כמותו אין מכור וכשם שזה אינו מכור כך זה אינו מכור והיינו דאצטריך סיפא למתני ור"י אומר אבל לא את שיריה דמשמע דבגי עצמה מזדבני למימרא דאף על גב דסנטר דהוא גברא לא מזדבני בגי עצמה מזדבני והכי נמי מסתברא דר"י כרבנן סבירא ליה דקתני אבל לא את שיריה ולא בנותיה ואלו רשב"ג הא אמר בנותיה נמי מזדבני דתניא כו' ודחי אי משום הא לא איריא דאיכא למימר ר"י ס"ל בחדא כו'.
<h2>דף סח:</h2>
ביברין של חיה ושל עופות ושל דגים נמכרין עמה ורמינהו ביברין של חיה ושל עופות ושל דגים אין נמכרין עמה ל"ק הא דנגיח קאיהו לגאו כו'. פי' אם היה פתח הביבר כנגד העיר נמכרת עמה ואקשינן והא קתני ולא את החורשין המוקצין לה. פי' קס"ד דהאי מוקצין דקתני יערים המוקצין מכל העולם וקרובין לה הוא ומשום הכי קא מקשה והא קתני לא את המוקצין לה אלמא אף על פי שקרובין לה ונראין מתחומיה אין נמכרין עמה אלמא קורבא לא מהניא מידי ואמאי אמרינן הכא דאי הוה פתח של ביברין פתוחין כנגד העיר שהן נראין מתחומי העיר שהן נמכרין עמה ופריק אימא ולא את החורשין המוקצין הימנה כלומר הרחוקים ממנה אבל לא קרובין דאם היו קרובין ונראין מתחומיה נמכרין הן עמה.
<h2>דף סט.</h2>
אבני דאכפא. פיר' אבנים שמניחין על העומרים שלא יתפזרו. [עולא אמ' אבנים הסדורות לעשות מהן גדר. והא תאני ר' חייה אבנים הצבורות תני סדורות הכא תרגימו אבני דאכפא לר' מאיר דאמ' מכר הכרם מכר תשמישי הכרם דמתקנן ולא מחתן על העמרים דכיון דקביעי תשמישתיהו על העמרים שבאותה שדה [אע"ג] דליתנהו על העמרים השתא מזדבני לרבנן והוא דסדירן על העמרים דאי לא סדירי דאע"ג דקביע תשמשתייהו ועבידי לשוינהי על העמרים לא מזדבני דסבירא להו לרבנן מכר כרם לא מכר תשמישי כרם אלא מהשתא קביע בארץ הוא דמכר. ואת מחיצת הקנים שהיא פחותה מבית רובע. דכיון דלית בה בית רובע אין לה שם בפני עצמה ומזדבנא בהדי ארעא ואע"ג דהני קנים אלימי אפילו הכי מזדבני].
ואת השומירה שאינה עשויה בטיט. פי' שומירה סוכת שומרי גנות ופרדסים ואם אין כתליה עשויות בטיט אינה חשובה ומזדבנת בהדי ארעא והוא דקביע בארעא ואף על גב דלא קביע בארעא בטיט שנמצא שעשויה היא לטלטל ממקום למקום כיון שבשעת המכירה הרי היא קבועה בארץ אינה כמטלטלים שאינם נמכרים בכלל השדה שהרי קבועה היא בארץ ולא היה לה שם בפני עצמה ואף על פי שקבועה היא בארץ אינה חשובה שהרי אינה עשויה בטיט ונמכרת היא בכלל השדה. ולא את השומירה העשויה בטיט. שכיון שהיא עשויה בטיט כדבר חשוב בפני עצמו הוא אף על גב דקביע בארעא [לא אמרינן כיון דקביעא בארעא] כארעא דמיא ומזדבנא בהדי ארעא אלא כיון שהיא עשויה בטיט הוה ליה דבר חשוב בפני עצמו ואינו נמכר בכלל השדה ויש לו למוכר ליטלה משם ולהוליכה לשדה אחרת שלו.
מלבנות של פתחים. פי' כגון פצימיו עשוין של עץ וקמיבעי ליה היכא דנקיטי בסיכי מאי כיון דקביע תמן מזדבני או דילמא כיון דלא מחברי בטינא לא מזדבני.
<h2>דף סט:</h2>
ולא חרוב המורכב ולא את סדן השקמה. מנא הני מילי דחרוב המורכב וסדן השקמה לא מזדבני בהדי ארעא דאמ' קרא [בראשית כ"ג] ויקם שדה עפרון אשר במכפלה עד וכל העץ אשר בשדה אשר בכל גבולו סביב. עץ שהוא צריך לגבול הוא דמזדבן בהדי ארעא כלומר עץ שאין לו שם בפני עצמו ואינו ניכר אלא מגבולו הוא שנמכר בכלל השדה אבל עץ חשוב שיש לו שם בפני עצמו ואינו צריך לסיימו בגבולו אלא ידוע הוא וניכר בלי גבול אינו נמכר בכלל השדה הילכך חרוב המורכב וסדן השקמה כיון דחשיבי ויש להן שם בפני עצמן לא מזדבני בכלל השדה.
אמ' ליה לבר מאילני אי אית בה אילני לבר מאילני ואי לית בה אילני אלא דיקלי לבר מדיקלי ואי לית בה לא אילני ולא דיקלי אלא גופני לבר מגופני דכולהו אילני מיקרו. ואי אית בה אילני וגופני לבר מאילני אבל גופני מזדבני דהא לבר מאילני בלחוד אמ' ליה. ואי נמי אית בה אילני ודיקלי בר מאילני אבל דיקלי מזדבני דכי אמרינן דדיקלי וגופני נמי מיקרו אילני הני מילי היכא דליכא אילני אבל היכא דאיכא אילני אילני הוא דמיקרו אילני אבל דיקלי וגופני לא מיקרו אילני. ואי אית בה דיקלי וגופני ואיהו אמ' לבר מאילני דיקלי מזדבנא גופני לא מיזדבני. פיר' דכיון דגופני חשיבי מדיקלי כד אמ' ליה רב לארישיה למחר איתי לי מקוריהו [ב"ק צ"ב ע"א] משום דהוו מפסדי להו לגופני דאלמא גופני חשיבי מאילני אזלינן בתר דעתיה דאמרינן כיון דשייר גופני הוא דשייר משום דחשיבי.
כל שעולין לו בחבל הוי שיור. פי' זה שהתנה ואמר לבר מאילני כל אילן שהוא גדול ואין עולין לו אלא בחבל הוא ששייר אבל אילנות קטנות שעולין להן בלא חבל לא הוי שיור אלא מזדבני בהדי ארעא דכיון דקטיני לא חשיבי ולא מקרי אילנות אלא כארעא דמיין ודייני גולה אמרי כל שהעול כובשו לא הוי שיור כלומר כל אילן שהוא נמוך על הארץ כדי שיהא הבקר העובר תחתיו כובש האילן בעול שעל כתפו לא הוי שיור דהא קטן ולא חשיב וכי אתני לא אתני אלא לשייר דבר שהוא חשוב באילנות אבל מה שאינו חשוב לא שייר ואם הוא גבוה מן הארץ בכדי שיהא הבקר עובר תחתיו ואין העול שעל כתפו מגיע אל האילן ואינו כובשו הוי שיור דהא אילן גדול הוא וחשוב וכיון דאתני ואמר לבר מאילנות לא מזדבן דודאי דהאי אילן הוא דאתני עלה משום דאילן חשוב הוא.
והאי דאמרינן כל שאין עולין לו בחבל לא הוי שיור וכל שאין העול כובשו לא הוי שיור הני מילי היכא דאיכא אילני אחרניאתא דגביהי אבל אי ליכא אלא הני ודאי דאהני הוא דאתני דהא כי ליכא אילני כלל אלא דיקלי אמרינן כיון דליכא אילני על הני דיקלי הוא דאתני הכא נמי אע"ג דקטיני כיון דליכא אחריני ודאי דעליהו הוא דאתני.
<h2>דף ע.</h2>
ולא פליגי. הא דאמר רב כל שעולין לו בחבל ה"מ בדיקלי שדרכן לעלות להן בחבל הלכך כשהן נמוכים ואין צריכין לעלות להם בחבל לא הוי שיור והא דדייני גולה דאמרי כל שאין העול כובשו באילני שאין דרכם להגביה כל כך כדי שיעלו להם בחבל הלכך אם גבוהים בכדי שאין העול כובשו הוי שיור ואף ע"פ שעולין עליה שלא בחבל.
חוץ מחרוב פ'. פי' שדי מכורה לך והיו בו חרובין מורכבים וא"ל חוץ מחרוב פ' מורכב מי אמרינן מדלא שייריה אלא היאך הא שאר חרובין מורכבין זבין ליה או דילמא שאר חרובין נמי לא קני דכיון דחרוב המורכב בסתמא לא מזדבין מכלל לאו אי אתה שומע הן דבפ' פי' אחר למכירתו א"ל לא קנה תדע דאלו אמר ליה שדי מכורה לך חוץ משדה פ' כו' והא שדי א"ל אלא מאי אית לך למימר האי לישנא יתירה דא"ל דלא הוה צריך לדמי הוא דקאמר פי' שאפילו באותה שדה שמכר לו שייר דמי אותה שדה פלוני וכמו שאמר לו חוץ מדמי שדה פ' ה"נ בחרוב המורכב כשא"ל שדי מכורה לך חוץ מחרוב מורכב פ' בשדה עצמו שייר דמי אותו חרוב המורכב.
<h2>דף עא.</h2>
במה דברים אמורים במוכר אבל בנותן מתנה נותן את כולה. והאחין שחלקו זכו בשדה זכו בכולה. מסתברא לן דדוקא הני אנפי דשדה כגון חרוב המורכב וסדן השקמה ובור וגת ושובך ושאר הנך מילי אחריני דאמרינן דליתנהו בכלל המכירה הוא ניהו דאמרינן דאיתנהו בכלל המתנה משום דכולהו בתוך השדה הנתונה נינהו ודיקא נמי דקתני זכו בשדה זכו בכולה אלמא אהנך מילי דשדה קאי דקיימי בתוך השדה עצמה והוא הדין נמי בבית וחצר בהנך מילי דקיימי בגוייהו וליתנהו בכלל המכירה איתנהו בכלל המתנה אבל ודאי מאי דלא קאי בתוך הבית ובחצר כגון יציע ובחדר שלפנים ממנו כי היכי דליתנהו בכלל המכר ליתנהו נמי בכלל המתנה דהא לאו בתוך הבית קיימי אלא סמוכין לו נינהו ובית הוא דיהיב ליה הני לא יהיב ליה תדע דהא אמרינן לעיל [ס"ד ע"ב] איתמר רב אמר הלכה כדברי חכמים שמואל אמר הלכה כר"ע לימא רב ושמואל אזדו לטעמייהו דאמר רב נחמן אמר שמואל האחין שחלקו אין להן דרך זה על זה ורב אמר יש להן וכו'. אלמא לענין דרך דין אחין שחולקין כדין מוכר נינהו וממילא שמעת דהא דתנן במה דברים אמורים במוכר אבל בנותן מתנה והאחין שחלקו זכו בשדה זכו בכולן להנך מילי דקיימי בתוך השדה עצמה הוא אבל מידי דליתיה בתוך השדה כגון דרך וכיוצא בו איכא למימר דמאן דסבירא ליה כחכמים לענין מוכר ואין צריך המוכר ליקח לו דרך הכין סבירא ליה לענין אחין שחלקו ויש להן דרך זה על זה.
אמר רב הונא אע"ג דאמור רבנן הקונה שני אילנות וכו' עד כרבנן פשיטא. הא קמ"ל דאי נפלי הדר שתיל להו. נקטינן השתא דלגבי שלשה אילנות אית להו קרקע בין מכר אילנות ושייר קרקע לפניו בין מכר קרקע ושייר אילנות לפניו בין למאן דאמר מוכר בעין יפה מוכר בין למ"ד מוכר בעין רעה מוכר דכי פלוג רבנן ורבי עקיבא הני מילי גבי שני אילנות משום דסתם שני אילנות לית להו זכיית קרקע הלכך מאן דיהיב להו קרקע [לאו משום דקרקע] דבעל אילנות ניהו תדע דהא אי יבשי לא הדר נטע להו אלא משום עין יפה ועין רעה הוא דומיא דבור ודות דהאי דיהבינן להו דרך משום עין יפה ועין רעה הוא ולא משום דגוף הדרך קנוי עם הבור ועם הדות תדע דהא אי משתקלי להו הנך בור ודות לא משתייר ליה דרך אבל גבי שלשה אילנות כיון דשלשה נינהו אית להו זכייה בקרקע גופיה וכאלו הקרקע גופיה זבין (לשדה) [בהדי] אילנות אי נמי שייר לנפשיה בהדייהו והוה להו כקרקע הבור עצמו דלכולי עלמא דבעל הבור והדות הוא. והלכתא כרבי עקיבא דאמר מוכר בעין יפה מוכר הלכך מכר אילנות ושייר קרקע לפניו יש לו קרקע מכר קרקע ושייר אילנות לפניו יש לו קרקע דאע"ג דבעין יפה מוכר אי לא משייר קרקע מצי אמר ליה עקור אילנך שקול וזיל. ונקטינן נמי דהאי דאמרינן מוכר בעין יפה מוכר ומוכר בעין רעה מוכר הני מילי לשיורי המוכר זכותא בההוא מידי דזבין אי נמי למהוי ללוקח זכותא בההוא מידי דשייר המוכר לנפשיה דומיא דדרך גבי בור ודות אי נמי קרקע גבי אילנות אבל לעיולי בכלל זביני מידי דלא זבין ליה בהדיא ליכא למימר ביה מוכר בעין יפה מוכר ולא בעין רעה מוכר אלא אי מידי דחשיב באפי נפשיה היא לא עייל בכלל הנהו זבינו עד דמפרש ביה לוקח בהדיא כמו חרוב המורכב וסדן השקמה ומאי דדמי להון ואי לאו מידי דחשיב באפי נפשיה הוא כמו שאר אילנות ומאי דדמי להון עייל בכלל זביני כדפרשינן לעיל.
<h2>דף עב.</h2>
הרי זה הקדיש את הקרקע ואת האילנות שביניהם. פירוש משום דשרשים נגעו בהדדי והויא להאי שדה אילן וכי אקדשינהו לאילנות אקדשיה לקרקע הלכך כי פדה להו בתורת קרקע הוא דפדה להו. פחות מכאן או יותר מכאן לא הקדיש. פחות מכאן לא הקדיש משום דכיון דמקרבי גבי הדדי לא קיימי וכיון דלא קיימי לית להו בקרקע זכייה ואי אקדשינהו לא מיקדשא ארעא אמטולתייהו. ויותר מכאן נמי לא הקדיש דכיון דמרחקי לא מקדשא ארעא בהדייהו. ועלה קא מקשינן אי ס"ד רבי שמעון כרבי עקיבא ס"ל דאמר מוכר בעין יפה מוכר וכ"ש מקדיש והיכא דאקדיש קרקע ושייר שני אילנות לפניו לא שייר בקרקע ולא מידי דמקדשא בשדה בהדי קרקע דידהו משום דמקדיש בעין יפה מקדיש האי כיון דאקדשינהו לאילנות תקדוש נמי ארעא בהדייהו ואע"ג דאילנות הא מרחקי אהדדי להוו כשני אילנות דהא אמרת אפילו ב' אילנות דלית להו קרקע כי מזבין מוכר אית ליה ללוקח זכייה בההוא קרקע משום דמוכר בעין יפה מוכר.
<h2>דף עג.</h2>
איסקריא. פירש העץ שתולין בו הנס הנקרא בל' ערבי א"ל צאר"י. נס. אדרא והוא הנקרא בלשון ערבי א"ל קלא"ע. ואת העוגין תני רבי חייא אלו העיגונין. כלומר המעכבין אותה מלהלוך והן הנקראין [א"ל] מר"אסי. [ואת כל המנהגין אותה אלו המשוטות. פיר' החבלים שבהן מושכין את הספינה ומושכין אותה לנמל. ויש לפרש העצים שבהן מנהגין את הספינה שקורין להן א"ל מקאדי"ף] מרצופין. כמו שקין וכיוצא בהן. האיסכלה. היא הנקראת אל אסק(לי"ס)[אלה] והיא בית הכסא שבספינה. בית המים. מקום כניסת המים והוא הנקראת אלפגטאם. [ביצית ודוגית חדא הוא והוא הנקרא אל דוגים].
<h2>דף עג:</h2>
אוזילא דימא בר יומיה. פי' דג קטן בר יומא. רמא נופתא וסכר לירדנא. השליך רקיקה א' מפיו בירדן וסכר הירדן באותה רקיקה.
עתידין ישראל ליתן עליהן את הדין. פירש (כשגואלין) [כשאוכלים] אותן לעתיד לבא מנכין מהן מזכויותיהן.
<h2>דף עד.</h2>
אנחתיה לסילת' בכות' דרקיעא. פי' סילתא מגבעת. ורבינו הרב ז"ל גריס לכומת' והאי כותא דרקיעא פי' רבינו הר"ב ז"ל שאלכסנדרוס מוקדון עשה צורת העולם וצורת הרקיע וגלגל החמה ועלה קאמר רבה בר בר חנה ואנחתיה לסילתאי בכות' דרקיע'.
<h2>דף עד:</h2>
קרטולתא. פי' אלמגזל. בר אמור' פי' אלגטאס. אדמייתינן צבי חלה פי' נדבקו החתיכות ונעשה חתיכה אחת, התם נמי בלויתן ליסרסיה לזכר ולצנניה לנקבה, שאני דגים דפריצי הלכך אי חזי לה לנקבה מזדקיק לה וכיון דלא יכול דהא מסורס הוא מחריב את העולם וליעבד איפכא ליקטליה לזכר ולישיירה לנקבה מלחא דשמניתא עדיף כלומר בשרא מלוחה שמנה עדיף מבשרא מלוחה דלאו שמנה ובשרא דנקבה שמנה טפי מבשרא דדכר' ואי בעית אימ' כיון דכתיב [תהלים ק"ד] לויתן זה יצרת לשחק בו לאו אורח ארעא לאחוכי בהדי נקבה מש"ה קטלה לנקבה ושייר לזכר.
<h2>דף עה.</h2>
אין תהום חוזר לאיתנו עד ע' שנה. כלומר כשלויתן צמא ושותה מי הים ועושה בו תלמים תלמים אין אותם תלמים מתמלאין וחוזרים לאיתנם כמו שהיו אלא עד ע' שנה. פי' צלצל מנטקה. זכה נעשה לו מעורו של דג סוכה לא זכה נעשה לו צלצל שהוא קטן ועדיין אם זכה מעט עושין לו ממנו צלצל לא זכה עושין לו ממנו ענק שהוא קטן יותר מצלצל.
עתיד הקב"ה להביא אבנים טובות ומרגליות שהם ל' על ל' ומעמידן בשערי ירושלים. וחוקק באותם אבנים פתח עשר על עשרים שממנו נכנסים ויוצאים נשאר מארכו של אבן עשר למעלה להיות לו לפתח כמו סף ונשאר ברחבו עשר מכאן ועשר מכאן שהם כמו פצימין לפתח ואותבי' עלה דר' יוחנן מהא ואולך אתכם קוממיות ר"מ אומר מאתים אמות כשתי קומות של אדם הראשון פי' קוממיות משמע שני קומות כלומר עתיד להיות קומת אדם בימות המשיח כשתי קומות של אדם הראשון ר"י אומר מאה אמה כנגד היכל וכותליו כו' ותיובתא דר"י דאמר שערי ירושלים לעתיד לבא עשרים אמה הם רומן בלבד דהא קומת האדם עתידה היא להיות מאתים אמה א"נ מאה אמה לר"י ובעשרים אמה היכי מצי עייל ונפיק. ופריק כי אר"י בכווי דעבידי למיעל מינייהו זיקא הוא דהוי רומיה עשרים אמה בלחוד אבל פתחא דעיילי ונפקי מיניה לא סגי לן בהכין. אמר רבה בר בר חנה עתיד הקב"ה לעשות ז' חופות לכל צדיק וצדיק שנאמר [ישעיה ד'] וברא ה' על מכון הר ציון ועל מקראיה ענן יומם ועשן ונוגה אש לילה להבה כי על כל כבוד חופה.
ואש בחופה למה אמר ר' חנינא מלמד שכל אחד נכוה מחופתו של חברו אוי לה לאותה בושה אוי לה לאותה כלימה. כלומר אותו צדיק שנכוה מחופתו של חברו מתבייש לפי שהוא נכוה מחופתו של חברו וחברו יושב בתוכה ואינו נכוה מכלל שהוא צדיק יותר ממנו כיוצא בדבר שנאמר [במדבר כ"ז] ונתת מהודך עליו מהודך ולא כל הודך זקנים שבאותו הדור של משה שראו פני משה וראו פני יהושע אמרו פני משה דומה לחמה ופני יהושע דומה ללבנה אוי לה לאותה בושה אוי לה לאותה כלימה כלומר היה יהושע מתבייש לפי שזיו פניו אין מגיע לזיו פניו של משה מכלל שמשה צדיק יותר ממנו.
<h2>דף עה:</h2>
אמר הקב"ה לחירם בך נסתכלתי וקנסתי מיתה על אדם הראשון פי' מדכתיב [יחזקאל כ"ח] מלאכת תופיך ונקביך וגו' שהוא מלשון תופים שמכים אותם על המתים. ירושלים של עולם הבא אין עולין לה אלא המזומנין לה שנאמר [ישעיה ד'] ועל מקראיה כלומר הנקראין לה. עתידה ירושלים שתגבה ג' פרסאות למעלה שנאמר [זכריה י"ד] וראמה וישבה תחתיה וגו'. כתחתיה מה תחתיה ג' פרסאות כו' כלומר מה ירושלים קמייתא היתה גבוהה על כל העולם כולו ג' פרסאות אף ירושלים בתרייתא גבוהה על קמייתא שהיא תחתיה שלש פרסאות שנמצאת ירושלים בתרייתא גבוהה על כל העולם שש פרסאות.
והצלעות צלע אל צלע ל"ג פעמים א"ר לוי אם תהיה ירושלים ג"פ בימות המשיח ממה שהיה קודם לכן יהיה בה ל' מדורים למעלה מדור ע"ג מדור. פי' נסתפק לו ללוי האי ל"ג אם ג' ברחבה מכל צד ושלשים במדורים שיתוספו למעלה כמו עליות וכיוצא בהן או ל' ברחבה מכל צד וג' במדורים שיתוספו עליה.
רבי נתן אומר ספינה ואותיות נקנות במשיכה ובשטר. לצדדין קתני ספינה במשיכה ואותיות בשטר.
<h2>דף עו.</h2>
ספינה במשיכה היינו ת"ק אלא לאו דרב ושמואל איכא בינייהו. ודחינן לא דכולי עלמא לא ידעינן אי כרב אי כשמואל ובספינה דכולי עלמא לא פליגי כי פליגי באותיות ובפלוגתא דהני תנאי דתניא אותיות נקנות במסירה דברי רבי וחכמים אומרים בין כתב ולא מסר בין מסר ולא כתב לא קנה עד שיכתוב וימסור. במאי אוקימנא לתנא קמא דר' נתן כרבי דאמר אותיות נקנות במסירה ולא בעי שטר אי רבי ספינה נמי תיקני במסירה דהא שמעינן ליה לרבי דקאמר ספינה נקנית במסירה דתניא ספינה נקנית במסירה דברי רבי וחכמים אומרים לא קנה עד שימשכנה או עד שישכור את מקומה ואמאי קתני הכא ספינה נקנית במשיכה אין במסירה לא ופרקינן לא קשיא הא דקתני ספינה נקנית במסירה ברשות הרבים משום דמשיכה ברשות הרבים לא קניא דכי מקניא משיכה ה"מ היכא דמשך ליה לרשותיה אי נמי לחצר דאית ליה בה שותפות דחזינא ההוא דוכתא דקיימא ביה כאילו בחולקיה קיימא אבל היכא דמשך ליה לרשות הרבים לא קני משום דמשיכה ברשות הרבים לא מהניא דהא אע"ג דמשך לה אכתי נמי ברשות הרבים קיימא [ולא ברשותי' קיימי] אבל במסירה מיהא מקניא דכיון דמסרה ניהליה כמאן דנקיט לה בידיה דמי וקניא ליה. והא דקתני ספינה נקנית במשיכה בסימטא דאית לה רשות בה לתרווייהו הלכך כי משיך לה נפקא לה מרשותא דמוכר וקמה לה ברשותא דלוקח דהוה ליה כמאן דמשכה מרשותא דמוכר לרשותא דלוקח אבל במסירה מיהא לא מקניא דכיון דסימטא אית ליה למוכר וללוקח בה רשות ההוא דוכתא דקיימא בה ספינה כולה דלא משיך לה מיניה אכתי ברשותא דמוכר קיימא והויא לה כמסירה ברשות מוכר דלא קניא ואי משיך לה מיניה לדוכתא אחריתי אע"ג דלההוא סימטא גופיה הוא דמשכה כיון דלוקח נמי הא אית ליה רשותא בההוא סימטא הוי ליה כמאן דמשכה מרשותא דמוכר לרשותא דלוקח. והא דאמרינן משיכה לא קניא ברשות הרבים לא תימא הני מילי היכא דלא נקיט לה בידיה אבל היכא דנקיט לה בידיה וקא משיך לה קני לה בההיא נקיטא [דנקיט] לה דהויא לה כמסירה אלא אפילו נקיט לה בידיה לא קני דלא מיבעיא היכא דאמר ליה מוכר לך משוך וקני דהא ודאי במשיכה הוא דגמר לאקנויי לה ולא במסירה אלא אפילו אמר לך קני דמשמע להכי ולהכי אי נמי זיל נקוט לך וקני לה דהא ודאי במסירה הוא דאיכוון לאקנויי כיון דחזינן ליה דקא נקיט לה וקא משיך לה מימשך גלו אדעתיה דבמשיכה ניחא ליה דלקני במסירה לא ניחא ליה דלקני. ואקשינן במאי אוקימתא להאי ברייתא דקתני ספינה נקנית במסירה ברשות הרבים אימא סיפא וחכמים אומרים לא קנה עד שימשכנה כולה ואי ברשות הרבים משיכה ברשות הרבים מי קניא והא אביי ורבא דאמרי תרווייהו מסירה קונה ברשות הרבים ובחצר שאינה של שניהם משיכה קונה בסימטא ובחצר שהיא של שניהם. ופרקינן מאי עד שימשכנה מרשות הרבים לסימטא אבל דכולי עלמא בין לרבי בין לרבנן משיכה ברשות הרבים לא קניא ובמסירה הוא דפליגי דרבי סבר קניא ברשות הרבים ורבנן סברי מסירה נמי לא קניא הלכך האי ספינה כיון דלאו בת הגבהה היא לא קני עד דמשיך לה מרשות הרבים לסימטא. ומתמהינן לימא אביי ורבא דאמרי מסירה קונה ברשות הרבים כרבי אמרי לה שהוא יחיד ולא כרבנן ופריק רב אשי לעולם מסירה ברשות הרבים קונה ואפילו לרבנן ואי דאמר ליה לך חזק וקני לכולי עלמא קני במסירה כי פליגי דאמר ליה משוך וקני ר' סבר מראה מקום הוא לו כלומר הראה לו הדרך לקנותה ולא משיכה ממש הוא דאמר ליה הלכך כי אזיל איהו נקיט לה קני לה בהאי מסירה. ורבנן סברי כיון דאמר ליה משוך וקני קפידא הוא והכי קאמר ליה במשיכה קנה במידי אחריני לא הלכך כיון דבמשיכה ברשות הרבים לא קניא בעינן עד דימשכנה מרה"ר לסימטא. נקטינן השתא דבין לרבי ובין לרבנן מסירה קונה ברשות הרבים ובחצר שאינה של שניהם ולא משיכה וטעמא דהא מילתא כדפרשינן לעיל. ונקטינן נמי דספינה מקניא במסירה היכא דמהניא מסירה ומקניא גם כן במשיכה היכא דמהניא משיכה דהא לא פליגי אלא היכא דא"ל לך משוך וקני מר סבר קפידא ומר סבר מראה מקום הוא לו אבל לעולם היכא דא"ל לך משוך וקני ואזל ומשך לה במקום דמהניא משיכה לכ"ע קני לה בההיא משיכה דעביד בה.
<h2>דף עו:</h2>
אמר רב פפא האי מאן דמזבין ליה שטרא לחבריה [צריך למיכתב ליה קני לך האי שטרא וכל שעבודא דאית לי ביה דאי לא אמ' ליה הכי איכא למימר דגופיה דשטרא הוא דאקני ליה לצור על פי צלוחיתו אבל זכותא דאית ליה בגויה על הלוה לא אקני ליה. אמ' אמימר הילכתא אין אותיות נקנות במסירה כלומר במסירה בלבד בלא כתיבה אמ' ליה רב אשי לאמימר גמרא או סברא אמ' ליה גמרא. [אמר] רב אשי סברא נמי מאי טעמא מילי נינהו פיר' דמסירה לא מהניא אלא למיקנא גופיה דשטרא דהוה כשאר כל המטלטלין דמיקניין במסירתן לקונה אבל זכותא דאית ביה בשטרא לא מיקני בההיא מסירה משום דלאו מידי דאית ביה מששא הוא כי היכי דליהוי כשאר כל המטלטלין דמיקנו במסירה אלא מילי זכותא בעלמא נינהו ומילי במסירה לא מיקניין ואע"ג דאמ' ליה קני לך האי שטרא וכל שעבודא דאית ביה אכתי הויאן ליה מילי ומילי במילי לא מיקניין הילכך לא קאני אלא עד דמסר ליה וכתב ליה עליה שטרא אחרינא וכתב ביה קני לך איהו וכל שעבודא דאית ביה דאהניא מסירה למיקנא גופיה דשטרא ואהניא ההיא כתיבה דקא כתיב ליה קני לך האי שטרא וכל שעבודא דאית ביה למקני זכותא דשטרא. ואקשינן ושטרא לא מיקני במילי והאמ' רבה בר יצחק שני שטרות הן אמ' זכו בשדה לפלוני וכתבו לו את השטר חוזר בשטר ואינו חוזר בשדה על מנת שתכתבו לו את השטר חוזר בין בשטר בין בשדה דכיון דשטרא לא קני דהא ליתיה בעולם כי היכי דליקנייה ניהליה בכתיבה ומסירה שדה נמי לא קני. ורב חייה בר אבון אמ' שלשה שטרות הן תרי הא דאמרן ואידך אם קדם המוכר וכתב כאותה ששנינו כותבין שטר למוכר ואע"פ שאין הלוקח עמו כיון שהחזיק זה בקרקע נקנה שטר בכל מקום שהוא והא הכא דשטרא מילי הוא וקא מיקני בלא כתיבה ומסירה אלא מילי בעלמא. ופרקינן אגב שאני כלומר הא דאמרינן נקנה שטר בכל מקום שהוא כגון דאקנייה ניהליה אגב ההוא קרקע דכיון דאחזיק בההוא קרקע איקני ליה ההוא שטרא כל היכא דאיתיה דהא מטבע דלא מיקני בחליפין וקא מיקני אגב ארעא הכא נמי אע"ג דזכותא דשטרא לא מיקני במילי אגב ארעא מיהא מיקני כי הא] דרב פפא הוו ליה תריסר אלפי זוזי בי חוזאי וכו' נפק לאפיה עד תווך. [פיר'] הא דנפיק רב פפא לאפיה דרב שמואל לאו משום דלא ליתי ולחזיק בקרקע כי היכי (דלא לקני) [דקני] להו להנהו זוזי (הוה) [הוא דנפק לאפיה] דהא [האי] קרקע בחליפין (לא) אקנייה ניהליה (אלא דאחזיק) דאי לאו הכי לא הוו יהבי ליה בי חוזאי מידי משום דאמרי ליה כיון דלא אחזקת בקרקע לא קנית מידי אלא האי דנפיק לאפיה דלישקלינהו [מיניה] מקמי דליגמרו אינשי למימר כבר אקניתנהו ניהליה וזוזי דידיה נינהו ואע"ג דקי"ל דשליחא שווייה כדגרסינן בפרק מרובה [ב"ק ע' ע"א] כל דמתענית מן דינא עלאי שליחא שוייה איכא למימר דהא דעבד רב פפא הכי לרווחא דמילתא הוא דעביד כי היכי דלא ליתו לאנצויי ולמיקם בדינא בהדיה כמעשה דרב ספרא דקדים וזכה ביה בחמרא [שם קט"ז ע"א] ואיכא למימר דרב פפא לא כתב ליה כל דמתענית מן דינא עלאי אלא הקנאה גמורה כתב ליה. נקטינן השתא דאותיות לעולם אין נקנות אלא במסירה וכתיבה או אגב קרקע ובין (ל)אקנינהו ניהלה אגב קרקע בין אקנינה ניהליה בכתיבה ומסירה צ"ל ליה קני לך איהו וכל שעבודא דאית ליה בגויה אי במסירה וכתיבה דכתב ליה הכי אי אגב קרקע דאמר ליה הכי ואי לא פריש ליה הכי אמרינן לצור על פי צלוחיתו הוא דאקני ליה. והיכא דמסריה ניהליה באפי (סהדי) [נפשיה] ואמר ליה קני לך האי שטרא וכל שעבודא דאית ביה ולא כתב ליה מידי אלא קנו מיניה (בהדיא) [בהכי] כיון דלא כתב [ליה] אע"ג דקנו מיניה ההוא קנין לא מהני מידי והאי דאמרינן סתם קנין לכתיבה עומד לא דמי דאילו התם עיקרא של הקנאה לאו בההוא שטרא הוא אלא בההוא קנין דקנו מיניה ושטרא לראיה בעלמא הוא דכתבי ליה סהדי לאודועי דקנו מיניה על ההוא מידי ועלה הוא דאמרינן סתם קנין לכתיבה עומד דכיון דקנו מיניה על ההוא מידי ואיגמירא לההיא הקנאה בההוא [קנין] אית להו רשותא לסהדי למכתב ביה שטרא למהוי ראיה בהכי ולא צריכי לאמלוכי ביה משום דסתם קנין לכתיבה עומד אבל הכא (כי) [ד]האי שטרא בעינן לאו למהוי ראיה הוא אלא למקני ביה [ב]גופיה הנהו אותיות וכיון דלמקני בגופיה דשטרא הוא דבעינן אי לא כתב ליה שטרא אכתי לא מקני בההוא קנין ואע"ג דכתבי סהדי בתר הכי שטרא בההוא קנין ההוא שטרא לא מהני מידי משום דהוה ליה שטר ראיה בעלמא בההוא קנין דקנו מיניה ולא שטר הקנאה דאשתכח דעיקר ההקנאה בההוא קנין הוה ושטרא דכתבי בתר הכי לראיה בעלמא דקנו מיניה וכיון דבההוא קנין הוא דקני ליה ולא בשטרא אכתי הוה ליה קנין מילי בעלמא ומילי במילי לא מקנין.
<h2>דף עז:</h2>
הא דתנן מכר את הקרון לא מכר את הפרדות אוקימנה בשאין אדוקין בו כלומר בשעת המכירה לא היו הפרדות אדוקין בקרון למשכו ולפיכך לא נכללו בכלל המכירה אבל אם היו אדוקין בו בשעת המכירה נכללו בכלל המכירה.
הא דתנן מכר את הצמד לא מכר את הבקר דיקי בגמרא היכי דאמי אי דקרו לצמד [צמד] ולבקר בקר וכול' ואוקימנה לא צריכה דקרו ליה לצמד צמד ולבקר בקר ואיכא נמי דקרו ליה לצמד בקר ר' יהודה סבר הדמים מודיעין ורבנן סברי אין הדמים ראיה והילכתא כרבנן דקימא לן יחיד ורבים הלכה כרבים. ונקיטינן מינה דהיכא דקרו אינשי לצמד בקר ולבקר צמד דכולי עלמא כוליה זבין ליה עד דמיתי האיך ראיה דחד מיניהו בלחוד הוא דזבין. והיכא דקרו לצמד צמד ולבקר בקר אע"ג דאיכא מיעוט דקרו ליה נמי לצמד בקר ולבקר צמד אמרינן צמד זבין ליה בקר לא זבין ליה עד דמיתי האיך ראיה דכוליה זבין ליה מיהו אית ליה למיתבע ליה בדין אונאה. ומסתברא לן דהני מילי בשאין הבקר אדוקין בצמד אבל אם היו הבקר אדוקין בצמד אמרינן כוליה זבין ליה דילפינן ליה מקרון ופרדות.
<h2>דף עח.</h2>
המוכר את החמור לא מכר את כליו נחום המדי אומ' מכר את כליו וכול'. ולית הילכתא כנחום המדי דהא אוקימנה בשיטה. אמ' עולא מחלוקת בשק ודסיקיא וכומני דתנא קמא סבר חמור לרכיבה עומד והני כלי משא נינהו הילכך אינן מכורין ונחום המדי סבר למשאוי קאי ומכורין אבל אוכף ומרדעת דברי הכל מכורין ומדלא פלוג בין עודן עליו בין לשאין עודן עליו שמעינן דלא שנא הכי ולא שנא הכי מכורין. ואיבעיא לן שק ודסיקיא וכומני דאיפליגו בהן נחום המדי ורבנן בעודן עליו מחלוקת אבל בשאין עודן עליו מודה להו נחום המדי לרבנן דאין מכורין או דילמא בשאין עודן עליו מחלוקת אבל בעודן עליו מודו ליה רבנן לנחום המדי דמכורין תא שמע ובזמן שאמ' הוא וכל מה שעליו הרי כולן מכורין אי אמרת בשלמא בעודן עליו ואפילו הכי קאמרי רבנן (ודאי) [דאין] מכורין הא מני רבנן היא ומשום הכי טעמא הא דאמ' ליה הוא וכל מה שעליו הא לא אמ' ליה ואע"ג דאיתניהו עליה אינן מכורין אלא אי אמרת בשאין עליו מחלוקת אבל בעודן עליו דברי הכל מכורין הא מני ודחינן לעולם בשאין עודן עליו מחלוקת וכול' ולא איפשיטא הילכך בין בעודן עליו בין בשאין עודן עליו אינן מכורין והמוציא מחבירו עליו הראיה. נקטינן השתא דאוכף ומרדעת לעולם מכורין בין בעודן עליו בין אין עודן עליו ושק ודסיקיא וכומני לעולם אין מכורין בין בעודן עליו בין אין עודן עליו.
<h2>דף עט.</h2>
תנן התם כל הראוי למזבח ולא לבדק הבית וכו'. שובך מלא יונים. שהם ראויין לקרבן עני וכיון שהן ראויין למזבח חל עליהן קדושת הגוף אין ראויין לבדק הבית. לבדק הבית ולא למזבח כגון אילן נשוי פירות ושדה מלאה עשבים שאינן ראויין למזבח וכגון בור מלא מים נמי שאינו ראוי למזבח לפי שניסוך המים אינו [בא] אלא ממי השילוח אבל ראויין למוכרן ולהוציא דמיהן לבדק הבית. לא למזבח ולא לבדק הבית. כגון אשפה מלאה זבל שאע"פ שאפשר למוכרו לאותו זבל ולהוציא דמיו לבדק הבית אפילו הכי כיון שיש בו בזיון גם לבדק הבית אינו ראוי דהוה ליה כמחיר כלב שיש בו בזיון. מועלין בהן ובמה שבתוכן ואפילו אשפה מלאה זבל נמי דלא חזיא לא למזבח ולא לבדק הבית מועלין בה ובמה שבתוכה לפי שראויה היא לבדק הבית וקדושה חלה עליה ומשום דרך בזיון הוא שאין מוציאין דמים ואפילו לבדק הבית וכיון דמכל מקום קדושה חלה עליה מועלין בה ובמה שבתוכה כבדק הבית. ויש לפרש הראוי לבדק הבית דלאו על הדמים הוא אלא על הגוף כיון דגופן לא חזו לבדק הבית אינו ראוי לבדק הבית קרינא ביה [וכיון שכן ליכא הכא מה שהוא ראוי לבדק הבית אלא בור מלא מים בלבד דחזי למילש בי' סיד לבנין לחזק בו בדק הבית] אבל אילן נשוי פירות ושדה מלאה עשבים דגופן לא חזו לבדק הבית אע"ג דדמיהן חזו לבדק הבית [אינו ראוי לבדק הבית קרינא בי'] והאי דלא קתני נמי בבא רביעאה כל הראוי למזבח ולבדק הבית [משום דליכא מידי דראוי למזבח ולבדק הבית] דכיון דראוי למזבח חלה עליו קדושת הגוף ולא חזי לבדק הבית כלל [דהא למזבח עומד].
<h2>דף פ.</h2>
[הלוקח פירות שובך מחבירו מפריח בריכה ראשונה. כלומר מניח עם האימהות בריכה הראשונה שהן בני האימהות כדי שיתישב השובך שאם אינו מניח להן כלום פורחות האימהות ונמצא השובך חרב. ורמינן עלה והא תניא מפריח בריכה ראשונה ושנייה ותרצינן לה לא קשיא הא בה הא באימה. פיר' כגון שהיה בזה השובך שתי זוגות הזוג האחד אימהות והזוג האחר בניהם ולקח ממנו פירות שתי זוגות אילו שנמצא צריך להניח לכל זוג משתי זוגות אילו במה שתיצטוית לפי שלא לקח אלא פירותיהן ואין לו רשות להבריחן הילכך הא דקתני מניח בריכה ראשונה ושנייה באותו הזוג שהן בנים הוא דצריך להניח שתי בריכות להצטוות בהן שאם אינו מניח לו שתי בריכות אינו מצטוות ופורח ובורח ואין לו רשות להבריחן לפי שלא קנה אלא פירותיהן אבל לאבד גופן אין לו רשות. והאידך תאני מניח בריכה ראשונה בלבד באותו הזוג שהן אימהות הוא שכיון שיש עמה זה הזוג האחר שהן בניה די לה בריכה אחת]. נמצא שצריך להניח בזה השובך שיש בו שתי זוגות ג' בריכות בריכה אחת לזוג אחת שהן האמהות ושתי בריכות לזוג הא' שהן הבנים וליכא בין תנא דמתני' לתנא דברייתא פלוגתא דתנא דמתני' שנה מה שצריך להניח לזוג הא' שהן אמהות ולא הזכיר מה שצריך להניח לזוג השני שהם הבנים ותנא דברייתא שנה מה שצריך להניח לזוג האחד שהם בנים ולא הזכיר מה שצריך להניח לזוג השני שהם אמהות וליכא בינייהו חלוקה.
פירות כוורת נוטל שלשה נחילין ומסרס. פירש הלוקח מחבירו פירות כוורת שהן בני הדבורים נוטל שלשה נחילין כמו שאתה אומר שלשה (הראשונים) [בריכות] הן הנקראין אל אטרא"ד ומסרס אחר כך כדי שלא יעסקו בלידה ויעסקו בעשיית הדבש.
חלות דבש מניח שתי חלות. כלומר הלוקח דבש הכוורת מחבירו אינו נוטל הדבש כולו שאם נוטל הדבש כולו בורחין ונמצא כוורת בטלה אלא נוטל הדבש כולו ומניח להן ממנו ב' חלות כדי שיאכלו אותן כל (החורף) [זמן] שמתעסקין בלידה ואינן עושין דבש כמו שאמרנו למעלה.
זתים לקוץ מניח שתי גרופיות. שהן שתי ארכובות כדי שיחליף לפי שלא מכר לו אלא עצים אבל אילן לא מכר לו הילכך צריך הוא לשייר בו בכדי שיחליף לבעל האילן שאם לא הניח כלום אינו מחליף כלום ונמצא שהפסיד בעל האילן אילנו והוא לא מכר אלא עצים בלבד אבל אילן לא מכר ולפיכך צריך להניח שתי גרופיות בכדי שיהא מחליף.
ואקשינן מאי שנא האי זוגא דאימהות דסאגי בבריכה אחת משום דמצטותא אהך זוג אחרינא דאינון בניה ואהאי בריכה דשבקי לה לדידה הך זוגא דבנים נמי תיסגי לה בבריכה אחת ותצטוה עליה ואאימה ופרקינן אימא אבנתא מצטותא ברתא אאימא לא מצטותא.
אמרי במערבא משמיה דר' יוסי בר חנינא לא חרדל מסרסן אלא כשאוכלין את החרדל מתוך שפיהן חד מן החרדל חוזרין ואוכלין אותו הדבש שיש בכוורת. וכיון שכלה להן הדבש חוזרין ומתעסקין בעשיית הדבש לפי שדרכן של הדבורים כשיש בכוורת דבש אינן עוסקין בעשיית דבש אלא בלידה הן עסוקין וכשכלה להן אותו דבש יוצאין ורועין בחוץ ועושין דבש וממלאין הכוורת מן הדבש ובא בעל הכוורת ונוטל אותו ומניח בה להן מעט שתים חלות או יותר כדי שיאכלו אותו ולא יברחו וחוזרין הדבורים ומתעסקין בלידה באותן הנקיקין שנטל מהן הדבש בעל הכוורת עד שיכלה להם אותן הדבש [שבאותן שתי חלות] וכשכלה חוזרות ועושות דבש ועל זה שנינו הלוקח פירות כוורת שהן הבנים נוטל שלשה נחילין ומסרס כלומר מאכילן חרדל כדי (שיאחד) [שיכאב] להן פיהן וחוזרין ואוכלין אותו הדבש שיש באותן שתי חלו(נו)ת שהניח להן בעל הכוורת וכשכלה להן אותו הדבש אינן מתעסקין בלידה [אלא] מתעסקין בעשיית דבש וממלאין את הכוורת כולו דבש ונוטל אותו בעל הכוורת. רבי יוחנן אמר ג' נחילין נוטל מהן בסירוס. כלומר נוטל נחיל ומניח נחיל לבעל הכוורת ונוטל נחיל ומניח נחיל (לבעל הכוורת) עד שיש(ת)למו לו ג' נחילין ואין לו רשות [ליקח] יותר על ג' נחילין לפי שאין דרכם לעשות בשנה א' יותר מג' נחילין. במתניתא תנא נוטל ג' נחילין זה אחר זה ואחר כך נוטל א' ומניח א'. נמצא פירש משנתינו על האי מתניתא הכי נוטל שלשה נחילין ואח"כ מסרס כלומר ואח"כ נוטל בסרוסין.
לאותן שתי חלות. שהן מוקצות לאכילת הדבורים הוא שאין תורת אוכל עליהן שהרי לאכילת הדבורים הן עומדות ואוכל בהמה אינו מקבל טומאה לפי שאינו קרוי אוכל כדתניא בסיפרא [פרשת שמיני פרק י"א] וכשאתה אומר אוכלי בהמה טהורין טמאת מקצת וטהרת מקצת אבל שאר הדבש שבכוורת אע"פ שלא נטלו עדיין הא חשיב עליהן דסתמו לנטלו הוא וכאילו נטלו דמי ותורת אוכל עליו.
<h2>דף פ:</h2>
שזב על גבי קשקשין. שכיון שאין אדם יכול ליטלן מהן יצאו מתורת אוכל.
תנו רבנן הלוקח אילן מחבירו לקוץ מגביה מן הקרקע טפח וקוצץ בתולת השקמה שהוא עדיין קטן צריך להניח שלשה טפחים שאם הניח פחות מיכן מפסיד ואינו מחליף סדן השקמה שהוא גדול מניח שני טפחים שכיון שהוא גדול די לו בשני טפחים בלבד לפי שהוא מחליף בשני טפחים ואינו מפסיד. בקנים ובגפנים מן הפקק ולמעלה שהיא הארכובה שבקנים ושבגפנים. בדקלים ובארזים חופר ומשרש לפי שאין גזען מחליף.
מעם הארץ ודאי קשה לה שלשה טפחים ודאי מעלי לה משלשה טפחים ולמטה לאו מקשה קשי לה ולאו עלויי מעלי לה גבי שביעית עבדינן לחומרא ולא שבקי ליה למעבד דלמא אתי למעבד מאי דמעלי לה. ויש כאן לשאול אמאי סגי ליה למעלה במגביה עשרה טפחים דלא קשי ולא מעלי ולמטה לא שבקינן ליה למעבד אלא מאי דקשי שהוא עם הארץ אבל בשני טפחים דלא קשי ולא מעלי לא סגי ליה. ויש להשיב דלמעלה מעשרה טפחים לא מסתייא דלא מעלי אלא מקשה נמי קשה ומש"ה נמי שרי.
<h2>דף פא.</h2>
הקונה שני אילנות בתוך של חבירו הרי זה לא קנה קרקע ר' מאיר אומ' קנה קרקע הגדילו לא ישפה. פיר' אתאן לתנא קמא דכיון דאין לו לבעל האילן קרקע אם הגדילו ענפיו אין לו לבעל הקרקע בכך הפסד וכיון דאין לו בהן הפסד אינו יכול לקוצצן מפני שיש לו לבעל האילן להינאות באילן בכל מיני הנאותיו עד שייבש אבל אם קנה שלשה כיון שיש לו קרקע תחתיהן וביניהן וחוצה להן כמלוא אורה וסלו אם הגדילו יש לו לבעל הקרקע לקוצצן ולהעמידן על מה שהיו בשעת הלקיחה שאם יניח אותן שיגדילו נמצא מפסיד בעל הקרקע מקרקע שלו בכדי אותן גידולין. תנן התם הקונה שני אילנות בתוך של חבירו מביא ואינו קורא. פיר' שכיון שאין לו קרקע אינו יכול לומר מן האדמה אשר נתת לי ר' מאיר אומ' מביא וקורא.
העולה מן הגזע שלו מן השרשין לבעל הקרקע. פיר' הבדין העולין מסדנו של אילן של בעל האילן אבל הבדין העולין משרשי האילן שהן כקרקע של בעל הקרקע מפני שיכול לומר לו אני לא מכרתי לך אלא האילן עצמו אבל מה שעולין מן השרשין מתחת הקרקע קרקע שלי היא שהצמיחתן.
<h2>דף פא:</h2>
בשלמא תרומה יהיב לה לכהן ומעשר עני לכהן עני אלא מעשר ראשון דלוי הוא. ואם תאמר ומעשר שני מאי עביד ליה. י"ל דההיא נמי אפשר דפריק להו חוץ לירושלים ואכלי להו כהנים.
<h2>דף פב.</h2>
עד שתהא לקיחה והבאה כא' והא ליכא. הכא נמי משגר להו בהדי שליח דשליח פטור הוא מן הקריאה דהא לא מצי למימר מן האדמה אשר נתת לי. ואפילו מת השליח במקצת הדרך והביאם בעל הקרקע פטור מן הקריאה דבעינן לקיחה והבאה כאחד וליכא דהא מקצת ההבאה ביד השליח ומקצתו בידו.
כל שרואה פני חמה זהו גזע. כלומר כל הבדין העולין (משרשו) [מסדנו] של אילן הרואה פני חמה ואינו תחת הקרקע זהו העולה מן הגזע וכל בדים שעולים מן השרשים שתחת הקרקע ואינו רואה פני חמה זו העולה מן השרשים והבד עצמה העולה מן השרשים גזע נקרא שהרי כשעולה רואה פני חמה הוא ואלו מכר אותו ועלה ממנו אחר עולה מן הגזע היה נקרא.
ואקשינן וליחוש דילמא מסקא ארעא שרטון. כלומר שמא יעלה עפר בין בדין אילו העולין מסדנו של אילן ובין האילן ומתישן הדבר עד שמתרחקין הבדין מן האילן ארבע אמות והעפר ביניהן ונראין שלשה אילנות ואומר לו הלוקח למוכר תלת זבינת לי ואית לי קרקע. אלא אמ' ר' יוחנן יקוץ. כלומר הא דקתאני העולה מן הגזע של בעל האילנות לא שביק להו התם אלא דקאיץ להו ושקיל להו לעצים דידהו וכן אמ' רב נחמן יקוץ.
אמר רב נחמן נקטינן דקל אין לו גזע. כלומר מי שקנה דקל לקוצצו אין לו גזע. סבר רב זביד למימר אין לו גזע לבעל הקרקע. פירש הבדין העולין מן השרשין שהן עצמן נקראין גזעין שהן בשאר אילנות לבעל הקרקע הכא בדקל אין לו לבעל הקרקע מאי טעמא כיון דתניא [לעיל פ' ע"ב] בדקלים חופר למטה ומשרש לפי שאין גזעו מחליף מעיקרא בעת המכירה אסוחי מסח דעתיה דמוכר מיניה דמימר אמר השתא אתי בעל הדקל וחפר ומשרש להו לשרשין ויבשו להו הני גזעין דנפקו מינייהו וכיון דמסח דעתיה מינייהו כי מזבין ליה לדקל מזבין להו נמי להני גזעין בהדיה הלכך כי קייץ ליה הלוקח לדקל קייץ להו נמי להנהו גזעין דנפקי מינייהו דהא דידיה נינהו.
מתקיף לה ר"פ והא קונה שני אילנות נמי דלכי יבשי לחפור ולשרש קיימי. דכי תנן מניח שתי גרופיות ה"מ היכא דמכרן לקיץ אבל היכא דמכר האילנות גופייהו שלא לקצצן כי יבשו לחפור ולשרש קיימי שהרי לא שייר המוכר לעצמו באילנות וא"נ לא יבשי וקא תבע ליה מוכר ללוקח למעקרינהו משום דהא לית להו קרקע ואי עקר להו לגמרי עקר להו כדאמרינן לעיל מצי אמר ליה עקור אילנך שקול וזיל דמשמע דכי עקר ליה כוליה עקר ליה עם שרשין דיליה כי היכי דליטע ליה בדוכתא אחרינא דהא אילן זבין ולא עצים ואפילו הכי קתני שהגזעין היוצאין מן השרשין של בעל הקרקע הן ולא אמרינן אסוחי מסח דעתיה מינייהו.
אלא אמר רב פפא הכי קאמר רב נחמן מי שקנה דקל אחד שלא לקוצצו אין לו גזע לבעל האילן [כלומר אפילו יוצא מן הגזע הרואה פני חמה] לפי שאין [צמחי בדין] מעלה גזע (מצדו) [מסדנו] של אילן כדי שיהא של בעל האילן אלא מן השרשין שהוא של בעל הקרקע. ואקשינן ולרב זביד קשיא מתני' דתנן הקונה שני אילנות בתוך של חבירו וכו' עד העולה מן השרשין לבעל הקרקע דאותיב רב פפא עליה מיניה ופריק מתני' לאו דזבינהו ניהליה להני אילנות לגמרי אלא דזבינהו ניהליה לאכול פירותיהן חמש שנים דלאו לחפור ולשרש קיימי דהא לחמש שנים בלחוד הוא דזבינהו ניהליה דכי מלא להו חמש שנים שביק להו לבעל הבית ונפיק אבל היכא דזבינהו ניהליה לגמרי כיון דלכי יבשי אי נמי כי קא תבע ליה למעקרינהו לחפור ולשרש קיימי אסוחי מסח דעתיה מוכר מהנהו גזעים היוצאין מן השרשין. ויש לפרש הא דאמרינן מתני' דזבין להו לחמש שנין כגון דאתני לוקח דלישבקינהו מוכר להנהו אילנות בקרקע ולא לתבעיה למעקרינהו עד משלם חמש שנין דכי משהי להו התם חמש שנין אפשר דצמח בשרשין דידהו בכל הנך חמש שנין גזעין והוה לבעל הקרקע ולא מסח דעתיה מינייהו.
הרי זה קנה תחתיהן וביניהן. (כלומר) [כולו] קנין גמור וקנה חוצה להן כמלא אורה וסלו להשתמש בהן בשעה שאורה האילנות בלבד. מתקיף לה ר' אלעזר השתא דרך אין לו כו'. פי' נהי תחתיהן וביניהן יש לו משום דג' יש להם קרקע וה"ל מכלל קרקען אלא חוצה להן כמלא אורה וסלו שאינו מכלל קרקען אלא להשתמש בהן בשעה שאורה את האילנות בלבד השתא דרך אין לו דאין לו בכך הפסד שהרי הוא זורע את הדרך אורה וסלו שאינו יכול לזרעו ויש עליו בכך הפסד מבעיא.
<h2>דף פב:</h2>
אימור דאמר ר"ע כו'. היכא דלית ליה פסידא כגון דרך שאין לו בכך הפסד שהרי הוא זורע את הדרך היכא דאיכא פסידא שאם הגדילו קנה הלוקח מן הקרקע כנגד מה שהגדילו ונמצא שמפסיד המוכר מן הקרקע כנגד הענפים שהגדילו מי אמר ר"ע בכי הא מוכר בעין יפה מוכר ואין לו לקצצן מי לא מודה ר"ע באילן הנוטה לשדה חברו כו' ה"נ כיון דקנה ג' יש להם קרקע נמצא כשדה אחרת וכשמגדילין בתוך שדה מוכר דינו כדין אילן נוטה לתוך שדה חברו.
אמר ליה תניתוה מי שיש לו גנה לפנים מגנתו של חברו נכנס בשעה שהוא רוצה ויוצא בשעה שהוא רוצה ואין מכניס לתוכה תגרין והחיצון זורע את הדרך. אלמא כיון שאין לפנימי בו אלא הלוך בלבד אבל גוף הקרקע מכל מקום של חיצון הוא החיצון זורעו ה"נ כיון שאין לו ללוקח באותו מלא אורה וסלו אלא תשמיש בלבד שיעשה בו בשעה שאורה את האילנות אבל מקום גופו של מוכר הוא שהרי אין לו לבעל האילנות גוף הקרקע אלא מה שתחת האילנות וביניהן לבד אם כן המוכר זורען כמו שזורע את הדרך א"ל אביי מי דמי התם בדרך כשזורע החיצון אף על פנימי אין בכך הפסד לפי שאין לו שם אלא הילוך בלבד והזרעים אינם מפסידים עליו בהלוך כלום שהרי אין מכניס לתוכה תגרין כדי שידחקו באותן זרעים אבל מקום אורה וסלו אם זורע אותם המוכר יש לו ללוקח הפסד בכך שכשנושרין הפירות מן האילנות מיטנפי באותן זרעים וכיון דמוכר בעין יפה מוכר אין מניחין אותו לעשות מה שיש בו הפסד על הלוקח. הא לא דמיא אלא לסיפא דמתניתין דתנן נתן לו את הדרך מן הצד מדעת שניהם נכנס בשעה שרוצה ויוצא בשעה שרוצה ומכניס לתוכה תגרין וזה וזה אינן רשאין לזרעה אלמא כיון דאיכא עליה דפנימי הפסד בזריעתו משום דמרחקי תגרין בהו יש לו לעכב על החיצון לזרעו ה"נ כיון דאית ליה ללוקח הפסד בזריעתן משום דמרחקי תגרין בהו יש לו לעכב עליו מלזרעו ונמצא שאין א' מהן רשאי לזרעו הלוקח לפי שאין גופו שלו ואין לו בו אלא תשמיש בלבד והמוכר מפני שמפסיד על הלוקח את הפירות שנושרין על אותו מקום.
מארבע אמות ועד שמונה. פירש שאם היה ביניהן פחות מארבע אמות אינן חיין וכעצים דמו ואין להן קרקע ואם יהיה ביניהן יותר משמנה מפוזרין הן ולא מצטרפי כדי שיקראו שדה אילן ויהיה להן קרקע אלא כל אחד ואחד מהן בפני עצמו הוא ואינו מצטרף עם חבירו והוה ליה כקונה אילן אחד בשדה חבירו שאין לו קרקע.
רבא אמר רב נחמן אמר שמואל משמונה אמות עד שש עשרה אמה. פירש עד ולא עד בכלל שאם היה ביניהן פחות מי"ו אמה מצטרפין זה עם זה ויש להן קרקע ואם יש ביניהן שש עשרה אמה אינן מצטרפין.
<h2>דף פג.</h2>
אמר רבא הלכתא מארבע אמות עד שש עשרה אמה. שאם לא היה ביניהן אלא פחות מארבע אמות רצופין הן וכעצים דמו ואין להם ואם היה ביניהן שש עשרה אמה מפוזרין הן ואין להם קרקע ומארבע אמות עד שש עשרה היא שמצטרפין זה לזה ויש להם קרקע. וקשיא לן אהא דפסק רבא די"ו אמה מפוזרין הוה ולא מצטרפין אהדדי הא דתנן [בפ"ק דשביעית מ"ב] ג' אילנות נטועין לתוך בית סאה הרי אלו מצטרפין וחורשין כל בית סאה בשבילן עד ראש השנה דהא התם כי חשבת להו בהברתא משכחת לה דמטי להו לכל חד מינייהו תלתין ותרין אמין דהוה להו לכל חד מינייהו י"ו אמה לכל רוח כאילן דעולא [בלא יחפור כ"ו ע"ב] ואפילו הכי חורשין כל בית סאה בשבילן משום דמצטרפי אהדדי ושדה אילן מיקרי והכא קא פסיק רבא שאם היה בין אילן לאילן י"ו אמה דמטי לכל חד מינייהו שמונה אמה מפוזרין הוה ולא מצטרפי. ותשובתך דלא דמי דאילו התם לענין שביעית במשיכת השרשין בקרקע הדבר תלוי וכיון שהן נמשכין ויונקים עד שש עשרה אמה לכל רוח כדמבורר בפרק לא יחפור מצטרפי אהדדי ונמצאת אותה חרישה שחורש כל בית סאה שהנאתה לאותן אילנות דאין בו מקום שאין מגיע מחרישתו הנאה להן (ואפילו) [אבל] לענין כלאים במראית העין הדבר תלוי ולא בהליכת השרשין בקרקע ויניקתן כדמבורר בגמרא בכולה דוכתא הלכך אם היה ביניהן שש עשרה אמה אינן מצטרפין למראית העין ומותר להביא זרע לשם וכיון שאין מצטרפין למראית העין להכי קא פסיק רבא לענין לוקח נמי דמפוזרין הוה ולית להו קרקע דלא איכפת לן בהאי מילתא במשיכת השרשין ויניקתן מן הקרקע שהרי הנוטע אילן סמוך לשדה חבירו לא הצריכוהו להרחיק אלא ד' אמות בלבד ואע"ג דאזלי שרשין וינקי משדה חבירו כדתנן בפרק לא יחפור לא יטע אדם אילן סמוך לשדה חבירו אלא אם כן הרחיק ממנו ארבע אמות היו שרשין יוצאין לתוך שדה חבירו קוצץ ויורד שלא יעכב המחרישה וכו' וכיון דלענין בני מצרא לא איכפת לן ביניקת השרשין שעל מנת כן הנחיל יהושע את הארץ לישראל לענין לוקח נמי לא איכפת לן ביניקת השרשין אלא במראית העין וכיון שיש ביניהן שש עשרה אמה מפוזרין הוה ולית להו קרקע.
בעי רבי ירמיה כשהוא מודד ממקום קצר הוא מודד או ממקום וכו'. פי' הדבר ידוע שהאילנות רחבין הן בעיקרן למטה וקצרין והולכין למעלה וכשמודד ממקום הרחב נמצא שמשכיר בקרקע כל מה שמעדיף הרחב על הקצר. ולפיכך שאל רבי ירמיה כשהוא מודד אמות אלו שיש בין אילן לאילן ממקום קצר הוא מודד או ממקום רחב הוא מודד וכו' ופשוט הוא.
בעי רבי ירמיה מכר לו שלשה בדי אילן מהו. האי בעיית רבי ירמיה כתבנה בה מעיקרא פירושא דלא דייק והשתא מעיינא ביה ופרישנא הכי בעי רבי ירמיה מכר לו שלשה בדי אילן מהו פירש כגון שהיו שלשה בדין יוצאין מאילן אחד ובין כל א' מהן לחבירו מארבע אמות ועד שש עשרה ומכר שלשה בדין אלו והניח האילן לפניו מאי מי אמרינן כיון שהבדין מכר והן שלשה מכונסין כשלשה אילנות דמי ויש להן קרקע או דילמא כיון דעיקריהן מן האילן הוא והרי הוא נראה הנך שלשה בדין כאילן אחד דמו ולית להו קרקע. ופשט רב גביהה מבי כתיל מהא דתנן המבריך שלשה גפנים ועיקריהן נראין רבי אליעזר בר צדוק אומר אם יש ביניהן מד' אמות ועד ח' מצטרפין פירש אם יש בין השלשה עיקרין מארבע אמות ועד שמנה אע"פ שהבדין המוברכין כבר נתרחקו זה מזה [מצטרפים] באותם הבריכה כולהו בתר עיקרייהו שדינן להו וכיון דעיקרייהו הכי הן מקורבין זה לזה אית להו קרקע אלמא כיון דעקריהון נראין בתר עקריהון שדינן להו [ה"נ כיון דעיקר ג' בדין אלו מאילן אחד הם והרי הוא נראה בתר האילן שדינן להו ואילן אחד הם חשובין] ולית להו קרקע.
<h2>דף פג:</h2>
בעי רב אשי בור מהו שתפסיק בין אילן לאילן אמת המים מהו ריכבא דדיקלי מהו. וכולהו בעיי דרב אשי עלו בתיקו.
כחצובא. שהן משולשין כזה \raster(85-,85-)="Z594" מתקיף לה רב המנונא בשלמא למאן דאמר דאפילו כשורה יש להן קרקע אע"ג דמזדרע בינתייהו דטעמא דמילתא כיון דהוה ג' אילנות חשובין יש להן קרקע אבל תלתא (היכי) [היגי] אינן חשובין ואין להן קרקע. אבל למאן דאמר כחצובא אין כשורה לא אלמא טעמא דמילתא דאית להו קרקע משום דכיון דכחצובא נינהו לא מזדרע לבעל השדה בההוא קרקע דאיכא בינייהו כי היכי דלשייריה המוכר לנפשיה. אלא מעתה זבין ליה תלת היני רומיתא דקיימא כחצובא דלא מזדרע נמי בינתייהו הכי נמי דאית להו קרקע אמר ליה הנך לא חשיבי כלומר כיון דלא חשיבי לאו למשבקינהו התם זבנינהו כי היכי דתסמוך דעתיה למוכר לסלוקי נפשיה מההיא קרקע דאיכא בינייהו משום דלא לזדרע ליה בינתייהו אלא גופייהו היא דזבנינהו ניהליה למעקרינהו מהתם ולמעבד בהו מאי דבעי ומשום הכי לית להו קרקע אבל אילנות דחשיבי למשבקינהו התם הוא דזבנינהו וכחציבא דלא מזרע ליה מוכר בינתייהו אית להו קרקע דמסליק ליה מוכר נפשיה מיניה כשורה דמזרע ליה בינתיים לית להו קרקע דלא מסליק ליה מוכר נפשיה מיניה.
אמר רב חסדא מכר לו שוה חמש בשש והוקר ועמד על שמונה מי נתאנה בשעת לקיחה לוקח הלכך אם רצה לוקח לחזור בו ולבטל המקח חוזר בו אבל המוכר אינו יכול לבטל המקח ולומר לו ללוקח כיון דאוניתך המקח בטל היה והאי דאוקיר ברשותי אוקיר משום דאמר ליה לוקח אי לאו אוניתן מעיקרא לא מצית הדרת בך ואע"ג דיקרא בתר הכי דכי יקרא ברשותי יקרא השתא דאוניתן מצית הדרת בך.
<h2>דף פד.</h2>
ותנא תונא יפות ונמצאו רעות לוקח יכול לחזור בו ולא מוכר אלמא מי שהוטל עליו הוא שיכול לחזור בו [ולבטל המקח שהוא המתאנה אבל המוכר שהוא המאנה אינו יכול לחזור בו ולומר כיון דאוניתך הרי המקח בטל מעיקרו משום דאמ' לי' לוקח האונאה עלי דידי היא ואנא מחילנא על ההיא אונאה ולא בעינא למהדר ולבטל המקח וכן אם מכר לו שוה שש בחמש על זה הדרך].
ואוקמה רבינו הרב ז"ל להא דרב חסדא אליבא דמאן דאמר מי שהוטל עליו ידו על העליונה אם רצה לקיים המקח מקיים ואומר לו תן לי מה שאוניתני ואם רצה לבטל אותה מבטל ואף על פי שאין באונאה יתר על שתות וכבר פסק רבא [ב"מ נ' ע"ב] הלכתא שתות קנה ומחזיר אונאה ואין אחד מהם יכול לבטל המקח מיהו ילפינן מהא דרב חסדא דהא דאמרינן יתר על שתות בטל מקח המתאנה הוא שידו על(יו) העליונה בכך אם ירצה לבטל המקח ואם אינו רוצה לבטל אותו אלא לקיים המקח ולמחול האונאה מוחל והרשות בידו ואין המאנה יכול לומר כיון דאוניתך ביתר משתות המקח בטל מעיקרו משום דאמר ליה לוקח אנא מחילנא על ההיא אונאה ולא בעינא לבטולי המקח. ודחינן ממאי ודילמא הא דרב חסדא תרווייהו מצי הדרי בהו. כלומר ודילמא לעולם אימא לך דהיכא דהויא אונאה בדמים תרוייהו מצו הדרי בהו בין המאנה בין המתאנה דכיון דאית בה אונאה בכדי ביטול מקח לרב חסדא כדאית ליה ולרבה כדאית ליה איגלאי מילתא דמקח בטל הוה מעיקרא וכמאן דלא הוה ליה האי מקח כלל דמי ומתני' היינו טעמא דאין המאנה יכול לחזור בו ולבטל המקח משום דרע רע יאמר הקונה ואוזל לו אז יתהלל פי' ההונאה לא היתה בדמים כלל שכשמכר לו על דעת שהן יפות מכר והדמים שנתן לו דמי (יפות) [רעות] היו הלכך כשנמצאו שהן רעות אין כאן אונאה [בדמים] כלל ולא הטעה אותו אלא לפי שאמר לו פירות אלו שאני מוכר לך יפות הן ונמצאו רעות (וכיון) [וכן] שמכר לו על דעת שהן (יפות) [רעות] ונמצאות (רעות) [יפות] הדמים שנתן לו דמי יפות הן שנמצא שלא היה בדמים אונאה כלל ולא היה הטעות אלא במה שמכר על דעת שהן (יפות) [רעות] ונמצאו (רעות) [יפות]. והיינו טעמא דהאי דחייתא דשאני בין דין אונאה בדמים לטעות שבין רעות ויפות לפי שטעות הדמים יש לומר ששניהם טעו בדבר וכל אחד מהן היה סבור שזה שוויו ונמצא המקח טעות מעיקרו בין זה לזה אבל טעות שבין יפות לרעות כיון שדרך העולם לגנות הלוקח את המקח ואע"פ שהוא יודע שהוא יפה כדכתיב [משלי כ'] רע רע יאמר הקונה וגו' וממילא שמעת שגם המוכר דרכו לשבח המקח ואע"פ שהוא יודע שהוא רע לפיכך המתאנה הוא שיכול לחזור בו ולא המאנה שאם מכר יפות ונמצאו רעות הלוקח הוא שיכול לחזור בו שהוא ודאי טעה וחשב שהן יפות שכיון שדרכו לומר רע רע אע"פ שהן יפות ואמר עכשיו שהן רעות בוודאי טעה אבל המוכר יש לומר שיודע היה שהן רעות וזה שאמר יפות לפי שדרך העולם הוא לשבח המוכר את מקחו אע"פ שהוא יודע שהוא רע ואם מכר לו רעות ונמצאו יפות המוכר הוא שיכול לחזור בו שהרי ודאי טעה שכיון שדרכו לשבח את המקח ואמר עכשיו שהן רעות בוודאי טעה וסבר שהן רעות אבל הלוקח אינו יכול לחזור בו לפי שיש לומר שיודע היה שהן יפות וזה שאמר שהן רעות לפי שדרך העולם הוא לגנות הלוקח את המקח אע"פ שהוא יודע שהוא יפה. זהו פירוש הנכון ואותו פירוש שכתבתי קודם לכן אין לסמוך עליו. והאי מימרא כולה בדרך דיחוי בעלמא היא אבל לעולם בין אונאת דמים ביתר משתות בין אונאת רע ויפה המתאנה יכול לחזור בו ולבטל המקח ולא המאנה כרב חסדא.
שחממתית ונמצאת לבנה. פיר' שחממתית אדומה והוא מלשון חמה והינו דאמ' רב פפא שמע מינה האי שימשא סומקתא היא.
<h2>דף פד:</h2>
המוכר פירות לחבירו משך ולא מדד קנה מדד ולא משך לא קנה וכו' אמר רב אסי א"ר יוחנן מדד והניח על גבי סימטא. פירש מדד המוכר במדתו אי נמי הסרסור במדת המוכר והניח על גבי סימטא כלומר והניח הפירות עצמן בקרקע על גבי סימטא קנה הלוקח דכיון דסימטא רשותא דתרווייהו הוא נעשה כמי שהניחן ברשות הלוקח ואינו צריך משיכה ודוקא בשהערה הפירות מן המדה שלו ונתנן על גבי קרקע בסימטא הוא שקנה לוקח אבל אם לא הערה הפירות מן המדה אלא הניח המדה כשהיא מלאה באותן פירות על גבי סימטא לא קני דהוה ליה כליו של מוכר וקיימא לן דכליו של מוכר אפילו ברשות לוקח לא קנה וכל שכן בסימטא וזה שהוצרכנו להעמיד הא דרב אסי אמר רבי יוחנן במדת המוכר לפי שאילו היתה המדה של סרסור הא קיימא לן דמשנתמלאה המדה ללוקח ואע"פ שהפירות עדיין במדה ולא הערה אותן על גבי סימטא ואילו היתה של לוקח הא אמרינן דראשון ראשון קנה ואע"פ שעדיין לא נתמלאת המדה. וכל שכן שלא יהא צריך שיערה אותן מן המדה על גבי סימטא כדתניא ארבע מדות במוכרין וכו' והוצרכנו להעמידו בשהיה המודד או המוכר או הסרסור לפי שאילו היה הלוקח המודד משעה שהגביה(ה) המדה מלאה הפירות קנה אותן באותה הגבהה אע"פ שהיא מדה של מוכר ולא היה צריך להניח אותן על גבי סימטא.
א"ל ר' זירא לר' אסי שמא לא שמע רבי אלא במודד לתוך קופתו של לוקח. דכליו של לוקח קנה לו בסימטא א"ל דמי האי מרבנן כדלא גמרי אינשי שמעתא מודד לתוך קופתו מימרא בעי.
קבלה מיניה או לא קבלה מיניה. כלומר קבלה מיניה דרב אסי ר' זירא להא דקאמר משמיה דרבי יוחנן דהיכא דמדד ונתן על גבי קרקע בסימטא או לא קבלה מיניה. ואסיקנא דלא קבלה מיניה דאמרינן הכי נמי מסתברא דבמודד לתוך קופתו של לוקח הוא דקאמר רבי יוחנן דקנה בסימטא דאמר רבי יעקב אמר רבי יוחנן מדד והניח על גבי סימטא לא קנה קשיין אהדדי כלומר קשיא הא דאמר רבי יעקב משמיה דרבי יוחנן אהא דאמר רב אסי אמר ר' יוחנן אלא לאו שמע מינה כאן במודד על גבי קרקע לא קנה כאן במודד לתוך קופתו של לוקח קנה והא דרב אסי אמר רבי יוחנן דמודד והניח על גבי סימטא קנה במודד לתוך קופתו הוא דמשמע ולא דייק ליה למימרא מיניה כדאמר ליה ר' זירא ואותבינן עליה דרב אסי דאמר משמיה דרבי יוחנן מודד והניח על גבי קרקע בסימטא קנה מהא דתנן מדד ולא משך לא קנה. פירש מדד מוכר או הסרסור ולא משך הלוקח לא קנה מאי לאו בסימטא אפילו מדד והניח על גבי קרקע לא קנה ודחינן לא ברה"ר לפי שברשות הרבים אין לאחד מהן בו רשות אבל בסימטא קנה וכו'. והאי מימרא דחיא בעלמא היא וליכא למסמך עלה אלא אהאי דאמרינן לעיל כאן במודד לתוך קופתו קנה כאן במודד על גבי קרקע לא קנה הוא דסמכינן והכי מסקנא דשמעתא מדאמר דכליו של לוקח קונה לו בסימטא ואי סלקא דעתך מדד והניח על גבי קרקע בסימטא קנה כדאמר רב אסי למה לי כליו של לוקח בלאו הכי נמי הא אמרת הניח על גבי קרקע קנה אלא לאו שמע מינה דבמודד לתוך קופתו הוא דקנה כדאמרינן לעיל אבל מדד והניח על גבי סימטא לא קנה בקרקע הוא דמתוקמא ודאמרינן לא ברשות הרבים דחיא בעלמא הוא ולא סמכינן עליה וכיון דמתני' בסימטא היא לא משכחת לה אלא במדה דמוכר וקא מדד לה המוכר או הסרסור כמו שאמרנו לעיל דאי במדה דלוקח הוה ליה כליו של לוקח בסימטא וקיימא לן דכליו של לוקח בסימטא קנה ולא בעי משיכה. כדתניא ואם היה מדה של אחד מהם כלומר של לוקח קנה בחצר שהיא של שניהם ובמדת סרסור נמי לא מתוקמא דהא קיימא לן דמדת סרסור אם נתמלא המדה ללוקח כדתניא ארבע מדות במודדין וכו' עד במה דברים אמורים במדה שאינה של שניהם שהיא מדת סרסור ותנן נמי במוכר יין ושמן לחבירו עד שלא נתמלאת המדה למוכר משנתמלאת המדה ללוקח ואוקימנא במדת סרסור אלמא מדת סרסור כיון דנתמלאת קני הלוקח בסימטא ואע"ג דלא משך הלכך לא מיתוקמא אלא במדה דמוכר בדקא מדד ליה המוכר או הסרסור כדבררינן ומשום הכי מדד ולא משך לא קנה.
<h2>דף פה.</h2>
רב ושמואל דאמרי תרווייהו כליו של אדם קונים בכ"מ חוץ מרה"ר. ומוקים לה לקמן בדאמר ליה זיל קני כלומר יקנו כליך וכיון (שנעשה ללוקח) [שעשה המקח] בכליו כאילו נעשה ברשותו חוץ מרשות הרבים לפי שאין לו רשות להניח שם כליו.
ר' יוחנן וריש לקיש דאמרי תרווייהו אפילו ברשות הרבים אמר רב פפא ולא פליגי האי דקאמרי רב ושמואל חוץ מרשות הרבים רשות הרבים הוא שאין לו בו רשות כדי להניח שם כליו והאי דאמרינן רבי יוחנן וריש לקיש דאמרי תרווייהו ואפילו ברשות הרבים לאו ברשות הרבים ממש הוא אלא סימטא אבל רשות הרבים ממש דכ"ע כליו של לוקח אינו קונה בו.
ואותבינן עלייהו דרב ושמואל דאמרי כליו של לוקח קונה לו בכל מקום חוץ מרשות הרבים דאינו קונה ועלייהו דרבי יוחנן ור"ל נמי ואליבא דרב פפא דאמר דכולי עלמא כליו של לוקח ברה"ר לא קנה מהא דתניא ארבע מדות במוכרין עד שלא נתמלאה המדה למוכר משנתמלאה המדה ללוקח בד"א במדה שאינה של שניהם פירש כגון שהיתה המדה של סרסור אבל אם היתה המדה של א' מהן פירש של לוקח ראשון ראשון קנה ברה"ר ובחצר שאינו של שניהם. פירש והוא דאיכא שנתות במדה וכדבעינן למימר לקמן [פ"ו ע"ב] אבל ברשות מוכר לא קנה עד שיגביהנה או עד שיוציאנה מרשותו ברשות לוקח כיון שקיבל עליו מוכר קנה לוקח ברשות הלה המופקדין אצלו שאינו לא למוכר ולא ללוקח לא קנה עד שיגביהנה או עד שיוציאנה מרשותו פירש מפני שאין לו רשות להניח כליו בחצרו של חבירו. קתני מיהא אבל אם היתה מדה של א' מהן שהוא הלוקח ראשון ראשון קונה ברשות הרבים ובחצר שאינה של שניהם מאי לאו ברשות הרבים ממש אלמא כליו של לוקח ברשות הרבים קנה. ופריק לא סימטא ואמאי קרי לה רשות הרבים לפי שאינה רשות היחיד ואקשינן והא דומיא דחצר שאינה רשות של שניהם קתני מה התם דלית ליה רשותא לאנוחי ביה כלל הכא נמי דלית ליה רשותא לאנוחי ביה כלל דהוא רשות הרבים ומהדרינן לא מאי חצר שאינה של שניהם נמי דאינה מיוחדת לחד מינייהו כלומר דאינה מיוחדת לא' משניהם אלא לתרווייהו הוא דאית ליה לכל חד וחד מינייהו רשותא לאנוחי בה משום הכי קנה לוקח אבל חצר שאינה של שניהם ממש אלא לאדם אחר שאין לאחד מהן רשות בה וכן רשות הרבים שאין לא' מהן בה רשות כליו של לוקח אינו קונה שם כלום לפי שאין לו רשות להניח שם כליו. וא"ת היכי סליקא אדעתין מעיקרא דהאי חצר שאינה של שניהם דקתני חצר של אדם אחר היא אלמא כליו של לוקח ברשות שאינה של שניהם אלא לאדם א' קניא והא בהדיא ברשות הלה המופקדין אצלו לא קני עד שיגביהנה או עד שיוציאנה מרשותו אלמא כליו של לוקח ברשות שאינה של שניהם אלא לאדם אחר לא קניא. לא דמי רשות שאינה של שניהם אלא לאדם אחר לרשות הלה המופקדין אצלו דאילו רשות שאינה של שניהם אלא לאדם אחר לית ליה לחד מינייהו רשות לא למוכר ולא ללוקח ומשום הכי סלקא אדעתין דכליו של לוקח קניא ביה דהא לית בהא רשותא למוכר אבל רשות הלה המופקדין אצלו וכיון שהשאיל בעל חצר מקום למוכר להניח שם פקדונו נמצא אותו מקום קנוי למוכר וכרשותו דמי ומש"ה לא קנה עד שיגביהנה או עד שיוציאנה מרשותו תדע דהא גבי רשות מוכר קתני לה אלמא דינה כדין [רשות] מוכר.
<h2>דף פה:</h2>
בעא מיניה רב ששת מרב הונא כליו של לוקח ברשות מוכר. כגון פסק ונתן לתוך המדה של לוקח או מדד המוכר במדה שלו ושפכן לכליו של לוקח והבית של מוכר הוא קנה לוקח כאילו נתן לתוך רשותו כיון דהוי בכליו או לא קנה לוקח דרשות עיקר והכלי בטל הוא לגבי הרשות ולהכי בעי [אי] קנה לוקח ואע"ג דברה"ר לא קני כליו דלוקח משום דאין לו רשות להניחו שם קבעי ברשות מוכר כיון דברשות מדד שם מקני ליה [מקום] כליו. [קנה או לא קנה]. פי' קנה לוקח או לא (אגירסת הרי"ף קאי דלא גריס לוקח) אמר ליה תניתוה זרק לה גיטה לתוך חיקה או לתוך קלתה הרי זו מגורשת אע"ג דקלתה ברשות דבעל קא מנחה קניא ליה לגט דאית בה אלמא [כליו] של לוקח ברשות מוכר קנה לוקח.
אמר ליה רב נחמן מאי טעמא קא פשטת ליה מההוא דמחו לה מאה עוכלי בעוכלא דאמר רב יהודה אמר שמואל והוא שהיתה קלתה תלויה בה אבל אם היתה קלתה בקרקע שהוא חצרו של בעל אינה מגורשת דכליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה לוקח.
רב אדא בר אהבה אמר וכו' רב משרשיא אמר כגון שהיה בעלה מוכר קלתות. פי' וקנתה ממנו קלתה וקנאתו בהגבהה והוי ליה כליה והניחוה לפנינו בקרקע שהוא חצר של בעל דבההיא הנאה דקא זבנא ליה מיניה לא קפיד עלה בהנחת אותה קלתא בחצרו והוי כמו שהשאילה מקום הקלתא דה"ל כליו של לוקח ברשות לוקח ומש"ה כי זריק ליה לגט לתוך קלתה קנתה הגט ונתגרשה אבל אם לא קנתה זו הקלתה מבעלה אינה מגורשת דה"ל כליו דלוקח ברשות דמוכר דלא קנה לוקח. אלא פשוט ליה מהא דקתני ברשות מוכר לא קנה לוקח עד שיגביהנה או עד שיוציאנה מרשותו מאי לאו בכליו דלוקח אלמא כליו דלוקח ברשות מוכר לא קנה לוקח ופריק לא בכליו דמוכר אבל כליו דלוקח קונה אפילו ברשות מוכר. ואם תאמר אם כן אמאי קתני רישא ברשות הרבים ובחצר שאינה של שניהם דמשמע דקאי נמי על הא דאמרינן אם היתה מדה של אחד מהן ראשון ראשון קנה ברשות הרבים הוא דאמרינן ולא במקום אחר הא בעינן מימר דכליו דלוקח קונה אפילו ברשות המוכר. ויש לומר דלא קאי כי אם ארישא דקתני משנתמלאה המדה ללוקח דקאי במדת סרסור ומדת סרסור כי נתמלאה לא הוי כמדה דלוקח ממש ולא קני כי אם ברשות הרבים ולא ברשות מוכר. א"נ דקאי נמי אאם היתה מדה של אחד מהם ושאני שאר כלי דלוקח ממדה דלוקח. וצריך עיון אי בכליו דמוכר אמאי נקיט ברשות מוכר אפילו ברשות הרבים ובחצר שאינה של שניהם לא קני עד שיגביהנה או עד שיוציאנה מרשותו אלא דעדיפא מיניה אקשי ליה. ודייקינן מדרישא בכליו דמוכר סיפא נמי בכליו דמוכר. כלומר כיון דקא מוקמת לה להאי דקתני רישא ברשות מוכר לא קנה עד שיגביהנה או עד שיוציאנה מרשותו בכליו דמוכר ממילא שמעת דסיפא נמי דקתני ברשות הלוקח כיון שקיבל עליו מוכר קנה לוקח דבכליו דמוכר הוא ואי בכליו דמוכר הוא אמאי קנה לוקח. כלומר אי אמרת בשלמא דהא דקתני רישא ברשות מוכר לא קנה לוקח עד שיגביהנה וכו' בכליו של לוקח הוא אלמא כליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה לוקח דשמעת מינה דבתר חצר אזלינן ולא בתר כלי וכל שכן בכלי דמוכר היינו דקתני סיפא ברשות לוקח כיון שקיבל עליו מוכר קני לוקח משום דחצר וכלי תרווייהו דלוקח נינהו ואפילו הוה ליה כליו דמוכר נמי כיון דחצר דלוקח ניהו בתר חצר אזלינן ולא בתר כלי אלא אי אמרת דרישא דקתני ברשות מוכר לא קנה לוקח עד שיגביהנה וכו' בכליו דמוכר הוא אבל כליו של לוקח ברשות מוכר קני לוקח אלמא בתר כלי אזלינן ולא בתר חצר אמאי קתני סיפא ברשות לוקח כיון שקיבל עליו מוכר קנה לוקח ואע"ג דבכליו דמוכר הוא והא אמרת דבתר כליו אזלינן ולא איכפת לן בחצר וכיון דהכא כליו של מוכר הוא דהא אוקימנא לרישא וסיפא בכליו דמוכר אמאי קנה לוקח. ופריק סיפא אתאן לכליו של לוקח אבל כליו של מוכר ברשות לוקח לא קנה לוקח דבתר כליו אזלינן ולא בתר חצר וכו'.
ומאי פסקא סתמא דמילתא בי' מוכר וכו' והיינו שני מדות מד' מדות של מוכרין דהכי קאמר ברשות מוכר לעולם לא קנה לוקח כי אם בהגבהה משום דדרכו למכור שם בכליו דמוכר. אבל בכליו דלוקח או במדת סרסור בעת מלאת המדה קנה כמו ברישא בסימטא ומכל מקום ד' מדות חשיב להו. וברשות לוקח לעולם קנה שהרי נתונין בכליו דלוקח ופשוט הוא.
אמר רבא ת"ש משך חמריו ופועליו והכניסן לתוך ביתו בין פסק עד שלא מדד בין מדד עד שלא פסק שניהן יכולין לחזור בהן. פירש כגון שמדדן החמר מעל גבי החמור ולא הורידן לקרקע שאילו מדדן בעל הבית אם פסק עד שלא מדד אין שניהם יכולין לחזור בהן לפי שכיון שמדדן בעל הבית הרי הגביהן באותה מדידה וקנאן בהגבהה הלכך הא דקתני בין פסק עד שלא מדד בין מדד עד שלא פסק שניהם יכולין לחזור בהן אי איפשר להעמידה אלא בשמדדן החמר ולפיכך לא קנה בעל הבית שהרי לא הגביה ולא משך ולא הורידן לקרקע כדי שתקנה לו חצירו ואשמעינן דמשיכת אדם טעין לא מהניא עד שימשך הפירות עצמן שהרי לא פירקן כדקתני סיפא פירקן.
<h2>דף פו.</h2>
פירקן. פירש בין החמר בין בעה"ב המוכר או הלוקח (קודם שפסק דמים דלא קנאם במשיכה) ונתנן בקרקע שהיא חצר של בעל הבית. פסק עד שלא מדד אין שניהם יכולין לחזור בהן. שהרי קנתה לו חצירו ונעשה ברשותו (דמדידה לא מעכבא דגלוי מילתא בעלמא הוא ולא דמי לכור בשלשים דיכול לחזור אפילו בסאה אחרונה דמדידת כל הכור מעכבא ליה ולא קניא רשותיה דהתם כל הכור זבין ליה כאחד. ואית דמפרש פירקן והכניסן וכו' היינו משיכה והאי דקתני פסק עד שלא מדד קנה מוקמי לה בפסק קודם שפירקן וקנה במשיכה שאחר פסק ולא נהירא דא"כ היכי יליף מיניה דכליו של מוכר לא מעכב קנייה דרשות לוקח דילמא האי דקנה לוקח לאו משום קניי' רשותו הוא אלא משום משיכה).
מדד עד שלא פסק שניהן יכולין לחזור בהן. (דלא סמכא דעתיה) פירש דלא מהניא משיכה והגבהה וכל מיני ההקנאה אלא לאחר פסיקת הדמים. (ושמעינן מהני מילי דאע"ג דכליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה אבל משיכה או ההגבהה אפילו קיימי בכליו דמוכר קנה מדקתני ברשות מוכר לא קנה עד שיגביהנה או עד שיוציאנה מרשותו ואוקימנא בי מוכר מאני דמוכר שכיחי ואפילו הכי קני בהגבהה אע"ג דהוה סלקא דעתיה דכליו של לוקח ברשות מוכר קנה דבתר כלי אזלינן דסמכא דעתיה דמוכר ולוקח) כדבעינן למימר לקמן אבל אם לא פסק אע"ג דמשך והגביה או נעשו בחצירו כיון שיכול המוכר לומר לו איני מוכר לך אלא בכך וכך וכן גם הלוקח יכול לומר איני לוקח ממך אלא בכך וכך עדיין לא קנה הלוקח כלום ולפיכך אע"פ שפירקן והכניסן לתוך ביתו ונעשו ברשותו של לוקח אם פסק עד שלא מדד קנה שהרי קנתה חצירו ואם מדד עד שלא פסק עדיין לא קנה הלוקח כלום ואע"פ שהן בחצרו. קתני מיהא פירקן והכניסן לתוך ביתו פסק עד שלא מדד אין שניהן יכולין לחזור בהן ואע"פ שהן עדיין בכליו דמוכר ומדכליו דמוכר ברשות לוקח קנה לוקח אלמא בתר חצר אזלינן ולא בתר כלי כליו דלוקח נמי ברשות מוכר לא קנה לוקח דבתר חצר אזלינן וחצר דמוכר הוא ולא איכפת לן בכלי. אמר רב נחמן בששפכן. כלומר לעולם אימא לך בתר כלי אזלינן וכליו דלוקח ברשות מוכר קנה לוקח ולא איכפת לן בחצר וכליו דמוכר ברשות לוקח לא קנה לוקח ולא איכפת לן בחצר והאי דקתני פירקן והכניסן לתוך ביתו קנה לוקח לאו בכליו דמוכר הכניסן אלא שפכן מן הכלים בתוך חצרו של לוקח איקפד רבא מידי שפכן קתני פירקן קתני.
אלא אמר מר בריה דרב אשי במסבלי דתומי. דליתנהו בכלים אלא קשורין הן בחבלים בלבד ומשום הכי כשפירקן והכניסן לתוך ביתו דלוקח קנה לוקח שהרי אינן בכלים דמוכר.
אמר ליה הונא בריה דמר זוטרא לרב אשי מכדי פירקן קתני. פירש כלומר כיון שפירקן והכניסן לחצרו דלוקח תיקני ליה חצרו ואמאי פליג בין פסק עד שלא מדד למדד עד שלא פסק א"ל פסק סמכא דעתיה דמוכר וגמר ומקני ליה בהכנסתו לחצרו לא פסק לא סמכא דעתיה דמוכר ולא גמר ומקני ליה ומשום הכי לא מהניא הכנסתו לחצירו כלום דהא לא גמר ומקני ליה. ושמעינן מיהא דמשיכה והגבהה ומסירה וכולהו אנפי דהקנאה לא מהניאן ולא קני להו לוקח אלא בפסק עד שלא עשאן אבל אם לא פסק ואמר לו הריני מוכרן לך והגביהן או הכניסם לחצרו עדיין לא סמכא דעתיה דמוכר ולא מקני ליה ללוקח מידי. ומסתברא לן דהני מילי במידי דאין דמיו קצובין אבל מידי דדמיו קצובים אינו צריך פסקא ואע"ג דקא תבע השתא טפי לאו כל כמיניה דאמרינן האי מיהדר קא הדר ביה הילכך כיון דמשך או הגביה או עבדינהו לחד מאנפי הקנאה אע"ג שלא פסק בדמים קני ליה הלוקח ויהיב ליה דמים כמה דשוו. הדין סברא דילן. אבל רבינו הרב זצ"ל לא היה סבירא ליה הכי אלא אפילו בדברים שדמיה קצובין נמי פסק אין לא פסק לא דכיון דלא פסק לא סמכא דעתיה ואכתי אית למוכר למתבע ביה טפי ממאי דשוי.
אמר ליה רבינא לרב אשי תא שמע דרב ושמואל דאמרי תרווייהו כליו של אדם קונה לו בכל מקום לאתויי מאי לאו לאתויי רשות מוכר אלמא כליו של לוקח ברשות מוכר קנה לוקח. ומהדרינן שאני התם דא"ל זיל קני כלומר בדאמר ליה זיל קני בקנין דכיון דאמר ליה הכין הוה ליה כמאן דאקני ליה מקום בחצרו למהוי ביה ההוא כלי והוה ליה ככליו של לוקח ברשות לוקח אבל אי לא א"ל הכי איכא למימר דלא קני. וסלקא שמעתא בהכי דהיכא דאמר זיל קני ודאי קני ליה כליו של לוקח ברשות מוכר אבל היכא דלא אמר ליה הכין לא אפשיטא מילתא אי קנה אי לא קנה ובכמה דוכתי אמרינן בגמרא שמע מינה כליו של לוקח ברשות מוכר קנה לוקח ודחינן לה דאלמא מילתא ספיקתא היא ואכתי לא אפשיטא אי קנה אי לא קנה וכיון שכן לחומרא עבדינן עליה דלוקח ולא קני. מיהו אית לן מיהא דרב משרשיא בריה דרבי אמי דאמר כגון שהיה בעלה מוכר קלתות דכי אמרינן כליו של לוקח ברשות מוכר קנה לוקח היכא דאמר ליה זיל קני והיכא דלא אמר ליה זיל קני לא הני מילי היכא דאתי ליה כלי מעלמא אבל היכא דזבניה לוקח לההוא כלי מיניה דמוכר ואגביה דקנייה בההיא הגבהה והדר אנחיה ברשותיה קני ליה ההוא כלי כל מאי דמנח ביה דכיון דזבניה מיניה לא קפיד עליה לאנוחיה ברשותיה וכמי שהשאילו מקומו דמי והוה ליה כליו של לוקח ברשות לוקח. ודוקא היכא דאגביה לוקח לההוא כלי והדר אנחיה דקנייה בההיא הגבהה והוי ליה כליו הוא דאמרינן דכיון דזבניה מיניה לא קפיד עליה מוכר לאנוחי ברשותיה והוי ליה כליו של לוקח ברשות לוקח אבל אי לא אגביה אכתי כליו של מוכר היא ברשו' מוכר והוה ליה כמקח עצמו דכיון דלא אגביה לא קני ליה. ואם תאמר אי הכי נמי לימא כיון דזבניה מיניה לא קפיד עליה מוכר למשבקיה ברשותיה וכמאן דאשייליה מקומו דמי והוה ליה כמאן דאיתיה ברשותיה דלוקח דלא צריך מידי כדתניא ברשות לוקח כיון שקבל עליו מוכר קנה לוקח כי אמרי' כיון דזבניה מיניה לא קפיד עליה למשבקיה ברשותיה ה"מ היכא דקנייה בהגבהה או במידי אחרינא מקמי דלישבקיה ברשותא דמוכר אבל בלא"ה אכתי כליו דמוכר הוא דהא לא קנה ליה לוקח מקמי הכין כי היכי דלישייליה ההיא מקום דמנח ביה והיינו דתניא ברשו' מוכר לא קנה עד שיגביהנה או עד שיוציאנה מרשותו. אשתכח השתא דמחוורתא דדינא בהאי עניינא דכליו של לוקח בסימטא ובחצר שהיא של שניהם קני דהא אית ליה רשותא ללוקח לאנוחי ביה ההוא כלי. ברשות הרבים ובחצר שאינו של שניהם אלא דאדם אחר כיון דלית ליה רשותא לאנוחי ביה ההוא כלי לא קני מידי עד שיגביהנה או עד שיוציאנה מרשותו. ברשות מוכר אי אמר ליה זיל קני [ברשותי] קני דכמאן דמקני ליה מקום בחצירו למהוה ביה ההוא כלי דמי ואי לא לא קני עד שיגביהנה או עד שיוציאנה מרשותו. ולענין כליו של מוכר ברשות לוקח הא ודאי בתר כלי אזלינן ולא קני דהא אוקמי רב נחמן בר יצחק להא דתניא פירקן והכניסן לתוך ביתו פסק עד שלא מדד אין שניהם יכולין לחזור בהן בששפכן ומר בר רב אשי אוקמה במסבלי דתומי דליתנהו בכלי דשמעת מינה (ד)הא איתנהו בכליו דמוכר לא קני וליכא למפשט מינה דכליו דלוקח ברשות מוכר דבתר כלי אזלינן וקני דהא דרב נחמן בר יצחק דאוקמה להאי ברייתא בששפכן ומר בר רב אשי דאוקמה במסבלי דתומי בדרך איפשר. ויש לומר הא דאוקמי' בהכי דכיון דלוקח מוציא הוא מיד המוכר כל כמה דאיפשר לשנויי כי היכי דתיקם ליה המקח בידי דמוכר משנינן הילכך לענין כליו של מוכר ברשות לוקח אמרינן דילמא בתר כלי אזלינן ואוקמינן לה להאי ברייתא בששפכן כרב נחמן בר יצחק אי נמי במסבלי דתומי כמר בר רב אשי ולענין כליו של לוקח ברשות מוכר אמרינן דילמא בתר חצר אזלינן ומוקמינן להא דרב ושמואל דאמרי תרוייהו כליו של אדם קונה לו בכל מקום ואפי' ברשות מוכר בדאמר ליה זיל קני הא לא אמר ליה לא קני. תדע דהא לבתר דאוקמא רב נחמן בר יצחק להאי ברייתא בששפכן ומר [בר] רב אשי במסבלי דתומי קא אתינן למפשט מהא דרב ושמואל דכליו של לוקח ברשות מוכר קנה ודחינן לה ואמרינן התם דאמר ליה זיל קני אלמא האי אוקמתא דרב נחמן בר יצחק ודמר בר רב אשי ליכא למפשט מינה לכליו של לוקח ברשות מוכר דקני אלא אכתי איכא למימר דלא קני.
תנן התם בקידושין בפרק האשה נקנית נכסים שיש להם אחריות. שקיימים לעולם. נקנין בכסף ובשטר ובחזקה ושאין להן אחריות אין נקנין אלא במשיכה. בסורא מתנו לה להא שמעתא משמיה דרב חסדא בפומבדיתא מתנו לה משמיה דרבא ואמרי לה משמיה דרב כהנא לא שנו שנכסים שאין להם אחריות נקנין במשיכה אלא בדברים שאין דרכן להגביה כלומר דברים גדולים שאין [אדם] יכול להגביהן אבל דברים קטנים וקלים שדרכן להגביה בהגבהה אין במשיכה לא. יתיב אביי וקאמר ליה להאי שמעתא. איתיביה רב אדא בר מתנה לאביי הגונב כיס בשבת חייב. פירש חייב לשלם תשלומי כפל שכבר נתחייב בגנבתו קודם שיבא איסור שבת פירש לפי שמשעה שהגביה הגניב' בחצר קנאה ונתחייב בה ובכפילה ובאיסור שבת לא נתחייב עד שהוציאה לחוץ.
היה מגרר ויוצא מגרר ויוצא פטור שהרי איסור שבת ואיסור גניבה באין כאחת. פירש כיון דקיי"ל דמשיכה ברשות בעלים אינה קונה כדתניא ברשות מוכר לא קנה עד שיגביהנה או שיוציאנה מרשותו נמצא זה שגרר הכיס שלא קנאו בגרירתו כשהיה ברשות בעלים אלא עד שהוציאו לחוץ ומשעה שהוציא לחוץ קנאו בגרירתו דשויא לה משיכה חוץ מרשות הבעלים ולפיכך פטור מלשלם שהרי בשעה שנתחייב באיסור גניבה שהוא שעת הוצאתו לכיס מרשות בעלים באותה שעה עצמה נתחייב באיסור שבת ונמצא איסור שבת ואיסור גניבה באין כאחת אלמא בשעה שיצא הכיס מרשות בעלים קנאו הגנב בגרירתו. ואי דדברים שדרכן להגביה אין נקנין אלא בהגבהה אבל במשיכה לא הכא אמאי קנאו הגנב להאי כיס בגרירה והא כיס מדברים שדרכן להגביה הוא שהרי ברקנין הוא ואיפשר להגביהו אמר ליה במותנא קא אמינא.
במידי דצריך למותנא. פירש אבל כלומר האי כיס אינו כיס קטן אלא גדול הוא הכיס שאי אפשר להגביהו וצריך הוא לגוררו בחבל ולפיכך קנאו במשיכה. ואם תאמר והא קיימא לן דמשיכה ברשות הרבים אינה קונה וכיון שכן איסור שבת איכא איסור גניבה ליכא הא אוקימנא בפ' אלו נערות [כתובות ל"א ע"ב] בצידי רה"ר ור' אליעזר הוא דאמר צידי רשות הרבים כרשות הרבים דמי אלמא איסור שבת איכא דהא כרשות הרבים דמי איסור גניבה נמי איכא דכי אמרינן משיכה ברשות הרבים לא קניא הני מילי ברשות הרבים עצמה דלהילוך עבידא ולית ליה רשותא לאנוחי ביה מידי אבל צידי רשות הרבים משיכה נמי קניא בה. ולרב אחא דאוקמה התם כגון ששלשל ידו למטה משלשה וקבלה לא צריך לאוקמיה במידי דצריך מותנא דהא להאי אוקמתא דיליה בהגבהה הוא דקניא ולא במשיכה הילכך האי פירוקא דאמרינן הכא במידי דצריך מותנא אליבא דמאן דאוקמה התם בצידי רשות הרבים הוא ולאו אליבא דמאן דאוקמה כגון ששלשל ידו למטה משלשה וקבלה.
<h2>דף פו:</h2>
תא שמע המוכר פירות לחבירו משך ולא מדד קנה והא פירות דבני הגבהה נינהו וקא קני להו במשיכה. ופריק הכא במאי עסקינן בשליפי רברבי שאין יכול להגביהן. ואקשינן אי הכי אימא סיפא הלוקח פשתן מחבירו לא קנה עד שיטלטלנו ממקום למקום ואמאי לא קני ליה במשיכה אטו פשתן לאו בשליפי רברבי עביד. ופריק שאני פשתן דמשתמיט. כלומר אף על גב דעביד בשליפי רברבי איפשר דמשמטינהו חדא חדא ומגבינהו וה"ל מדברים שדרכן להגביה. ואיכא מרבוותא דפירש ביה הכי שאני פשתן דמשתמי' כלו' אם ימשכנו על הארץ מתנתק ומתפרק לפי' אמר בטלטול לפי שאין דרכו לימשך. והאי פירושא לא דייק משום דאיכא לאקשויי עליה אטו היכא דאין דרכה במשיכה נעביד הגבהה קאמרי' כי היכי דנימא שאני פשתן דאין דרכו לימשך היכא דאפשר בהגבהה לא תסגי ליה במשיכה הוא דקאמרינן וכיון שכן הא דאמרינן שאני פשתן דמשתמיט לאו למימרא דלא אפשר במשיכה הוא אלא למימרא דאפשר בהגבהה הוא דכיון דאפשר בהגבהה אף על גב דאפשר ביה נמי משיכה בהגבהה אין במשיכה לא. וכי היכי דדיינינן גבי פשתן הכי נמי דיינינן לכל מידי דאיפשר למשמטיה ומעביד ביה הגבהה ולא מיבדר אארעא אף על גב דאיתיה בשליפי רברבי דלא איפשר למיגבינהו כיון דאפשר למישמטינהו חדא חדא אי נמי תרתי תרתי ועביד ביה הגבהה לא מקני אלא בהגבהה אבל ודאי מידי דכי משמיט להו מיבדרי אארע' כגון פירי כיון דשליפי רברבי נינהו דלא אפשר למיגבהינהו כחדא מיקנו במשיכה דהוה ליה מדברים שאין דרכן להגביה כללא דמילתא כל מידי דצריך ליה למעבדינהו במנא דלא אפשר לאתויינהו כדאיתיה אלא עד דעביד להו בשליפי כגון חיטי ושערי ושאר פירי אי עבדי בשליפי רברבי דלא איפשר למיגבהינהו ולא למשמטינהו מקנו במשיכה וכל מידי דלא בעי כלי ואפשר לאתויינהו כדאיתנהו בלא שליפי כגון פשתן ושיראין ומיני מצעות ומאי דדמי להון אף על גב דעבדינהו בשליפי רברבי כיון דאיפשר למשמטינהו ולמגבינהו חדא חדא או תרתי תרתי לא מקני אלא בהגבהה.
אמר ליה רבינא לרב אשי תא שמע בהמה גסה נקנית במשיכ' והדקה בהגבהה וחכמים אומרי' בהמה דקה במשיכה והא בהמה דקה דבת הגבהה היא וקנה לה במשיכה. ופריק שאני בהמה דמסרכא. כלומר סורכת ברגליה על נושאה ולפיכך נקנית במשיכה דהוה ליה דברים שאין דרכן להגביה. ומסקנא דשמעתא בקידושין כמאן דתני וחכמים אומרים זו וזו נקנית במשיכה וכן הילכתא. וכיון שכן לית לן מאי דקני במסירה אלא ספינה בלחוד וכל מאי דדמי לה מסותא דבתי ברשות הרבים או תיבה גדולה וחבית גדולה ברשות הרבים דאינן בת הגבהה ואינן יכולין להמשיך עד שמתקבצין להן בני אדם וגוררין אותן כגון הני לחוד הוא דמקניין במסירה ברשות הרבים אבל שאר מילי אי מידי דבר הגבהה היא בהגבהה ולא מהניא בה מסירה ולא משיכה אי מידי דלאו בר הגבהה הוא במשיכה ואי קיימא ברשות הרבים דלא מהניא בה משיכה לא קני עד דמשיך לה מרשות הרבים לסימטא והכין קאמר רבינו הרב זצ"ל.
רב ושמואל דאמרי תרוייהו כור בשלשים אני מוכר לך יכול לחזור בו ואפילו בסאה אחרונה. דכיון דכור אמר ליה הוה ליה כוליה כור כחד גופא ולא קני ליה עד דמשיך ליה לכוליה וכי לא משיך ליה כוליה כמאן דלא משיך ליה מידי דמי ולא קני אפילו הנך סאין דמשך.
כור בשלשים סאה בסלע אני מוכר לך ראשון ראשון קנה. דכיון דאמר ליה סאה בסלע כל סאה וסאה בפני עצמה היא חשוב' ומאי דמשיך מינייהו קני ליה.
ת"ש ואם היה מדה של אחד מהן. פי' שהוא הלוקח ראשון ראשון קנה ואף על גב דלא נתמלאת המדה דלא איפשר לאוקמה בשנתמלאת המדה דמדקתני רישא עד שלא נתמלאת המדה למוכר משנתמלאה המדה ללוקח מכלל דסיפא דקתני בד"א במדה שאינה של שניה' אבל אם היתה מדה של אחד מהן ראשון ראשון קנה ואפי' לא נתמלאת המדה והא הכא דזבין ליה מלא המדה דדמי לכור בשלשים אני מוכר לך ואפילו הכי קנה ראשון ראשון שנתן במדה ואף על פי שלא נתמלאת המדה. ופריק כדאמר רב כהנא שנתות היו בהין שבמקדש. פי' סימנין היו בהין כמו שירטוט כדי שידע הכהן עד היכן מגיע רביעית ההין שהוא [נסכו] של כבש וכן לפר וכן לאיל הכא נמי שנתות היו במדה עד כאן לוג עד כאן תרקב עד כאן סאה פי' וכי זבין לאו מלא המדה סתם זבין ליה דהא כי אמר ליה כור בשלשים אני מוכר לך אפי' בסאה אחרונה יכול לחזור בו והני שנתות לא אלימי מהנך סאין דאמרינן אפי' לקח כ"ט סאין ונשתיירה סאה אחרונה יכול לחזור בו אלא כי זבין ליה ה"ק ליה זבנית לך הא מדה דאית בה הני סימנין כל סימן וסימן בכך [וכך] א"נ כל קב וקב בכך [וכך] דדמיא לכור בשלשים סאה בסלע אני מוכר לך ומש"ה ראשון ראשון קנה והוה ליה כל סימן וסימן אי נמי כל קב וקב זביני באנפי נפשיה והיינו (דאקניהון) [דאהניין] להו הני שנתות כי היכי דליפלגינהו בהני זביני ולאוקמי דכל סימן וסי' זביני באפי נפשיה נינהו דאי לאו שנתות ליכא לאוקמ' בהכי אלא דודאי מלא המדה זבין ליה וחד זביני ניהו כוליה.
ת"ש האומר לפועל הילך מנה זה ויהיה בידך שתעשה עמי מדינר ליום והיה יפה סלע ביום אסור. פי' משום דאגר נטר ליה הוא שהרי הקדים לו שכירות קודם שיתחיל לו לעשות דהויא לה כעין הלואה. מהיום מדינר ליום והיה יפה סלע ביום מותר. כלומר אם התחיל לעשות עמו בפעולה מאותו היום ואף על פי שהיה יפה סלע ביום מותר כיון שהתחיל לעשות עמו מאותו היום אין כאן הלואה כדי שיהיה אגר נטר ליה ואף על גב דקי"ל שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף הני מילי היכא דלא בעי משכיר למיתן ליה מתחלה הוא דלא מחייבינן ליה לשלומי אלא לבסוף אבל היכא דיהיב ליה מדעתיה מתחלה מכל מקום שכירות מיקריא ולא הלואה ואין כאן אגר נטר ליה ואי סלקא דעתך דהיכא דאמר ליה כור בל' סאה בסלע אני מוכר לך ראשון ראשון קנה מכלל דכל סאה וסאה באנפי נפשיה הוא ולא שייכא סאה בחברתה הכי נמי כיון דאמר ליה מדינר ליום כל יומא ויומא באנפי נפשיה הוא ולא שייך יומא בחבריה וכי עביד עמיה בפעולה מההוא יומא אמאי מותר נהי דיומא קמא מותר כיון דאתחיל בפעולה לית בהו אגר נטר לה אלא זלזולי בשכירות בעלמא הוא אבל מההוא יומא קמא ואילך כיון דלא שייכי בהדי יומא קמא כי יהיב ליה אגריה מקמי דליעביד בהו בהדיא הלואה הוא והוה ליה אגר נטר ליום. אמר רבא ותסברא זלזולי בשכירות מי אסור וכיון שכן (ל"ל) [א"ל] דכיון דאמר ליה מדינר ליום כל יומא ויומא באנפי נפשיה ולא שייך יומא בחבריה ודקאמרת אמאי מותר משום דאוזלי בעלמא בשכירות הוא דקא מוזיל ולאו אגר נטר ליה הוא ודמיא לההיא דתנן [ב"מ ס"ה ע"א] מרבין על השכר ואין מרבין על המכר כו' דאוקימנא לטעמא דמילתא משום דאוזולי הוא דקא מוזיל ביה בשכירות. מ"ש רישא דקתני מותר ומ"ש סיפא דקתני אסור כלומר רישא נמי אמאי אסור ומהדרינן רישא לא עביד בהדיה מההוא יומא מיחזי כאגר נטר ליה דהוה ליה כעין הלואה גביה עד דעביד בהדיה סיפא כיון דמתחיל למעבד בהדיה ליכא נטירותא כי היכי דליהוי ההוא אוזולי דקא מוזיל גביה אגר נטר ליה.
<h2>דף פז.</h2>
האי מחובר לקרקע דקתני הכא לא תימא דכקרקע דמי ומקני בכסף ובשטר ובחזקה כקרקע אלא לעולם כמטלטלי דמי דכל העומד לגדור כגדור דמי דכיון דלתלישה זבניה תורתו כתלוש ולא מקני לא בשטר ולא בחזקה אלא במאי דמקני כולהו מטלטלי והיינו דקא מתמהינן בגמרא משום דתלש כל שהוא קנה אלמא לאו כקרקע דמי דמקני בנעל גדר ופרץ כל שהוא אלא כמטלטלי דמי דהא עומד לתלישה הוא ולא מיקני אלא בהגבהה ולהכי מתמהינן משום דתלש כל שהוא קנה והרי לא הגביה אלא אותו כל שהוא בלבד. ואי קשיא לך האי דאמרינן [שבועות מ"ג ע"א] בענבים העומדים לבצור דרבנן סברי לאו כבצורות דמיין וקיימא לן כרבנן ההוא לאו למתלשינהו מסרינהו נהליה כי היכי דנהוי כתלושין אלא לנטורי בעלמא הוא דמסרינהו נהליה בהדי קרקע ומשום הכי הוה כקרקע (עד) [דהא] לאו למתלשינהו קיימא אבל הכא דזבוני זבנינהו למתלשינהו כתלושין דמי דכל העומד לגדור כגדור דמי וה"ק רבינו הרב ז"ל ומעשים בכל יום וקא מחייב בהו שבועה ודאין בהו דין אונאה כדינא דמטלטלי.
לך ויפה לי קרקע כל שהוא וקני כל מה שעליה. [והאי דקתני תלש כל שהוא קנה] לאו משום דבההיא תלישה קנה [הכל] אלא לפי שיפה לו קרקע בתלישתו ממנו דהוה ליה כמי ששכרו ליפות קרקע [באותו פשתן שבקרקע כולו] שכיון שיפה לו הקרקע קנה הפשתן בתורת שכירות. ורבינו האי גאון ז"ל כתב בספר מקח וממכר [שער י"ג] שכיון שתלש כל שהוא מן הפשתן קנה כל הפשתן שבשד' באותה תלישה משום דתלישה כל שהוא חד (גופא) [אנפא] הוא מאנפי הקנאות. וקשיא לי אהאי פירושא הא דאמרינן בדרך תמיהא משום דתלש כל שהוא קנה דאלמא תלישת כל שהוא לאו אנפא הוא מאנפי הקנאות ואם תאמר לעולם תלישת כל שהוא אנפא הוא מאנפי הקנאות מיהו עד דלא אמר ליה תלוש כל שהוא וקני לא קני והא דאתמהינן משום דתלש כל שהוא קנה משום דס"ל דלא אמר ליה מידי הוא אלא איהו תליש מדעתיה דנפשיה ולהכי קא מתרצינן בגמרא ואמרינן הכא במאי עסקינן דאמר ליה לך ויפה לי קרקע כל שהוא וקני כל מה שעליה אי הכי לך ויפה [לי] מאי עבידתייהו הכי איבעי ליה למימר הכא במאי עסקינן דאמר ליה לך ותלוש כל שהוא וקנה כל מה שעל הקרקע ומדלא אמר אלא לך ויפה לי משמע דבתורת שכירות הוא דקני ליה ולאו משום דתלישת כל שהוא אנפא מאנפי ההקנאות הוא ומכל [מקום] עדיין לא איתברר לן פירוש הלכה זו כהוגן.
וחייב להטיף לו שלש טיפין. פיר' וחייב בעל הבית שהוא המוכר להטיף לו ללוקח שלש טיפין יותר על המדה מפני שמשתייר במדה כדי אותן שלש טיפין שמוסיף לו.
הרכינ' ומיצת הרי הוא של מוכר. פי' כשמדד בע"ה שהוא המוכר ונתן לתוך כליו של לוקח והלך לו הלוקח אם הטה המוכר המדה לצד אחד ונתמצה השמן משוליה ונתקבץ למקום אחד הרי הוא של מוכר ואינו חייב להוליכו אצל הלוקח ואוקימנא משום יאוש בעלים שכיון שמדד המוכר לתוך כליו של לוקח והלך לו הלוקח בידוע שנתייאש מאותו מיצוי שיש בשולי המדה ולפיכך הרי הוא של מוכר. והחנוני חייב להטיף לו שלש טיפין פירש כשם שהבעל הבית חייב להטיף לו ללוקח שלש טיפין כך החנוני חייב להטיף לו ללוקח שלש טיפין.
המוכר יין ושמן לחברו עד שלא נתמלאת המדה למוכר וכו'. דייקינן בגמ' מדה דמאן אילימא מדה דלוקח עד שלא נתמלאת המדה למוכר מדה דלוקח הוא. וקני בסימטא וחצר דשותפין וכל שכן ברשות לוקח. מדה דמוכר הוא ולא קני אפי' ברשות לוקח דאי תימא דקני א"כ מוכחינן ממתני' דכליו דמוכר ברשות לוקח קני ולעיל לא איפשיטא.
במדת סרסור וקני בסימטא ובחצר השותפין. איכא הכא לאקשויי היכי מתמהינן עד שלא נתמלאת המדה למוכר מדה דלוקח הוא דאלמא מדה דלוקח קניא אף על פי שלא נתמלאה המדה והא אוקימנא להא דתניא ראשון ראשון קנה בדאיכא שנתות במדה אבל ליכא שנתות במדה לא קנה אלא אם נתמלאת. ויכול לתרוצי דמתני' בדאיכא שנתות מיירי דודאי מתניתין מילתא פסיקא תני וכי היכי דמשנתמלאת המדה ללוקח מיירי דאמר ליה כל סאה וסאה בסלע הכי נמי עד שלא נתמלאת המדה למוכר מיירי דאיכא שנתות ואמר ליה סאה בדינר וכל לוג ולוג בכך וכך ואפילו הכי לא קנה עד שנתמלאת המדה דהא לא פליג מתני' אלא בין נתמלאת ללא נתמלאת אבל לא שוי חילוקא בין איכא שנתות לליכא שנתות. ואם תאמר דהאי מתני' בחצר דלוקח הוא ומשום הכי אף על גב דלא נתמלאת המדה אף על גב דליכא שנתות קני דלא גרע מדה דלית בה שנתות בחצר לוקח מקרקע החצר עצמה דהא כי איתנהו בקרקע חצר דלוקח קנאן כדתניא ברשות לוקח כיון שקיבל עליו מוכר קנה לוקח הא ליכא למימר הכי דהיכא דליכ' שנתות במדה אף על גב דאיתיה בחצר דלוקח לא מהני מידי דכי אמרינן ברשות לוקח כיון שקבל עליו מוכר קנה לוקח ה"מ היכא דאיתיה לזבינא כולה בחצר דלוקח אבל אי אשתייר מיניה מקצת דליתיה בחצר דלוקח אכתי לא קני מידי דהא אמרינן כור בשלשים אני מוכר לך יכול לחזור בו אפילו בסאה אחרונה דשמע מינה אף על גב דמשכיה לוקח לרובא דזבינא או אגבהיה כיון דמשתייר מיניה מקצת דלא משכיה ולא מטא לרשותיה כמאן דלא משך מידי דמי משום דכולה זבינא כחד גופא דמי וכיון דאשתייר מיניה מקצת דלא מטא לרשותיה אפילו מאי דמטי לרשותיה לא קני והאי מדה נמי שהיא של לוקח אי לית בה שנתות כולה חד גופא היא וכמה דלא נתמלאה אף ע"ג דברשות לוקח היא אכתי לא קנה מידי דהוה ליה ככור בשלשים הילכך ליכא לאוקמה אלא במדה דאית בה שנתות בין דאיתה לההיא מדה בסימטא בין דאיתה בחצר דלוקח והוא דאמר ליה מידה זו קב בכך וכך אני מוכר דהוה ליה ככור בשלשים סאה בסלע דראשון ראשון קנה כדברירנן לעיל. ועל הכי קא מתמהינן בגמ' עד שלא נתמלאת המדה למוכר מדה דלוקח הוא.
ואוקי' במדת סרסו'. ואם תשאל וכיון דאמרת דהאי מדה מדה דאית בה שנתות הוא אי הכי במדת סרסור נמי אמאי עד שלא נתמלאת המדה למוכר תהוי מדת סרסור כמדה דלוקח מה מדה דלוקח כי אית בה שנתות ראשון ראשון קנה אף מדת סרסור נמי ראשון ראשון קנה. תירוץ לא אמרינן מדה דסרסור כמדה דלוקח דמיא וקני אלא היכא דנתמלאת המדה אבל אי לא נתמלאת המדה אף על גב דאיכא שנתות לא קני מידי דהא תניא בהדיא [פ"ה ע"א] ארבע מדות במוכרין עד שלא נתמלאת המדה למוכר משנתמלאה המדה ללוקח בד"א במדה שאינה של שניהם פירש דהיינו מדת סרסור אבל אם היתה מדה של אח' מהן דהיינו של לוקח ראשון ראשון קנה ואוקימנא [פ"ו ע"ב] בדאיכא שנתות אלמא במדת לוקח מהני שנתות ובמדת סרסור לא מהני שנתות ולא קני אלא בשנתמלא' המדה הילכך האי מדת סרסור עדיפא ממדה דמוכר וגריעא ממדה דלוקח עדיפא ממדת מוכר דאילו מדת מוכר אע"ג דנתמלאת המדה לא קנה לוקח ומדת סרסור קנה לוקח. וגריעא ממדת דלוקח דאילו מדת לוקח היכא דאית בה שנתות ראשון ראשון קנה ובמדת סרסור לא מהני בה שנתות אלא אי נתמלאת אין אי לא לא. ואם היה סרסור ביניהם ונשברה וכו' אוקימנא בסרסור עצמו. כלומר שהסרסור עצמו היה מודד ומשום הכי נשברה לסרסור ומשלם דמי היין מפני שהוא נושא שכר.
<h2>דף פז:</h2>
רבי יהודה אומר ערב שבת עם חשיכה פטור. איבעיא להו רבי יהודה ארישא קאי ולחומרא או דילמא אסיפא קאי ולקולא. פירש ארישא קאי דהרכינה ומיצת דקאמר תנא קמא הרי היא של מוכר וקאמר ליה רבי יהודה ערב שבת הוא דפטור המוכר מלהחזיר המיצויי ללוקח משום דטריד הוא הלוקח ומייאש מיניה אבל שאר ימים חייב להחזיר ונמצא שמחמיר ר' יהודה על המוכר להחזיר. או דילמא אסיפא קאי ולקולא. דקאמר תנא קמא החנוני חייב להטיף לו שלש טיפין אפילו בערב שבת ואמר לו ר"י ע"ש פטור שמיקל ר' יהודה על החנוני. ואיכא נוסחי דאית (בהו) הכי איבעיא להו ר' יהודה ארישא קאי ולקולא או אסיפא קאי ולחומרא. ושבוש הוא וליכא למסמך עלה.
מתני' השולח בנו אצל חנוני ומדד לו באיסר שמן ונתנו לתינוק ונשברה הצלוחית בידו של תינוק ואבד השמן שנתן לו החנוני באיסר חייב לשלם לו הצלוחית והשמן ר"י פוטר שעל מנת כן שלחו. דייקינן בגמרא בשלמא באיסר ושמן בהא פליגי דרבנן סברי דהאי דשדריה אבוה לחנוני לאו לשדורי בהדיה השמן הוא דשדריה אלא לאודועי לשדורי ליה השמן בהדי אחרינא ומשום הכי כי משדר ליה החנוני בהדי התינוק מחייב. ור"י סבר לשדורי ליה בהדיה שדריה ומשום הכי פטור דדמיא להאי דתנן [ב"מ צ"ח ע"ב] אמר ליה שלחה לי ביד בני ושלחה ביד בנו ומתה פטור אלא צלוחית אמאי חייב אבדה מדעת היא דהא יהבה ניהליה אבוה בודאי אסוקי מסיק אדעתיה דלמא תבר לה מקמי דנמטייה לחנוני ואפילו הכי יהבה ניהליה דהויא לה אבדה מדעת וכיון שכן אף על גב דלא תברה אלא לבתר דאמטייה לחנוני ושקלה מניה והדר אהדרה ניהליה אמאי מיחייב בדמי הצלוחית לרבנן והא אבדה מדעת היא מעיקרא דהא אדעתא דאפשר מיתברא הוא דיהבה ניהליה מעיקרא.
לימא דשמואל תנאי היא. אי קשיא לך היכי אמר לימא דשמואל תנאי היא אלמא טעמא דר' יהודה משום דלית ליה דשמואל הוא והא אמרינן דר"י סבר לשדורי בהדיה שדריה וכיון שכן דלמא לעולם אימא לך דר"י נמי כשמואל סבירא ליה והכי נמי היינו טעמא דאפשר דגבי צלוחית נמי משום דסבירא ליה לשדורי ליה בהדיה שדריה וכיון דלא אפשר לשדורי שמן בלא צלוחית בודאי לשדורי ליה בהדיה צלוחית שדריה אית לן לפרוקא דכיון דאוקי פלוגתייהו לענין שמן לאודועי שדריה ולשדורי ליה שדריה אי סלקא דעתך בצלוחית הכי נמי הוא דפליגי לשמעינן לפלוגתייהו גבי שמן ואנא ידענא דהוא הדין נמי צלוחית ומדקתני לפלוגתייהו גבי שמן וקתני לה גבי צלוחית שמע מינה ממשנה יתירה דבמלתא אחריתי הוא דפליגי בצלוחית. (הכי) [אי] נמי איכא לפרוקי כן [נהי דשדריה לשדורי ליה כי לא נטלה חנוני לבקרה מכי נטלה לבקרה ונתחייב בה לא דא"ל צלוחית דידך היא ובצלוחית דידך לא שדרית לשדורי לי שמן. ומיהו סבר בעל הבית שמן מיהא משדר לי בצלוחית דידיה באחריותיה כדי למכרן לשמן שלו הלכך גבי שמן מדעתו של בעל הבית שדריה ולא צלוחית. א"נ כיון שע"מ לבקרה שלחו לא היה סבור שיחזירנו כדי שנאמר כן].
מסכת בבא בתרא
<h2>דף פח.</h2>
הב"ע כגון שנטלה חנוני למוד בתוכה. כלומר זו הצלוחית אביו של תינוק הוא ששלחה בידו אצל החנוני למוד לו בתוכה שמן ואלו מדד לו השמן בצלוחית והיא ביד התינוק שאין נוטל אותה מידו בודאי שלא היה החנוני מתחייב כלום לפי שאבדה מדעת היא אלא הב"ע כגון שנטלה חנוני מיד התינוק למוד בתוכה ומדד בתוכה נתחייב בשמירתה כדרבה דאמר רבה הכישה נתחייב בה ור"י דפטר סבר לשדורי ליה שדריה ומן הדין פטור גם מן הצלוחית דהא לשדורי שדריה בהאי צלוחית.
גופא אמר שמואל הנוטל כלי מן האומן [לבקרו לקנותו ונאנס בידו חייב כיון דלמכרו קאי האי אומן ונטלו האי לבקרו לקנותו כמאן דקנייה דמי והוא דקייצי דמיה דאי לא קייצי דמיה לא סמכא דעתיה ואי איתניס ממילא פטור דאכתי לא קנייה ולאו ברשותיה קאי]. והא דאמרינן דכי קייצי דמים כמאן דקניא ה"מ לאיחיוביה באונסים אי נמי דלא מצי מוכר למיהדר ולאפוקי מיניה דאף על גב דמוכר הא לא אמר ליה משוך וקני [ולא זבין ליה מידי] כיון דשוייה קמיה לזבוני' לעלמא ואתא האי ושקליה למחזייה אדעתא למיקנייה ולא קאמר ליה מידי קנייה לוקח דהא גלי מוכר דעתיה במאי דלא אמר ליה מידי דמינח ניחא ליה דלקנייה האי לוקח ולא מצי לאהדורי מינה כמעשה דההוא גברא דאייתי קרי לפומבדיתא וכו' עד אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו. דשמעת מינה דכיון דלזבינהו קיימי וקיצי דמי' לא מצי מוכר לאהדורינהו מינייהו ואע"ג דלא זבין לי' מינייהו מידי אבל ודאי אי בעי הלוקח לאהדורי מצי מהדר ליה דהא לאו בתורת (קניין אגבהה) מיקניא ליה בהגבהתו הוא דשקלה אלא לבקורי' הוא דשקליה ומצי למימר ליה שקול דידך דשפיר מהאי בעינן למיזבין. ולענין איחיובי באונסין אוקימנא בגמרא דנדרים [ל"א ע"ב] דלא מיחייב באונסיה אלא אי האוי האי זבינא זבינא חריפא דהנאת לוקח הוא למיזבניה וכמאן דזבניה דאמי וקם ליה ברשותיה אבל זבינא דלאו חריפא דהנאת מוכר הוא לזבוניה אע"ג דקיצי דמיה נמי לא מיחייב באונסיה דכי שקליה לא גמר בלביה למיזבניה ואכתי לאו ברשותיה קאי ואי איתניס ברשותא דאומן איתניס.
אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו. והוא דקייצו דמי דקנה לוקח אבל לא קייצו דמי משיכ' בלא פסיקת דמים לא קני לוקח.
משום דגמר בלבו לקנותו קנה ונתחייב במעש'. פי' דלא אמרינן דקנה לוקח בברירתו אלא לענין איתנוסי בלחוד אבל לענין מיקנייה ללוקח כי היכי דלא מצי לאהדורי למוכר אכתי לא קנייה ומצי לאהדורי דהא לאו בתורת דתיקני ליה הגביה כדאמרי' לעיל ואמאי חייב במעשר כיון דמחזירם לו לא קני. ולעשרו ולהחזירו לו אי אפשר. מפני שמפחיתו למוכר בדמים לפי שהקונה אותו אינו מאמינו שהוא מעושר ובחזקת שאינו מעושר הוא שקונה ממנו ונמצא מוכר מפסיד דמי אותו מעשר הא כיצד כו'.
משנה הסיטון מקנח מדותיו וכו'. פירש בעה"ב הוא בעל האוצר שאינו מוכר אלא הרב' במקו' א'. והסיטון הוא שקונה הרבה במקו' א' מבעל האוצר ומוכר לחנווני. והחנווני הוא בעל החנות שמוכר לכל אדם מעט לצורך אכילתן ולפי שבעל האוצר אינו (מודד תדיר) מוכר מעט אלא שבפעם אחת מוכר הרבה ואינו מוכר בכל עת ועת לא הצריכוהו לקנח מדותיו אלא פעם אחת בשנה. והסיטון שהוא מוכר יותר ממנו לפי שהוא מוכר לחנוני בכל עת צריך לקנח מדותיו א' לל' יום. וחנווני שהוא מוכר בכל יום ובכל שעה לכל עובר ושב (יותר מסיטון) מעט מעט כדי צורך אכילתו צריך לקנח פעמים בשבת. ואית דמפרשי אתאן לתנא קמא ולא אליבא דרשב"ג ולא נהירא לי דאם כן לא סבירא לן הכי שהרי הלכה כרשב"ג ועוד דמסיים בה רשב"ג בד"א ועוד אם איתא דפליג אמאי לא תני שיעוריה כדקתני לעיל אלא דברי הכל הוא והיינו טעמא לפי שחנווני אינו יכול להטיף ללוקח ג' טיפין כדאמרינן לעיל הילכך מה שמשתייר בכלי נדבק בדופני הכלי ומשתייר הרבה והילכך צריך לקנחה תדיר אבל סיטון ובעל הבית חייבין להטיף ג' טיפין ואין משתייר בכלי כי אם מעט.
וממחה. מקנח כמו [ישעיה כ"ה] ומחה ה' דמעה מעל כל פנים. משקלותיו. אבני משקל ששוקל בה (לא) [לו] כגון בשר. בד"א כל קינוחי' הללו בכלי הלח יין ושמן. ביבש פירות כמון ופלפלי'. חייב להכריע לו המאזניים מצד הבשר טפח יותר מהליטרא. ובגמרא מוקי לה במקו' שנהגו. היה שוקל לו עין בעין במקום שלא נהגו להכריע. נותן לו גירומיו אחד מעשרים בלח בגמר' מפרש לה. ובגמר' נפקא ליה דחייב ליתן לו משלו לבד המשקל.
<h2>דף פח:</h2>
גמ' מנא הני מילי. דנותן לו הכרעה. מתני' במקום שנהגו ואשמועינן כיון דנהגו להכריע הכרעה הוי טפח. היכי יהיב ליה. הא איסורא איכא אע"פ שמשלם.
אחד מעשרה בליטרא לעשר ליטרין. דהיינו אחד ממאה והיינו דקתני מתני' אחד מעשר' בלח ולא קתני אחד לעשרה וחסורי מחסרא אחד מעשרה לעשרה וטורח הוא להזכיר ב' פעמים עשר' וחוסר האחת. גירומין. פי' תוספת.
<h2>דף פט.</h2>
תנו רבנן מנין שאין מוחקין במקום שגודשין וכו'. פי' מי שלקח סתם ולא פירש אם לגדוש אם למחוק מנין שאין המוכר רשאי לגדוש במקום שמוחקין ולא למחוק במקום שגודשין ת"ל איפה שלימה וכו' ומנין שאם אמר המוכר לאחר שקנה ממנו הלוקח סתם הריני מוחק במקום שגודשין לפחות מן הדמים שמכרתי לך בהם או הריני גודש במקום שמוחקים להוסיף לי על הדמים שמכרתי לך בהם ת"ל איפה שלימה וצדק כלומר אל תשנה עצמך אלא איפה שהיא שלמה וצדק של אותו מקום תן לו.
ת"ר יהיה לך מלמד שמעמידין אגרדמין למדות. לב"ד קא מזהיר להו רחמנא שימנו אדם ממונה על המדות שיתקן אותן ויחתום עליהן בחותמו כדי שלא ימצא הרמאי מקום לרמות וכל מי שנמצא שמודד במדה שאין עליה אותו חותם מכין אותו ועונשין אותו. וסוגיא דשמעתא דמעמידין אגרדמים בין למדות בין לשערי' כלו' שיגזור על בעלי החנויו' שלא יהו מוכרין אלא בכך וכך כדי שלא יפקיעו את השערים והתם במס' יומא [ט' ע"א] אמרי' מתוך דפרהדרין הללו חובטין אותן ואומרי' להן מכרו בזול וכו' אלמא הכין הילכתא דמעמידין אגרדמים לשערים כמו למדות.
מאי קמ"ל דמתקנין מתקלי עד הכי. כלומר שאין עושין משקל ליטרא פחות רביע לפי שמתחלף בליטרא ויש לחוש שלא ירמה בו אחרים ושוקל להם בו במקום ליטרא. אבל עושין חצי ליטרא לפי שאינו מתחלף בליטרא. ואין עושין שלשה שמיני ליטרא לפי שמתחלף בחצי ליטרא. אבל עושין רביע ליטרא לפי שאינו מתחלף בחצי ליטרא. ולענין שמינית ליטרא יש לומר דעושין כדי שאם ירצה ליקח שלשה שמיני ליטרא שוקל לו חצי ליטרא ומניח שמינית ליטרא עם הבשר כמו שעושין למי שרוצה ליקח שלשה רביעי ליטרא ששוקל לו ליטרא ומניח רביע ליטרא עם הבשר. והא דאמרי' דמתקני מתקלי עד הכי לאו למעוטי שמינית ליטרא אלא למעוטי שלשה רביעי ליטרא ושלשה שמיני ליטרא דאין עושין לפי ששלשה רביעי ליטרא מתחלף בליטרא ושלשה שמיני ליטרא מתחלף בחצי ליטרא אבל שמינית ליטרא עושין לפי שאינו מתחלף ברביע ליטרא לפי שהוא כפליים ממנו וי"ל דמדקאמרינן דמתקני מתקלי עד הכי משמע דאפילו שמינית ליטרא לא עבדינן מפני שמתחלף ברביע ליטרא אף על פי שלא מצינו משקל שהוא מתחלף במשקל אחד שהוא כפלים ממנו שהרי עושין רביע ליטרא וחצי ליטרא וליטרא שכ"א מהן כפלים כחבירו שמינית ליטרא מיהא אין עושין לפי שאף על פי שרביע ליטרא כפלים ממנו כיון שבמראה קרובין זה לזה חוששין שמא ישקול בו במקום רביע ליטרא ואם תאמר אם כן מי שרוצה ליקח שלשה שמיני ליטרא היאך עושין. יש לומר ששוקל לו חצי ליטרא ומניח שלשה משקלות קטנים הנקראים בלשון ערבי אוא"ק עם הבשר. והדין הוא סבר' דרבינו הרב ז"ל דשמעינן ליה מפומי' ומסתברא כוותיה. ואי קשיא לך ההיא דאמרינן לקמן אבל עושין רביעית ותומן ועוכלה ההוא במדות דכיון דנפישי לא אתי לאיחלופי אבל משקלות כיון דרביע ותומן משקלות קטנים נינהו ודמיין להדדי אתי לאיחלופי. ת"ר נפש מאזנים. פירש קוב"ה אל"מיזאן. גרומני. פירש פסולת של צמר גפנים והוא הנקרא חב אל"קטון. טורטני. יש שפירש מאזנים של שולחני. בעץ. אל"רצאן. [אבץ. פי' בל' ערבי קזדירי]. אבר. אל"קצדיד כדמתרגמינן [במדבר ל"א] ית אבצא וית אברא. גיסטרון. אל"פנרה. והיינו טעמא דאין עושין מכל מיני מתכות לפי שהן מתחתכין ונפחתין והולכין.
<h2>דף פט:</h2>
אין עושין המחק של דלעת מפני שהוא (מי)קל. כלומ' שאינו מוחק כלום ונמצא מפסיד המוכר. ולא של מתכו' מפני שהוא מכביד. כלומר (כובש הקמח בתוך) [וגודש המחק במקום] המדה ונמצא מפסיד המוכר והכי פירש רבינו הרב זצ"ל ששניהם בהפסד המוכר חושש. אשכרע. הוא אלבע"ץ.
ת"ר לא תעשו עול במשפט במדה וגו' במדה שלא ימדוד לאחד בימות החמה ולאחר בימות הגשמים. פיר' מפני שהחבל של מדה בימות החמה נמתח ובימות הגשמים מתכווץ ומקטין ונמצא מי שנמדד לו בימות הגשמים לוקח פחות ממה שלקח חבירו שנמדד לו בימות החמה. במשקל שלא יטמין משקלותיו במלח. כדי שיכבידו. במשורה שלא ירתיח. פיר' שלא יתן במהרה במדה כדי שירתיח ונראה כאילו נתמלאה המדה והיא לא נתמלאה.
תרקב שלשה קבין [שהוא חצי סאה] תומן הוא רביעית הרובע שהוא אחד מששה עשר בקב [עוכלא אחד מחמשה ברובע שהוא אחד מעשרים בקב]. נמצא בין תומן לעוכלא חומשא שזה אחד מחמשה ברובע וזה אחד מארבע ברובע והיינו דאקשי (אלמא) [אי] טעי איניש בריבעא אם כן [תומן] עוכלא נמי לא לעביד. דאי טעי בריבעא כל שכן בחומשא ופריק רב פפא מדות קטנות בקיאי בהו אינשי ולא טעו. [והדר אקשינן שלישית ההין ורביעית ההין לא ליעביד דהא בין שלישית לרביעית ריבעא הוא דאיכא וכיון דאמרת דטעי אינשי בריבעא אמאי עבדינן שלישית ורביעית ההין ופריק כיון דהוו במקדש לא גזרו רבנן ובמקדש גופיה משום דכהנים זריזין הן לא גזרו רבנן].
<h2>דף צ.</h2>
אמ' שמואל אין מוסיפין על המדות יתר משתות ולא על המטבע יתר משתות מאי טעמא אילימא משום אפקועי תרעא פיר' שאם יוסיפו מדה הרבה נמצאת המדה שהיו מוכרין אותה בסלע מוכרין אותה עכשיו ביתר משום אותה התוספת. ופעמים שמוסיפין המוכרין בדמי המדה יתר מכדי אותה התוספת שיש בה. ויש לפרש משום אפקועי תרעא שאם יוסיפו במדה הרבה ימנעו בעלי בתים מלמכור מפני המדה שיש בה תוספת הרבה ואתו לאפקועי תרעא אי הכי שתות נמי לא לוסיף דילמא אתו לאפקועי תרעא אלא משום אונאה כי היכי דלא ליהוי ביטול מקח פיר' שאם יתן לו המוכר ללוקח במדה הקטנה ונמצא שכבר הוסיפו בה אם תהיה התוספת יתר על שתות יבטל המקח לפיכך אין מוסיפין יותר על שתות כדי שיחזור באונאה ויקח התוספת ולא יבטל המקח.
כל דבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין אפילו פחות מכדי אונאה חוזר. דכל טעות שבמדה ושבמשקל ושבמנין אין דנין בה [דין אונאה] שבדמים שהיא שפחות משתות יהי' מחילה (ולא) יותר משתות (דליהוי) ביטול מקח [שהרי טעות שבמדה אפילו פחות נמי חוזר וכיון שכן דינו כולו אחד הוא בין בפחות משתות בין בשתות עצמו בין ביתר על שתות וכשם שחוזר בפחות ואינה מחילה כך חוזר ביתר על שתות ואין שם ביטול מקח]. וטעמא דמילתא דכי אמרינן יותר משתות בטל מקח ה"מ היכי דאיגלאי מילתא דאיכא טעות בדמים דהוה ליה טעותא בעיקר זביני והוה ליה מקח טעות אבל היכא דליכא טעות בדמים כיון דעיקר זביני לית בהו טעותא אלא לבתר דזבני וגמרי זביני קא טעי במידה ליכא הכא ביטול מקח אלא שקיל ליה לההוא טעותא ואזיל. ואפילו הוה ליה ההוא טעות פחות משתות נמי ליכא למימר דמחילה הוא דכי אמרינן מחילה בטעות דמים דאיתיה בעיקר זביני אבל במדה כיון דלא בעיקר זביני הוא דטעה דהא מדה ידועה זבין מיניה כי יהיב ליה בפחות או יותר בודאי טעותא הוא ולא מחילה דהוה ליה כמאן דאית ליה גבי חבריה כור חטים דכי יהיב ליה כור פחות כל שהוא או יתיר כל שהוא ואפילו עוכלא [שהיא אחד מחמשה בקב] אית ליה מן דינא למשקל מיניה ההוא עוכלא דאישתייר ליה גביה [או דאייתר ליה גביה]. והוא הדין נמי היכא דטעה במשקל ובמנין דכיון דליכא טעותא בעיקר זביני אלא לבתר דגמרי זביני קא טעי במשקל ובמנין ליכא הכא לא מחילה ולא ביטול מקח אלא שקיל טעותיה ואזיל דהוה ליה כמאן דאית ליה גבי חבריה מנה וטעה ויהב ליה מנה טפי דינר או בציר דינר דאית ליה מן דינא למשקל מיניה ההוא דינר דטעה ביה גביה (וכדאיתברר מהא דרבא וכו'). [וכיון דאיתברר מיהא דרבא דליכא הפרש בטעות שבמדה בין פחות משתות לשתות ולא יתר על שתות דבכולהו חוזר וליכא בהו לא מחילה ולא ביטול מקח אם כן אמאי אין מוסיפין על המדות יתר על שתות ולא על המטבע יתר על שתות].
כי היכי דלא להוי פסידא לתגר. כלומר דהא זבין במדה קטנה וקא מזבין השתא במדה גדולה פי' ואף על גב דאפשר דקא מתוסף בדמי המדה בכדי ההוא תוספת דאיכא במדה. פסידא הוא דלא להוי הרוחא לא בעי. כלומר א"ה שתות נמי לא לוסיף דאף על גב דלית ליה פסידא דהאי פורתא הוי תוספת מכל מקום הא לית ליה רווחא דרווחא דאפשר דקא רווח בה נפק בה בהאי תוספת דאיתוסף ביה במדה ואתבד ליה רווחא אין לך פסידא גדולה מזו דזבן וזבין תגרי איקרי.
אלא אמר רב חסדא שמואל אשכח ודרש [יחזקאל מ"ה] השקל עשרים גרה עשרים שקלים חמשה ועשרים שקלים עשרה וחמשה שקל המנה יהיה לכם. נמצא שהמנה יש בו ששים שקלים וזה פרטן עשרים שקלים וחמשה ועשרים שקלים הרי ארבעים וחמשה וחמשה עשר שקל הרי ששים דהויאן להו מאתים וארבעים דינרין לפי שהשקל של תורה ארבעה דינרין יש בו והוא הנקרא סלע כדמתרגמינן [שמות כ"א] כסף שלשים שקלים כסף תלתין סלעין והינו דמתמהינן מנה מאתן וארבעין הוי כלומר היאך אמ' הכתוב בכי ששים שקלים הוא המנה והנה מאתין וארבעין דינרין הוי והמנה הידוע שלנו אינו אלא מאה דינרין בלבד.
<h2>דף צ:</h2>
אלא ש"מ תלת. [ש"מ] מנה של קדש כפול היה. ועיקרו לא היה אלא מאתים שהוא כפלים במנה שלנו של חול והוסיפו עליו אחר כך ארבעים ומדהוסיפו עליו הני ארבעים ש"מ מוסיפין על המדות ומדלא הוסיפו אלא מ' בלבד שהוא שתות מלבר ולא היה התוספת חמשים שהוא מנין קרוב למ' שמע מינה אין מוסיפין על המדות יותר משתות. ושמע מינה שתות מלבר דאי מלגאו תלתין ותלתא הוא דאיבעי להו לאוסופי דפחות מאתן מלגאו הכי הוא דהוי. פי' כוז פפא. מדה של פפא.
אבוה דשמואל מזבין לפרי בתרעא חרפא. פי' היה מוכר פירותיו בשעה שמביא אותם משדותיו ולא היה מכניס אותם לאוצר כלל אלא היה מוכרן בלבד בשער החדש שהוא תחלת יציאת השער והוא הנקרא תרעא חרפא ולא היה משהה אותן אצלו כלל ושמואל בנו היה משהה אותן אצלו עד אחרית (הביעור) [השער] שהפירות ביוקר והוא מוכר אותם בשער הזול כמו שהיו בשער ראשון שלחו מתם דאבא עדיף מדברא דכיון דרווח רווח. כלומר [כיון] שהיה מוכר אביו פירותיו בחרפא ולא משהה אותם אצלו כלל אינו בא השער מתחלתו לידי יוקרא וכיון דרווח רווח אבל בנו שלא היה מוכר פירותיו בחרפא אלא משהה אותם עד שיוקרו ואף על פי שלא היה מוכרן אלא כשער הזול לא היה מהנה אותם בשער כלום שכיון שהוקר השער הוקר ולפיכך מעשה האב עדיף ממעשה הבן.
אמ' רב עושה אדם את קבו אוצר. פיר' רשאי אדם לאצור פירות שדותיו ואין בכך איסור לפי שאין אסור אלא הלוקח מן השוק ויכניס לאוצר וימתין עד שיוקרו הפירות וירווח בהן אבל המכניס משלו אין בכך איסור דלא קרינא ביה [עמוס ח'] מתי יעבור החדש ונשבירה שבר.
<h2>דף צא.</h2>
מהפרכיא להפרכיא. פי' מן עמאלה קאיד אלי עמאלה קאיד אכר. וסימניך הטמא טמא והטהור טהור. פי' המן שהיה טמא אמיה אמתלאי כו' ואברהם שהיה טהור שם אמו אמתלאי בת קרנבו שהוא עוף טהור.
למאי נפקא מינה לתשובת המינין. שאינן מודין בתורה שבעל פה אלא בתורה שבכתב בלבד. וזו היא תשובתן שאומר להן אילולי הקבלה מנין היו יודעין דבר זה ומאחר שאתם מודים בזה שהוא מקבלה הודו גם בתורה שהוא בעל פה וכל דבר שהוא בידינו קבלה.
<h2>דף צא:</h2>
דמודה להון נפיל בידיהון דמתרחיץ עליהון דיליה דילהון. פי' דמודה לעכו"ם משבח מעשיהם מענישו הקב"ה במעשיהם מדה כנגד מדה והנשען עליהם כלומר שיהנה בממון על ידיהם או שיצילו ממונו מיד האונסים סופו שיהא הממון שלהם שכיון שהיה הוא נשען עליהם שיתרבה ממונו על ידיהם מענישו הקב"ה בהם ולוקחים ממונו מדה כנגד מדה. הדברים עתיקים דברים הללו עתיק יומין אמרם. פירוש הקב"ה גזר שיצאו מחלון וכליון לח"ל וישאו שם נשים כדי שיתגלגל הדבר ותבא רות המואביה לבית לחם יהודה ותנשא לבועז ויצא ממנו דוד. ר"נ אמר בלא רצינתא. פי' שלא עלה בה רקב ואכלת גוף החטה מחמת הרקב. ורב ששת אמר בלא שדיפא. שלא יפסיד טעמו מחמת שנתיישן. תניא כוותיה דר"נ ואכלתם מן התבואה ישן יכול יהיו ישראל מצפין לחדש מפני ישן שכלה. כלומר שכלה גופו מחמת רקבון שעלה בו ת"ל עד בא תבואתה תאכלו ישן כלומר עד שתבא תבואה מאליה. ת"ר ואכלתם ישן נושן מלמד שכל המיושן מחברו כו' ואין לי אלא דברים שדרכן להתיישן פי' כגון היין שהיין ישן מעולה מן החדש. דברים שאין דרכן להתיישן כגון תבואה ודגן וכיוצא בהן שהחדש מעולה מן הישן מנין כלומר מנין שמתברכים בו ומתיישן גם הוא אצלם ת"ל ואכלתם ישן נושן מ"מ.
<h2>דף צב.</h2>
ושמואל אמר יכול לומר לשחיטה מכרתיו לך. משום דקי"ל זה כלל גדול בדין המע"ה וכיון דשקלינהו מוכר לזוזי מן הלוקח בעידן מכירה לית ליה השתא להדורינהו מיניה אלא בראיה וש"מ דהיכא דלא שקל להו מוכר עדיין לזוזי דלית לן לאפוקינהו מן הלוקח אלא בראיה וכיון דליכא ראיה יכול הלוקח לומר לו לרדיא הוא דזבני מיניה.
וליחזי דמי היכי נינהו אי דמי דרדיא נינהו ודאי לרדיא זבין ואי דבישרא נינהו ודאי לשחיטה זבין. ואוקימנא דאייקר בישרא וקם בדמי רדיא וכו'. הא דאמרינן ולחזי דמי היכי איכא לאקשויי עלה הא דתנן בפרק המוכר את הספינה [ע"ז ע"ב] מכר את הצמד לא מכר את הבקר מכר את הבקר לא מכר את הצמד רבי יהודה אומר הדמים מודיעים וחכמים אומרים אין הדמים ראיה וקיימא לן דיחיד ורבים הלכה כרבים אלמא דמים לא ראיה הויין. ואם תאמר דאוקימנא לההיא מתניתין דקתני אין הדמים ראיה דהאי אין הדמים ראיה נמי הוי ביטול מקח ואמרינן נמי איבעית אימא לא קשיא כאן בכדי שהדעת טועה כאן בכדי שאין הדעת טועה דשמעת מינה דאף על גב דדמים לא הוה ראיה דשויי בקר בכלל זביני צמד וצמד בכלל זביני בקר מכל מקום היכא דהויא אונאה יותר על שתות הוא דהוי ביטול מקח ועל האי הוא דאמרינן ולחזי דמי היכי כלומר דאי נתן דמי רדיא להוי ביטול מקח דמהאי טעמא הוא משום דאמרינן מה נפשך אי לרדיא הוא דזבין הא ודאי מקח טעות היא דהא נגחן הוא ואי לשחיטה זבין ביטול מקח הוא כיון דיהב דמי רדיא. אם כן הא תינח היכא דהויא אונאה בכדי שהדעת טועה היכא דהויא בכדי שאין הדעת טועה מאי איכא למימר ומדקא פסק ואמר לחזי דמי היכי ולא פליג בין היכא דהויא אונאה בכדי שהדעת טועה בין היכא דהויא בכדי שאין הדעת טועה מכלל דהאי ולחזי דמי היכי דאמרינן דלמהוי ראיה דלרדיא זבין הוא דאמרינן ליה כי היכי דלהוי מקח טעות ולאו משום אונאה כי היכי דלהוי ביטול מקח וכיון שכן קשיא האי מתני' דקתני אין הדמים ראיה אהא דאמרינן הכא המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן ולחזי דמי היכי. ואיתחזי לן בפירוקא דהאי קושיא דהמוכר שור ונמצא נגחן לא דמי למתני' אין הדמים ראיה דכי קתני אין הדמים ראיה הני מילי לעיולי בזבינא מידי דלא זבין ליה בהדיא כגון צמד ובקר אבל לברורי מילתא דזבינא גופיה היכא הוא דנדע אי הוה זביני אי לא בכי הא לא אמרי רבנן אין הדמים ראיה אלא לעולם הוי ראיה דגלוי מילתא בעלמא הוא עלה דההוא זבינא היכי הוה מילתיה ומשום הכי אמרינן הכא לענין המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן ולחזי דמי היכי. א"נ איכא לפרוקי דלא דמי דין המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן לדין צמד ובקר דאילו המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן גלוי דעתיה דלוקח הוא דבעינן אי לרדיא זבין אי לשחיטה זבין ולא איכפת לן בדעתיה דמוכר בהכי כדאמרינן ולחזי אי גבר' דזבין לרדיא לרדיא אי גברא דזבין לנכסתא לנכסתא דש"מ דגלוי דעתיה דלוקח הוא דבעינן בהכי ולא גלוי דעתיה דמוכר וכיון דלוקח הוא ניהו דיהבינהו לזוזי מש"ה הוה ראיה לגלוי דעתיה בהאי זביני דהא זוזי דידיה הוה ואיהו הוא דיהבינהו ואף על גב דזוזי בידא דמוכר נינהו מדאמרינן ואי דליכא זוזי לשקול תורא בזוזיה דשמעת מינה דזוזי כבר שקלינהו מוכר והוה ליה ברשותיה והוה ליה השתא לוקח מוציא מחבירו כיון דלא איכפת לן הכא בדעתא דמוכר אלא על דעתא דלוקח בעידן זביני הוא דסמכינן ומוכר הא לא יכול לברורי אי הוה דעתיה דלוקח לרדיא או לנכסתא משום הכי מפקינן להו מיניה ומהדרינן ליה ללוקח ולא מהני ליה למוכר האי דאיתנהו לזוזי ברשותיה מידי אבל לענין צמד ובקר כיון דלאו דעתיה דלוקח בלחוד הוא דבעינן לגלויי אלא דעתיה דמוכר דבעינן לגלויי אי גמר לאקנויי ליה ללוקח צמד בהדי בקר ובקר בהדי צמד אי חד מנייהו בלחוד הוא דגמר לאקנויי ליה משום הכי לא הוו הני זוזי דיהבינהו לוקח ראיה לגילויי דעתיה דמוכר אי תרווייהו אקני ליה אי חד אקני ליה חדא דהא ברשותיה דמוכר קיימא והוה לוקח מוציא מרשותיה ולוקח הא לא יכול לברורי דעתיה דמוכר אי גמר לאקנויי ליה תרווייהו או לא ועוד דכיון דלאו זוזי דמוכר נינהו אלא זוזי דלוקח לא חביבי הנהו זוזי עליה דמוכר כי היכי דלקני ליה בהו תרווייהו אלא צמד ובקר דיליה הוא דחביבי עליה טפי מהנהו זוזי דלוקח ואכתי איכא למימר דחד מינייהו בלחוד הוא דאקני ליה בהו ולא תרווייהו וכי מעיינת בהו בהני פירוקי משכחת לה דפירוקי מעלי' נינהו.
<h2>דף צב:</h2>
ונחזור לעיקר שמעתין. ודיקינן ואי דליכא לאישתלומי מיניה לשקול תורא בזוזיה. פיר' ואי דלית ליה למוכר זוזי לאהדורי ליה ללוקח לישקליה לוקח להך תורא בזוזיה ממה נפשך ולימא ליה אי לשחיטה זבינתיה מיניה המקח קיים ולית לך למיהדר עליה דמוכר במידי ואי לרידיא זבינתיה מינה דהוה ליה מקח טעות ואית לך למישקל זוזך מיניה שקליה להאי תורא בזוזך דאמרי אינאשי ממארי רשותך פארי איפרע דהוה ליה האי לוקח בהני זוזי דאית ליה גבי מוכר כשאר כל בעלי חובות דעלמא דמצי למיתן ליה בחוביה סובין כדלית זוזי ופרקינן לא צריכה דאית ליה זוזי למוכר לאישתלומי מיניה.
רב אמר הרי זה מקח טעות בתר רובא אזלינן. ואף על גב דזוזי בחזקת מוכר נינהו לא אמרינן בכי הא המע"ה דכי אמרינן המע"ה ה"מ היכא דאמר מוכר לשחיטה זבנית לך בפי' דה"ל ברי ומוקמינן ליה זוזי בחזקתיה דהא ברשותיה נינהו עד דמייתי ראיה לוקח במאי דטעין אבל הכא כיון ד(מ)סתמא הוי מלתא [ד]ה"ל שמא ואמרינן זיל בתר רובא ורובא לרדיא זבני. ושמואל אמר כי אזלינן בתר רובא באיסורא בממונא לא אזלינן בתר רובא אלא המע"ה וכיון דזוזי בידא דמוכר נינהו אמרינן ליה ללוקח אי אית לך סהדי דגלית אדעתיך בעידן זביני דלרדיא זבנתיה הרי מקח טעות היא ומהדרת להו לזוזי מיניה ואי לא לא.
טעמא דאיכא עדים הא ליכא עדים לא שקלה אלא מנה כדקאמר בעל. פי' והא הכא כיון דרוב נשים בתולות נשאות הויא טענת בעל כטענת שמא כדאוקימנא בכתובות [ט"ז ע"א] ועוד דהא נתארמלה קתני וכי נתארמלה טענתה בהדי יורשים וטענת יורשין שמא היא והא הכא דטענת בעל כשנתגרשה בטענת שמא הוא ואפ"ה כיון דזוזי בחזקת בעל ויורשים הוו לא אזלינן בתר רובא דבתולות נישאות אלא מוקמת להו לזוזי ברשותא דבעל ויורשין כדאיתנהו ואי אית לה ראיה דבתולה נשאת מפקא אי לא לא מפקא ה"נ אף על גב דבסתמא זבניה לההוא תורא דהוי לה טענת מוכר טענת שמא כיון דזוזי בחזקת מוכר קיימי אמאי אזלינן בתר רובא ומפקינן להו מיניה דמוכר ליהוי הך לוקח מוציא מחברו ואי אית ליה ראיה ליפוק ואי לא לא ליפוק ותיובתא דרב.
<h2>דף צג.</h2>
גמל האוחר. פי' גמל שהוא מועד להזיק את הגמלים ופי' אוחר מלשון נוחר כן פי' ר"ח ז"ל. ויש לפרש גמל אוחר אינו עומד ואינו מהלך (בנחר) [בנחת] אלא ניהל וזועק ומכה ימין ושמאל.
<h2>דף צג:</h2>
רבי יוסי אומר נותן לו דמי זרע. דקסבר דכיון דבסתם זבין דלא קא טעין מוכר טענת ברי דלאכילה זבניה ניהליה זיל בתר רובא ורובא דזרע פשתן לזריעה קאי וה"ט דאין משלם המוכר אלא דמי זרע בלבד ואינו משלם ההוצאה דה"ל גבי ההוצאה גרמא וקסבר רבי יוסי דלא דיינינן דינא דגרמי ותרווייהו בתר רובא אזלינן ר' יוסי אזיל בתר רובא דזרע פשתן ורובן דזרע פשתן לזריעה קאי ומשום הכי חייביה למוכר לשלם ותנא קמא אזיל בתר רובא דאינשי ורובא דאינשי לדבר אחר זביני ליה דלא זביני ליה לזריעה אלא בני הכפרים שהם זורעים אבל רובא כשקונין אותו לדברים אחרים קונין אותן ואף על גב שהם קונין ממנו מעט ורוב הזרע בני כפרים קונין אותו לא אזלינן בתר רובא דזרע אלא בתר רובא דאינשי וכיון דרובא דאינשי לדברים אחרים זבני ליה משום הכי פטור המוכר מלשלם. אי ת"ק ואמרו לו. ואף על גב דת"ק ואמרו לו פטרי למוכר לאו מחד טעמא פטרי ליה דלת"ק לא פטר אלא משום דלא אזיל בתר רובא כלל ואמרי לו פטרי ליה דקא אזיל בתר רובא דלוקחים.
מאן י"א כו'. ת"ק דקאמר מהו נותן לו דמי זרע ודאי ר' יוסי היא דהא אמר ר' יוסי בהדיא נותן לו דמי זרע ולא הוצאה משום הכי דייקינן מאן י"א ואף על גב דת"ק דר' יוסי קאמר זרעוני גנה שאינן נאכלין חייב באחריותן היינו טעמא דלא אמרינן הא מני ת"ק דר' יוסי היא חדא דת"ק ור' יוסי לענין זרע פשתן הוא דפליגו אבל לענין הוצאה איכא למימר דמודה ליה ת"ק דר' יוסי לר' יוסי היכא דחייב לשלם דאינו משלם אלא דמי זרע בלבד והא דקתני חייב באחריותן ליכא למשמע מינה דמחייב נמי בהוצאה תדע דקא בעי לאוקמה ליה כר' שמעון בן גמליאל דמתניתין זרעוני גנה שאינן נאכלין חייב באחריותן אלא אדמי זרע בלחוד הוא ולאו הוצאה ועוד דא"נ אמר ת"ק בהדיא דמיחייב בהוצאה כיון דסתמא הוא ולא ידעינן נמי האי ת"ק מאן ניהו לא אמרינן די"א היינו ת"ק ואוקימנא כר' שמעון בן גמליאל דהמוליך חטיו לטחון כו' דמחייב לשלם בשתו ובשת אורחיו דאלמא מיחייב בכל מה שגרם ללוקח מהפסידא וכיון די"א איפשיטא כר' שמעון בן גמליאל אי איכא למימר דת"ק דר' יוסי מיחייב נמי בהוצאה ממילא נמי איפשט דת"ק דר' יוסי רשב"ג הוא דהיינו י"א.
<h2>דף צד.</h2>
כל סאה שיש בה רובע ממין אחד ימעט סברוה דרובע דכלאים כיותר מרובע דהכא דמי וקתני ימעט ההוא פורתא דמשלים ליה לרובא עד דמוקים ליה אפחות מרובע דהוא רובע דהכא ופריק לא רובע דכלאים כרובע דהכא דמי ואילו היה בכלאים יותר מרובע הכי נמי דקנסינן ליה בכוליה. ואקשינן אי הכי אמאי ימעט כלל והא אמרת דרובע דכלאים כרובע דהכא דמי ושרי. ומהדרינן משום חומרא דכלאים. כלומר ימעט כי היכי דלא ליגע באיסור ואקשינן אי הכי רבי יוסי אומר יבור כלומר יברר אותן כולו ואל ישייר ממנו כלום ואי אמרת דרובע דכלאים כרובע דהכא דמי ושרי אמאי קאמר רבי יוסי יבור. ופריק התם היינו טעמא דרבי יוסי דכיון דמחייבינן ליה למעט מההוא רובע אי משייר מיניה מידי מחזי כמאן דמקיים כלאים בכרם והוה ליה כמאן דזרעיה בכרם דכיון ד[מ]מעט מיניה פורתא ושייר גלי אדעתיה דניחא ליה בקיומי ההוא מידי דשייר.
<h2>דף צד:</h2>
תא שמע שנים שהפקידו אצל אחד זה מנה וזה מאתים זה אומר מאתים שלי וזה אומר מאתים שלי נותן לזה מנה ולזה מנה והשאר יהא מונח עד שיבא אליהו. בשלמא למאן דאמר התם לענין רובע קטנית דינא אין קנסא לא היינו דלא קנסינן להו הכא אלא למאן דאמר קנסא הכא נמי ליקנסינהו ויהא הכל מונח עד שיבא אליהו. ופריק הכי השתא התם היינו טעמא דלא קנסינן משום דודאי להאי אית ליה מנה ולהאי אית ליה מנה ובההוא מנה תליתאה הוא דערים חד מינייהו ומשום הכי לא קנסינן להו אלא בההוא תליתאה בלחוד אבל הכא לענין רובע מי יימר דהרובע כולו מעיקרו לאו ערובי עריב ליה כיון דאיכא יותר מרובע רגלים לדבר דהוא עירב ושמא הכל עירב אפילו הרובע וכיון דאיכא למחש להכי כי משכחינן יותר מרובע הואיל וצריך לנכות קנסינן ליה ומנכינן ליה לכוליה רובע דהוה ליה ההוא רובע כוליה כההוא מנה תליתאה דהתם.
תא שמע מסיפא אמר ר' יוסי אם כן מה הפסיד הרמאי אלא הכל יהא מונח עד שיבא אליהו. בשלמא למאן דאמר התם משום קנסא אלמא קנסינן התירא אטו איסורא אלא למאן דאמר התם משום דינא אבל משום קנסא לא דאלמא לא קנסינן היתירא אטו איסורא הכא אמאי קניס ר' יוסי ואמר הכל יהא מונח עד שיבא אליהו. ופריק הכי השתא התם ודאי איכא רמאי ומשום הכי קניס רבי יוסי בכל אבל הכא מי יימר דערובי עירוב מידי כי היכי דקנסיה נמי בהיתרא שהוא רובא דילמא איתרמויי איתרמי ליה למהוי יותר מרובע.
תא שמע שטר שיש בו ריבית קונסין אותו ואין גובה לא את הקרן ולא את הריבית דברי רבי מאיר. אלמא קנסינן היתירא אטו איסורא ותיובתא דמאן דאמר הכא דינא אין קנסא לא דאלמא לא קנסינן היתירא אטו איסורא ודחינן הכי השתא התם ודאי משעת כתיבה עביד ליה שומא כלומר עבר על לא תשימון עליו נשך ודאי דעביד איסורא ומשום הכי קנסינן ליה בכוליה אבל הכא מי יימר דערובי עירב ליה מידי כי היכי דקניס ברובע דהוה היתירא אטו יותר מרובע דהוא איסורא.
תא שמא מסיפא וחכמים אומרים גובה את הקרן ואינו גובה את הריבית. אלמא לא קנסינן התירא אטו איסורא ותיובתא דמאן דאמר התם משום קנסא ודחינן הכי השתא התם ודאי קרן דהתירא ומשום הכי לא קנסינן ליה אבל הכא מי יימר דכוליה לאו עירובי עריב ליה.
תא שמע דתני רבין בר רב נחמן לא את המותר בלבד הוא מחזיר לו אלא כל הרובעין כולן. בשלמא למ"ד משום דינא הכא נמי משום דינא אלא למ"ד משום קנסא הכא מאי קנסא איכא. כלומר הא לא עביד מידי דניקניס ודחינן הכי השתא התם הן חסר הן יתר א"ל מיהו רובע לא חשיב בסאה יותר מרובע חשיב וכיון דהוה ליה תשעת קבין הויא ליה ארעא חשיבתא באנפיה נפשיה והדרא.
<h2>דף צה.</h2>
תא שמע האונאה פחות משתות נקנה מקח יותר על שתות בטל מקח שתות קנה ומחזיר אונאה. אלמא קנסינן התירא בהדי איסורא דהא כי הויא אונאה פחות משתות לא מהדרי ליה מידי וכי הויא שתות מהדר לה לאונאה כולה ותיובתא דמאן דאמר התם דינא אין קנסא לא דאלמא לא קנסינן היתירא בהדי איסורא. ופריק התם נמי דינא שוה בשוה אמר ליה וכו'.
תא שמע המקבל שדה מחבירו ליטע הרי זה מקבל עליו עשר בוריות לסאה. פירש מקבל עליו עשר שורות מבוירות לסאה. אי נמי יש לפרש עשר נטיעות מבוירות לסאה. יתר מכאן מגלגלין עליו את הכל. אלמא קנסינן היתירא דהוא עשר בהדי איסורא דהוא יותר מעשר ותיובתא דמאן דאמר התם משום דינא אין משום קנסא לא.
אמר רב הונא בריה דרב יהושע התם נמי מגלגלין עליו את הכל לאו משום קנסא היא אלא משום דינא דכיון דאונאה יותר מעשר שורות מבוירות אי נמי יותר מעשר נטיעות מבוירות להך פירושא אחרינא הוה ליה שדה חשובה בפני עצמה וצריך ליטע אותה מתחלה ולא הויא טפילה לגבי הסאה. ויש לפרש לכל הני תא שמע דאמרינן הכא דאעיקר מימריה דרב הונא הוא דאמר אם בא לנפות מנפה את כולו ואליבא דמאן דמוקים לה משום קנסא איכא מינייהו מאן דהוה תיובתא עליה ואיכא מינייהו מאן דהוה סייעתא למימריה וקא מייתי להו לסיועי דרב הונא ולמיפשט מיניה דמימרי' דרב הונא סליק אליבא דהילכתא כי היכי דלא ליסלק אדעתין דלאו הילכתא היא משום הך תיובתא דאותבינן עליה ואף על גב דהא קא פריק לה איכא למימר דדחייא בעלמא היא להכי אמרי תא שמע לסייעתא למימר' ולמפשט מיניה דהילכתא היא ודהאי פירוקא פירוקא מעליא היא אבל למאן דמוקמא להא דרב הונא משום דינא לאו תיובתא איכא עליה ולא סייעתא מסייע לה דכיון דקאמרינן דהא דרב הונא דינא הוא ולאו קנסא ליכא לאותביה עליה מהנך דקנסינן ולסיועי מהנך דלא קנסינן כפירושא קמא ואף על גב דקא אמרינן להא דרב הונא משום דינא ולא משום קנסא אטו מי קא אמרינן היכא דליכא לחיובא משום דינא ואיכא לחיובי משום קנסא לא קנסינן ליה כי היכי דאתיב תיובתא מהנך דקנסינן וסייעתא מהנך דלא קנסינן הילכך כל הני תא שמע דאמרינן אעיקר מימריה דרב הונא הוא אליבא דמאן דמוקמא לה משום קנסא וכדפרישית אבל למאן דאמר משום דינא ליכא למשמע הכא מכל הני תא שמע דאמרינן לא תיובתא ולא סייעתא. והאי פירושא בתרא טפי עדיף מפירושא קמא.
<h2>דף צו:</h2>
ושמואל אמר חמרא אכתפיה דמאריה שוואר. הא דשמואל לא מתוקמא אלא בקנקנים דלוקח אי נמי בקנקנים דמוכר היכא דלא אמר ליה למקפה אבל בקנקנים דמוכר ואמר ליה למקפה אף על גב דבתר דזבניה לוקח והוה ליה ברשותיה הוא דעקר כיון דלמקפה אמר ליה ואכתי בקנקנים דמוכר ניהו מצי אמר ליה הא חמרך והא קנקנך כדבעינן למימר לקמן ולא מצי אמר ליה לא איבעי לך לשהוייה כיון דתוך ג' ימים ראשונים נינהו. והני קנקנים דאמרינן מסתברא לן דדוקא קנקנים דהוי בהו הך חמרא מקמי זביני אבל אי ערייה לוקח להאי חמרא מהני קנקנים לקנקנים אחריני אף על גב דלקנקנים דמוכר ערייה ברשותא דלוקח הוי דהוו להו הנך קנקנים אחריני כשאולין גביה וכדידיה דמו ואף על גב דלמקפה אמר ליה לא מצי אמר לה הא חמרך והא קנקנך משום דהא הנך קנקנים כשאולין גביה נינהו והוה להו כקנקנים דלוקח ועוד דכיון דערינהו ממנא למנא איכא למימר דמחמת ההוא עירוי הוא דעקר ליה דהא דבר ידוע הוא דעירוי מכלי אל כלי קשה ליה לחמרא כדכתיב [ירמיה מ"ח] שאנן מואב מנעוריו וגו'.
<h2>דף צז.</h2>
בעא מיניה ר"נ כו' שמרים יש בהם כו'. כגון דרמא תלתא ואתי תלתא אי נמי דרמא תלתא ואתא תלתא ופלגא ופשט ליה כרבנן דאמרי לאו חמרא הוא אלא קיוהא בעלמא.
תנו רבנן שמרים של תרומה ראשון ושני אסור ושל הקדש שלישי אסור. לא תימא והוא דרמא תלתא ואתא ארבעה דחמרא הוא אלא אפילו רמא תלתא ואתא תלתא נמי דלאו חמרא הוא לענין שמרים של תרומה ושל הקדש אסור דכי אמרינן רמא תלתא ואתא תלתא ולא כלום הוא הני מילי לענין בורא פרי הגפן דלא מברכינן בורא פרי הגפן אלא אגופיה דחמר' אבל אטעמא בלחוד לא מברכינן ומשו' הכי כי רמא תלתא ואתא תלתא כיון דגופיה מיא הוא אף על גב דאית ביה טעם יין לאו כלום הוא ולא מברכינן עליה בורא פרי הגפן אבל לענין תרומה והקדש כיון דטעמא נמי אסור כדקיימא לן [ע"ז ע"ג ע"ב] כל איסורין שבתור' במינן במשהו שלא במינן בנותן טעם אפילו רמא תלתא ואייתי תלתא חמרא הוא.
אמר ר' יוחנן כדרך שאמרו איסור בשמרים ראשון ושני אסור דאלמא כחמרא גופיה דמו ושלישי מותר דאלמא מיא בעלמא נינהו כך אמרו לענין הכשירן, דשני מכשיר דחמרא הוא שלישי לא מכשיר דמיא בעלמא הוא ואקשינן הכשירן דמאי כו' ופרקינן לא צריכא שתמדו במי גשמים דלא חשיב עלייהו ובעינן נותן מים דומיא דכי יתן מה יתן דניחא ליה אף יותן דניחא ליה והכי נמי כיון דבמי גשמים תמדן שאינן מוחשבין ולא מכשרי ראשון ושני דכחמרא דמו מכשרי משום חמרא דאית בהו שלישי דמיא בעלמא הוא ולאו חמרא הוא לא מכשרי דהא לאו מוחשבין נינהו. ועיקר הא מלתא דאמרינן חמרא נמי מכשר מפורש בספרא דתניא התם אין לי אלא מים מנין לעשות שאר משקין כמים תלמוד לומר מים כו' וגרסינן נמי בפרק קמא דשבת [י"ז ע"א] הבוצר לגת בית שמאי אומרים הוכשר כו' ואוקימנא לטעמא דמילתא דמכשר משום דפעמים שאדם הולך לכרמו לידע אם הגיעו ענביו ליבצר או נוטל אשכול של ענבים וסוחטו ומזלף ע"ג ענבים כו' דשמע מינה אכשורי נמי מכשר. ואקשינן וכיון דקא שקיל ורמא להו למנא לתמודי הא אחשביה ואמאי לא מכשר ופריק לא צריכא שנתמד מאליו כגון שנפלו עליו מי גשמים וכן בפעם שנית וכן בפעם שלישית ואקשינן וכיון דקא נגיד עליה קמא קמא אחשביה פי' דהא לא אפשר למהוי ראשון ושני ושלישי אלא בדנגיד קמא קמא וכיון דנגיד להו גלי אדעתיה דניחא ליה בההוא תמד וכמאן דאחשביה להנהו מיא דמו וכן בכל תמד ותמד וכיון שכן אמאי לא מכשרינן בין דחשבת להו מיא בין דחשבת להו חמרא ופריק רב פפא בפרה ששתת ראשון כלומר דהאי ראשון ושני לאו איהו שקלינהו בתר דאתמוד כי היכי דגלי דעתיה דניחא ליה בהאי תמד אלא פרה היא ששתת ראשון ראשון כגון דנפיל מי גשמים פעם ראשונה ונתמדו ואתיא פרה ושתיא להו והדר נפיל מי גשמים עליה פעם שלישית ונתמדו דכיון דלא אחשבינהו ולא איהו שקלינהו לקמא קמא דגלי דעתיה דניחא ליה בכל תימוד ותימוד אי חשבת להו מיא לא מכשרי ואי חשבת להו חמרא מכשרי והיינו דקאמר כדרך שאמרו לענין הכשרן דהיינו ראשון ושני ששתת הפרה חמרא הוא ומכשרי שאם נשחטה הפרה לאלתר ונפלה עליה טומאה כיון דהני משקין ששתת חמרא הוא מכשרי להו לבשרא אי נמי אם נפל מאותם משקין מפי הפרה כלום על פירות ונפלה עליהם טומאה וכשם שאמרו לענין איסורין ג' מותר אלמא מיא הוא ולא חמרא כך אמרו לענין הכשרן דהג' שנתמד לאחר ששתת הפרה א' וב' אם נפל על האוכלין ונפל עליהן טומאה אינו מכשר דלאו חמרא הוא אלא מי גשמים נינהו דלא מכשרי משום דלא אחשבינהו ור' מאיר סבר ג' בנ"ט דעלמא אי אית ביה טעם חמרא ואפילו פורתא חמרא הוא ומכשר. וי"ל להך אוקמתא דאוקימנא בפרה ששתת ראשון דהאי דאמרינן כך אמרו לענין הכשרן לאו למימרא דראשון ושני מכשרי כיון דאוקימנא דפרה שתיא הא ליתנהו דמכשרי אלא למימר דג' מיא הוא ולא מכשר וה"ק כשם שאמרו לענין איסורן דראשון ושני הוא דהוי חמרא הא ג' לא הוי חמרא אלא מיא הוא ולא מכשר אי נמי שלא שתה הפרה כלום ונמצא שלא היה שם אלא ראשון בלבד ונפל על האוכלין כיון דחמרא הוא מכשר להנך אוכלין וכן אם שתת הראשון ואח"כ נפלו הגשמים ונתמדו פעם שניה ולא שתת השני ונפל השני על האוכלין כיון דחמרא הוא מכשר להו להנך אוכלין אבל אם שתת גם השני ואחר כך נפלו גשמים פעם שלישי ונתמדו ולא שתת הג' ונפל הג' על האוכלין מיא הוא ולא מכשרי הנך אוכלין דהא לא אחשבינהו.
אמר רב פפא בפרה ששותה ראשון ראשון. כלומר האי ראשון ראשון ושני לאו איהו שקלינהו בתר דאיתמוד כי היכי דאיתמוד אלא פרה הוא ששותה ראשון ראשון כגון דנפלו מי גשמים פעם ראשון ונתמדו ואתיא פרה ושתיא להו והדר נפלו מי גשמים עליה פעם שניה ונתמדו ואתיא פרה ושתיא להו והדר נפלו עליה מי גשמים פעם שלישית ונתמדו דכיון דלא אחשבינהו ולא איהו שקלינהו לקמא קמא כי היכי דניגלי אדעתיה דניחא ליה בכל תימוד ותימוד אי חשבת להו מיא לא מכשר ואי חשבת להו חמרא מכשר והיינו דקא אמרינן כדרך שאמרו לענין איסורין דראשון ושני אסור אלמא חמרא הוא כך אמרו לענין הכשירן דהיינו ראשון ושני ששותה הפרה חמרא הוא ומכשר שאם נשחטה הפרה לאלתר ונפלה עליה טומאה כיון דהני משקין ששותת חמרא הוא מכשרי ליה לבשרא אי נמי נפל מאותן משקין מפי הפרה כלום על הפירות ונפלה עליהן טומאה הוכשרו באותן המשקין משום דחמרא הוא.
<h2>דף צז:</h2>
תנא פיטסאות נאות ומגופרו'. כלומר אף על פי שאין מבושלין כל צרכן והן מזיעין את היין צריכין שיהיו נאות ומזופתין בזפת.
<h2>דף צח.</h2>
לא שנו אלא בקנקנים דלוקח דאמר לו המוכר קנקנים דידך הוא דאפסידו ליה אבל בקנקנים דמוכר אמר ליה הא חמרך והא קנקנך. דהאי פסידא ודאי לאו מחמת לוקח קא אתי אלא מחמת חמרא הוא דאתי ואף על גב דבתר דזבניה לוקח הפסיד הוי ליה כמאן דזבין חמרא אדעתא דלמטייה אפרוותא דזלשפט ואמטייה התם וזל דהכי נמי לשתייה זבני מיניה ומקמי דלשתויי החמיץ ומשום הכי כיון דהאי פסידא לאו מחמת לוקח קאתי דהא בקנקנים דמוכר נינהו דינא הוא דמקבל עליה והני מילי דאמר ליה למקפה דלא מבשל מיניה אלא פורתא פורתא אבל אי לא אמר ליה למקפה מצי אמר ליה לא איבעי לך לשהוייה והוי ליה כמאן דמטא יומא דשוקא ולא זבין דאיהו הוא דאפסיד אנפשיה ופליג דר' חייא בר יוסף דאמר חמרא מזליה דמאריה גרים דכתיב [חבקוק ב'] אף כי היין בוגד והוי ליה פסידא דאתי מחמת לוקח וכי מקבל מוכר פסידא דאתי ממילא כגון דעד דמטי התם זל משום דההוא פסידא לאו מחמת לוקח הוא דאתי אבל פסידא דאתי מחמת לוקח לא מקבל ליה מוכר.
אמ' ר' חייה בן יוסף האי מאן דיהיר אפילו אאינשי ביתיה לא מקבל. כלומר סאנא ליה אפילו אינשי ביתיה שנא' [חבקוק ב'] לא ינוה בנוה שלו כלומר לא ינוה.
אמר רבא האי מאן דזבין חביתא דחמרא לחנוני ותקיף אפלגא או אתלתא. פירוש זבן מיניה החנוני פלגא או תלתא ותקף שאר חביתא כיון דההיא חביתא גופה דתקף ביה חמרא חביתא דמוכר היא ולא חביתא דלוקח דינא הוא דמקבל ליה מוכר דהא ממילא הוא דאפסיד ולא מחמת הלוקח כדאמרן לעיל אבל בקנקנים דמוכר אמר ליה הא חמרך והא קנקנך. וליכא למימר [הכא] לא איבעי לך לשהוייה דכיון דחנוני הוא מידע ידע דלזבוני פורתא פורתא הוא דזבני מיניה והוי ליה כמאן דא"ל למקפה דלא מצי אמר ליה לא איבעיא לך לשהויי. והני מילי דלא שני בברזא אבל שני בברזא כלומר אם סתם הנקב שהיה היין יוצא ממנו ועשה נקב אחר והוציא ממנו היין לא מקבל דאיכא למימר דמחמת ההוא נוקבא אחרינא הוא דאפסיד והוי ליה פסידא דאתי מחמת לוקח דלא מקבל ליה מוכר משום דאיהו הוא דאפסיד אנפשיה ולא אמרן אלא דלא מטא יומא דשוקא אבל מטא יומא דשוקא פירוש והוה אפשר ליה לזבוני כולה ואיכשל ולא זבין לא מקבל דאמר ליה לא איבעיא לך לשהויי והוה ליה כפסידא דאתי מחמת לוקח דלא מקבל ליה מוכר משום דאיהו הוא דאפסיד אנפשיה.
ואמ' רבא האי מאן דמקבל חביתא דחמרא מחבריה אדעתא דלימטייה אפרואתא דלישפט ואדמאטי התם זל דינא הוא דמקבל מיניה. פיר' דהא פסידא דממילא הוא ולאו מחמת הלוקח וליכא הכא למימר לא איבעי לך לשהוייה.
איבעיא להו הוחלא מאי. פיר' כי איתיה בקנקנים דמוכר אמ' ליה רב הלל לרב אשי חלא לא מקבל כר' חייה בר יוסף דאמ' חמרא מזלא דמריה גרים והוה ליה פסידא מחמת לוקח. ואיכא דאמרי אפילו חלא נמי מקבל כמאן כר' יוסי בר חנינה דאמ' דהיכא דאיפסיד ליה כי איתיה בקנקנים דמוכר פסידא דממילא הוא ולאו פסידא דאתי מחמת לוקח וכיון דליכא למימר הכא לא איבעי לשהוייה דהא (מיחמי) [מיקמי] דלימטייה אפרואתא דלישפט איפסיד דינא הוא דמקבל ליה מוכר כי היכי דמקבל היכא דזל מקמי דלימטייה התם.
<h2>דף צח:</h2>
[ישן משל אשתקד. פיר' אמ' לו יין ישן אני מוכר לך חייב ליתן לו משל אשתקד. ואם אמ' לו] מיושן. [חייב ליתן לו] משל שלש שנים. תנא מתיישן והולך עד החג. פי' וצריך להיות היין המיושן שניתן לו מתיישן והולך עד החג [ש]אם החמיץ קודם לכן חייב באחריותו לפי שיש בלשון מיושן שיתיישן והולך עד החג כמו שיש בלשון מבוסם שיהא עומד בביסומו עד העצרת כדקתני ברישא דהאי מתני' ואם אמר יין מבוסם אני מוכר לך חייב להעמיד לו עד העצרת.
רומו כחצי ארכו וכחצי רחבו ראיה לדבר רבן שמעון בן גמליאל אומ' כבנין ההיכל. שהיה רומו כחצי ארכו וכחצי רחבו לפי שארכו היה ארבעים ורחבו עשרים ורומו שלשים שהן חצי ארבעים וחצי עשרים.
עושה ארבע אמות על שש דברי ר' עקיבא ר' ישמעאל אומ' רפת בקר היא זו והרוצה לעשות רפת בקר עושה ארבע אמות של שש וכול'. דיקינן בגמרא רפת בקר מאן קתאני לה. פיר' הא דקתאני והרוצה לעשות רפת בקר בונה ד' אמות על שש מאן קתאני לה איכא דאמרי ר' עקיבה קתני לה ואיכא דאמרי ר' ישמעאל קתאני לה והכי קתני. פיר' כלומר איכא דאמרי ר' עקיבה קתאני לה ולר' ישמעאל הוא דקא מהדר והכי קתאני אע"פ שהרוצה לעשות רפת בקר עושה ארבע אמות על שש פעמים שאדם עושה דירתו כרפת בקר. בית קטן שש על שמונה אתאן לר' ישמעאל בית סתם לאו ארבע אמות על שש הוא דארבע אמות על שש רפת בקר הוא.
<h2>דף צט.</h2>
ודילמא באלכסונא הוו קיימי וכו'. מתקיף לה רב אשי דלמא שלחופי הוו משלחופי כלומר הכרובים ביניהם בשורה אחת היו עומדים בכיון בלי שיהיה אחד מהם בולט מן השורה מעט אלא שקצת כנף כרוב זה היה מורכב על קצת כרוב זה. איכא הכא לאקשויי בשלמא למאן דאמר הגופין היו בולטין כתרנגולין ולא היה הגוף מבדיל בין כנף לכנף היינו דכתיב [מ"א ו'] עשר אמות מקצות כנפיו ועד קצות כנפיו אלא להני אמוראי דמוקמי לה באלכסונא וזה שלא כנגד זה ושלחופי קא משלחופי דאלמא לא היה הגוף בולט אלא היה מבדיל בין כנף לכנף ונמצא רוחב הגוף מוסיף על אורך הכנפים היאך אמר הכתוב עשר אמות מקצות כנפיו ועד קצות כנפיו והרי הכנפיים לבדן עשר אמות יש בהן דכתיב חמש אמות כנף הכרוב האחד וחמש אמות הכרוב השני. ומסתבר לן בפירוק קושיא זו דהאי דכתיב עשר אמות מקצות כנפיו ועד קצות כנפיו לאו אחד כרוב קאי אלא אתרי כרובים קאי דכיון דהוו תרווייהו קיימי בהדי הדדי וכל חד מינייהו משוך כנפי' להדי חבריה אשתכח דמקצות כנף הימיני של אחד עד קצות כנף השמאלי של שני עשר אמות. ודיקא נמי מדכתיב חמש אמות כנף הכרוב האחד וחמש אמות הכרוב השני עשר אמות מקצות כנפיו עד קצות כנפיו אלמא כנפיה דהאי כרוב בהדי כנפיה דהאי כרוב קא חשיב והיינו דסליק חושבניה לעשר אמות דהא ליכא גוף בנתים ולהאי פירושא האי דכתיב קצות ההוא קצות דלגבי גוף הכרוב קאי דההוא נמי קצות מיקרי משום דתחלת הכנף הוא.
כיצד הן עומדין ר' יוחנן ור' אלעזר חד אמר פניהם איש אל אחיו. פירוש שניהם הכרובים בשורה אחת הן עומדין אלא ששניהם מחזירין פניהם זה לזה שאי אפשר שהכרוב עצמו עומד בפני חברו שהרי מקרא מלא דבר הכתוב ומשמע ששניהם בשורה אחת הן עומדים דכתיב [עי' דה"ב ג'] וכנפי הכרובים אורכם עשר אמות כו' כנף האחד חמש אמות מגעת לקיר הבית כו'. וקשה לן הא דגרסינן ביומא פ' הוציאו לו את הכף [נ"ד ע"ב] בשעה שנכנסו נכרים להיכל וראו כרובים מעורין זה בזה כזכר עם נקבה אמרו ישראל הללו שקללתן קללה וברכתן ברכה יעסקו בדברים הללו מיד הזילום שנא' [איכה א'] כל מכבדיה הזילוה. ואמרינן נמי התם בשעה שישראל עולין לרגל היו מגלי' להם את הפרוכת ורואין כרובים מעורין זה בזה כזכר עם נקבה. ופריק רבינו הרב ז"ל ששניהם בשורה אחת הן עומדים כדכתיב קרא וזה שהיו מעורים זה בזה כזכר עם נקבה בשעה שישראל עולים לרגל בלבד הוא מעשה נס להראות חיבת ישראל לפני המקום כחיבת זכר עם נקבה אבל בשאר ימות השנה לא היו מעורים ובשעה שנכנסו עכו"ם להיכל נמי היו מעורים במעשה נס כמו שהיו מעורים בשעה שעולים לרגל להראות לעכו"ם מה היתה חיבת ישראל לפני המקום אי נמי כדי להראות ערותם לעכו"ם כדי שיזילום שנאמר כל מכבדיה הזילוה כי ראו ערותה.
כרובים מעשה צעצועים היו. פי' קרא מלא כתוב בדברי הימים [ב' ג'] ויעש בבית קדשי הקדשים כרובים שנים מעשה צעצועים. ופי' צעצועים צאצאים והן תינוקות כצוהר פני הכרובים כפני תינוקות כדגרסינן בסוכה [ה' ע"ב] מאי כרוב כרביא.
<h2>דף צט:</h2>
אבל לא יכנס מתוכה לשדה אחרת. פירוש שאף על פי שהרי נתנו לו מן הצד אין לו ליכנס בתוכה אלא לאותה שדה אבל בשדה אחרת לא מפני שמרבה עליהם את הדרך והא דמיא להא דתנן [לעיל נ"ט ע"ב] לקח בחצר אחרת לא יפתח לחצר השותפין ואמרינן עלה בגמרא מפני שמרבה עליהן את הדרך.
אמ' רב יהודה אמ' שמואל אמה בית השלחין אני מוכר לך. פיר' מכר לו מקום בשדהו לעשות בו אמת המים להשקות ממנה בית השלחין שלו נותן לו שתי אמות ברוחב ואמה מיכאן ואמה מיכאן לאגפיה. אמה בית הקילון אני מוכר לך. פיר' מכר לו בחצירו מקום לעשות בו אמה להעביר עליה מי רגלים ומי תכבוסת חצירו וכיוצא בהן נותן אמה אחת לתוכה וחצי אמה מיכאן וחצי אמה מיכאן לאגפיה.
אמ' רב יהודה אמ' שמואל אמת המים שכלו אגפיה מתקנה מאותה שדה. כלומר לוקח מעפר אותה שדה שהאמה עוברת בתוכה ומתקן בו אגפיה. בידוע שלא כלו אלא מאותה שדה. פי' בידוע שעפר אגפים אלו [בשדהו] ומשום הכי מתקנה מעפר אותה שדה. מתקיף לה רב פפא ולימא ליה בעל השדה מייך אשפלוה לעפר האגפים אלא אמ' רב פפא שעל מנת כן קיבל עליו בעל השדה. פיר' כשמכר לו בעל השדה מקום לעשות בו אמת המים הדבר ידוע שלא מכר לו אלא על דעת שאם יכלו אגפיה שיהא מתקנה מעפר שדהו וגמר והקנה לו על כך.
מי שהיתה דרך הרבים עוברת בתוך שדה וכול'. פיר' קא סלקא דעתין דהא דקתני ושלו לא הגיעו לאו דינא הוא אלא מחמת דלא מצי לאשתעויי דינא בהדי רבים הואי והינו דאקשינן אמאי שלו לא הגיעו לינקוט פזרא וליתיב שמעת מינה לא עביד איניש דינא לנפשיה ואפילו במקום פסידא. ואוקימנה משום דכל מן הצד דרך עקלתון הוא. כלומר הא דקתני ושלו לא הגיעו לא משום לאשתעויי דינא בהדי רבים הוא אלא דינא הוא.
<h2>דף ק.</h2>
ולימא שקילו דידכו והבו לי דידי. ואמאי מה שנתן נתן. ואוקימנא הא מני רבי יהודה היא דתניא רבי יהודה אומר משום רבי אליעזר רבים שביררו לעצמן מה שביררו ביררו ומיקמי דליסיימה למילתיה ה[י]כי מתוקמא מתניתין כוותיה [פריך] ולרבי אליעזר רבים גזלנים נינהו.
אמר רב גידל אמר רב כגון שאבדה להן דרך באותה שדה דאמרינן בכל מקו' ארחן גבך הוא. אלמא כיון דבדינא ביררו להו האי דרך ונחתי ליה ואחזיקי ביה אף על גב דאשתכח בתר הכי דרך דילהו לא מצי אמר להו שקולו דידכו והבו לי דידי הכא נמי כיון דבדינא נחתי ליה להאי דהא ברשות בעלים הוה ואיהו הוא דיהביה ניהלייהו ומדעתיה אחזיקו ביה לא מצי אמר להו שקולו דידכו והבו לי דידי. ואקשינן אי הכי אמאי אמר רבה בר רב הונא אמ' רב אין הלכה כר' אליעזר. פירוש כיון דאוקמ' רב גידל משמיה דרב להא דרבי אליעזר בשאבדה לו דרך באותה שדה הא ודאי אית להו מן דינא למשקל דרך באותה שדה דעד כאן לא פליגי רבנן עליה דאדמון דתנן [כתובות ק"ט ע"ב] מי שהלך למדינת הים ואבדה לו דרך בתוך שדהו אדמון אומר ילך לו בקצרה וחכמים אומרים יקח דרך במאה מנה וכו' אלא בחד דאתי מכח ארבעה אבל בחד דאתי מכח חד או מכח דנפשיה דכולי עלמא לא פליגי דמצי אמר ליה מכל מקום אורחי גבך הוא וכיון שכן אמאי אמר רבה בר רב הונא משמיה דרב גופיה דאין הלכה כר' אליעזר דאלמא דההוא בירור ולא כלום הוא אע"ג דלא אשתכח נמי דרך דילהו. ופריק מאן דמתני הא לא מתני הא. כלומר מאן דמוקים לה משמיה דרב בשאבדה להן דרך באותה שדה לא מתני הא דרב גידל משמיה דרב והא רב' בר רב הונא משמי' דרב. ודייקינן טעמ' מאי. פי' בין מתני' דאוקימנא כר' אליעזר בין להא דר' אליעזר דאוקימנא בשאבדה להן דרך באותה שדה כיון דהא קא יהיב להו דרך דידהו אמאי לא אמר להו שקולו דידכו והבו לי דידי. ואוקימנא משום דרב יהודה אמר רב דאמר רב יהודה אמר רב מצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו. פירש שהחזיקו בדין או ברשות בעלים והכא נמי כיון דהא דמתני' ברשות בעלים החזיקו בו והא דרבי אליעזר ברשות ב"ד החזיקו בו אסור לקלקלו. ודייקינן ולר' אליעזר רביה במאי קנו ליה. פירש בין להא מתני' דאוקימנא כרבי אליעזר בין להא דר' אליעזר דאוקימנא בשאבדה להן דרך באותה שדה רבים במאי קנו ליה להאי דרך כי היכי דלא מצי א"ל שקולו דידכו והבו לי דידי. ומהדרינן בהילוכא דתניא הלך בה לארכה ולרחבה קנה דברי ר' אליעזר וחכמים אומרים אין הילוך מועיל כלום וכו'.
אמר רבי יוסי בר חנינא מודים חכמים לר' אליעזר בשביל של כרמים הואיל ונעשה להילוך נקנה בהילוך. פירש בא ר' יוסי בר חנינא להודיע דכי פליגי רבנן עליה דר' אליעזר ה"מ בקניית השדה עצמה בהילוך דהיכא דזבין ליה שדה והלך בה הלוקח לארכה ולרחבה ר' אליעזר סבר קני ליה בהילוך ורבנן סברי לא קני בהילוך אבל בקניית דרך כגון דזבין לה דרך בתוך שדהו והלך בו מודים רבנן ליה לרבי אליעזר דכיון דנעשה להילוך נקנה בהילוך והאי דקאמר שביל של כרמים הוא הדין דאפילו שביל של שדות ולפי שהדבר ידוע שהכרמים יש להם גדרים שמונעין בני אדם מלהכנס בהו ואין לו לאדם רשות לבקוע בכרמו של חבירו ולהלוך ממנו אל שדהו אלא אם כן קנה לו דרך הוא דקאמרינן שביל של כרמים. אלא מיהו יש לומר דדוקא שביל של כרמים והוא הדין נמי לשביל של שדות שכיון שהוא צר דאין אדם צריך ממנו אלא למקום הילוך רגליו לבד וגופו אין קנוי לו אלא ממון בעל הכרם הוא תדע שהרי שנינו (במתני' דלעיל) החיצון זורע את הדרך לפיכך קני ליה בהילוך אבל דרך רחב כגון דרך רבים וכיוצא בהן שנמצא שבעל השדה הרי זה אבד ממנו את גופו ואין לו בו הנאה הוה ליה כקניית גוף קרקע ממש ולא מקני ליה בהילוך. ולא נתברר הדבר אצלינו עדיין בבירור יפה כי היכי דנעבד בה מעשה.
כי אתו לקמיה דרבי יצחק. פירש כי הוה אתי לקמיה מאן דזבין לחבריה בשדהו שביל סתם בלי לפרש רחבה כמה הוה אמר להו זילו הבו ליה ברוחבה שביל כי היכי דדרי מטעונא דשבשתא והדר ולא מנעי ליה המחיצות ולא אמרן אלא היכא דזבין שביל בתוך שדהו וליכא בהו עדיין מחיצות מסיימות בשעת המכירה אבל מסיימי מחיצתא אפילו לית ביה אלא כי היכי דשקיל חד כרעא ומנח חד כרעא סבר וקביל. ואיכא נוסחא דאית בה הכי ולא אמרן אלא דמסיימי מחיצתא אבל לא מסיימי מחיצתא כי היכי דשקיל חד כרעא. ופירש הכין ולא אמרן דיהיב ליה ברוחב השביל כי היכי דדרי טעינא דשבשתא והדר אלא דמסיימי מחיצתא דאי לא יהיב האי שיעורא כיון דאיכא מחיצות לא מסתגי ליה משום דמנעי ליה מחיצות אבל אי ליכא מחיצות דמנעי ליה לא יהיב ליה אלא כי היכי דשקיל חד כרעא ומנח חד כרעא דהא אף על גב דדרי טעונ' אכתפיה הא קא מסתגי ליה וליכא מידי דמנע ליה מלמיזל ולמהדר ונפקא מינה דאי בעי מוכר למזרע ליה לכולה שדה ולאנוחי מקום הנחת רגליו של לוקח בלבד בלי זרוע הרשות בידו ולית ליה ללוקח לעכובי עליה בהכי דהא ליכא עליה הפסד.
שבשי. פי' זמורות כדמתרגמינן [בראשית מ'] ובגפן שלשה שריגים ובגופנא תלתא שבשין.
דרך היחיד ארבע אמות וכו' תניא אחרים אומרים כדי שיעבור חמור במשאו ודייני גולה אמרי שני גומדין ומחצה. ואיפסיקא הילכתא כאחרים וכדייני גולה ואוקימנא בגמרא דאידי ואידי חד שיעורא הוא ומסתברא לן דהני מילי היכא דליכא מחיצות אבל היכא דאיכא מחיצות חמור במשא בשני גומדין ומחצה לא מסתגי וכל שכן דלא הדר.
<h2>דף ק:</h2>
תנו רבנן אין פוחתין משבעה מעמדות ומושבות למת כנגד שאמר שלמה שבעה הבלים. [קהלת א'] הבל הבלים אמר קהלת הבל הבלים הכל הבל. פיר' הבל אחד הבלים שנים הרי שלשה הבל הבלים שלשה הרי ששה הכל הבל הרי שבעה.
אמר רבי יהודה בראשונה לא היו פוחתין משבעה מעמדות ומושבות למת כגון עמדו יקרים עמודו שבו יקרים שבו. פירש לא היו אומרים כלום אלא במעמד היו אומרים עמדו יקרים עמודו ובמושב היו אומרים שבו יקרים שבו אבל הספד לא היו אומרים במעמדות ובמושבות שלו.
אמרו לו אם כן. כלומר אם אין אומרים הספד אלא עמדו יקרים עמודו שבו יקרים שבו בלבד אף בשבת נמי מותר לעשות כן.
אחתיה דרמי בר חמא הות נסיבא ליה לרב אויה שכיבא עבד לה שבעה מעמדות ומושבות אמ' רב יוסף טעה בתרתי שאין עושין אלא בקרובין. פיר' כלומר אין עושין מעמדות ומושבות אלא האבל עם קרוביו אבל עם רחוקין אינן עושין וטעה שאין עושין מעמדות ומושבות אלא ביום ראשון והוא עבד אפילו ביום שני.
שאין עושין אלא במקום שנהגו כו'. ואי קשיא לך הא דתני אין פוחתין מז' מעמדות כו' התם במקום שנהגו עסקינן דכיון דנהגו לעשות מעמדות ומושבות אין פוחתין כו'. מיתיבי אמרו לו אף בשבת כו'. פי' קא סלקא דעתך דבית הקברות חוץ לתחום נינהו ומשום הכי מקשי בשבת מאי בעי התם ופריק הב"ע בעיר הסמוכה לבית הקברות והא דקתני אף בשבת מותר לעשות כן בבית הקברות דהא בתוך תחום שבת נינהו.
המוכר מקום לחבירו לעשות לו קבר וכן המקבל מקום מחבירו לעשות לו קבר וכו'. פיר' קברי ארץ ישראל מערות היו חקוקין בסלע והיו חוקקין בכל מערה כוכין בשלש רוחותיה ופיהן של כוכין פתוחין למערה והיו חוקקין ויוצאין לחוץ המערה והיו מכניסין את הארון של מת בתוך הכוך וטחין את פיו. והיה מנהג כל אחד ואחד שהיה חוקק לעצמו מערה וחוקק בה כוכין על הסדר הזה והיו מוכנין כדי שיקבר בהן הוא ובני ביתו וקורין לכל מערה ומערה קבר. והינו דגרסינן המוכר קברו ודרך קברו מקום מעמדו ובית הספידו באין בני משפחה וקוברין אותו בעל כרחו משום פגם משפחה וכול'. ועל זה שנינו המוכר מקום לחבירו לעשות לו קבר וכן המקבל מחבירו לעשות לו קבר עושה תוכה של מערה ארבע אמות על שש כלומר ארבע אמות ברוחב המערה ושש אמות באורך. ופותח לתוכה שמונה כוכין שלש מיכאן ושלש מיכאן ושתים מכנגדן. פיר' אבל הרוח הנכנסין ממנה אל המערה לא היו עושין בה כוכין כלל מפני ששם היה פתח המערה וכיון שלא היה הרחבה של מערה אלא ארבע אמות בלבד לא היה נשאר בזוית שמימין הפתח ומשמאלו כדי לעשות בהן כוכין. והכוכין ארכן ארבע אמות ורומן שבעה ורחבן ששה. פיר' רומן שבעה טפחים ורחבן ששה טפחים ונמצא רוחב כל כוך וכוך אמה בת ששה טפחים ולפיכך אי אפשר לחקוק בשתי הרוחות שהן אורך המערה אלא ששה כוכין בלבד בכל רוח ורוח שהן שלש אמות וששה אמות ריוח בין כל כוך וכוך שהן שתי אמות בינתים הרי חמש אמות נשאר מאורך המערה שהוא שש אמות אמה אחת כדי שיהיה ריוח חצי אמה מיכאן וחצי אמה מיכאן. וכן ברוח שכנגד המערה שהוא רוחב המערה אי אפשר לחקוק בה אלא שני כוכין בלבד שהן שתי אמות ואמה אחת ריוח בינתים הרי שלש אמות נשאר מרוחב המערה אמה אחת כדי שיהא חצי אמה ריוח מיכן וחצי אמה ריוח מיכן.
<h2>דף קא.</h2>
ר' שמעון אומ' עושה תוכה של מערה שש על שמונה. כלומר שש אמות ברוחב המערה ושמונה אמות באורך ופותח לתוכה שלשה עשר כוך ארבעה מיכאן וארבעה מיכאן ושלשה מכנגדן ושנים אחד מימין הפתח ואחד משמאלו לפי שכיון שיש באורך המערה שמונה אמות יתכן לחקוק בו בכל רוח ורוח ארבעה כוכין שהן ארבע אמות ואמה אחת בין כל כוך וכוך שהן שלש אמות הרי שבע אמות נשאר מן האורך אמה אחת כדי שיהא חצי אמה ריוח מיכן וחצי אמה ריוח מיכאן וכן ברחבה של מערה כיון שיש בו שש אמות איפשר לו לחקוק ברוח שכנגד הפתח שלשה כוכין שהן שלש אמות ואמה אחת ריוח בין כל כוך וכוך שהן שתי אמות בינתים הרי חמש אמות נשאר מן הרוחב אמה אחת כדי שיהא חצי אמה ריוח מיכאן וחצי אמה ריוח מיכאן וגם הרוח שיש בו הפתח יתכן לעשות בו שני כוכין אחד מימין הפתח ואחד משמאלו לפי שכיון שהרי יש בו שש אמות צא מהן שתי אמות ברוחב הפתח נשארו שתי אמות מיכאן ושתי אמות מיכאן לפיכך עושה מימין הפתח כוך שהוא אמה אחת נשאר חצי אמה ריוח מיכאן וחצי אמה ריוח מיכאן ועושה חצר על פי המערה. כלומר חקוק בסלע על פי המערה חצר שיש בה שש אמות על שש אמות כדי שיורידו בה המטה ונוטלין הארון ממנה ומכניסין אותו אל המערה ונותנין אותו בתוך הכוך. ופותח לתוכה שתי מערות אחת מיכאן ואחת מיכאן ר' שמעון אומ' ארבעה לארבע רוחותיה.
הני ב' להיכא קא שדי להו. כלומר הני תרתי כוכין דר"ש להיכא שדי להו אי לחצר הא קא מתדשי בחצר ונמצא העומד בחצר טמא מחמתן ואנן תנן חצר הקבר העומד בתוכה טהור ואוקמה ר' יוסי בר חנינא דעביד להו כמין נגר.
<h2>דף קא:</h2>
בקרן זוית. כגון זו שנמצא ששני כוכין אלו אינם נמשכים לתוך החצר אלא לקרן זוית במערה ואקשינן והא קא נגעי כוכין בהדדי כמו שאתה רואה בצורה זו שהרי כוך זה שהוא עשוי בקרן זוית במערה מערבית במזרחית צפונית ראשו נוגע בראש הכוך שבצדו באותה מערה עצמה לרוח צפונית וסופו נוגע בכוך הראשון שבמערה צפונית ברוח מערבית וכשעושין גם בקרן זוית דמערה צפונית כוך הרי הכוך מגיע לכוך מערבית זה שבמערה מערבית בקרן מזרחית צפונית ונדחק עמו וכן בקרן מזרחית דרומית של מערה מערבית ופריק רב אשי במעמיק כלומר שעושה כוך זה בקרן זוית במערה מעמיק אותו בארץ היטב וכיון שכן אף על פי שכוכין הללו מגיעין הן זה לזה כמו שאמרנו כיון שהוא חקוק בארץ היטב נמשך תחתיו בארץ בלי שיהא נוגע בו דאי לא תימא הכי ד' מערות לר"ש היכי עביד והא נגעי כוכין אהדדי שהרי הכוך הראשון שהוא לרוח צפונית במערה מזרחית נוגע הוא בכוך הראשון שברוח מזרחית במערה צפונית וגם הכוך הראשון שברוח דרומית במערה מזרחית נוגע הוא בכוך הראשון שברוח מזרחית במערה דרומית וכן מערה מערבית עם דרומית וצפונית (כמו שנתברר למראית העין בד' מערות שציירנו למעלה לדעת רש"י ז"ל) אלא מאי אית לך למימר במעמיק כו'.
דעביד להו כי חרותא. פי' כמו חריות של דקל שהן נמשכין מן הדקל ואינן נמשכין כנגדם ביושר כשאר כל גזעי אילנות אלא מתעמקים ונכפפים ראשיהם כנגד הארץ אף כמו כן כוכין אלו שברוח צפונית במערה מזרחית ושהן ברוח מזרחית במערה צפונית אינם נמשכים מן המערות כנגדן ביושר אלא בעקמימות הם נמשכים כנגד החוט הנמתח באלכסון מקרן מזרחית שבמערה מזרחית לקרן צפונית מזרחית שבמערה צפונית כמו שאתה רואה בזו הצורה וכן כוכין שברוח מערבית במערה צפונית עם כוכין שברוח צפונית במערה מערבית וכוכין שברוח מערבית במערה דרומית וכוכין שברוח מזרחית במערה דרומית עם כוכין שברוח דרומית במערה מזרחית. ואמרינן והא דרב הונא בריה דרב יהושע בדותא היא כלומר חיצון הוא מן האמת ואין לסמוך עליו מכדי כל אמתא בריבועא אמתא ותרי חומשי באלכסונא כמה הויא ליה חד סר ופלגא פי' שכיון שאורך כל מערה ומערה ח' אמות הן נמצא החוט הנמתח מקרן מזרחית צפונית במערה מזרחית ועד קרן מזרחית צפונית במערה צפונית שהוא מוסיף שני חומשי ח' אמות שהן ט"ז חומשי דהויא ליה ג' אמות וחומש ונמצא חוט זה הנמתח באלכסון בין כל מערה ומערה שיש בו חד סר וחומש וכן חוט הנמתח באלכסון בין כל מערה ומערה מהם מערה שבצדה כוכין כמה הוו תמניא ד' ממערה זו וד' ממערה זו שהן ח' אמות וכיון שכן בחד סר ופלגא היכי משכחת לה פי' כלומר והא בעינן אמה ריוח בין כל כוך וכוך אלא הא דרב הונא בריה דרב יהושע בדותא היא. ואיבעית אימא כדאמר רב אשי בנפלי. פי' זה הפירוק לענין הקושיא שהקשינו והא קא נגעי בהדדי הוא וה"ק ואיבעית אימא כלומר אין אנו צריכין להעמיד אותה במעמיק אלא לעולם אימא לך אף על גב שאינו מעמיק ודקא אמרת והא קא נגעי קצת הני תרי כוכין שהם בקרן זוית בקצת הכוך הראשון שיש מכאן ובכוכין הראשונים שיש במערה הסמוכה לה מכאן ובשני הכוכין שעושין גם הם בקרן זוית כמו שביררנו למעלה שני כוכין אלו שהם בקרן זוית מימין הפתח ומשמאלו לא היו כוכין גדולים כדי שיגיע קצת כל אחד מהם לכוך שבצדו אלא כוכין דנפלי נינהו שהן קטנים ואין בכל אחד מהן אורך כדי להגיע קצת אל הכוך שבצדו וכן ד' מערות דר"ש ב' מערות מהן זו כנגד זו היו כל הכוכין שבהן כוכין גדולים אבל ב' המערות האחרות זו כנגד זו לא היו הכוכין היוצאין מהן כנגד הכוכין היוצאין מן המערה שבצדה כוכין גדולים כדי שיגיעו עליהם אלא כוכין דנפלי הוו ולא היו מגיעים אליהם כמו שאתה רואה בצורה זו וכענין זה במערה אחרת שכנגדם. אי נמי יש לעשות כוכין היוצאים ממערה מזרחית לרוח צפונית כוכין גדולים והכוכין היוצאים כנגדם ממערה צפונית לרוח מזרחית כוכין קטנים דנפלי כדי שלא יגיעו אליהם והכוכין היוצאים ממערה צפונית לרוח מערבית כוכין גדולים והכוכין היוצאים כנגדם ממערה מערבית כוכין דנפלי והכוכין היוצאים ממערה דרומית לרוח מזרחית כוכין גדולים והכוכין היוצאים כנגדם ממערה מזרחית לרוח דרומית כוכין דנפלי והכוכין היוצאים ממערבית לרוח דרומית כוכין גדולים.
תנן התם במסכת נזיר בפרק הכותים אין להם נזירות. המוצא מת מושכב כדרכו נוטלו ואת תפוסתו וכו'. פירש משנה זו לענין טהרת ארץ ישראל היא שנויה לפי שהיה דרכן לתקן את הדרכים ולבדוק אותן מן הטומאה מפני עולי רגלים וכל מקום שהיו מוצאין בו קבר אם מת אחד או שנים או שלשה שאין קבורין על הסדר קבר ארץ ישראל היו מפנין אותן לפי שיש לומר שבאקראי בעלמא נקברו וקיימא לן דכל בקבר שאינו ידוע וקבוע מותר לפנותו. כדגרסי' בפרק נגמר הדין [סנהדרין מ"ז ע"ב] ג' קברים הן קבר הידוע אסור וכו' ואם היו מוצאין מתים קבורים כסדר ארץ ישראל בידוע שהיא שכונת קברות ולא היו מפנין אלא מציינין אותו כדי שיפרשו מהן עולי רגלים כדתנן בפרק משקין בית השלחין [מו"ק] ומציינין על הקברות וכו' ועל זה שנינו המוצא מת מושכב כדרכו נוטלו ואת תפוסתו. פי' עפר תיחוח שתחת המת שכיון שדבר ידוע הוא שלחלוחית המת ומה שנמס מגופו באותו עפר הוא נבלע כמת עצמו הוא חשיב ולפיכך כשמפנה אותו מאותו מקום נוטלו ואת תפוסתו עמו וקוברו במקום אחר. שנים נוטלן ואת תפוסתן. פי' לפי שעדיין יש לומר שאינו קבר קבוע שאסור לפנותן.
<h2>דף קב.</h2>
מצא שלשה אם יש ביניהן מארבע אמות ועד שמונה הרי זה שכונת קברות. פירש כלומר אם מצא אותן קבורים בתוך ארבע אמות יש לומר ששכונת קברות היא וזה הוא רחבה של מערה. ועל זאת הקשינו האי מתני' דשמעת מינה שסדר קברי ישראל להיות רוחב המערה ד' אמות וארכה ח' אמות.
מני לא רבנן ולא ר' שמעון. אי רבנן הא אמרי שסדר קברי ישראל להיות המערה ד' על ו' ואי רבי שמעון הא אמר ו' על ח' ומהדרינן האי תנא הוא דתניא מצאן רצופין אם אין ביניהן ארבע אמות ועד ח' יש להן תפיסה ואין להן שכונה. כלומר כיון שהן רצופין ואין ביניהם כסדר הזה בידוע שאינה שכונת קברות ומותר לפנות הן ותפוסתן עמם דשמעת מינה דסבירא ליה להאי תנא דסדר קברי ישראל להיות ברוחב המערה ד' אמות ובאורך ח' אמות.
אימא סיפא ובודק הימנו ולהלן כ' אמה. פי' שהוא כדי אורך שתי מערות וחצר ביניהם ועשרים אמה אלו שבודק אותן מתחלת מתים אלו הוא שמונה אותן לפי שיש לנו לומר שמתים אלו היו במערה הואיל ונמצא ביניהן מד' אמות ועד ח' שהוא סדר קברי ישראל והיה לפניה חצר שש ולאחר החצר מערה שניה כמו סדרי קברי ישראל ולפיכך צריך לבדוק עד תשלום עשרים אמה אם לא מצא שם כלום בידוע שלא היה שם אלא מערה אחת בלבד והוא המקום שמצא בו שלשה מתים אלו אי נמי היו שתי מערות וחצר ביניהן אלא שלא נמצא לבעלים לקבור אלא במערה אחת מהן בלבד. ואם מצא אחד בסוף עשרים יש לומר ששתי מערות היו וחצר בנתיים ונזדמן לבעלים שלא יקבור במערה השנייה אלא זה המת בלבד. ודייקינן האי מתני' דשמעת מינה שאורך שתי מערות וחצר ביניהן עשרים אמה הוי מני אי רבנן דאמרי ארכה של מערה שש תמני סרי הויין שתי מערות שנים עשר וחצר שש. ואי ר"ש דאמר ארכה של מערה ח' אמות כ"ב הויין י"ו וחצר ו'. ומהדרינן לעולם רבנן וכגון דבדק באלכסונא. פירש כיון שאין ידוע היכן היה אורך המערה והיכן היה הרוחב יש לומר שמא זה שבדק דילמא דרך אלכסונא נקט ולפיכך הוספנו ב' אמות שהן (ב') [י"ב] חומשי [לששה על ששה הרי ב'] (ו') אמות כדקיימא לן כל אמתא ברבועא אמתא ותרי חומשי באלכסונא. ואקשינן ומדהא באלכסונא הך נמי באלכסונא. כלומר כמו שחששנו שמא דרך אלכסון נקוט בבדיקותיה (אם כן עשרים ותרתי בעי למבדק) [מערה זו ניחוש למערה שניה נמי]. ומהדרינן חדא באלכסונא (לא) אמרי' כלומר אין לנו לחוש שנזדמן לו זה הטעות שתי פעמים.
<h2>דף קב:</h2>
רב שישא בריה דרב אידי אמר בנפלי'. פירש לעולם רבי שמעון היא ואילו היו המתים שמצא מתים גדולים בודאי כ"ב אמה היה בודק אלא הכא במאי עסקינן כגון שהיו מתים אלו נפלי' שאין צריך להיות באורך המערה שלהן ח' אמות דעד כאן לא קאמר ארכה של מערה ח' אמות אלא בכוכין דמתים גדולים שלא יתכן להיות ד' כוכין בפחות באורך ח' אמות כדי שיהא כוך אמה וריוח אמה אבל בכוכין דנפלים בפחות מיכן סגי שהרי יתכן להיות ד' כוכין באורך הואיל וקטנים הם ואין צריך שיהא ברוחב כל כוך וכוך אמה וגם הריוח שביניהם אין צריך להיות אמה אלא לפי רוחב וכיון שמתים אלו שמצא נפלי' היו לפיכך לא הצריכוהו לבדוק אלא עד עשרים אמה בלבד ו' מערה דנפלים שאין לנו להחזיק שהיתה פחותה מיכן הואיל ולא מצינו מערה פחותה משיעור זה ושש דחצר וח' דמערה שניה הרי כ' ועלה התירוץ של רב שישא בריה דרב אידי דהאי דקתני במתני' ובודק ממנה ולהלן עשרים אמה לאו אהיכא דיש ביניהן מד' אמות ועד ח' אמות הוא דהא ודאי המתים גדולים נינהו אלא מילתא אחריתי באפי נפשה קאמר והכי קתני ואם היו אלו שמצא נפלי' בודק ממנו ולהלן כ' אמה. ודייקינן ומדהא בנפלי' הא נמי בנפלי' כלומר וכיון שמתים אלו שמצא נפלי' הוה והחזיק שלא היה באורך מערה שלהן אלא ו' אמות בלבד גם המערה שנייה היה לו להחזיק שהיא דנפלים וכיון שכן בתמני סרי סגי ולמה הצריך אותן לבדוק עד עשרים אמה. חדא בנפלי' אמרינן תרי בנפלי' לא אמרינן כלו' אין לנו להחזיק שאדם עושה שתי מערות לנפלים אלא כשעושה לנפלי' מערה אחת בלבד הוא עושה והשאר לגדולים. ויש לפרש דהא דקתני ובודק ממנו ולהלן עשרים אמה דלאו מהאי מקום שנמצאו בו אותן מתים הוא אלא חוץ לאותו מקום מתחיל לבדוק עשרים אמה אלו לפי שיש לחוש שהמקום כולו שכונת קברים הוא ושתי מערות אחרות וחצר בנתים יש שם חוץ למקום מתים הללו ושחצר מערת מתים אלו והמערה שנייה שלה מצד השני היתה עשויה ודיקא נמי דקתני מצא א' בסוף עשרים בודק ממנו ולהלן עשרים אמה אלמא כל כ' שבודק מסוף המקום שמצא בו המת הוא שבודק אותן ומשום חשש שתי מערות אחרות וחצר בנתים הוא שצריך לבדוק אותן. ועל [זה] הפירוש הא דאמר רב שישא בריה דרב אידי בנפלים (ד)אין אנו צריכין לומר שהשלשה מתים שמצא [היו נפלי אלא לעולם אלו שמצא] מתים גדולים היו כדקתני בהדיא אם יש ביניהן מד' ועד ח' דשמעת מינה דמתים גדולים הן והאי נפל' דקאמר רב שישא בריה דרב אידי על אחת משתי מערות וחצר בנתים (שאנו חוששין שיש שם שתי מערות אחרות וחצר ביניהן) [ש]אין אנו חוששין שהיו שתיהן מערות דמתים גדולים שצריך להיות באורך כל אחד מהן ח' אלא למערה אחת מהן דנפלי' והשנייה דגדולים וחצר ביניהן הוא שאנו חוששין לפי שכיון שחששא בעלמא שמא שתיהן דגדולי' היו אלא נקטינן בחד מערה לקולא ואמרינן דנפלי' הות ובחד מערה לחומרא ואמרינן דילמא דגדולים הות והיינו דמקשינן ומדהא בנפלים הך בנפלי'. ומהדרינן חדא בנפלים אמרינן תרי בנפלים לא אמרינן. ושאר השמועה פשוטה היא.
המקדיש שדהו בשנת היובל כו'. פירוש בשעת שהיובל נוהג היו שם נקעים עמוקים עשרה כו' פירוש אלא לוקח אותם בלי פדיון ומאי דקתני בשעה שיובל נוהג משום דהאי דינא דנותן בזרע חומר שעורים ליתא אלא בזמן שבית המקדש קיים אבל אם הקדיש בזמן שאין בית המקדש קיים שאינה שעת היובל ואף על פי שאינו רשאי דהא תנן [בכורות נ"ג ע"א] אין מקדישין ואין מעריכין ואין מחרימין בזמן הזה אפילו הכי אם הקדיש בפי' לבדק הבית שהיא קדושת דמים ויש לו פדיון כשהוא פודה אינו פודה אותו אלא בשווהו ומוסיף חומש בין הקדש שדה בין זולתה וכיון שאין בית המקדש קיים כדי שיהא שם בדק הבית מוליך הנאה לים המלח ואם הקדיש בפירוש למזבח בהמה תעקר לפי שהיא קדושת הגוף ואין לה פדיון מעות וכסות וכלים יוליכם או דמיהם לים המלח שאף ע"פ שקדושת מזבח קדושת הגוף הוא ואין לה פדיון מעות כסות וכלים כיון שאין ראוין למזבח כשהקדישן לדמיהן הקדישן הילכך יש להם פדיון ויוליך דמיהם לים המלח כדקתני בהדיא ואם הקדיש מן הערך או החרים בהמה תעקר מעות כו' ואף על גב דקיימא לן [ב"מ נ"ז ע"א] הקדש שוה מנה שחללו על ש"פ מחולל התם דיעבד כי קאמרינן אנן לכתחלה. והאי דאמרינן מוליך הנאה לים המלח הני מילי היכא דהקדיש בפירוש קדושת הגוף או לבד"ה אבל אם הקדיש סתם כיון שאין לנו עכשיו בית המקדש סתם הקדש בזה"ז לבתי כנסיות הוא או לעניים. ואקשינן ואמאי ליקדשו הני נקעים באנפי נפשייהו וליבעי פדיון ואוקימנא דבנקעים מלאים מים עסקינן דלא בני זריעה נינהו דומיא דסלעים אבל אי ליתנהו מלאים מים כיון דבני זריעה נינהו מקדשי באנפי נפשייהו ובעו פדיון.
<h2>דף קג.</h2>
אין אדם רוצה שיתן מעותיו במקום אחד ויראו כשנים וג' מקומות. ק"ל דהא אמר רב בפרק הבית והעליה [ב"מ קי"ח ע"א] גבי בית הבד שהוא בנוי בסלע וגנת אחד על גבה ונפחת כמה נפחת רב אמר ברובה ושמואל אמר בארבעה רב אמר ברובה אדם זורע חציו למטה וחציו למעלה. ויש לי לומר בבא לכתחלה לקנות שאני. אי נמי יש לומר דרב מפרש לה למתני' דהכא בנקעים מלאים מים כההיא דהמקדיש שדהו וכאתקפתיה דרבינא דאתקיף והא דומיא דסלעים קתני.
כי קתני דומיא דסלעים אפחות מכאן. שאם היו פחותים פחות מי' טפחים ואף על פי שאין מלאים מים שהם ראוין לזריעה אין נמדדין עמה אלא נשארים למוכר ואף על פי שאין בהם בית תשעה קבין ונמצא שהמוכר אינו נהנה בהם כיון שאין אדם רוצה ליתן מעותיו בשדה אחד כו' אין כופין את הלוקח ליקח אותם.
פחות מכאן נמדדין עמה וכו'. אמר רבי יצחק טרשים שאמרו בית ארבעה קבין. פירש אבל יש בהן יותר מארבעת קבין מקום בפני עצמו הוא ואין נמדד עם השדה. אמר רב עוקבא והוא שמובלעין בחמשה קבין. פירש כלומר והאי דאמרינן דעד ארבעת קבין נמדדין עמה והוא שמובלעין בחמשה קבין שנמצא שהן מפוזרין אבל אם הם מכונסין כאחד אפילו ארבע נמי אין נמדד עמה. [נוסחא אחרת. אמ' ר' יצחק טרשין שאמרו שהן פחות [מי'] טפחים נמדדין עמה הני מילי [שאין] בהן ארבעת קבין אבל יש בהן מארבעת קבין חשוב הוא ואינו נמדד עמה].
אמר רבי חייא בר אבא א"ר יוחנן והוא שמובלעין ברובה של שדה. פיר' רבי חייא חולק הוא על רב עוקבא דקאמר רב עוקבא כשמובלעין ד' קבין טרשין אלו בחמשת קבין מבית כור זה הנמכר [נמדדין עמה וקאמ' ליה ר' חייה עד שיהו מובלעין ברובה של בית כור זה הנמכר] אבל בפחות מיכן כמכונסין דמו [ואינן נמדדין]. ורב האי גאון לא כתב בספ' מקח וממכר הא דרב עוקבא כלל.
בעי רב חייא בר אבא אם היו רובן של ארבעת קבין אלו במיעוטו של בית כור והמיעוט הנשאר מארבעה קבין ברובו של בית כור זה מהו. כיון שכלל ארבעת קבין אלו לא נשלם אלא ברובו של בית כור זה נמדד או דילמא כיון שרובן של ד' קבין אלו מכונס הוא בתוך מיעוט של בית כור מכונס הוה ואינו נמדד תיקו.
<h2>דף קג:</h2>
בעי רב ירמיה כשיר מהו. פירש אם היו [ד'] קבין אלו כשיר כגון זה \raster(85-,85-)="Z603" מהו כיון שאין באצעדה ריוח כמכונס דמי או דילמא כיון (ששדה מתוכה) [שיש באמצע ריוח] כמפוז' דמי.
כשור' מהו. פירש אם היו כולן מדובקין זה לזה בשורה אחת שנמצאו טרשין אלו שהן צרין וארוכין [כגון זה] \raster(85-,85-)="Z604" מהו. כיון שהן מדובקין זה בזה באורך כמכונסין דמו או דילמא כיון שהן צרין ואין להם רוחב כמפוזרין דמו שהרי יש שדה מיכן ושדה מיכן. איצטדינין מהו. פירש כגון טרשין אלו מכונסין אלא שיוצאין מהן קרנות לכאן ולכאן והשדה נכנס בין אותן קרנות היוצאות מהן ואין מפסקת ביניהן ובין העיקר כגון זה \raster(85-,85-)="Z605" מהו כיון שד' קבין אלו אינן נשלמין אלא באותן קרנות היוצאין מן הגוף אילך ואילך כמפוזרין דמו שהרי יש שדה נכנסת בין אותן קרנות ומפסקת ביניהן או דילמא כיון שהן (מוחזקין) [מדובקים] לגוף ואין מפסקת ביניהן ובין הגוף כמכונסין דמו. דרך עקלתון. [שנמצאו מדובקים זה לזה בדרך עקלתון] והשדה נכנסת בין העקמימות. והנוסחא דרב האי ז"ל אית ליה תוספת על נוסחא דילן. כחצובה מהו. כגון זה \raster(85-,85-)="Z606" [פירושו] וכולן ענין אחד הוא שהטרשין מדובקין זה לזה בעקמימות והשדה נכנסת באותו ריוח שבין העקמימות. ואלו כולן עלו בתיקו וכיון שכן כמכונסין דמו ואין נמדדין. ואיצטדינין זו שפירשתי יש לומר שהוא מלשון שור האיצטדין שהוא השור שמשסין אותו ונוגח לאחרים לפי שדרך השור כשנוגח לאחרים פושט את רגלו ונוגח בו גם זה שיוצאין מן הקרנות אילך ואילך שהוא דומה לשור שפושט את רגליו נקרא איצטדינין לפי שהן מרובין נקרא אצטדינין. ויש לומר שהוא מלשון צד כלומר יש לו קרנות שיוצאין מצדיו אילך ואילך. זו הטי"ת כמו הטי"ת דויצטידו והתי"ו דישתמר ויסתבל [ישתבח].
כשיר מהו. אם תמצי לומר כחצובה דהם נמדדין דהתם ודאי שפיר מזדרע בנתים שתי וערב כשיגיע אצל הסלע יגביה מחרשתו מעט עד שיעבור הסלע ויחזור ויחרוש אלא עשויין כאצעדה דלא מזדרע בנתים כל כך כזה. ואם תמצא לומר דהכא נמי נמדדין עמה כשורה מהו דכל כנגד השורה אינו יכול לזרוע וכל חרישות בעינן שתי וערב ומיהו על ידי הדחק יכול לזרוע ואם תמצא לומר דכשורה נמדדין עמה איצטדינין דלא מזדרע שפיר כמו שורה מהו. וכן כולם אחרון לא מזדרע שפיר כראשון. ע"כ.
תנא אם היה סלע יחידי. פירש אבן אטום [אפילו אין בו אלא בית רובע אין נמדדין עמה. נוסחא אחרינא] אפי' כל שהוא אין נמדד עמה. כלומר אפילו אין ברוחב אלא כל שהוא אין נמדד עמה [לפי שלא שנינו פחות מכאן נמדדין עמה] (דהא) דאוקמינ' בשיש בו ברוחב ארבעה קבין (אינו) אלא בטרשין שהן אבנים מקוטעין ומדובקין זה לזה שאיפשר לו לחצוב האבנים ולהסירן אבל כשהוא אבן א' אטום א"א לו לחצבו ולהסירו אפילו אין ברוחב [אלא] כל שהוא. ורבינו האי גריס אפילו אין בו אלא בית רובע אין נמדד עמה. [ולהך נוסחא אחרינא] יש לפרש אם היה סלע יחידי כלומר לא היו טרשין מדובקין אלא סלע אחת יחידי בלבד אין נמדד עמה לפי שלא אמרו בית ארבעת קבין נמדדין אלא כשהן טרשין מרובין מפוזרין ומובלעין ברובה של שדה [וכל אחת מהן אין בה רובע שכיון שהן מרובין ומובלעין ברובה של שדה] (ש)הרי הן בכלל השדה ונעשו טפל לשדה אבל כשהוא סלע יחידי בלבד אפילו אין בו אלא רובע אחד בלבד אינו נמדד לפי שכיון שהוא יחידי ואין שם סלע אחר זולתו נעשה כמו מופרש ומובדל ממנה וכאילו לא מכלל השדה דמי. וכן אם היה סמוך למצר אף על פי שאינו סלע יחידי אינו נמדד עמה לפי שכיון שהוא סמוך למצר נעשה כאילו מכלל המצר הוא ואינו מכלל השדה.
בעי רב פפא הפסיק עפר בינתים מהו. כלומר הפסיק עפר בינו לבין המצר מהו כסמוך למצר דמי וההוא עפר דמפסיק בינתים לאו כלום הוא או דילמא כיון דמפסיק עפר בנתים לאו סמוך למצר הוא.
בעא רב אשי עפר מלמטה וצונמא מלמעלה מהו. כלומ' אם תמצא לומר הפסיק עפר בנתים לאו סמוך למצר הוא עפר מלמטה וצונמא מלמעלה מהו מי הוה הפסק או לא תיקו.
יתר מיכן יעשה חשבון. פיר' יעשה חשבון ויחזיר לו ההוא יתר דאיכא על רובע לסאה אבל הרובע עצמו אינו מחזיר לו הואיל ואינו מגיע שש קבין. ומהו מחזיר לו מעות. ואם רצה כלומר אם רצה המוכר שלא ימכור לו אותו מותר ממנו אלא שיטול אותו לעצמו מחזיר לו קרקע ולמה אמרו מחזיר לו מעות ליפות כחו של מוכר. פיר' שאם ירצה המוכר ליקח דמי אותו מותר מן הלוקח כיון שאין באותו מותר שיעור שדה בת תשעה קבין. ואם היתה גינה בית חצי קב אין הלוקח יכול לומר לו טול המותר שלך איני רוצה לקנותו ממך אלא כופין אותו ונותנין דמיו למוכר. שאם שייר בשדה בית תשעת קבין. ואם היה באותו מותר בית תשעת קבין בשדה שהיא חשובה בפני עצמה וחצי קב בגינה וכדברי ר' עקיבה בית רובע כדתנן [לעיל י"א ע"א] ולא את הגינה עד שיהא בה חצי קב לזה וחצי קב לזה ר' עקיבה אומ' בית רובע מחזיר לו את הקרקע ואין כופין את הלוקח לקנותו וליתן בו דמים למוכר.
איבעיא להו בית כור סתמא מאי. ואסיקנא [סתמא נמי] כהן חסר הן יתר דמי. והאי מילתא לא משכחת לה אלא בדסיים ליה השדה ואמר ליה בית כור עפר זה אני מוכר לך ומשום הכי כי פיחת שתות או הותיר שתות הגיעו אבל אמר ליה בית כור זה אני (נותן) [מוכר] לך אינו נותן לו אלא בית כור כפי מה שמכר לו ואם פיחת כל שהוא ינכה ואם הותיר כל שהוא יחזיר.
<h2>דף קד.</h2>
ליפות כחו של מוכר. (דהשתא) [דכשהוא] רוצה ליטול מן הלוקח דמי אותו מותר והלוקח אינו רוצה לקנותו כופין את הלוקח לקנותו וליתן את דמיו למוכר אבל ליפות כחו של לוקח לא אמרינן דכשהוא רוצה לקנות אותו מותר והמוכר אינו רוצה למכור אין כופין את המוכר למכור. והתניא פוחת ז' קבין ומחצה לכור כשמגיע רובע לסאה הגיעו יתר מיכן כופין את המוכ' למכור ואת הלוקח ליקח. אלמא כופין גם את המוכ' למכור וליקח מעות באותו מותר ואמאי קתני במתני' ליפות כחו של מוכר דאלמא ידו על העליונה למוכר ליקח מעות וכופין את הלוקח ליקח וליתן מעות ואם רצה ליקח קרקע אין כופין אותו למכור וליקח מעות. ופרקינן התם כגון דהוה יקירא מעיקרא וזילא השתא. כלומר האי דקתני כופין את המוכר למכור לאו למימרא דאי לא בעי לזבוני כייפינן ליה לזבוניה ולמיתב דמי אלא למימרא דהיכא דהוה יקירא מעיקרא וזילא לה השתא וקא בעי מוכר לזבוני ליה לההוא מותר ולמשקל דמי דכייפינן ליה דלא לישקול ביה דמי אלא כדשויא השתא ולא מצי למימר כיוקרא דמעיקרא שקילנא ביה משום דאמרינן ליה אי ארעא יהבת ללוקח כלומר אי יהבת ליה האי טופיינא דארעא וקא בעית למישקל ביה מיניה דמי שקול כזולא דהשתא ואי לא שקול ארעא דידך והיינו דקתני כופין את המוכר למכור כלומר כשרוצה ליקח מעות באותו מותר מן הלוקח כופין אותו למכור כשעת הזול אבל אם אינו רוצה למכור אותו כלל אין כופין אותו למכור. ואקשינן והתניא כשהוא נותן לו. כלומר כשהוא נותן לו הלוקח למוכר דמי אותו מותר נותן לו כשעה שלקח ממנו ואמאי אמרינן הכא שכופין את המוכר למכור כמו ששוה עכשיו שהוא בזול. ופרקינן התם כגון דהוה זילא לה מעיקרא בשעה שקנה ממנו השדה ויקירא לה השתא דהוה יפוי כחיה דלוקח ליתן ליה כשעה שלקח ממנו שהוא שעת הזול דעד כאן לא קתני מתני' ליפות כחו של מוכר אלא שאם רצה המוכר למכור אותו מותר והלוקח אינו רוצה לקנות שכופין אותו לקנותו ממנו ואם רוצה המוכר שלא למכור אותו מותר והלוקח רצה לקנותו שכופין את הלוקח להחזיר לו קרקע אבל לענין דמי כשרוצה המוכר למכור והלוקח אינו צריך לקנותו כח הלוקח הוא דמייפינן וכייפינן ליה למוכר שלא למכור אותו אלא כשעת הזול משום דאמר ליה לוקח אנא הא לא בעינא למיזבן מינך האי מותר כלל את כיון דמיכף הוא דכייפת לי למיזבן ליה מינך אי ניחא לך למישקל ביה כשעת הזול לחיי ואי לא שקול ארעא דידך דאנא הא לא צריכנא ליה ומשום הכי הוא דלא יהיב ליה אלא כשעת הזול בין דהוה זילא מעיקרא ויוקרא השתא בין דהות יוקרא מעיקרא וזולא השתא.
שאם שייר בשדה בית תשעה קבין וכו'. אמר רב הונא תשעה קבין שאמרו אפילו בבקעה גדולה שיש בה כמה כורין כיון שיש בו במותר תשעה קבין ואף על גב דאיכא דלא מטי לכל כור וכור שבעת קבין ומחצה דהוא ויתור כיון דמכל מקום אית ביה ט' קבין הדר.
ורב נחמן אמר נותן לכל כור וכור ז' קבין ומחצה ויתור ואי איכא בתר הכי קב ומחצה למלאת הט' קבין דאיהו שיעור שדה הדר. פי' הדר הקרקע (וכו') [כוליה] בין ההוא קב ומחצה בין הנהו ז' קבין ומחצה דיהבי' לכל כור וכור כדתנן ולא את המותר בלבד הוא מחזיר לו אלא כל הרובעין כולן אבל אי ליכא טפי מז' קבין ומחצה לכל כור וכור ואף על גב דהא אית ביה יותר מט' קבין ויתור הוי דהא לא מטי לכל כור וכור אלא ז' קבין ומחצה דהוא ויתור. והיכא דאיכא טפי מז' קבין ומחצה לכל כור מיהו ההוא טופיינא לית בה קב ומחצה למליותא דט' קבין [כיון] דסבירא ליה לרב נחמן דנותן לכל כור וכור ז' קבין ומחצה לא מחייב לוקח לאהדורי ליה למוכר אלא ההוא טופיינא בלחוד דאיכא על ז' קבין ומחצה לכל כור וכור כדקתני במתני' יתר מיכן יעשה חשבון שהוא חשבון ההוא מותר בלחוד דאיכא על רובע לסאה דכי תנן במתני' ולא את הרובע בלבד הוא מחזיר אלא את כל המותר ותריצנא בגמרא הכי ולא את המותר בלבד הוא מחזיר אלא כל הרובעין כולן הני מילי בדמטי ההוא טופיינא דאיכא על ז' קבין ומחצה לכור למליותא דט' קבין דהוא שיעור שדה אבל אי לא מטי ההוא טופיינא לט' קבין ההוא טופיינא בלחוד דאיכא על ז' קבין ומחצה לכל כור וכור הוא דמחייב לאהדורי אבל הנהו ז' קבין ומחצה לכל כור וכור לא מחייב לאהדורינהו ניהליה משום דויתור הוה וכי היכי דלענין [חד כור] היכא דאיכא יותר על ז' קבין ומחצה לא מחייב לאהדורי אלא ההוא יתר בלחוד הכי נמי לענין כמה כורין כיון דסבירא ליה לרב נחמן דנותן לכל כור וכור ז' קבין ומחצה אי איכא טופיינא על ז' קבין ומחצה לכל כור וכור וההוא טופיינא לית בה קב ומחצה למליותא דט' קבין ההוא טופיינא בלחוד הוא דמחייב לאהדורי אבל הנהו ט' קבין ומחצה דיהבינן לכל כור וכור ויתור הוא ולא מחייב לאהדרינהו. וכי מהדר ליה ההוא טופיינא יד מוכר על העליונה רצה אומר תן לי מעותי רצה אומר תן לי קרקע כדקתני במתני' מהו מחזיר לו מעות ואם רצה מחזיר לו קרקע.
<h2>דף קד:</h2>
איתיביה רבא לרב נחמן שאם שייר בשדה בית ט' קבין מאי לאו דזבין ליה כוריים. דלא מטי לכל כור וכור אלא פחות מז' קבין ומחצה ואפילו הכי כיון דמכל מקום הא אית ביה ט' קבין שהוא שיעור שדה הדר ולא הוי ויתור. ופריק לא דזבין ליה כור. דויתור דיליה ז' קבין ומחצה בלחוד ומשום הכי דכיון דאיכא יתר על הויתור קב ומחצה תשלום לט' קבין הדר הקרקע כולה ואפילו הנהו שבעה קבין ומחצה וליכא בה ויתור כלל.
תא שמע ובגינה בית חצי קב מאי לאו דזבין ליה סאתים. דלא מטי מהאי טופיינא לכל סאה אלא רובע קב בלחוד והיינו ויתור ואפילו הכי כיון דאית בה חצי קב שהוא שיעור גינה הדר ולא הוה ויתור. ופריק לא דזבין ליה סאה. דויתור דיליה רובע קב בלחוד הוא ומשום הכי כיון דאיכא יתר על הויתור רובע קב אחרינא תשלום לחצי קב שהוא שיעור גינה הדר חצי קב כוליה וליכא בה ויתור כלל.
תנא ואם היה סמוך לשדהו. של מוכר אפילו הויתור משהו על ז' קבין ומחצה שהוא ויתור מחזיר לו את הקרקע ואין כופין את הלוקח לקנותו וליתן דמיו ואף על פי שאין בזה המותר ט' קבין שהוא שיעור שדה כיון שהוא סמוך לשדהו יכול הוא המוכר לצרפו עם שדהו.
לא את המותר בלבד יחזיר אלא את כל הרובעין כולן. פירש כשיהיה המותר יתר על רובע לסאה שהוא שבעת קבין ומחצה לכור אם יגיע זה המותר לתשעה קבין שהוא שיעור שדה לא את היתר על שבעת קבין ומחצה לכור הוא שמחזיר לו בלבד אלא את כל המותר כולו מחזיר לו ואין שם ויתור כלל הואיל ויש בו באותו מותר שיעור שדה. ורבינו האי ז"ל כתב בספר מקח וממכר [שער כ"ה] דהיכא דאיכא יתר על שבעת קבין ומחצה ואף על גב דלא מטי לתשעה קבין מהדר ליה הכל ואפילו הנהו שבעת קבין ומחצה. ושמעינן מינה דסבירא ליה לגאון זצ"ל דהאי דקתני שאם משייר בשדה תשעה קבין לא אסיפא בלחוד אלא ארישא נמי דקתני יתר מיכן יעשה חשבון הוא. וקשיא לן להאי פירושא דאמרינן לעיל אמר רב הונא תשעה קבין שאמרו אפילו בבקעה גדולה ורב נחמן אמר נותן לכל כור וכור שבעה קבין ומחצה ואי איכא טופיינא למליותא דתשעה קבין הוא דהדר הכל אבל אי איכא טופיינא על שבעה קבין ומחצה ולא מטי עד תשעה קבין ההוא טופיינא בלחוד הוא דהדר אבל הנהו שבעה קבין ומחצה לא הדרי. [ואם תאמר דהא דאמ' רב נחמן ואי איכא יתירא למליותא דתשעה קבין הדר לענין חזרת קרקע הוא כדקתני במתניתין שאם שייר בשדה בית תשעת קבין מחזיר לו את הקרקע. האי מימרא נמי לא מיסתבר גבן דאי סלקא דעתא דהאי דקתאני במתניתין ולא את המותר בלבד הוא מחזיר לו דאפילו ארישא נמי דקתני יתר מיכן הוא כדקאמ' גאון ושמעת מינה דהיכא דאיכא יתר על שבעת קבין ומחצה לכור מחזיר לו את כל הרבעין מיהו אי מאטי ההוא יתירא למליותא דתשעה קבין הדר קרקע ואי לא הדרי מעות. כיון דסבירא ליה לרב נחמן דנותן שבעה קבין ומחצה לכל כור וכור ואי איכא יתירא למליותא דתשעה קבין הדר הכל קרקע לאו ממילא שמעת דהם הכי סבירא ליה דנותן שבעת קבין ומחצה לכל כור וכור ואי איכא יתירא ולא מטיא למליותא דתשעת קבין דהדר הכל מעות. וכיון דפלוגתיה בהדי רב הונא בין הכי ובין הכי למה לי למימר ואי איכא יתירא למליותא דתשעת קבין הדר נימא ואי איכא יתירא הדר דמשמע אתרויהו. ועוד דאפילו היכא דלא מאטי יתירא למליותא דתשעת קבין אמאי לא הדר קרקע נהי דלענין כור אחד מהדר מעות ולא מהדר ליה קרקע משום דהא ליכא כורין דהוא שיעור שדה אלא לענין בקעה גדולה דאיכא כמה כורין אפילו כי לא מאטי נמי יתירא למליותא דתשעת קבין נמי נהדר ליה קרקע דהא כולהו רבעין מהדר ליה ואית בהו יתיר על תשעת קבין הולכך האי פירושא דגאון קשיא לן ולא אסתבר גבן].
<h2>דף קה.</h2>
אמ' רב יהודה אמ' שמואל זה דברי בן ננס דאמ' תפוס לשון אחרון אבל חכמים אומרים הלך אחר פחות שבלשונות. פיר' דסבירא להו דיד בעל השטר על התחתונה דהא מוציא מחבירו ועליו הראי' ומשום הכי לא יהבינן ליה אלא בפחות שבלשונות לא שנא הוה ליה ראשון ולא שנא הוה ליה אחרון.
<h2>דף קה:</h2>
[אמ' רב הונא אמרי בבי רב אסתירא מאה מעי מאה מעי מאה מעי אסתירא אסתירא. מאי קא משמע לן תפוס לשון אחרון הא אמרה רב חדא זמנא דאמ' רב אי הואי התם יהיבנא כוליה למשכיר אלמא לשון אחרון תפוס שהוא מדינר זהב לחדש. ופריק] אי אתמר בהא ולא אתמר בהא. פיר' כלומר הא דאיסתרא ק' מעי הוא דאמר ברישא ולא סגי לה דלא אמר נמי האי דמשכיר דאי אמר האי דאיסתירא ולא אמר ההיא דמשכיר ה"א דהא דמשכיר פרושי קא מפרש ולאו מהדר קא מהדר ביה כי היכי דנתפוס לשון אחרון קמ"ל אי הויא התם הוה יהיבנא ליה כולו למשכיר אלמא מהדר קא הדר ביה ותפוס לשון אחרון.
<h2>דף קו.</h2>
בסימניו ובמצריו וכו'. פירש ואם אמר לו מכרתי לך בית כור זה בתוך הסימנין והמצרין אם פיחת שתות מן המדה הגיעו שהרי לא אמר לו מדה בחבל שהוא לשון דקדוק בחשבון וגם לא אמר הן חסר והן יתר [שהוא לשון ויתור שדינו] דאפילו פיחת רובע לסאה או הותיר רובע לסאה הגיעו גם לא אמר לו בית כור סתם שדינו כהן חסר כהן יתר אלא בית כור זה בסימניו ובמצריו אני מוכר לך קאמר ליה שהוא לשון דקדוק חשבון יתר מהן חסר הן יתר ומסתמא אלא שאינו מגיע לדקדוק החשבון כלשון מדה בחבל ולפיכך אם פיחת פחות משתות הגיעו עד שתות ינכה.
איתמר רב הונא אמר שתות כפחות משתות רב יהודה אמר שתות כיתר משתות. רב הונא אמר שתות כפחות משתות והכי קאמר פחות משתות ושתות בכלל הגיעו יתר משתות ינכה. פירש ולהדין סברא הא דקתני במתני' עד שתות ינכה מלמעלה למטה הוא והכי קתני משליש ועד רביע ועד שתות ואין שתות בכלל ינכה ויש לפרש והכי קאמר פחות משתות ושתות בכלל הגיעו והאי דקתני עד שתות ינכה הכי קתני עד שתות ושתות בכלל שהוא עד סוף שתות ינכה כלומר כשיעבור השתות משם יתחיל הנכוי. ורב יהודה אמר שתות כיתר משתות והכי קאמר פחות משתות הגיעו עד שתות ואין שתות בכלל שהוא תחלת שתות ינכה כלומר כשיגיע לתחלת שתות משם יתחיל הנכוי.
מיתיבי פיחת שתות או הותיר שתות הרי הוא כשום הדיינין והגיעו והא שום הדיינין דשתות כיתר על שתות דתנן [כתובות צ"ט ע"ב] שום הדיינין שפיחת שתות או הותיר שתות מכרן בטל הכא נמי שתות כיתר משתות הוא וינכה. ולטעמיך והא הגיעו קתני. [אלא] כשום הדיינין ולא כשום הדיינין כשום הדיינין שדינו לביטול מקח משתות הוא מתחיל שנמצא שתות עצמו בכלל הדין והוה ביטול מקח אף כאן לענין [דין ויתור] שתות עצמו בכלל הדין הוא והוה (ביטול) [ויתור] ולא כשום הדיינין דאילו התם ביטול מקח ואילו הכא הוה ויתור והגיעו.
<h2>דף קו:</h2>
כיון שעלה גורל לאחד מהן קנו כולן. פירש כגון שחלקו את השדה בשוה ועשו אותן חלקים בשומא ועשו שבח בין חלק יפה לחלק שאינו יפה וכתבו אותן החלקים בפיטקאות ובללום ונתנום בקלפי ובא כל אחד מהן להכניס ידו ליטול ומה שעלה בידו הוא חלקו כיון שהכניס אחד מהן ידו לקלפי ועלה בידו מה שעלה קנו כולן כלומר אין אחד מהן יכול לעכב באותה חלוקה ולבטלה ולעשות החלקים על דרך אחרת ולומר איני מכניס ידי לקלפי שחלוקה זו שעשו אותה על דרך זה איני רוצה בה ושהחלקים לא השוה אותן אלא כיון שהכניס ידו אחד מהן לקלפי על דעתו ועלה בידו מה שעלה נתקיימה החלוקה על אותה הדרך וכל אחד מהן מכניס ידו אחריו ומה שעולה בידו הוא חלקו בלי שיהא יכול לעכב בכך. ויש לפרש קנו כולן כלומר שלא נשאר לו לאותו האח שעלה לו הגורל שום זכות באותן החלקים הנשארים בקלפי שכיון שעלה לו הגורל במה שעלה קנו אחיו החלקים הנשארים בשיתוף וחוזרין גם הן וחולקין אותן על פי הגורל. אי נמי יש לפרש שזה הגורל אין צריך שיכניס בו כל אחד ואחד מהן את ידו לקלפי אלא אחד מהן בלבד הוא שמכניס ידו לקלפי ושעולה בידו מה שעולה מתברר חלקו וחלק כל אחד מהן כגון שחלקו את השדה בשוה ועשו אותו חלקים כפי מנין אחין וכתב אותן חלקים בפיטקאות וכתב על א' מהן ראשון ועל אחד שני ועל שלישי שלישי אי נמי א' ב' ג' ד' וכן בכולם עד תשלום מנינן ומכניס ידו האח הגדול לקלפי או מי שמסכימין עליו להכניס את ידו מהן וכשעולה בידו החלק שעולה ממילא נתברר שחלק שאחריו במנין כבר זכה בו האח שהוא שני לו והחלק שאחר אותו החלק האחר כבר זכה בו האח שהוא שלישי לו וכן כולם עד תשלום מנינן ואפילו אם יזדמן שיעלה בידו אחד מן האמצעיים כיון שעלה בידו נעשה הוא ראשון ונעשה חלק שהי' לפניו במנין אחרון שבכולן וזכה בו האחרון שבאחין ולפיכך כשעול' הגורל לאחד מהן קנו כולן שהרי כבר נתברר חלק כל אחד מהן. ואמרינן מאי טעמא. כלומר כיון שלא קנו זה מזה ולא החזיק אחד מהן במה תתקיים חלוקה זו. ומהדרינן אמ' רבי אלעזר כתחלתה של ארץ ישראל מה תחלתה של ארץ ישראל בגורל חלקו ונתקיימה החלוקה אף כאן נמי בגורל. ואקשינן אי מה התם בקלפי ואורים ותומים. כלומר מה התם לא היתה החלוקה בקלפי בלבד שהוא הגורל אלא בקלפי ואורים ותומים אף כאן נמי לא תתקיים החלוקה בקלפי בלבד אלא בקלפי ואורים ותומים וכיון שאי אפשר לומר כן אין לנו לדון מתחלתה של ארץ ישראל. ויש לפרש שמשניהן הוא פריך בקלפי ואורים ותומים לפי שלא שנינו בכאן אלא כיון שעלה גורל לאחד מהן ואפשר שיהא גורל בלא קלפי. ועוד שקלפי שחלק בה א"י קלפי של קדש היה ואנן לית לן השתא קלפי של קדש ומהדרינן אלא אמר רב אשי בההיא הנאה דקא צייתי להדדי במה שהסכימו להיות הגורל מחלק ביניהם ומה שעלה לכל אחד מהם יהא חלקו וכל אחד מהם רוצה שיעמוד חבירו עמו על דבורו בכך ומוצא הנאה בלבו מה שיקבל ממנו על עצמו בדבר זה שהסכימו עליו גמרו ומקנו להדדי מה שעלה לכל אחד מהם בגורל.
איתמר שני אחין שחלקו ובא להן אח ממדינת הים רב אמר בטלה מחלוקת. פירש כל אחד יכול לערער ולבטל המחלוקת בין האח ממדינת הים בין אחד משני אחין אלו.
ושמואל אמר מקמצין. אמר ליה רבא לרב נחמן לרב דאמר בטלה מחלוקת אלמא הדר דינא. כלומר כיון דקא נפיק מידא דכל חד מינייהו מההוא חולקא דמטא ליה מקצת הדר דינא אעיקרא ומבטיל ליה ההוא מחלוקת מעיקרה אלא מעתה הני תלתא אחי או שותפי דאזול תרי מינייהו ופלגו. פירש ולא אפיקו ליה לההוא אח דלא הוה בהדייהו חולקא הכי נמי דכי ניתי ההוא אח ושקיל חולקי' כל חד מינייהו מצי לבטולה לההוא מחלוקת משום דקא נפיק השתא מידו דכל חד מינייהו מחלוקא דמטא ליה מקצת. א"ל התם אדעתא דבי תלתא נחות מעיקרא. פירש דהא הוה ידעי מעיקרא דתלתא אחין נינהו ואפילו הכי פלגינהו להני נכסי ומשום הכי לא מצי הנך תרתי לבטולי המחלוקת דקא סבור וקבל לפלוגתא אדעתא [דהכי] אבל הכא לאו אדעתא דבי תלתא נחות. פירש דהא לא הוה ידעי דאית להו אח במדינת הים הילכך אף על גב דההוא אח דלא הוה בהדייהו בעידן חלוקה קא ניחא ליה השתא לקמוצא ליה מחלוקה דתרוייהו ולא קא מערער עלייהו בההיא חולקא הנך תרי אחי גופייהו כיון דלאו אדעתא דבי תלתא נחות כל חד מינייהו מצי לבטולה לההיא מחלוקת משום דחלוקה בטעות הויא.
ושמואל אמר מקמצין קא סבר כיון דההוא אח דלא הוה בהדייהו בעידן חלוקה קא ניחא ליה השתא לקמוצי ליה מחולקא דתרוייהו ולא קא מערער עלייהו בההיא חלוקה אף על גב דהנך תרי אחי גופייהו דפלוג אדעתא דבי תרי הוא דנחות ולא אדעתא דבי תלתא אפ"ה קם דינא ולא מצי הדרי בהו לבטולה לההוא מחלוקת. והא דשמואל דאמר מקמצין דוקא היכא דלא מערער עליה ההוא אחא דלא הוה בהדייהו וקא ניחא ליה לקמוצי ליה מחלוקה דתרוייהו כדאמרינן אבל אי לא ניחא ליה בהכי וקא מערער עלייהו בההיא חלוקה לבטולה מעיקרא דכולי עלמא מצי מבטיל לה משום דאמר להו מאן פלג לכו דילמא חד מהנך חולקי דידכו הוא דסליק לי בגורל אי נמי מעלינ' ליה כנכסי דבר מריון וכן נמי לענין תלתא אחין דאזול תרי מינייהו ופלוג דאמרינן דלא מצו הדרי בהו ה"מ היכא דקא ניחא ליה לההוא אח דלא הוה בהדייהו לקמוצי ליה מחולקא דתרוייהו אבל אי לא ניחא ליה בהכי בודאי דמצי מבטל לה לההוא חלוקה משום דאמר להו מאן פליג לכו דהא אפילו לענין עיסקא היכא דפלג ליה חד מינייהו בלא דעתא דחבריה מצי א"ל מאן פלג לך כדאמרינן [ב"מ ס"ט ע"א] במעשה דהנהו תרי כותאי דזבון חמרא בהדי הדדי ואזל חד מינייהו ופלג בלא דעתא דחבריה וכ"ש לענין קרקע אבל ודאי אי הני תלתא שותפי דאזיל בי תרי מינייהו ופלג כגון דאזיל חד מינייהו למדינת הים ואזול הנך דפלוג קמי בי דינא ואפיקו ליה לחלוקה דהאיך אדעתא דבי דינא לענין עסקא ושאר מטלטלין בודאי דהוה קיים ולא מצי האיך למימר מאן פלג לכו דהיינו דאיסור ורב ספרא [שם ל"א ע"ב] דעביד עסקא בהדי הדדי אזל רב ספרא פלג בלא דעתא דאיסור אתא לקמיה דרבה אמר ליה זיל אייתי תלתא אי נמי תרי מגו תלתא דפלגת קמייהו וכו'. לענין קרקע איכא למימרא דהוה קיים כמעשה דאיסור ורב ספרא ואיכא למימר דלא הוה קיים והא דרב ספרא ואיסור לא דמיא דאילו התם עסקא והכא קרקע והיינו טעמא דאית לן למימר דשאני דין קרקע מדין עסקא משום דעסקא דעתיה אדמייהו ולאו אגופיה דעסקא וכיון דקא מפיק ביה מאי דשוה הנהו דמים לא איכפת ליה אבל קרקע דעתיה דכל חד מינייהו אגופיה דקרקע ניהו הילכך אף על גב דאפיק ליה מאי דשוה מצי א"ל מאן פלג לך אף על גב דקמי בי דינא הוא דפלוג דכי תקון רבנן לבעל חוב הוא דתקון לאפרועי שלא בפני בעל חובו כדי שלא תנעול דלת בפני לווין אבל לפלוגי שלא בפני שותפו לא אשכחן דתקון רבנן. והדבר צריך עיון. ונחזור לעיקר שמעתין.
אמר ליה רב פפא לאביי ולשמואל דאמר מקמצין. אלמא אע"ג דקא נפיק מתותי ידי' דכל חד מינייהו מההיא חלוקא דמטא ליה מעיקרא מקצת קם דינא בההוא מקצת אחרינא דאישתייר ליה ולא הדר והא רב ושמואל דאמרי תרווייהו כור בשלשים אני מוכר לך יכול לחזור בו אפילו בסאה אחרונה. פירוש והא הכא דאע"ג דמשכינהו להני סאין וקננהו כיון דאיכא חד סאה דלא משכיה ולא קנייה כל חד מינייהו מצי למיהדר ביה בין מוכר בין לוקח ולמהדרינהו להני סאין דמשכינהו אלמא כיון דאבטיל ליה זביניה דהאי סאה דלא משכיה איבטלו להו זביני דהנך סאין דמשכינהו משום דלא משכינהו מעיקרא אלא אדעתא דזבין ליה כוליה כור הכא נמי כיון דהא קא נפיק ההוא חולקא דמטא ליה מקצת ליבטיל נמי מיניה המחלוקת דהא לא פלוג אלא אדעתא דליקום בידא דכל חד מינייהו ההו' חולקא דמטי ליה כוליה דהא לא הוה ידעי דאית להו אחרינא. ופריק התם עבוד מילתא דניחא ליה למוכר וניחא ליה ללוקח כי היכי דאית ליה לחד מינייהו פסידא בזביני מצי הדר ביה אבל הכא כיון דליכא מוכר ולא לוקח אלא יורשין נינהו קם דינא ולא נהדר.
<h2>דף קז.</h2>
הא דתנו רבנן שלשה אחין ובא בעל חוב וטרף חלק של אחד מהן וכו'. פרשה הרב רבינו זצ"ל בהלכות דיליה ומשום הכי לא איצטריכנא לפרשה.
שלשה שירדו לשום. פי' מי שנתחייב בב"ד ממון ולא נמצא אצלו אלא קרקע ושלחו ב"ד שלשה לשום אותו ולהוריד בו אותו בעל חוב ונחלקו אותן שלשה בשומא שנים מהן אומרים במנה כו' נדון במנה. פרישנא בגמרא טעמא דקסבר נקוט מילתא מציעתא שהוא מאה [שהרי פוחת מדברי האחד עשרים ומוסיף על דברי האחד עשרים. פירש] והאי דנקט מילתא מציעתא משום דמאן דאמר במנה ומאן דאמר שלשים קסברי דלא הויא פחות מק' ומאן דאמר עשרים הוה ליה חד במקום שנים וכן נמי מאן דאמר מנה ומאן דאמר עשרים תרווייהו קמסהדי דלא שויא יתר ממנה ומ"ד שלשים ה"ל חד ואין דבריו של אחד במקום שנים. [ופירשנה נמי לטעמיה דר' אלעזר ביר' צדוק דקסבר הא ארעא תשעין שויא והאי דקאמ' עשרין סלע שהן שמונים דינרין דקא טעי בעשרה לאחוריה והאי דקאמ' מנה דקא טעי בעשרה לקמיה ואשתכח דסליק משהדותא דתרויהו דהא ארעא תשעין שויא והך דקאמ' מאה ועשרין הוה ליה חד ואין דבריו של אחד במקום שנים. ואקשינן אלא אדרבה. כלומר כלך לדרך זו וכול' פשוט הוא].
אחרים אומ' עושין שומא ביניהן ומשלשין. פיר' הארבעים שנחלקו בהן משלשין אותן ולוקחין מהן שליש אחד שהוא תליסר ותולתא ומצרפין אותן אל השמונים שאין בהן חלוקה דהויאן להו תשעין ותלתא ותולתא. ופירשנה לטעמא דאחרים דקסבר הא ארעא תשעין ותלתא ותולתא שויא והאי דקאמ' עשרים סלע שהן שמונים דינר קא טעי תליסר ותולתא לקמיה ובדין הוא דנימא מנה ושבעה פחות שליש אלא האי דקאמ' מנה אמ' מסתאי דקא מטפינא אבראי עד תשלום מנה ואשתכח דסליק משהדותא דתרויהו דהא ארעא תשעין ותלתא ותולתא שויא והך דאמ' שלשים סלע שהם מאה ועשרין הוה ליה חד ואין דבריו של אחד במקום שנים. ואקשינן אלא אדרבה כלומר כלך לדרך זו וכול' פשוט הוא.
<h2>דף קז:</h2>
האומר לחבירו חצי שדי אני מוכר לך משמנין ביניהן ונוטל חצי שדהו וכו'. אמר רב חייא בר אבא אמר רבי יוחנן ולוקח נוטל כחוש. ואקשינן והא משמנין ביניהן תנן פי' שהוא מלשון שומא דאלמא הלוקח אינו נוטל החצי שלו אלא בשומא בנתינ' שבח לחצי הכחוש מחצי היפה עד שישוו בדמים.
אמר ליה ולטעמיך אימא סיפא חציה בדרום אני מוכר לך משמנין ביניהן ונוטל חציה בדרום אמאי משמנין כלומר אי סלקא דעתך דהאי משמנין להשוות החלקים הוא ולתת שבח שבין היפה לכחוש הכא אמאי משמנין ביניהן והא חצין בדרום אמר ליה ואין לו אלא אותו החצי בין שהוא כחוש בין שהוא יפה. אלא לדמי. פי' כלומר זו השומא אינו להשוות החלקים בין כחוש ליפה אלא לידע כמה הוא שוה כדי שיתן לו דמיו לפי שכשמכר לו סתם מכר לו חציה בדרום בלי שיפרוש לו סכום דמים לפיכך שנינו משמנין ביניהם כדי שיתברר כמה הוא שוה אותו חצי שבדרום כדי שיתן לו דמיו והאי דקתני משמנין ביניהן כך פירושו כגון שהיתה השדה כולה שוה מאה זהובים ולפי שמכר לו עכשיו חציה שבדרום צריכין אנו לשום ולידע כמה ראוי ליתן ממאה זהובים אלו לרוח צפונית וכמה ראוי ליתן מהן לרוח דרומית שמתברר בכך כמה הוא שוה חציה שבדרום כדי שיתן לו דמיו. וכיון שכן רישא נמי דקתני משמנין ביניהן אינו להשוו' החלקים (ולהשתבח) [ולתת שבח] בין כחוש ליפה אלא לידע כמה שוה כדי שיתן לו דמיו הואיל וסתם מכר לו בלי סיום סך הדמים ולעולם אינו נוטל אלא החצי הכחוש במה ששוה. וטעמא דמילתא משום דכיון דחציה סתם מכר לו בלי שיסיים לו אם כחוש אם יפה אמרי' יד בעל השטר על התחתונה ואין לו אלא כחוש. ולא תימא ה"מ לטעמא דמאן דאמר מוכר בעין רעה מוכר אלא אפילו למאן דאמר מוכר בעין יפה מוכר הני מילי לענין שיהא המקום עצמו המכור קנוי ללוקח בלי שישייר לעצמו המוכר שום זכות כלל כגון דרך וכיוצא בו ולענין שיהא לו לאותו מקום המכור דרך על המוכ' ליכנס ולצאת עליו כדי שלא יהא צריך ליקח דרך במאה מנה או יפרח באויר הואיל ובעין יפה מוכר לו אותו מקום מכירה שלא יהא צריך עמה לכך אבל במוכר לחבירו חצי שדהו סתם שהוא לענין בירור המקום שמכר לו אי זה הוא אם כחוש אם יפה כשמכר לו חצי שדהו סתם אין כאן דרך לומר מוכר בעין יפה מוכר אלא יד בעל השטר על התחתונה הואיל והעיון בלשון השטר הוא מאי משמע אם חצי הכחוש אם חצי היפה ולכך אין לו אלא כחוש שהוא פחות שבמשמע. תדע דהא תנן [ס"א ע"א] המוכר את הבית לא מכר את היציע ולא את החדר שלפנים הימנו ולא את הבור ולא את הדות. אלמא שכיון שלא הזכיר לו לא יציע ולא חדר ולא בור ולא דות אלא בית ושדה אמרי' יד בעל השטר על התחתונה ואין לו אלא בית בלבד בלי יציע וחדר ושדה בלבד בלי בור ודות שהוא פחות שבמשמע הכא נמי כיון שחצי שדהו סתם מכר לו בלי שיפרש אם החצי היפה אם הכחוש אמרי' יד בעל השטר על התחתונה ואין לו אלא החצי הכחוש שהוא פחות שבמשמע ומעשים בכל יום בימי רבינו הרב זצ"ל וקא דיין שאינו נוטל אלא כחוש. ואפי' במתנה דלכולי עלמא נותן בעין יפה נותן הכי קא דיין שהנותן לחבירו חלק בשדהו בלי שבירר אם כחוש אם יפה ובלי שיסיים הרוחות שאין לו למקבל מתנה אלא חלק הכחוש בלי שבח. ואם תשאל וכיון דאמרינן דלוקח נוטל כחוש ואוקימנא להא דקתני במתני' משמנין ביניהן שאינו להשוות החלקים וליתן שבח בין כחוש ליפה אלא לשום אותו חלק הכחוש לידע כמה הוא שוה כדי ליתן לו דמיו דאלמא כשמכר לו סתם מכר לו בלי פסיקת דמים אם כן אמאי קנה אותו הלוקח כלל כדי שנצטרך לשום אותו ולידע כמה דמים הוא נותן לו. והא קיימא לן שהמוכר בלי פסיק' דמים לא קנה לוקח עדיין כלום כדתניא בהדיא [פ"ו ע"א] מדד עד שלא פסק שניהן יכולין לחזור בהן פסק עד שלא מדד אין שניהן יכולין לחזור בהן. תשובה כי אמרי' שהמוכר בלי פסיקת דמים לא קנה לוקח הני מילי באומר לחבירו דבר זה אני מוכר לך סתם שכיון שלא הזכיר לו כמה הוא מוכר לו אע"פ שהוא שוה חמשים יש לו לומר לא הסכימה דעתי למוכרו אלא יותר מכדי דמיו במאה וגם הלוקח לא סמכא דעתיה לפי שאומר בלבו שמא יבקש בו יותר ממה שהוא שוה. אבל אם אמר לו דבר זה אני מוכר לך במה שיאמרו בני אדם שהוא שוה הרי פסק לו הדמים שמכר לו בהן לפי שכיון ששמין אותו עכשיו ומתברר כמה הוא שוה איגלאי מילתא שבאותן הדמים הוא שמכר לו וכמאן דפסיק ליה מעיקרא בשעת המכר דמי. תדע דהא גרסי' בפ' השוכר את הפועל לעשות עמו ביין נסך [ע"ז ע"ב ע"א], א"ל כדשיימי בי תלתא אפילו תרי מגו תלתא. אלמא אע"פ שלא פירש סך הדמים כיון שכשא"ל השמאין אינו יכול להוסיף על שומתן כלום ולבקש ממנו יתר כפסיקת דמים דמי וכיון שכן האי מתני' הכי נמי מיתוקמא כגון דאמר ליה חצי אני מוכר לך כמו שהוא שוה שכיון שתלה הדבר במה שהוא שוה ונמצא שאינו יכול להוסיף על שיוויו כלום ולבקש ממנו יתר כששמין אותו ומתברר כמה הוא איגלאי מילתא למפרע שבאותן הדמים מכר לו חצי שדהו וכמאן דפסיק להו מעיקרא בשעת המכר דמי.
ומקבל עליו מקום גדר וחריץ ובן חריץ וכול'. תנא חריץ מבחוץ ובן חריץ מבפנים. פיר' חריץ מבחוץ לבן חריץ ובן חריץ מבפנים לחריץ כלומר בין החריץ לגדר וזה וזה אחורי גדר מבחוץ.
<h2>דף קט.</h2>
ואימא במקום בת אתה מעביר נחלה מן האחין ואי אתה מעביר נחלה מן האחין במקום אב. אם כן לא נכתוב רחמנא והעברתם. כלומר אא"ב העברה זו מן האב היא דשמעת מינה שהאב קודם לאחים היינו דאמרינן דאפקה רחמנא בלשון והעברתם לרמוז לך שיש לה יורש אחר שאינו כתוב בהדיא שהוא היה ראוי לנחלה לולי בת דשמעת מינה שאם אין שם בת האב קודם לנחלה לאחים אלא אי אמרת העברה זו מן האחין לכתוב ונתתם דליכא למדרש בה מידי למאי הלכתא אפקה בלשון העברה או לרמוז שיש שם יורש אחר שהיה ראוי לנחלה זו לולי הבת ומנו אחים ולהודיע שאחר הבת האחים קודמים לאב בהדיא כתיב ואם אין לו בת ונתתם את נחלתו לאחיו דאלמא אחר בת אחים קודמין ולאחר אחים אב קודם דסברא הוא אחי האב מכח מאן קאתי כו' וכיון דפשטיה דקרא הכי משמע למה לי לכתוב והעברתם לכתוב ונתתם אלא מדשני קרא בדבוריה ואפקיה בלשון העברה ש"מ דהעברה זו מיורש אחרינא דלא כתיב בהדיא הוא ולאשמעינן מאי דליכא בפשטיה דקרא הוא דכתב רחמנא שהיא קודמת לאב והאב לאחים.
<h2>דף קי.</h2>
והבנים את האב מנלן. דבנים קודם לבנו' דודאי מדתנן הבנים את האב ולא תנן הבנים והבנות את האב משמע מיהא דאשמעינן דבנים ולא בנות במקום בנים דבן קודם לבת מנלן דכתיב איש כי ימות ובן אין לו והוה מצי למכתב איש כי ימות ובן ובת אין לו אי נמי איש כי ימות והעברתם את נחלתו לבנו ולבתו. טעמא דאין לו בן עם הבת הא יש לו בן ובת הבן קודם אמר ליה רב פפא לאביי אימ' דהכי כתב קרא איכא בן בלא בת לירות בן איכא בת בלא בן לירת בת איכא תרווייהו בן ובת לא האי ולא האי לירות כדמפרש לקמן לא האי ירית כוליה ולא האי ירית כוליה אלא כחדא ירתון דהכי קאמר קרא איש כי ימות ובן אין לו עם הבת שירשו שניהן ביחד אלא בת יחידית בלא בן יש לו והעברתם את כל נחלתו לבתו. הא איתנהו תרוייהו ירתון כחדא. מאן דו לירות. אם לא הקרובים. ירש בר קשא. מושל העיר.
<h2>דף קי:</h2>
ודילמא הא קמ"ל דבת נמי יורשת היא. כלומר ודילמא לעולם אימא לך דבן ובת כי הדדי נינהו וכשני בנים דמו וזה שהוצרך לומר איש כי ימות להודיע דין זה שהבת כמו הבן חשיבה ושהבת יורשת במקום שיש בן בחצי הנכסים ובמקום שאין בן בכל הנכסים שאלולי מקרא זה לא היינו יודעים שהבת כמו בן חשובה ושדינה עם הבן כדין שני בנים במקום אחד ושדינה במקום דליכא בן כדין בן אחר דיורש כל הנכסים ומהדרינן ההיא מוכל בת יורשת נפקא דהא ילפינן מינה דבת נמי בת ירושה היא.
<h2>דף קיא.</h2>
וגולתיה יאי. כלומר גולתיה כמו כובע שנותנים אותו על הראש כדאמרינן התם [ב"מ פ"ה ע"א] וגולתיה דדהבא פרסי לך ארישך כי מטא לגביה גששיה כלומר ר' ינאי לגולתיה דר' יהודה נשיאה בידיה למיחזי מאי ניהו משום דשבחיה ניהליה שמעיה א"ל דין שיעוריה כשק כו'.
<h2>דף קיא:</h2>
אמר אביי תריץ הכי ונתתם את נחלתו לקרוב אליו שארו וירש אותה. נמצא שסירס הכתוב וחלקו לשני עניינים בענין האחד הוא ונתתם את נחלתו לקרוב אליו שהוא הפסוק כפשטיה דקרא דכתיב ואם אין אחים לאביו ונתתם את נחלתו והוסיף עוד ענין אחד שהיא שארו וירש אותה ועל זה תמה רבא ואמר סכינא חריפא למפסק קראי שהרי הפסוק שהוא ענין אחד חלקו לשני עניינים ועוד שחסר אות ממנו שהוא ה"א דהקרוב ועוד שסמך את נחלתו להקרוב אליו ואע"פ שמפסיק ביניהם לשארו וסמך עוד לשארו לוירש אותה ואע"פ שהפסיק ביניהן הקרוב אליו וזהו הסירוס בלשון חכמים כדאמרינן התם [מגילה י"ח ע"ב] לענין מגלה קראה סירוגין ומתנמנם [יצא קראה סירוסין] לא יצא שהוא קורא פסוק ומניח פסוק וקורא הפסוק שלאחריו וחוזר וקורא הפסוק שהניח וקורא אחריו הפסוק שאחרי אחריו אלא אמר רבא ה"ק ונתתם את נחלת שארו לו וקסבר גורעין ומוסיפים ודורשין גורעין וא"ו דנחלתו ומוסיפים על אותה למ"ד דלשארו וקורים אותה לו ודורשין אותה הכי ונתתם את נחלת שארו לו נמצא הפסוק שאין בו פיסוק לשני עניינים אלא כלו ענין אחד הוא שהיא ירושת הבעל לאשתו וגם האותיות לא חסר מהם כלום גם לא פסק הפסוק וסמך המוקדם למאוחר וסמך התיבה שדלג לתיבה לאחרי אחריה שנמצא דלג שני פעמים כמו שעשה אביי ואע"פ שגם רבא הרי עיקר לו שהיה מוקדם לשארו ודרשו לאחר שארו שנמצא שדלג לו וסמך שארו לנחלה וסמך לו שדלג לתיבה המאוחרת כיון שלא נעשה לו מלה בפני עצמה אלא לאחר שגרע וא"ו דנחלתו והוסיף אותו על למ"ד דלשארו אין בכך כלום שהרי לא היתה מלה בפני עצמה כדי שיקרא סרוס וגם לא חלק הכתוב לשני עניינים שיקרא פיסוק.
<h2>דף קיב.</h2>
אמר ליה רב פפא לאביי ממאי דילמא לעולם אימא לך בעל לא ירית וקראי בסיבת הבן כדאמרי ויאיר דזבין ופנחס וכו' עד (ד)אמר ליה אביי. פי' הוסיף לו אביי קושיא אחרת על הני קראי גופייהו שלא מענין זה שהקשה עליו רב פפא ואמר לו בין למאן דאמר בסיבת הבן וכו' סוף סוף פי' אפי' לשתנשא בת זו לאחד ממשפחת מטה אביה כיון שאמה משבט אחד ואביה משבט אחד וכדכתי' מטות אפשר שתמו' אמה ותירש היא אותה ותמות היא וירש אותה בנה או בעלה ונעקרת נחלת שבט אמה משבטה לשבט אביה שהיא שבט בנה או בעלה ואם כן מה הועיל נישואיה לאחד ממשפחת מטה אביה והנה החשש שחשש הכתוב עדיין ישנו. ואמר ליה קושיא זו אינה דשאני התם שכבר הוסבה מעת שנשאת אמה לאביה ואין נשואי בתם עכשיו לאחד ממשפחת מטה בית אביה מחדשת הסבה והכתוב לא הקפיד אלא על הסבה שמתחדשת בנשואי זו הבת עכשיו.
אמר ליה שכבר הוסבה לא אמרי'. לפי שאפשר שתהא אמה עדיין בעולם ולא מתה אלא לאחר נישואי בתה שנמצאת ההסבה לא היתה אלא לאחר נישואי בתה בעת מיתתה ומקודם לכן לא היתה שם הסבה לפי שקיימת היתה ונכסיה בחזקתה היו עומדין ואין כאן לומר שכבר הוסבה.
אמר ליה רב יימר לרב אשי וכו'. פי' זו הקושי' עצמה שהקש' אביי לרב פפא הקשה אותה נמי רב יימר לרב אשי והשיב בה רב אשי תשובה אחרת ואמר ליה דמנסבין ליה לגברא דאבוה משבט' דאבוה ואמיה משבטא דאמה שנמצאת שנישואי בתה עכשיו לא חדשה הסיבה שקוד' הנישואין היתה נחלה זו ראויה לזו הבת שאביה משבט ראובן ואמה משבט שמעון ועכשיו לאחר נישואיה אם תמות וירש אותה בעלה הרי בעלה אביו משבט ראובן ואמו משבט שמעון. ואם תשאל תינח אם מתה בחיי בעלה וירשה בעלה אין בכך חידוש הסיבה שהרי בעלה אביו משבט אביה ואמו משבט אמה [אבל] (ו)אם מתה לאחר מיתת בעלה שבנה יורשה הרי יש כאן [חדוש] הסיבה שהרי בנה אביו ואמו משבט ראובן הן ונמצאת נחלה זו קודם נישואיה היתה ראוי לה שאביה משבט ראובן ואמה משבט שמעון ונעקרה נחלה זו לזה הבן שאביו ואמו משבט ראובן הן יש להשיב אם אביו כאמו דמי' וכיון שאם אביו משבט שמעון היא כמי שאמו משבט שמעון הוא חשוב.
<h2>דף קיב:</h2>
תניא בהסבת הבן תניא בהסבת הבעל תניא בהסבת הבן לא תסוב נחלה ממטה למטה בהסבת הבן הכתוב מדבר כו' תניא בהסבת הבעל ולא בהסבת הבן לא תסוב נחלה לבני ישראל ממטה למטה אחר בהסבת הבעל הכתוב מדבר אתה אומר בהסבת הבעל או אינו אלא בהסבת הבן כשהוא אומר ולא תסוב נחלה ממטה למטה שהוא בהסבת הבעל הוי גם זה הפסוק האחר בהסבת הבעל ונמצאו שניהם בהסבת הבעל אבל בהסבת הבן לא צריך קרא לפי שירושת הבן לאמו כבר גמרנו אותו מוכל בת יורשת נחלה כו' כדכתיב לעיל הלכך שני פסוקים הללו בהסבת הבעל הם. ואית נסחי דאית בהו בהא דתניא אחריתי תניא אידך ולית בהו הא דתניא בהסבת הבעל ולהני נסחי דאית בהו הכי הא דאמר תניא בהסבת הבן תניא בהסבת הבעל תרווייהו קאי אהא דתניא קמייתא דמוקי להו לקרא חד בהסבת הבן וחד בהסבת הבעל דשמעת מינה תרווייהו הסבת הבן והסבת הבעל. ומסתברא לן דהאי טעותא ניהו דלא אמרינן תניא בהסבת הבן תניא בהסבת הבעל אלא אתרתי ברייתות אבל אחדא ברייתא ליכא למימר הכי אלא הל"ל תניא בהסבת הבן והסבת הבעל. ואמרינן דכ"ע ממטה למטה אחר בהסבת הבעל הכתוב מדבר שהרי לא נחלקו אלא בולא תסוב נחלה לבני ישראל ממטה אל מטה חד מוקי לה בהסבת הבן וחד מוקי לה בהסבת הבעל אבל בולא תסוב נחלה ממטה אל מטה אחר דכ"ע מודו בהסבת הבעל הכתוב מדבר.
<h2>דף קיג.</h2>
מאי משמע אמר רבה בר רב שילא משום דכתיב ביה איש בנחלתו. פירוש שהוא לשון אישות אלמא בהסבת הבעל הכתוב מדבר ואקשינן והא תרווייהו איש כתיב בהו אלא אמר קרא ידבקו שהוא לשון אישות דכתיב [בראשית ב'] ודבק באשתו. והדר אקשינן והא תרווייהו ידבקו כתיב בהו אלא אמר רבא אמר קרא מטות פי' היה לו לומר ידבקו בני ישראל כמו שאמר בפסוק הראשון למה אמר מטות אלא לדרוש בו הסבת הבעל לפי שלשון מטות שני מטות משמע שהם מטה אבוה ומטה בעלה ואלו בהסבת הבן הכתוב מדבר כמו הפסוק הראשון הו"ל לכתבו וכיון ששינה והוסיף בו מטות לא הוסיף אלא לדרוש בו הסבת הבעל ואקשינן והא תרווייהו מטות כתיב בהו אלא אמר רב אשי אמר קרא למטה אחר ובן לאו אחר הוא.
מאי ואומר וכי תימא יאיר דהוה נסיב איתתא ומתה וירשה. אם כן תרי קראי למה לי הלכך אי מוקמת לה דיאיר הוא דנסב איתתא ומתה וירשה לא מצית מוקמית להא דפנחס דנסב איתתא ומתה וירשה אלא שנשא אלעזר אשה ומתה בחיי מורישיה ואח"כ מתו מורישיה וירשה פנחס.
אמר קרא בנו. פירש למה נכתב בנו אטו עד השתא לא הוה ידעינן דפנחס בנו דאלעזר הוה אלא לכך ייחסו הכתוב כאן באלעזר ותלאו בו להיות רמז שנחלה זו ראויה היתה לאלעזר ושייך הוה בה לולי שמתה אשתו בחיי מורישיה וירשה בנו תחתיו ונעשה במקומו בחייו לענין ירושתה כמו שיכנס הבן במקום אביו אחר מותו בנכסיו ובכל דבריו ובירושה שהיה לו לירש בחייו.
<h2>דף קיג:</h2>
מקיש ירושה שנייה לירושה ראשונה וכו'. פי' ירושה ראשונה היא ירושת הבן לאביו והבת לאביה שהן זרעו של מת וירושה שנייה היא ירושת אחין ואחי האב למת שאינן זרעו של מת אלא זרע אבי המת וזרע אבי אבי המת מה ירושה ראשונה שהיא זרע המת בן קודם לבת אף ירושה שנייה שהיא ירושת זרע אבי המת במקום שאין זרע למת אי נמי זרע אבי אבי המת במקום שאין זרע לאבי המת בן קוד' לבת. ופירש היקישה זו מדכתי' אותה כלומ' אותה ירוש' שאמרתי לך בזרעו של מת שהיא ירושה ראשונ' היא עצמה אמרתי לך בירושת זרע אבי המת למת וזרע אבי אבי המת למת במקום שאין זרע למת שהן ירושה שנייה כדין זה כך דין זה מה דין זה בן קודם לבת אף דין זה בן קודם לבת. ואף על גב דאוקימנא להאי קרא בירושת הבעל הא קי"ל אין מקרא יוצא מידי פשוטו ובירושת קרובים משתעי קרא [שהיא ירושה שניה להכי קא דריש וירש אותה מקיש ירושה שניה לירושה ראשונה] אי נמי אתירוצי' דרבא סמכינן דדריש נחלת שארו לו וממילא וירש אותה אייתר לירושת קרובים כפשטיה. אי נמי האי תנא דר' שמואל בר רב יצחק כר' ישמעאל סבירא ליה דמפיק לירושת הבעל מלא תסוב נחלה ממטה למטה אחר ושביק ליה להאי קרא דוירש אותה כפשטיה לירושת קרובים שהיא ירושה שנייה.
אמר רב יהודה שלשה שנכנסו לבקר את החולה וצוה לפניהם במה שצוה רצו כותבין רצו עושין דין. פיר' רצו לעשות עצמן עדים עושין וכותבין וחותמין עליה וכשתבוא הצואה לפני בית דין לדון עליה צריכין הן שנים משלשה אלו להעיד עליה בפניהם והדיינין עושין דין. ואם רצו שלשה אלו מעיקרא לעשות עצמן בית דין עושין ואין צריכין להעיד בזו הצואה בפני בית דין אחר אלא הן עצמן הרי הן בית דין וחותכין את הדין באותה צואה שצוה החולה בפניהן מעיקרא כמו שחותכין הדיינין את הדין במה שהודה בעל דין בפניהן בלי שיהוא צריכין להעיד בה בפני בית דין אחר לפי שכיון שצוה לפניהן והן שלשה בית דין עשאן מעיקרא ויש להן לעשות עצמן בית דין. אמר רב חסדא לא אמרן שאם רצו לעשות עצמן בית דין עושין אלא שצוה בפניהם ביום אבל צוה לפניהן צואה זו בלילה עדים עשאן ולא בית דין לפי שהלילה אין ראוי לעשות בה דין ולא שיהא בה ישיבת בית דין דכתיב [דברים כ"א] ועל פיהם יהי' כל ריב וכל נגע מקיש ריבים לנגעים מה נגעים ביום דכתיב [ויקרא י"ג] וביום הראות בו אף ריבים ביום הלכך צריכין הן לכתוב אותה צואה ולחתום עליה בתורת עדים או להעיד בה בפני בית דין והן חותכין את הדין עליה אבל הן עצמן אין להן רשות לעשות עצמן בית דין ולדון בה ואפילו ביום אחר שכיון שבתורת עדות נצטוות לפניהן צואה זו הוו לה עדים ואין עד נעשה דיין.
<h2>דף קיד.</h2>
איתמר קנין עד אימתי חוזר וכו'. אמר רב יוסף כוותיה דידי מסתברא דאמר רב יהודה אמר שמואל כו'. ואי ס"ד כל זמן שיושבים יכול לחזור בו היאך יכולים אלו הג' לעשות עצמן בתורת בית דין באותה צואה ולחתוך בה דין באותו מושב עצמו ליחוש שמא יחזור החולה מאותה צואה ואין ראוי לחתוך דין אלא בדבר ברור שאין בו חשש א"ל ולדידך מי ניחא ליחוש נמי דלמא הדר ביה כו'. ויש לפרש דהא דיוקא דקא דאיק רב יוסף מהא דרב יהודה אמר שמואל לאו מדקאמר רצו עושין דין באותו מושב (ב)עצמו הוא אלא מדקא משוי להו בית דין כלל ושרי להו למידן בה [דינא] (באותו ענין) בין בההוא מושב בין במושב אחרינא וה"ק אא"ב כ"ז שעוסקים באותו ענין הוא דמצי ליהדר ביה ומכי סליק מההוא ענינא לא מצי הדר ביה ואף על גב דאכתי יושבים נינהו היינו דקא חשיב לה לההיא ישיבה [ישיבת בית] דין [משום] דקא אפשר למידן ביה דינא בתר דסליק מההוא ענינא וכאלו מעיקרא אדעתא למהוי בי דינא יתיב ובתורת [בי] דינא אתא לידייהו הא מילתא ולאו בתורת עדות ומשום הכי רצו כותבין רצו עושין דין בין היום בין למחר אא"א כל זמן שיושבים אית ליה למיהדר ביה היכי חשיב ליה לההוא ישיבה ישיבת בית דין וקשרי להו למידן ביה דינא בין בההוא מושב בין במושב אחרינא והא ההוא מושב לא הוה חזי למיהוי מושב דין דלא הוי חזי (ליחות) [למחתך] בו (בי) דינא בההוא מלתא משום דהא אפשר דהדר ביה ומלתא ידיעה היא דלא חתכינן דינא אלא במלתא ברירא דלית בה ספיקא וכיון שכן אפילו כי לא הדר ביה נמי לא לידייני(ה) [בה] כלל לא בההוא מושב ולא במושב אחרינא דבתורת עדות אתא (לדידהו) מעיקרא ולא בתורת דין ואין עד נעשה דיין. ודחייה רבה להאי דוקיא דרב יוסף ואוקמה בדקמו והדר יתיבו פי' והוא דלא נפיק לברא אלא מיקם בלחוד הוא דקמו להו והדר יתיבו דה"ל כמושב אחד כיון דחזו למידן בה דינא דהא לא אפשר למיהדר ביה. ואף על גב דמקמי דקיימו להו לא הוה חזו למידן בה דינא מעיקרא מושב דין מיקרי דהא כל מושב דין שבעולם נמי הכי הוא דמעיקרא לא חזי למחתך דינא עד דמיבררא מלתא וקאים דינא על בורייה ובתר הכי חתכינן ליה ואפילו הכי מותב דין מיקרי מעיקרא ה"נ אף על גב דמקמי דלוקמו לא הוה חזו למידן ביה דינא דאכתי לא איתבררה מלתא אי קיימא האי צואה אי הדר בה כיון דלבתר דקמו והדר יתיבו חזו למידן ביה דינא [דהא] איבררה מילתא דצוואה גמורה היא מעיקרא נמי מושב דין מיקרי. והאי צוואה דאמרינן דלא יכול למהדר בה לבתר [דקמו והדר יתיבו לרבה ולבתר] דסליקו מעניינא לענינא לרב יוסף דוקא צוואה במקצת דאית בה קנין שהיא מתנת בריא אבל צוואת ש"מ דעלמא כדסלקין בה מעניינא לעניינא נמי אי נמי קמו והדר יתיבו מצי הדר ביה דהא קי"ל [קנ"א ע"א] כל שאלו עמד חוזר [חוזר] במתנתו וכיון שכן אם היתה צוואה זו שצוה החולה בפני ג' אלו צוואה בלי קנין ובלי שיור שהיא צוואת ש"מ כיון שיש לחוש שמא יחזור בו אין עושין בה דין כלל לא באותו מושב ולא במושב אחרינא לפי שאין עושין דין אלא על דבר חתוך וברור וזו הצוואה עדיין אינה ברורה שהרי אפשר שיחזור בו הלכך כותבין ונעשין עליה עדים ואין נעשין בה דיינים כלל דבתורת עדות אתא לידייהו מעיקרא ולאו בתורת דין ואין עד נעשה דיין.
<h2>דף קיד:</h2>
הא קמשמע לן דאשה את בנה דומיא דאשה את בעלה מה אשה את בעלה אין הבעל יורש את אשתו בקבר אף אשה את בנה אין הבן יורש את אמו בקבר. פירש לה רבינו חננאל ז"ל הכי מה אשה את בעלה אין הבעל יורש את אשתו בקבר שאם נפלה לה ירושה והיא בקבר כלומר לאחר מיתתה אין הבעל יורש אותה. ועל זה הפירוש לא דמי אשה את בנה לאשה את בעלה משום דאשה את בעלה האשה המורשת היא בקבר והבעל הרוצה לירש הוא בחיים ואשה את בנה אינו כן לפי שהבן עצמו שהוא רוצה לירש הוא בקבר וכיון שכן הכי איבעי ליה למימר מה אשה אינה יורשת בקבר להנחיל לבעלה אף הבן אינו יורש את אמו בקבר להנחיל לאחין מן האב. ואיתחזי לן דלאו הכין פירושא דמילתא אלא הכין פירושה כגון דמית ליה בעל מיקמי אשתו והכי קאמר מה הבעל אינו יורש את אשתו כשהוא בקבר שאם מת הוא ואחר כך מתה היא אינו יורש אותה להנחיל לבניו מאשה אחרת אף הבן אינו יורש את אמו כשהוא בקבר להנחיל לאחין מן האב. (ומילתא דפשיטא היא דבעל אינו יורש את אשתו כשהיא בקבר) [וה"ט דהויא מילתא דבעל אינו יורש את אשתו בקבר מילתא פשיטתא ומילתא דבן דאינו יורש את אמו בקבר מילתא דאית בה ספק דאיצטריך תנא לדמוייה למילתא דבעל בהאי דינא] משום דירושת הבעל אינה משום קריבות דלית לה הפסק אלא מחמת אישות בעלמא דאית לה הפסק היא וכיון דמתה איפסקא לה לאישות אבל הבן דיורש את אמו מחמת קריבות הוא דלית ליה הפסק ואי לאו דדמיה תנא למילתא דבעל הוה אמינא בעל הוא דאינו יורש את אשתו כשהוא בקבר משום דמיתה אפסיק לה לאישות ובעידן ירושה הא לאו אשתו היא אבל הבן לא אפסקא לה מיתה לקריבות דהא קריבות ממש הוא דלא אפשר לאפסוקה כי היכי דאפשר לאפסוקה לקורבא דאישות בגירושין ובמיתה אימא אפילו בקבר ירית לה ומורית להו לאחין מן האב קמ"ל. הכין איסתבר פירוש דאין הבעל יורש את אשתו בקבר בהאי דוכתא. אבל היכא דנפלה לאשה ירושה לאחר מיתתה אין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק הוא דאמרינן ביה ולאו אין הבעל יורש את אשתו בקבר.
<h2>דף קטו.</h2>
שאני הכא דאמר קרא וכל בת יורשת נחלה יורשת ואינה מורשת. פי' זו הבת הוא הבן עצמו שיורש את אמו ואינו מוריש לאמו וה"ק יורשת מטה אביה ומטה אמה ואינה מורשת למטה אמה משום דאמה אינה יורשת אותה ואף על גב דמטות כתיב אחד מטה אב ואחד מטה אם לענין יורשת הוא דכתיב ביה רחמנא להאי היקישא שיהא הבן קודם לבת בנכסי האם כמו שקודם בנכסי האב אבל לא לענין דאינה מורשת וכיון דלא אפשר לאוקמה אמטה אב דהא קי"ל דאבא יורש את בנו מדכתיב והעברתו וכדאמרינן לעיל [ק"ט ע"א] מוקמינן לה אמטה האם.
ת"ר איש כי ימות ובן אין לו אין לי אלא בן בן הבן ובת הבן ובת בן הבן ובן בת הבן מנין. פירוש ואפילו במקום בת המת עצמו מנין שזרע הבן קודם ת"ל אין לו עיין עליו. [בת אין לי אלא בת וכול' הא כיצד נחלה ממשמשת והולכת עד ראובן. פיר' כלומר כיון שבן הבן עומד תחת אבי אביו ואפילו עד כמה דורות למעלה [כך בת] בן הבן עומדת תחת אבי אבי אביה עד כמה דורות למעלה שהרי אמרנו שהן יורשין ואפילו במקום בת המת עצמו כמו שהיה יורש אבי אבי אביו או אבי אבי אביה או אבי אבי אמו עצמו אילו היה קיים אם מת עכשיו בלא זרע ואין לו אחים ליורשו בודקין למעלה באביו ובאבי אביו ובאבי אבי אביו ואפילו עד כמה דורות למעלה ורואין אם הניח אחד מהן זרע בין מבן בין מבת ואפילו עד כמה דורות למטה ונותנין אותה לאותו הזרע כמו שהיו נותנין אותה לבן עצמו שהוא אבי אבי אביו או אבי אבי אמו או לבת עצמה שהיא אם אביו או אם אמו שהרי אמרנו שזרע הבן בין מבת בין מבן במקום הבן עומד ומה שהיה ראוי לאותו הבן לירש זרעו יורש אותו תחתיו וזרע הבת בין מבן בין מבת במקום הבת עומד ומה שהיה ראוי לאותה הבת לירש זרעה יורש אותה תחתיה].
<h2>דף קטז.</h2>
מלמד שהתנו השבטים עם שבט בנימין כו'. שהתנו שכל אשה שישאו משאר השבטים והיא בת נחלה שתשאר הנחלה לאחי אביה.
<h2>דף קיז.</h2>
בנות צלפחד נטלו שלשה חלקים בנחלה חלק אביהן שהיה מיוצאי מצרים וכול'. תנן כמ"ד ליוצאי מצרים נתחלקה הארץ דתניא ר' יאשיה אומ' ליוצאי מצרים נתחלקה הארץ. פיר' כשנכנסו ישראל לארץ חלקו את הארץ לשנים עשר חלקים ונתנו לכל שבט ושבט חלקו כדאמרינן לקמן [קכ"ב ע"א] ארץ ישראל לשבטים איפלוג דכתיב [במדבר כ"ו] בין רב למעט ואחר כך מנה כל שבט ושבט יוצאי מצרים שהיו בו ונתנו חלק כל אחד ואחד לבניו שנא' [שם] לשמות מטות אבותיו ינחלו לפי שיוצאי מצרים עצמן לא באו לארץ אלא מה אני מקיים לאלה תחלק הארץ לאלה כאלה להוציא את הטפלים. פי' מי שיצא ממצרים והוא פחות מבן עשרים שנה הוציא אותו הכתוב שלא יהא לו חלק הילכך טפלין אלו אם הן עצמן נכנסו לארץ נטלו חלק אביהן ואם בניהן נכנסו לארץ נטלו חלק אבי אביהן שהיה מיוצאי מצרים ואע"פ שאין מגיע לכל אחד ממנו אלא מעט שאיפשר שיש מי שיצא ממצרים ויש לו טפלים הרבה שאין להם חלק ואותן טפלים הולידו בנים הרבה ונמצאו כשנכנסו בנים אלו לארץ שלא נטלו כולן אלא חלק אחד שהוא חלק אבי אביהן שהרי אבותיהן לא היה להן חלק בשביל עצמן בשביל שטפלים היו בשעה שיצאו ממצרים.
תניא ר' נתן אומר לבאי הארץ נתחלקה הארץ. פיר' מנו את הבאים לארץ יתר על בן עשרים שנה וחלקו את ארץ ישראל לפי מניינן ונתנו לכל אחד ואחד חלק אחד שנא' [במדבר כ"ו] לאלה תחלק הארץ אלא מה אני מקיים לשמות מטות אבותם ינחלו משונה נחלה זו מכל נחלה שבעולם לפי שכל נחלות שבעולם חיין יורשין מתים וכאן מתים יורשין חיים אמר ר' אמשול לך משל וכול' פיר' אף כאן לענין חלוקת ארץ ישראל חנוך שהי' מיוצאי מצרים יש לו ארבעה בנים הבן הראשון יש לו עשרה בנים והשני יש לו חמשה בנים והשלישי שלשה והרביעי שנים בני הבן הראשון נטלו עשרה חלקים כפי מניינן ובני השני חמשה כפי מניינן ובני השלישי שלשה כפי מניינן ובני הרביעי שנים כפי מניינן ואחר כך מחזירין את החלקים כולן אצל חנוך אבי אביהן שהיה מיוצאי מצרים ורואין כאילו ממנו ירשום וחולקין אותן בשוה שעושין מן הכל ארבעה חלקים כפי מניין בני חנוך ונוטלין בני הראשון חלק אחד ובני השני חלק אחד ובני השלישי חלק אחד ובני הרביעי חלק אחד ואע"פ שבני הראשון מרובין ובני השני מועטין ובני השלישי והרביעי יתר מועטין אין נוטלין אלו אלא כפי מה שנוטלין אלו חלק כחלק לפי שאלו ירושה היא להן אותן חלקים שהגיעו להן בכלל השבט מחנוך שהוא אבי אביהן שהיה מיוצאי מצרים לכך אמ' הכתוב לשמות מטות אבותם ינחלו וכשנוטלין בני הבנים חלקם שהוא רביע שלם מאותן ארבעה חלקים חוזרין גם הם וחולקין אותו החלק כפי מניינן ונוטל כל אחד מהן מה שמגיע לו בחלקו ונמצא שמגיע לכל אחד ואחד מבני הבן הראשון שהן עשרה עישור החלק ולכל אחד ואחד מבני השני שהן חמשה חומש החלק ולכל אחד ואחד מבני השלישי שהן שלשה שליש החלק ולכל אחד ואחד מבני הרביעי שהן שנים חצי החלק וכן עושין בני פלוא וכן בני חצרון וכן בני כרמי.
<h2>דף קיז:</h2>
רשב"א אומר לאלו ולאלו נתחלקה הארץ. פי' שמנו את שיצאו ממצרים יתר על בן עשרים והגיעו מניינם למה שהגיע וכללו מנין היוצאים ממצרים למנין הבאים לארץ והגיע כללן למה שהגיע וחזרו וחלקו את ארץ ישראל ועשו מהם חלקים כפי מנינם דאלו האבות היוצאים ממצרים והבנים הבאים לארץ וכשבאים כל אחד ואחד ליטול חלקו רואים משיצא אביו ממצרים יתר על בן עשרים ולא בא הוא לארץ אלא פחות מבן עשרים שנמצא שאביו בכלל יוצאי מצרים והוא אינו בכלל המנויים מבאי הארץ נוטל חלק אחד שהוא חלק אביו שהיה מיוצאי מצרים נוטל חלקו מיוצאי מצרים כלומר היה זכותו ביוצאי מצרים שהוא חלק אביו ובן אבי [אביו] מיוצאי מצרים יתר על בן עשרים שנמצא גם הוא שהוא בכלל מנויים מיוצאי מצרים נוטל גם חלק אבי אביו ואם הוא מבאי הארץ יתר על בן עשרים ואביו לא יצא ממצרים אלא פחות מבן עשרים נוטל (חלק אחיו שהוא) חלק עצמו שהוא מבאי הארץ ואין לו חלק אביו שאביו לא היה בכלל המנויים מיוצאי מצרים ואם היה אביו מיוצאי מצרים יתר על בן ך' שנמצא אביו בכלל המנויין מיוצאי מצרים והוא מבאי הארץ יתר על בן ך' נוטל שני חלקים חלק אביו שהיה מיוצאי מצרים וחלק עצמו שהיה מבאי הארץ שהרי א"י עשו אותה חלקים כפי מנין יוצאי מצרים וכפי מנין באי הארץ לפיכך כשיש לו זכות עם יוצאי מצרים וזכות עם באי הארץ נוטל שני חלקים חלק המגיע לאביו שהיה מיוצאי מצרים וחלק עצמו שהיה מבאי הארץ וזה פי' היה נוטל מכאן ומכאן חלקו כלומר מה שמגיע לו מחלק אביו וחלק עצמו (נוטל לכאן). וראיה לפי' זה שפירשנו הא דתניא בספרי רשב"א אומר זה נוטל חלקו וחלק אביו נמצא מקיים שני מקראות הללו לאלה תחלק הארץ בנחלה ולשמות מטות אבותם ינחלו אלמא זו ששנה בזו הברייתא היה מכאן ומכאן נוטל חלק בכאן ובכאן כמו שפירשנו הוא חלק עצמו שהוא מבאי הארץ וחלק אביו שהיה מיוצאי מצרים לפי שאי אפשר לומר שהוא עצמו היה מיוצאי מצרים שהרי נגזרה גזרה על בן עשרים שלא יכנס לארץ. ועוד יש לנו עוד חלוק רביעי לומר והוא אם אביו היה ביציאת מצרים פחות מבן עשרים וגם הוא לא בא לארץ אלא פחות מבן עשרים שנמצא שאביו אין לו חלק שהרי אינו בכלל המנויין מיוצאי מצרים והוא נמי אין לו חלק שהרי אינו בכלל המנויין מבאי הארץ. ונראים הדברים שדינם כדין בני מתלוננים שבאו לארץ פחות מבן ך' כדבעינן למימר לקמן שאף על פי שאביהם אין להם חלק והן נמי אין להם חלק שהרי בפחות מעשרים באו לארץ נוטלים הן בזכות אבי אביהם ובזכות אמותיהם שגם הם מיוצאי מצרים היו ויש להם חלק אף כמו כן זה שאין לו חלק לא מחמת אביו ולא מחמת עצמו נוטל הוא חלק אבי אביו או חלק אבי אמו אם אין לו בן ליורשו אלא זו הבת שהיא אמו של זה ואם יש לאבי אביו בנים אחרים זולתו או לאבי אמו בני בנים זולתו אינו נוטל מחלקו אלא כפי המגיע לו לירושתו.
מאי משמע דהאי לשמות מטות אבותם בין למאן דאמר ליוצאי מצרים נתחלקה הארץ בין למאן דאמר לבאי הארץ כו'. מאי משמע דהאי לשמות מטות אבותם יוצאי מצרים הוא דלמא לשבטים קאמר רחמנא כלומר דלמא האי קרא דאמר לשמות מטות אבותם ה"ק פליגי לא"י לי"ב חלקים לשמות השבטים חלק לכל שבט ושבט בין רב למעט והא קמ"ל שאף על פי שזה השבט יתר עם רב מזה השבט אינו נוטל אלא כפי מה שנוטל חברו בין רב למעט אבל לעולם כשבאים כל שבט ושבט לחלק חלקו שהגיע לו על אנשי שבטו אין מתחלק אלא לבאי הארץ שבאותו השבט בלי להחזיר כלום אצל יוצאי מצרים אלא יזכה כל אחד ואחד בחלקו. ומהדרינן אמר קרא ונתתי אותה לכם מורשה אני ה' ירושה היא לכם מאבותיכם וליוצאי מצרים קאמר רחמנא ירושה היא לכם מאבותיכם הלכך כיון שהירושה ליוצאי מצרים הוא כשבאים בניהם שהם באי הארץ לחלוק אין חולקים אלא כמנין אבותיהם שהם יוצאי מצרים ונוטל כל אחד חלק אביו ולמאן דאמר לבאי הארץ נתחלקה מוקי לה לחזרה שצריכים כל אחד ואחד להחזיר חלקו אצל אבי אביו היוצא ממצרים שעליו אמר הכתוב לשמות מטות אבותיו ינחלו וחוזרים וחולקים הכל בשוה כאילו ירשו החלקים ממנו אבל בחלוקתם עם בני השבטים כל אחד ואחד נוטל חלקו דלבאי הארץ נתחלקה הארץ.
<h2>דף קיח.</h2>
בשלמא למאן דאמר ליוצאי מצרים נתחלק' הארץ היינו דקא צווחי בני יוסף וכו'. האי קושי' דאקשי רב פפא לאביי ליתא אלא אי סבירא לן דאקרקף גברי אתפלוג דאי לשבטים איתפלוג אמאי מקשי ליה אמאי קא צווחי בני יוסף משום דאיכא למימר לעולם לבאי הארץ נתחלקה והאי דקא צווחי משום דלשבטים איתפלוג ושבט יוסף עם רב היה ולא נטל אלא כאחד מן השבטים הפחותים ממנו.
<h2>דף קיח:</h2>
עדת קרח. מאתים וחמשים איש. מתלוננים שבעדת קרח. אותן שלננו על משה ועל אהרן ואמרו אתם המיתם את עם ה'.
אמר ליה רב פפא לאביי הא קרא דויפלו חבלי מנשה עשרה מאי קא חשיב אי דבתי אבות קא חשיב שיתא הוא דהוו ואמאי קא חשיב להו לארבעה דבנות צלפחד שהן מבני חפר ואי דטפלים נמי קא חשיב ומשום הכי קא חשיב להו לארבעה דבנות צלפחד ליחשוב נמי דבני אביעזר ודבני חלק ודבני שכם ודבני שמידע ודבני אשריאל והוו להו טובא ואהדר ליה לעולם דבתי אבות בלחוד הוא דחשיב והאי דקא חשיב נמי ארבעה דבנות צלפחד בהדיהו הא קא משמע לן דארץ ישראל מוחזקת היא ואית ליה לצלפחד חלק בכורה בנכסי חפר. ואע"ג דמית ליה חפר במדבר מקמי דליזכי בהו בהנהו נכסי שלא תאמר כיון דמקמי דליזכי בהו מית ליה שהרי נגזרה גזרה על אותו הדור שלא יכנסו לארץ וחפר בכללן הויאן להו דהנהו נכסי ראוי לחפר ואין לצלפחד שהוא בכור ליטול חלק בכורה בהן שלא היו מוחזקין לחפר אביו קא משמע לן דארץ ישראל מוחזקת היא וכבר זכה חפר בחלקו ממנה קודם מיתתו ואית ליה לצלפחד בנו חלק בכורה בהן שהרי מוחזקין היו לחפר אביו ולא ראוי. ואפילו איתברר לן דצלפחד מית ליה מקמי דלימות חפר אבוה דהוי ליה בירושתו ראוי הא מילתא לא איכפת לן בה דהא קימא לן שהבן נוטל בראוי כבמוחזק וכיון דאילו היה צלפחד קיים בעידן מיתת חפר אבוה הוה שקיל לה לחלק פשוט וחלק בכורה דיליה מנכסי חפר אבוה דהא מוחזקין הוו לחפר אבוה בחייה כי ליתיה נמי בנאתיה במקום אבוהון קימי ושקלי ליה דהאי בכורה לאו למשקלה מנכסי צלפחד היא כי היכי דנימא דהני נכסי דחפר ראוי הוא לצלפחד ואין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק אלא האי בכורה לצלפחד היא למשקלה מנכסי חפר וכיון דנכסי חפר היא אמרינן דמוחזקין הוו לחפר ואילו היה צלפחד קיים בעידן מיתת חפר אבוהון הוה שקיל ליה לחלק בכורה דיליה מנכסיה כי היכי דשקיל לחלק פשוט כי ליתיה נמי בנאתיה במקום אבוהון קיימי ושקלי ליה לחלק בכורה דאבוהון בנכסי חפר כי היכי דשקלי ליה לחלק פשוט אבל ודאי אילו הוה ליה לצלפחד בן בכור דבעאי למשקל חלק בכורה מנכסי צלפחד לא הוה שקיל חלק בכורה בהני נכסי דחפר אבוה כיון דמית ליה צלפחד מקמי דלירתיה לחפר אבוה הוה ליה בנכסי חפר אבוה ראוי ואין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק.
<h2>דף קיט.</h2>
ביתדות אוהלים. פירש רבי' חננאל ז"ל כלומר במטלטלין שהי' לו לחפר הוא שנטלו חלק בכורה דהוה להו מוחזקין אבל בא"י לא נטלו משום דראוי הוא.
<h2>דף קיט:</h2>
דרשניות היו. שדרשו ובן אין לו הא יש לו בן בן קודם ולפיכך אמרו ובנים לא היו לו.
<h2>דף קכ.</h2>
מסייע ליה לר' אמי דא"ר אמי בישיבה כו'. לפיכך כשבאו ועמדו בישיבה לפני משה וזקנים לדבר על עסקי נחלה שהוא דין מנאן דרך חכמתן.
והוא דמופלג בחכמה והוא דמופלג בזקנה. פירש אין אומרים בישיבה הלך אחר חכמה ומקדימין נער חכם על זקן שאינו חכם אלא אם הוא הנער מופלג בחכמה אבל אם אינו מופלג בחכמה אע"פ שהוא חכם יותר מהזקן אין מקדימין אלא הזקן. וכן אין הולכין במסבה אחר זקנה ומקדימין זקן שאינו חכם על נער חכם אלא אם הוא מופלג בזקנה אבל אם אינו מופלג בזקנה אף על פי שהוא גדול בשנים מן החכם אין מקדימין אלא החכם.
תנא דבי ר' ישמעאל בנות צלפחד שקולות היו. יש לפרש שקולות היו בשנים כלומר קרובות היו זו מזו בשנים ולא היו מופלגות זו מזו. ויש לומר שקולות היו בחכמה ובצדקות וזה ששינה הכתוב במנינם בשני מקומות להודיע ששקולות היו ואין ביניהם הפרש.
<h2>דף קכא:</h2>
לא נגזרה גזרה על שבטו של לוי. ועמרם שהיה משבט לוי היה מבאי הארץ ואחיה השלוני קטן היה כשראה את עמרם.
<h2>דף קכב.</h2>
ולא נתחלקה אלא בכסף. שחלקו את הארץ י"ב חלקים מדה במדה ואם יש בי"ב חלקים אלו חלק יפה וחלק רע משוים אותם בדמים ואומרים מי שעולה לו חלק יפה נותן למי שעולה לו חלק רע כך וכך וכותבין י"ב תחומין אלו בי"ב פתקאות ונותנים אותם בקלפין של תחומין וי"ב שבטים בי"ב פתקאות כו' ואלעזר בן אהרן עומד מלובש באורים ותומים והיה אלעזר מכוון ברוח הקדש ואומר אם זבולן עולה תחום גנוסר עולה עמו טרף בקלפי של תחומין ועלה בידו גנוסר טרף בקלפי של שבטים ועלה בידו זבולן וכן לכל שבט מי שעלה בידו החלק היפה נותן למי שעולה לו החלק הרע אותם דמים ששמו בין החלק הרע לחלק היפה שנמצא שנתקיימו שני המקראות הללו ע"פ הגורל. ואך בגורל. שאך בגורל משמע שצריך לגורל ועל פי הגורל משמע שצריך לאורים ותומים שהן כמו דבור והוא אלעזר שהיה מלובש באורים ותומים ומכוון ברוח הקדש ואומר עם חלק פלוני עולה שבט פלוני.
לא סלקא דעתך דכתיב והנות' לנשיא מזה ומזה לתרומת הקודש ולאחוזת העיר. אלמא חלק הנשיא באחוזת העיר ואינו רונגר בעלמא.
אמר מר לא נתחלקה אלא בכסף שנאמר בין רב למעט. כלומר כך אמר הכתוב צריך אתה לדקדק בין החלק היפה לחלק הכחוש ולשום אותה ולהשוות אותה בדמים כמו שפירשנו למעלה וזהו בין רב למעט ודייקינן קרא למאי אילימא לשופרא וסניא שצריך להשוות אותם בדמים כמו שפירשנו פשיטא אטו בשופטני עסקינן שאין מדקדקין בין יפה לכחוש אלא קרא לקורבא ורוחקא הוא דאיצטריך כלומר שמי שעולה לו החלק הקרוב לירושלים צריך ליתן לבעל החלק הרחוק דמים לפי השבח שהקרוב יותר משובח מן הרחוק משום עליית הרגל וזהו שהוצרך הכתוב להודיעך שאף על פי ששניהן שוין בשופרא וסניא צריך ליתן שבח שבין החלק הקרוב לחלק הרחוק. כתנאי ר' אליעזר אומר בכספים העלוה ר' יהושע אומר כו'. פי' רבי אליעזר סבר שחלקו את הארץ לי"ב חלקים מדה כנגד מדה בלי פחות בלי יתר והעלו בין היפה לכחוש והשוו אותם בכספים כמו שבארנו ר' יהושע סבר בקרקע השוו שהוציאו ממקום למקום מדה יתירה על היפה כפי ההפרש שביניהם.
<h2>דף קכב:</h2>
כתיב בתמנת חרס וכתיב בתמנת סרח א"ר אלעזר בתחלה פירותיה דומין לחרס שהן פגין וקשין. ולבסוף פירותיה מסריחין. מחמת שנתבשלו מאד באילניהן. אית דאמרי בתחלה פירותיה מסריחין. מחמת שנתבשלו מאד באילניהן. ולבסוף דומין לחרס. כלומר קשין כחרס שאין עולה בהם רקב ואינם נפסדין.
אחד הבן ואחד הבת כו' מאי אחד הבן ואחד הבת אילימא דירתי כי הדדי והא תנן בן קודם לבת ועוד מאי אלא. כלומר אם משנתנו לא באת אלא להשוות בין הבן לבת בירושה למה הזכירה ההפרש שיש בבן עצמו בין ירושתו לאביו לירושתו לאמו וההפרש שיש בבת בין ירושתה לאביה לירושתה לאמה לא היה לו להזכיר אלא ההפרש שיש בין הבן לבת בירושה שהרי להשוות ביניהן ולהזכיר ההפרש שיש ביניהם הוא שבאת ולא באת להשוות בין ירושת הבן לאביו לירושתו לאמו כדי שיזכיר אחר זה ההפרש שיש ביניהם ותירץ ר"נ בר יצחק ה"ק כו'.
ואסיקנה אלא אמר בר רב אשי הכי קתני אחד הבן ואחד הבת שוין בנכסי האב כבנכסי האם. כלומר דין הבן בירושת אמו כדינו בירושת אביו ואין ביניהם הפרש אלא שבנכסי אביו נוטל פי שנים ובנכסי אמו אינו נוטל פי שנים וכן דין הבת בנכסי האם כדינה בנכסי האב כלומר כשם שבנכסי האב אם יש בן אינה יורשת ואם אין בן יורשת כך בנכסי האם אם יש שם בן אינה יורשת ואם אין בן יורשת ואין בדבר הפרש אלא שבנכסי האב הבן נוטל פי שנים ובנכסי האם אינו נוטל פי שנים ובנכסי האב אם יש שם בן יש לה לבת מזונות ובנכסי האם אם יש שם בן אין לבת כלום ולא אפילו מזונות.
<h2>דף קכג:</h2>
האי זרוע ולחיים וקיבה היכי דמי אי דאתא לידי' דאבוה פשיטא דכיון דאתא לידיה ממוניה הוא. ואי דלא אתא לידיה דאבוה אמאי נוטל פי שנים הא לאו ממונא דאבוה היא אלא ממונא דידהו הוא דמחמת נפשייהו הוא דקא זכו. ואוקימנא במכרי כהונה ולויה. פי' כגון שהיה זה האיש שנתן להן אלו המתנות מוחזק לתת מתנותיו ותרומותיו לזה הכהן ולא היה משנה בו ליתן אותם לכהן אחר וכגון דאישתחיט בחיי אבוהון דכיון דאישתחיטא הבהמה בחיי אבוהון ובעל הבהמה מוחזק לתת לו המתנות כנכסיו דמו והוו להו גבי בעל הבהמה כפקדון ומשום הכי אף על גב דלא מטי לידיה בחיים הבכור נוטל בהן פי שנים ולא תימא ה"מ לרבי דסבור בכור נוטל פי שנים במאי דלא מטי לידיה דאב אלא אפילו לרבנן נמי נוטל פי שנים דכיון דאישתחיט בחיי אבוהון הוו להו כפקדון גבי בעל בהמה דליכא מאן דאמר דלא שקיל דעד כאן לא פליגי רבנן עליה דרבי אלא במלוה דלהוצאה ניתנה וכי מהדר לה לאחר מיתת אבוהון לאו הני מעות דשבק אבוהון אבל פקדון דבעיניה קא מהדר ליה בכור נוטל פי שנים ודוקא דאישתחיט בחיי אבוהון דה"ל כפקדון אבל אי לא אישתחיט בחיי אבוהון לא זכה בהו אבוהון ואינהו הוא דזכו בהו מחמת נפשייהו והיינו דאמרינן האי זרוע לחיים וקיבה היכי דמי אי דאתיא לידיה דאבוהון פשיטא ואי דלא אתא לידיה אמאי כלומר אמאי שקיל בהו פי שנים והא לאו נכסי דאבוהון נינהו דהא מחמת נפשייהו זכו בהו ולא מחמת אבוהון. ואיכא נוסחי דכתיב בהו ואי דלא אתו לידיה ראוי הוא ואין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק וטעותא היא דליכא למימר ראוי ומוחזק אלא במילתא דזכו בה מחמת אבוהון אבל הכא כיון דלא מטא לידיה לא זכו בהו מחמת אבוהון כלל אלא מחמת נפשייהו והכי חזי לן למגרס ואי דלא אתו לידיה אמאי והכי הוא דאיכא בנוסחי דוקני.
הא קמ"ל דמוחכרת ומושכרת דומיא דרועה בעפר. דלא יהבי לה מזוני ושבחא דאית בה שבחא דממילא הוא אבל אי יהבו לה אחים מזוני שבחא דאתי מחמת הוצאה דאחים הוא ולא שקיל בה פי שנים. ומני רבי היא דאמר שבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביהן בכור נוטל בו פי שנים אבל לרבנן אפי' שבחא דממילא לא שקיל פי שנים והא דאמר בכור נוטל פי שנים בשבח לא תימא משום דסבירא ליה בכור נוטל פי שנים בראוי כבמוחזק אלא משום דסבירא ליה דשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביהן מוחזק הוה ולא ראוי הואיל וגוף הנכסים הוה ליה ברשותא דאב מחיים אבל מידי דהוה ודאי ראוי כגון שמת האב בחיי אבי האב דלא זכה בהו בנכסים מחיים אי נמי כגון כופר שאין משתלם אלא לאחר מיתה דהוה ליה ראוי דכולי עלמא אין הבכור נוטל בו פי שנים משום דאין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק תדע דגרסינן בפרק שור שנגח [ב"ק מ"ב ע"ב] אין האשה נותנת ליורשיה ואוקמה רבה בגרושה ואמרינן ולוקמה מר כדאית ליה ומר כדאית ליה דאמר מר רבה גבו קרקע יש לו גבו מעות אין לו וכו' ומהדרינן הני מילי לטעמייהו דבני מערבא דסבירא להו כרבנן פירש דסבירא להו לענין בכור דכל מידי דלא אתא לרשותא דאב מחיים לא שקיל ביה פי שנים וראוי הוא ולא מוחזק דמתנה קרייה רחמנא וקסברי לענין מלוה דשקיל בה פי שנים דכמאן דגביא ואתיא לידיה מחיים דמי. (ועוד) [ועל] האי טעמא דידהו [הוא] דפליגי רבה ורב נחמן בין גבו קרקע לגבו מעות אבל בעלמא כלומר לענין ירושת בעל כר' עבדינן דאמר לענין בכור דכל מאי דזכה ביה אב מחיים אף על גב דלא אתא לידיה ולא אתא לרשותיה מוחזק הוה ולא בעינן למימר לענין מלוה דכמאן דגביא דמיא כי היכי דניפלוג בה בין גבו קרקע לגבו מעות אלא אף על גב דליתא כמאן דגביא דמיא כיון דסבירא ליה דכל מידי דזכה ביה אב מחיים אף על גב דלא אתא לידיה ולא אתא לרשותיה מוחזק הוה מלוה נמי אף על גב דלא גביא וליתא כמאן דגביא ולא מטיא לידיה כיון דמחיים זכה בה מוחזקת היא ולהכי איצטריך רבה ור"נ לההיא דתני' בענין הכה את האשה ויצאו ילדיה אין האשה נותנת ליורשיה לאוקמה בגרושה, הא למדת דטעמא דרבי הכא לאו משום דסבירא ליה בכור נוטל בראוי כבמוחזק הוא אלא משום דסבירא ליה שבח ששבחו נכסי' הואיל ונכסי' גופייהו ברשותי' הוה אף על גב דשבח לא אתא לידיה מוחזק הוה ולענין מלוה נמי כיון דמחיים זכה בה אע"ג דלא גביא וליתא כמאן דגביא ולא אתיא לידיה מחיים מוחזקת הויא.
<h2>דף קכד.</h2>
[ונחזור לעיקר שמעתין. ואמרינן מאי טעמייהו דרבנן אמ' קרא לתת לו פי שנים מתנה קרייה רחמנא מה מתנה דלא יהיב איניש אלא מידי דמטא לידיה והוה ליה ממונא וכי יהיב איניש מאי דלא מטא לידיה לאו מתנה היא דהוה ליה דבר שלא בא לעולם אף הכא נמי עד דמטא לידיה דאבוה. ור' אמ' קרא פי שנים השווה הכתוב שני חלקים זה לזה חלק בכורה וחלק פשוט]. מה חלק פשוט אף על גב דלא מטא לידיה. כדאמרינן לעיל דבן נוטל בראוי כבמוחזק אף חלק בכורה שקיל אף על גב דלא מטיא [לידיה]. פירש ודוקא לענין שבח כיון דנכסים גופייהו הוה ברשותיה דאב מחיים אף על גב דההוא שבח לא מטא לידיה מוחזק הוה ולא ראוי אבל במאן דאיתיה ודאי ראוי בכי הא לא השוה הכתוב חלק בכורה לחלק פשוט [וכדברירנן]. (כדין הבן דהא כתיב בכל אשר ימצא לו דבעינן מוחזק) [ודייקינן ורבנן נמי הא כתיב פי שנים. ומהדרינן ההוא למיתבא ליה הני שני חלקים אחד מיצרא ולהכי הוא דאשוינהו רחמנא ואמ' פי שנים למימרא דכחלק אחד דאמו דלית להו לאחים לפלוגיה ולמיתביה אתרי מצרי]. ור' נמי הא כתיב לתת לו פי שנים דאלמא מתנה קרייה רחמנא ומהדרינן הא דקרייה רחמנא מתנה למימר דאי אמר איני נוטל ואיני נותן רשאי כלומר דאי אמר איני נוטל פי שנים ואיני נותן לבעל חוב פי שנים רשאי כמו המקבל מתנה שאם בא לומר קודם שתבא מתנה לידו אי איפשי בה רשאי כך בחלק בכורה כל זמן דלא מטי לידי בכור יכול למימר איני נוטל ואיני נותן. ושמע מינה דיורש שירש נכסים ויצאו על מורישו שטרי חובין בכדי אותן נכסים שאין אותו יורש יכול לסלק ידו מאותה ירושה ולומר לאותן בעלי חובות הרי הנכסים לפניכם אני איני רוצה לירש אותן ולא ליתן לכם כלום אלא כופין אותו להטפל בדבר ולמכור אותן ולהגבותן או לשומן עליהם דדייקינן טעמא דמתנה קרייה רחמנא ומשום הכי אם אמר איני נוטל ואיני נותן רשאי הא אילו הוה יורש לא מצי מסלק נפשיה. וטעמא דהאי מילתא משום דירושה ממילא קא אתיא ומההיא שעתא דמית מורישו הוה להו הני נכסים ממילא נכסים דיליה וה"ל במקום מורישו מה מורישו לא מצי לסלוקי נפשיה אף הוא נמי לא מצי לסלוקי נפשיה דמתנה הוא דמצי למימר לא ניחא לי בהאי מתנה משום דאכתי לא מטת לידיה אבל ירושה דמכי מית ליה מורישו הא נפלה ליה ממילא (ומטת) לידיה [והוו להו הנהו נכסים דיליה] והוה ליה כמאן דקביל מתנה ומטת לידיה דלא מצי בתר הכי לסלוקי נפשיה מינה.
אמר רב פפא דיקלא ואלים ממילא או ארעא דהות בימי אבוהון מצולה דלא חזיא לזריעה ואסקא השתא שירטון דאתכשרה לזריעה. כלומר יבשו המים שהיו עולים בה והעלתה עפר ונעשית שדה ראויה לזריעה כ"ע לא פליגי דשקיל בה פי שנים דלאו ראויה היא אלא מוחזקת דהא דיקלא הוה בחיי אבוהון ומרבה בעלמא הוא דרבה ולענין ארעא נמי ארעא הות בחיי אבוהון ואתכשורי בעלמא הוא דאתכשרו כי פליגי בחפירה כו'. פי' שהיו הזרעים בחיי אביו קטנים בלי שיצמחו בהם השבלים. [שהן נקרין עדיין שחת לאחר מיתת אביהן הצמיחו בהן השבלים. וכן שלופאפי והוו תמרי על זה הדרך]. ר' סבר כיון דהאי שבחא לאו מחמת הוצאת אחים הות אלא ממילא דה"ל ממונא דאביהם אף על גב דבחיי אבוהון לא הוו שבלי כלל והשתא הוא דאשתני והוו [שבלי] שקיל בה פי שנים משום דמוחזק הוי הואיל ואיתיה לגופיה ברשותיה דאביו מחיים ורבנן סברי אף על גב דהאי שבחא ממילא הוא דה"ל ממונא דאבוהון כיון דבחיי אבוהון לא הוו שבלי והשתא הוא דאשתני [והוו שבלי] הוו ראוי ואין הבכור נוטל פי שנים בראוי כבמוחזק.
<h2>דף קכד:</h2>
אמר רבא הילכתא אסור לעשות כדברי רבי לכתחילה ואם עשה עשוי קסבר מטין איתמר. כלומר לא נאמר שהלכה כר' אפילו מחביריו שיהא מותר לכתחלה אלא מטין ר' מחביריו הוא דאיתמר. כלומר הדעת נוטה לדבריו יותר ממה שהיא נוטה לדברי חכמים הילכך כיון דלא איתמר בהדיא שהלכה כר' מחביריו אסור לעשות כדבריו לכתחלה דלא שבקינן דברי רבים ועבדינן כדברי יחיד וכיון דמטין דבריו אל הדעת מי שעושה כדבריו אינו חוזר ומה שעשה עשוי לפי שאין לנו ראיה ברורה במה שנחזיר את הדין שהרי דבריו נוטין אל הדעת. זהו פי' מטין איתמר והכין פירש רבינו הרב זצ"ל ורבינו האי ז"ל כמו כן פירש הכין וההוא פירוש דפריש רבינו חננאל לאו דוקא.
שלחו מתם בכור נוטל פי שנים במלוה ולא ברבית. פי' כגון שהלו' אביהם לעכו"ם ברבית ודייקינן למאן אילימא לרבנן אמאי נוטל פי שנים במלוה כו' ואסיקנא לעולם רבנן היא והיינו טעמא דשקיל פי שנים במלוה משום דמלוה כמאן דגביא הלכך במלוה גופה שקיל פי שנים דהא כמאן דגביא בחיי אבוהון דמיא אבל רבית לא שקיל בה פי שנים דהויא ליה כבהמה שהיא רועה באפר וילדה אף על גב דגופה הא איתיה ברשות דאבוהון מחיים כיון דהאי שבחא לא אתא ברשותיה לא שקיל בה פי שנים ה"נ אף על גב דהאי מלוה ברשותיה קיימא מחיים דהא כמאן דגביא דמיא כיון דהאי רבית דהיינו שבחא דילה לא מטא ברשותיה מחיים לא שקיל בה פי שנים. ולא תימא ה"מ ברבית דאיחייב עכו"ם לאחר מיתת האב הוא דלא שקיל פי שנים דל"ה דומיא דבהמה שילדה בחיי אבוהון אלא אפילו נתחייב נמי בה בחיי האב לא שקיל דכי אמרינן מלוה כמאן דגביא ה"מ בקרן גופיה דכי פרע ליה ממונא דשקל מיניה הוא דפרע ליה אבל ברבית דכי פרע ליה ניהליה שבחא בעלמא הוא דפרע ליה ולאו ממונא דשקל מיניה הוא ליכא למימר כמאן דגבוי דמי אלא ה"ל שבחא דלא אתא לידיה מחיים וכבהמה שלא ילדה בחיי אבוהון דמי דלא שקיל ביה בההוא שבחא פי שנים. ואע"ג דהאי שלחו מתם ליתא דהא איפסיק הלכתא לקמן דאין הבכור נוטל פי שנים במלוה דאלמא לאו כגביא דמיא וראויה היא טרחנא לפרושה ולברורה משום דחזינן פירושא אחרינא דלא דייק גבן והאי פירושא דפרשי טפי דייק ומסתבר. ויש לפרש שבכור נוטל פי שנים במלוה אבל לא ברבית כגון שהלוה אביו מעותיו לישראל באבק רבית שהוא דרבנן וגבו אותן היתומים לאחר מיתת אביהם שכיון שגבו אותם אין מוציאים אותו מידם וקאמר השתא שהבכור אינו נוטל פי שנים דלאו כמלוה דמיא כיון דאין מוציאים אותה מן הלוה למלוה ה"ל ראוי ומש"ה לא שקיל ביה פי שנים והא דר' דאמר בכור נוטל פי שנים בין במלוה בין ברבית סליק בטעמיה דסבר כל מה דזכי האב מחיים נוטל בו פי שנים דמוחזק הוי והא נמי כיון דגבו ליה היתומים בתריה איגלאי מלתא למפרע דזכה ביה ושקיל ביה בכור פי שנים ואף על גב דלא אתא לידיה מחיים ולית הלכתא כותיה דהא איפסיקא הלכתא לקמן דאין הבכור נוטל פי שנים במלוה כל שכן ברבית.
אמר ליה אביי לרבא לדידך קשיא מאי שנא מעות דלא דלאו הני מעות בעינייהו שבק אבוהון קרקע נמי לאו האי קרקע שבק אבוהון. פירוש דאף על גב דאיתיה בעיניה דקא משתעבד בההיא מלוה מחיי אבוהון כיון דאי בעי יהיב ליה זוזי ולאו קרקע כי קא יהיב ליה ניהלייהו (ו)השתא ההיא שעתא הוא דקנו ליה ולא מחיי אבוהון ועוד את הוא דאמרת לענין מעשה דסבתא מסתבר טעמייהו דבני מערבא דשלחו מתם דבעל לא ירית להנהו נכסי דהא אי קדמה סבתא וזבינא זבינה זביני אלמא אף ע"ג דאי חיית ברתא בודאי דהנהו נכסי דידה הוה לבתר סבתא כיון דאי זבינא סבתא זבינה זביני דהא קיימא לן כרשב"ג דאמר אין לשני אלא מה ששייר ראשון בלבד כי מיתא לה השתא ולא זבינא מידי ההיא שעתא הוא דקא זכיא בה ברתא בהנהו נכסי ולא בחיי סבתא וכיון דמיתא לה בחיי סבתא הוה ליה ראוי הכא נמי אף על גב דההוא קרקע משועבד הוה בההיא מלוה בחיי אבוהון כיון דאי בעי מסליק להו בזוזי כי קא יהיב לה ניהלייהו השתא ההיא שעתא הוא דקא קנו לה ולא מחיי אבוהון ואמאי גבו קרקע יש לו.
<h2>דף קכה.</h2>
ולרב נחמן קשיא מאי שנא גבו קרקע וכו' עד מעות נמי לאו הני מעות שבק אבוהון. פירוש ואף ע"ג דההיא מלוה מעות הואי ומעות הוא דגבו כיון דליתנייהו בעינייהו דהא מלוה להוצאה ניתנה ואי בעי הוה יהיב להו מכיסא אחרינא כי קא יהיב להו השתא מהאי כיסא ההיא שעתא הוא דקא אתי להו גופייהו דהני מעות ולאו מחיי אבוהון. ועוד הא אמר רב נחמן יתומים שגבו קרקע בחובת אביהן בעל חוב חוזר וגובה אותה מהם. אלמא אף על גב דההוא חוב מעות הוה ולא משתעבדי לבעל חוב משום דמטלטלי לבעל חוב לא משתעבדי כי קא גבו ביה השתא קרקע איגלאי מלתא למפרע דההוא קרקע הוא דשבק אבוהון וכאלו מחיים גבה ליה ומשתעבד ליה לבעל חוב וכיון שכן אמאי אין הבכור נוטל בו פי שנים א"ל לא לדידי קשיא ולא לרב נחמן קשיא אנן טעמא דבני מערבא קא אמרינן ולן לא סבירא לן. פירוש לטעמא דבני מערבא דסבירא להו כרבנן דאמרי בכור לא שקיל פי שנים אלא במאי דאתא לידי דאב וסברי אליבא דרבנן מלוה כמאן דגביא דמיא הוא דקאמרינן דהא דקסברי כמאן דגביא ואתא לידיה מחיים דמי ופלוגי איפלגי' בה בין גבו קרקע לגבו מעות ואנא אמינא הכין מיפלגי בה ואיהי אמר הכין מיפלגי בה אבל לדידן לא ס"ל כרבנן דאמרי בעינן עד דאתא לידיה דאב מחיים כי היכי דנימא מלוה כמאן דגביא דמיא ונפלוג בה בין גבו קרקע לגבו מעות אלא כר' ס"ל דאמר דכל מידי דזכה ביה אב והוה ממוניה אף על גב דלא אתא לידיה מוחזק הוה ובכור נוטל בה פי שנים. וכיון שכן בין גבו קרקע בין גבו מעות יש לו וההיא דרבה דאמר לענין מעשה דסבתא מסתבר טעמא דבני מערבא דאי קדמה סבתא וזבינא זבינה זביני לא קשיא אמימריה דהכא דהתם לית לה לברתא זכייה בחיי סבתא בהנהו נכסי כלל דהא ובתרה לירתאי קאמר דמשמע דלבתר סבתא הוא דזכו הנהו ירתי בהנהו נכסי אבל בחיי סבתא לית להו זכייה כלל אבל הכא לענין מלוה הא ודאי מלוה דידיה היא ומחיים זכה בה וממונא דידיה הוא וכיון דס"ל כרבי אף על גב דלא אתא לידיה נמי בכור נוטל בה פי שנים דכי אקשי עליה והא את הוא דאמרת מסתבר טעמא דבני מערבא וכו', הני מילי כדהוה סליק אדעתין דכרבנן סבירא ליה דאמרי בכור לא שקיל פי שנים אלא במאי דאתא לידיה דאב מחיים מדקאמרי גבו מעות אין לו אלמא זכייה לא איכפת לן בה דלא מהניא מידי אלא עד דאתא לידיה מחיים ועלה הוא דקא מקשינן אי הכי גבו קרקע אמאי יש לו כלומר אי משום דסבירא לך כיון דגבו קרקע הוה ליה כמאן דמטא לידא דאבוהון מחיים והא את הוא דאמרת מסתברא טעמא דבני מערבא וכו' אלמא אף על גב דקרקע ניהו לא חזי ליה כמאן דמטא לידיה דברתא מחיים אלא אמרינן השתא הוא דאתא לידה ולאו מחיים אבל השתא דקאמר ולן לא סבירא לן אלא כר' דאמר כל מידי דזכה ביה והוה נכסיה דאב מחיים אף על גב דלא אתא לידיה בכור נוטל בו פי שנים ליכא למיקשי עליה ממעשה דההיא סבתא דהתם בחיי סבתא ליכא זכייה לבתא בהנהו נכסי ולא הוה ממונא כלל אבל הכא לענין מלוה דידיה הוא וממונא דידיה הוא. ואיכא לפרושי דרבה ורב נחמן נמי כרבנן סבירא להו דאמרי בכור לא שקיל פי שנים אלא במאי דאתא לידי דאב מחיים והכי קאמר לן לא סבירא לן האי פלוגי דקא מיפלגי בני מערבא אלא לדידי בין גבו קרקע בין גבו מעות אין לו כי מימרא דידי בענין מעשה דסבתא משום דלא ס"ל כטעמא דבני מערבא דאמרי מלוה כמאן דגביא דמיא וכמאן דאתא לידיה מחיים. ולרב נחמן (ד)סבר גבו קרקע הוא דיש לו כמימרא דידיה בענין יתומים שגבו קרקע בחובת אביהן וכו' אבל גבו מעות אין לו. אי נימא ולן לא סבירא לן כוותייהו דבני מערבא דאמרי מלוה כמאן דגביא ואתא לידיה מחיים דמיא אלא בין לדידיה בין לדידי לאו כמאן דגביא דמיא ובין גבו קרקע ובין גבו מעות אין לו כדאיפסיקא הילכתא לקמן. וההיא דרב נחמן דאמר יתומים שגבו קרקע בחובת אביהן וכו' דש"מ דכיון דגבו קרקע אמרי והיינו קרקע דשבק אביהן לא קשיא אמימריה דהכא דאילו התם בע"ח אבל הכא בכור שאני דכתיב לתת לו פי שנים מתנה קרייא רחמנא מה מתנה עד דמטא לידיה אף חלק בכורה עד דמטא לידיה דכי אקשינן עלה דרב נחמן ממימריה לענין יתומים שגבו קרקע בחובת אביהן וכו' (דש"מ) [משום] דסבירא ליה כבני מערבא דמלוה כמאן דגביא ואתיא לידיה מחיים דמיא מדקא אמרינן גבו מעות יש לו אלמא אפילו גבי בכור נמי סבירא ליה דכיון דגבי מעות אמרינן הני מעות שבק אבוהון וכמאן דאתו לידיה מחיים דמיא ועלה הוא דקא מקשינן עליה אי הכי גבו קרקע אמאי אין לו אי משום דסבירא ליה דגביית מעות הוא דחזי ליה כמאן דגבו ואתו לידא דאבוהון מחיים (ולא גבי' קרקע הוא דחזי ליה כמאן דמטא לידא דאבוהון דהא קרקע לא שבק אבוהון וגרע מגבי' מעות) [האי קרקע שבק אבוהון יתר מגביית מעות], אבל השתא דקאמר ולן לא סבירא לן דמלוה כמאן דגביא דמיא אלא בין גבו קרקע בין גבו מעות אין לו ליכא לאקשויי עליה ממימרא בענין יתומים שגבו קרקע בחובת אביהם דהתם בבעל חוב אבל הכא בכור שאני דמתנה קרייה רחמנא ובעינן עד דמטי לידיה.
<h2>דף קכה:</h2>
שלחו מתם הילכתא כרב ענן ולאו מטעמי' הילכתא כוותיה דבעל לא ירית ולאו מטעמי' דאיהו אמר לירתיה ולא לירתי ירתיה. דמשמע דאפילו אילו הוה לה להאי ברתא ברא לא הוה ירית להו להני נכסי אלא בני סבתא הוא דירתי להו. ולא היא טעמא דבעל לא ירית הכא משום דהוה ליה ראוי. דהא בחיי סבתא שכיבא ברתא מקמי דתיזכי בהנהו נכסי. ואין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק. אבל אילו הוה לה להאי ברתא ברא הוה ירית להו ואע"ג דבתרה לירתיה קאמר והאי ברה לאו ירתיה הוא אלא ירתי ירתיה הוא לשון ירתיה משמע ואפילו לירתי ירתה. ומתמהינן אי הכי רב הונא דאמר דהאי בעל הוא דירית להו להני נכסיה מכלל דס"ל דבעל נוטל בראוי כבמוחזק.
אמר ר' אלעזר דבר זה נפתח בגדולים כו'. פי' והויא להו הני נכסי מוחזקים להאי ברתא (בתר סבתא) מההיא שעתא. פי' דבר זה נפתח בגדולים כו' כלומר דבר זה שהוא כל האומר אחריך כאומר מעכשיו דמי נחלקו בו מעיקר התנאים שהם גדולים ונחלקו בו עכשיו האמוראים שהן לגבי התנאים קטנים והתנאים הם רבי ורבן שמעון בן גמליאל דגרסינן לקמן בפירקין [קל"ז ע"א] תניא נכסי לך ואחריך לפלוני יורד ראשון ומוכר ואוכל [דברי] רשב"ג רבי אומר אין לראשון אלא אכילת פירות בלבד. ואוקימנא דבהא פליגי ר' סבר כל האומר אחריך כאומר מעכשיו דמי [והוה ליה הגוף קנוי לשני מעכשיו ואין לראשון אלא אכילת פירות לבד ורשב"ג סבר כל האומר אחריך לאו כאומר מעכשיו דמי]. והאמוראים הם רב ענן ורב הונא דפליגי הכא ואף על גב דטעמיה דרב ענן הכא משום דסבירא ליה לירתי ולא לירתי ירתי הוא ולאו משום [דכל האומר אחריך [לאו] כאומר מעכשיו דמי כיון דטעמא דרב הונא משום דסבירא ליה] דכל האומר אחריך כאומר מעכשיו דמי נסתיים בקטנים קרינא ביה. ויש לפרש נפתח בגדולים ונסתיים בקטנים כלומר האי סברא דכל האומר אחריך כאומר מעכשיו דמי נפתח בגדולים שהוא ר' ונסתיים אחר כך בקטנים שהוא ר"ה בלי זכרון חלוקה לפי שיתכן שיאמר על יחיד בלשון רבים.
אמר רבה מסתברא טעמייהו דבני מערבא. דהני נכסים לאו מוחזקין נינהו. תדע דהא אי קדים סבתא וזבנה זבינה זביני. מכלל דאחריך לאו כאומר מעכשיו דמי וכי אקני לה לסבתא בחייה גופא ופירא אקני לה אבל ברתא לא אקני לה מידי לא גופא ולא פירא אלא לבתר דמית סבתא וכיון דשכיבא ברתא בחיי סבתא הוה ליה ראוי ולא ירית להו בעל כטעמייהו דבני מערבא והא דקא מייתי ראיה מיניה וקאמר דהא אי קדים סבתא וזבנה זבינה זביני דהא איפסקא הלכתא לקמן כרשב"ג דאמר אין לשני אלא מה ששייר ראשון בלבד דאמרינן א"ר זירא הלכה כרשב"ג ואפילו היו בהן עבדים כו' ואמרינן נמי איזהו רשע ערום זהו המשיא עצה למכור בנכסים כרשב"ג מכלל דאי זבין זבינה זביני.
אמר רב פפא הילכתא אין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק ואין הבכור נוטל פי שנים במלוה בין שגבו קרקע בין שגבו מעות ובמלוה שעמו פליגי. ואית דגרסי פלגי. הא דאמר ר"פ הילכתא אין הבכור נוטל פי שנים במלוה. דש"מ דמלוה ראויה [היא] מסתברא לן דדוקא לענין בכור הוא דהוי ראוי משום דמתנה קרייה רחמנא מה מתנה עד דמטי לידיה אף חלק בכורה עד דאתא לידיה אבל לענין [ירושת] בעל וכתובת אשה מלוה מוחזקת היא ובעל ירית לה וכתובה גביא מינה תדע דגרסינן בפ' האשה שנפלו לה נכסים [כתובות פ"א ע"ב] תניא הרי שהיה נושה באחיו מנה ומת והניח שומרת יבם לא יאמר יבם הואיל ואני יורש החזקתי אלא מוציאין אותו מידו והדבר ידוע שמשום כתובה שיש לה על אחיו הוא שמוציאין אותו מידו מכלל דמלוה מוחזקת היא ומשתעבדא לב"ח ואליבא דר' מאיר דאמר מטלטלי משתעבדי לכתובה כדמוקים לה בכתובות אבל לרבנן לא וכיון דתקינו רבנן בתראי האי דינא לבעל חוב למגבא ממטלטלי מדרבי מאיר נשמע לרבנן בתראי לאו מי אמר רבי מאיר מטלטלי משתעבדי לכתובה וקאמר דמלוה משתעבדא נמי לכתובת אשה כשאר מטלטלי דאי סלקא דעתך מלוה ראויה היא ולא משתעבדא לכתובה לענין יבם אמאי מוציאין אותה מידו נהי דקסבר רבי מאיר מטלטלי משתעבדי לבעל חוב ולכתובה תיפוק לי' דמלוה ראויה היא ואין אשה גובה כתובתה מן הראוי אלא לאו שמע מינה מלוה מוחזקת היא ודינה כדין מטלטלין דגביא כתובה מינה ואם נפשך לומר דילמא שאני התם לענין יבמה דאכתי לא חיילא עלה גביית כתובה במיתת הבעל משום דשומרת יבם היא וכי אמרינן אין אשה גובה כתובתה מן הראוי היכא דהויא ראוי בעידנא דחיילא עלה כתובתה למגבי אבל יבמה כיון דבמיתת הבעל אכתי לא חיילא עלה כתובתה למגבי כמאן דאיתיה לבעל מחיים דמי והוה ליה דין האי מלוה כדין כל ממון שהניח הבעל ומשום הכי מוציאין אותה מידו דהא ממון בעלה הוא וילקח בו קרקע והוא אוכל פירות דכיון דילקח בו קרקע כי קא מיית יבם דחיילא עלה גביית כתובתה מוחזקת היא דהא לקחו בה קרקע הא תנן בהדיא בפרק הכותב לאשתו [שם פ"ד ע"ב] מי שמת והניח אלמנה ויורשים ובעל חוב והיה לו מלוה או פקדון ביד אחרים רבי טרפון אומר ינתנו לכושל שבהם רבי עקיבא אומר אין מרחמין בדין אלא ינתנו ליורשים וכו'. וטעמא דרבי עקיבא דאמר ינתנו ליורשים משום דמטלטלי לבעל חוב לא משתעבדי ורבי טרפון אומר ינתנו לכושל שבהן קסבר אע"ג דמטלטלי לבעל חוב לא משתעבדי כיון דאכתי לא מטי לידייהו דיורשין דהא בידא דאחרים הן ינתנו לכושל שבהן וממילא שמעת דהאידנא דתקינו רבנן למיגבא ממטלטלי איסתלקו להו יורשין מהכא ואי איכא בעל חוב וכתובת אשה ינתנו לכושל שבהן שהוא בעל חוב ואי ליכא אלא כתובת אשה בלחוד ינתנו לכתובת אשה דדייקינן טעמא דאיכא בעל חוב וכתובת אשה הוא דינתנו לב"ח ולא לכתובת אשה הא ליכא אלא כתובת אשה ינתנו לכתובת אשה. הא למדת בפי' דמלוה מוחזקת היא ומשתעבדת לכתובת אשה ומדלענין כתובת אשה מלוה מוחזקת היא לענין בעל נמי מוחזקת היא וירית לה בעל ולענין בכור בלחוד הוא דאמרינן דאינו נוטל בה פי שנים משום דמתנה קרייה רחמנא. ודיקא נמי מדקאמר רב פפא הילכתא אין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק ואין הבכור נוטל פי שנים במלוה אלמא גבי בכור בלחוד הוא דאמרינן דאינו נוטל במלוה [משום דחלק בכורה מתנה קרייה רחמנא ובעינן עד דאתיא לידיה] אבל לגבי [ירושת בעל וכתובת אשה] בראוי הוא דאינו נוטל כגון נכסי [אבא] דאבא ומאי דדמי ליה אבל נוטל במלוה. וגרסינן בפרק שור שנגח [ב"ק מ"ב ע"ב] מה איש נזקיו ליורשיו אף אשתו נזקיה ליורשיה ולא לבעל ואקשינן וסבר ר"ע ירושה של הבעל לאו דאורייתא והתניא וירש אותה מלמד שהבעל יורש את אשתו דברי רבי עקיבא ומהדרינן לא אמר רבי עקיבא אלא לענין כופר הואיל ואין משתלם אלא לאחר מיתה דהוה ליה ראוי ואין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק ודייקינן ובנזקין לא והתניא הכה את האשה ויצאו ילדיה נותן נזק וצער לאשה ודמי ולדות לבעל אין הבעל נותן ליורשיו אין האשה נותנת ליורשיה ואוקמה רבה בגרושה וכן אמר רב נחמן בגרושה. ודייקינן ולוקמה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה דאמר רבה גבו קרקע יש לו גבו מעות אין לו ורב נחמן אמר גבו מעות יש לו גבו קרקע אין לו ומהדרינן הני מילי לטעמייהו דבני מערבא דסבירא להו כרבנן פי' דאמרי בכור אינו נוטל פי שנים אלא במאי דמטא לידיה דאב מחיים אבל במאי דלא אתיא לידיה דאב אף על גב דזכת' ביה והוה ממוני' לא שקיל איהו פי שנים דכתיב לתת לו מה מתנה עד דאתיא לידיה אף חלק בכורה עד דאתי לידי' וסבירא להו דנוטל פי שנים במלוה משום דמלוה כמאן דגבי' דמיא ואתא לידיה מחיים ועלה הוא דפליג בין גבו קרקע לגבו מעות אבל בעלמא כר' כלומר אבל בעלמא לענין ירושת הבעל כר' סבירא לן דלית ליה ראוי אלא במאי דליכא ביה זכייה לאביו מחיים כלל כגון שמת אביו בחיי אבי אביו ואח"כ (הם) [מת] אבי אביו אי נמי כגון כופר דאינו משתלם אלא לאחר מיתה אבל מלוה דודאי ממוניה הוא מחיים ואף על גב דלא אתא לידיה מוחזקת היא ומשום הכי איצטריך רבה ורב נחמן לאוקמה לענין נזקין אין האשה נותנת ליורשיה בגרושה אבל בשאינה גרושה כיון דזכתה בה מחיים אף על גב דלא אתיא לידה מוחזקת הויא וירית לה הבעל. הא למדת דלענין בכור בלחוד הוא דאינו נוטל פי שנים במלוה דסבירא לן כרבנן אבל בעלמא מלוה מוחזקת היא וירית לה בעל וכי היכי דירית לה בעל כתובה נמי גביא מינה. ואי קשיא לך הא דאמרינן בפרק מי שמת [לקמן קמ"ד ע"ב] בענין האחין שעשו מקצתן שושבינות בחיי האב וחזרה שושבינות חזרה לאמצע [כו'] שמואל אמר הכא ביבם עסקינן דהוי ליה ראוי ואין היבם נוטל בראוי כבמוחזק דש"מ דהא שושבינות כענין מלוה הוא וקאמר דראוי הוא [וקסלקא דעתך למפשט מינה דאפילו בעלמא דלאו בכור הוא מלוה ראויה היא] ולא מוחזק. שתי תשובות יש לנו לדחות זו הקושיא חדא דשאני שושבינות ממלוה דאילו מלוה כי קא יהיב לה מעיקרא ודאי למפרע קיימא ואתיא לידי פרעון כדמטי זימנא אבל שושבינות מי איכא למימר בודאי דאתי לידי פרעון דילמא מית משלח מקמי דלנסוב האיך שנשתלחה לו אי נמי מיית האיך דנשתלחה לו מיקמי דלנסיב דלא אתי לידי פרעון כלל. ואף על גב דהא אוקימנא בששמח עמו שבעת ימי המשתה ואחר כך מת דהא קיימא ליה לפירעון מקמי דלימות אפילו הכי כיון דבעידנא דשדר לה לשושבינות לא ידעי' אי אתיא לידי פרעון אי לא אתיא אההיא עידנא שהיא כעין עונת ההלואה הוא דסמכינן וביה הוא דמשגחינן אבל מאי (דאתיליד) [דאתי לידיה] בתר הכין כיון דלאו עונת ההלואה היא ולאו פרעון איפרע ביה כמאן דליתיה דמי ולא סמכינן עליה ולא משגחינן ביה. ועוד דאי נמי אמרת דמכי שמח עמו ז' ימי המשתה קיימא לפרעון מקמי דלימות והויא ליה כמלוה אכתי ליכא למגמר מינה לירושה וכתובת אשה דמלוה ראויה היא דאית לן למימר שאני יבם דבכור קרייה רחמנא וכי היכי דלענין בכורה מלוה ראויה היא ולא מוחזקת הכי נמי לענין יבם [ראויה היא ולא ירית לה] אבל לעולם לענין ירושת הבעל וכתובת אשה איכא למימר דמוחזקת הויא וכדבררינן. הכי איסתבר לן בהאי ענינא כפום מאי דמתחזי מהני מתני' ושמעתתא אבל רבי' הרב זצ"ל הוה סבירא ליה בכולהו ענייני דמלוה ראויה היא בין לבכור בין לירושת הבעל וכתובת אשה. וגם רבי' חננאל ז"ל הכין כתב בפירוש דיליה ואנן נמי חיישינן להו ואכתי לא עבידנא בה עובדא. ולהאי סברא דילן לא תימא הני מילי במלוה דמטא זימנה למגבה מקמי דלימות דומיא דניזקין הוא דאמרינן מוחזקת היא אבל היכא דמית ליה מלוה מקמי דלימטי זמנא למגבא ראויה היא דומיא דכופר אלא לא שנא מטא זמנה למגבא ולא שנא לא מטא זמנה למגבא מלוה מוחזקת היא וירית לה בעל וכתובה גביא מינה. וכי תימא מאי שנא מכופר שאני כופר הואיל ולאו בר תשלומין הוא מחיים כלל ולא עוד אלא חיוב ממון נמי ליכא מחיים דהא מיתה הוא דמחייבא ליה לכופר ומשום הכי הוה ראוי אבל מלוה כיון דעיקר חיוב ממון הא איתיה מחיים ולא עוד אלא דלענין תשלומין נמי בר תשלומין מחיים היא דהא אילו הויא ליה מלוה בחיים עד דמטי זימנה למגבא הוה משתלם ליה אף על גב דמית ליה מקמי דלימטי זמניה למיגבא מוחזקת היא ובעל ירית לה וכתובה גביא מינה. ואם תאמר והא מעשה דסבתא דאף על גב דאילו שכיבא סבתא בחיי ברתא הויא זכיא ברתא בהנהו נכסי וכיון דשכיבא בחיי סבתא אמרינן דראוי הוה ולא ירית לה בעל הכי נמי לענין מלוה אף על גב דאילו מטא זימנה למיגבא בחיי דמלוה הוה גבי לה כיון דשכיב מקמי דלמטי זמנה למיגבה תהוה ראוי ההוא נמי לא דמי דאילו התם כיון דבתרה לירתאי קאמר ואי קדמא סבתא וזבינא זבינה זביני אשתכח דבחיי סבתא לית לה לברתא זכייה בהנהו נכסי כלל כדבררינן לעיל אבל הכא לענין מלוה אף על גב דאכתי לא מטא זימנה למיגבא לענין תשלומין בלחוד הוא דלא מטא זימנה אבל עיקר חיוב ממון מיהא הא איתיה מחיים דהא מעיקר זמן ההלואה אשתעבדו להו נכסי. כללא דמילתא להאי סברא דילן לענין ירושת הבעל וכתובת אשה לא אמרי' ראוי אלא במאי דליכא זכייה מחיים בההוא ממון כלל כגון כופר דלא משתלם אלא לאחר מיתה וכגון ירושה שנפלה לו ליורש בקבר דלא זכה בה מחיים כלל וכגון מעשה דסבתא דלא הוה לה לברתא זכייה בהנהו נכסי כלל אבל מלוה דעיקר חיוב ממון הא איתיה מחיים דהא ודאי ממונא דמלוה הוא ומעיקר זמן המלוה אשתעבדו להו נכסי דלוה בההיא מלוה לא מיבעיא היכא דמטא זמנה בחיי מלוה למגבא ולא גבייה דהא ודאי מוחזקת היא אלא אף על גב דלא מטא זמנה למגבא אלא בתר דשכיב מלוה כיון דעיקר חיוב ממון הא איתיה מחיים ומעיקר זמן המלוה אשתעבדו ליה נכסי דלוה בההיא הלואה ולא עוד אפילו לענין תשלומין נמי בר תשלומין מחיים הוא דהא אילו הוה בחיים עד דמטי זמנה למגבא הוה משתלם לה מוחזקת היא ובעל ירית לה וכתובה גביא מיניה. אלא מיהו מסתברא לן דדוקא מלוה בשטר דאיכא שעבוד נכסי דקא משתעבדי נכסי (דיליה) [דלוה] מחיים אבל מלוה על פה דליכא שעבוד נכסי אי מטי זמנה למגבא מחיים הויא מוחזקת דילפי' לה מניזקין דאשה דתני' אין האשה נותנת ליורשיה ואוקימנא בגרושה טעמא דגרושה הא לא גרושה בעל ירית לה ואף על גב דכמלוה על פה היא ואי לא מטא זימנה מחיים כיון דליכא שעבוד נכסי ואי קדים ליה וזבין זביניה זביני הא ליכא זכייה מחיים והוה ליה ראוי ולא מוחזק. והא דאמרינן לענין בכור דאינו נוטל פי שנים במלוה כלל ולא מפלגינן בין היכא דמטא זמנה למגבא מחיים להיכא דלא מטא זמנא למגבא דוקא מלוה דליתיא משכנתא אבל מלוה דאיתא משכנתא בהא נמי איכא לאפלוגי בה לאידך גיסא דאי מטא זמנה למגבא מחיים הויא כמלוה גרידתא בלי משכנתא ואין הבכור נוטל בה פי שנים ואי לא מטא זמנה למגבא מחיים אלא לאחר מיתה כיון דבעידנא דמית אכתי לא מטא זמנה ואי בעי בעל קרקע לסלוקי אכתי לא הוה יכיל למיסלקיה עד משלם זמניה כקרקע דמי והבכור נוטל בה פי שנים דילפינן לה להאי מילתא מההיא דגרסינן באיזהו נשך [ב"מ ס"ז ע"ב] אמר רב פפא האי משכנתא באתרא דמסלקי אין ב"ח גובה ממנה ואין הבכור נוטל בה פי שנים ושביעית משמטת' ובאתרא דלא מסלקי בעל חוב גובה ממנה והבכור נוטל בה פי שנים ואין שביעית משמטתה אלמא כיון דלא מסלקי עד משלם שני משכנתא כיון דלא מטא זמניה לסלוקי קרקע הוא ולא מלוה ובכור נוטל בה פי שנים. [ה"נ כיון דאכתי לא מטא זימניה למיגבא ואי בעי בעל קרקע לסלוקיה לא מצי מסליק ליה עד מישלם זימניה כמה דלא מטא זימנא למיגבא ולאסתלוקי קרקע האוי ולאו מלוה והבכור נוטל בה פי שנים].
<h2>דף קכו.</h2>
הא דאמר רב פפא ובמלוה שעמו פליגי. פירש בה הרב רבינו ז"ל בהלכות דיליה תרי פירושי ופירוש בתרא מסתבר מפירושא קמא.
אמר רב הונא אמר רב אסי בכור שמיחה מיחה. פי' קיימא לן דשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביהם היכא דאשתני אפילו ממילא אין הבכור נוטל פי שנים באותו שבח דרבנן אמרי ראוי הוא ולא מוחזק וכל שכן שבח שהשביחו אחין שהוא ממון האחין ולא ממון האב אינו נוטל בו פי שנים וכיון דקיימא לן הכי קאמר רב הונא השתא בכור שמיחה מיחה כלומר אם מיחה באחיו ואמר להם איני שותק מלחלוק עמכם ולברר חלקי עכשיו אלא ע"מ דכל שיהא בנכסי' אלו בין ממילא בין שאתם משביחים בהן שאטול חלק בכורה ממנו כמו שאטול בעיקרו כאילו חלקי מסויים הוא מעכשיו מחאתו מחאה ויש לו ליטול פי שנים בעיקר ובשבחו דאהניא ליה הך מחאה כאילו סיים פי שנים שיש לו בקרקע ובירר אותו לעצמו על דעת אחין וכשהשביח ברשותו השביח ולא ברשות האחין.
אמר רבה מסתברא מילתיה דרב אסי בענבים ובצרום. פי' שאע"פ שיש בהן שבח הבצירה שהוא שבח שהשביחו אחין שהדבר ידוע שיותר הן שוין לאחר הבצירה מקודם הבצירה שהיו עדיין מחוברין בקרקע אף על פי כן כיון דמעיקרא היו ענבים והשתא נמי ענבים שלא נשתנו גופן באותו שבח אותה המחאה מועלת ונוטל פי שנים באותן ענבים בצורין ואילו לא מיחה לא היה נוטל פי שנים באותו שבח שהשביחו מחמת בצירתן אבל דרכום כיון שנשתנה הגוף דמעיקרא עינבי והשתא חמרא באותו שבח ששבחו מחמת דריכתן אין מחאתן מועלת בו ואינו נוטל פי שנים משבח הדריכה אלא כאחד מן האחין נוטל בו כי אינו ממון האב אלא ממון האחין.
ורב יוסף אמר אפי' דרכום [ומתמהינן דרכום מעיקרא ענבי והשתא חמרא. וכיון שאותו שבח שהשביחו מחמת דריכה ממון אחים הוא ולא ממון האב שהרי אחים הוא שדרכום והגוף הרי נשתנה באותה דריכה היאך מחאה מועלת בזה ומהדרי כדאמר רב עוקבא ליתן לו דמי היזק ענביו ה"נ] ליתן לו דמי היזק ענביו. כלומר אחין אלו שלא ברשות הבכור דרכום וכיון שכן יכול לומר אני איני רוצה בדריכה זו לפי שצמוקין רציתי לעשות בחלקי מהן אי נמי ענבים רציתי לאוכלן וזו הדריכה היזק הוא [אצלי] ואתם חייבין לשלם לי דמי היזק ענביי אבל אילו דרכום ברשותו לא היה נוטל פי שנים אלא במה שהיו שווין קודם דריכתן בלבד ומה שניתוסף בו מחמת הדריכה לא היה נוטל בו אלא כאחד מן האחין ואותה מחאה שהקדים קודם לכן לא היתה מועלת בכך כלום הואיל וכבר נשתנה הגוף ושבח זה ממון האחין הוא ולא ממון האב. ויש לפרש בהא דרב אסי פירוש אחר דכיון דקיימא לן בכור שנטל חלק כפשוט ויתר כדלקמן קאמר רב אסי שאם הקדים קודם לכן ואמר לאחיו אני איני מוותר מחלק בכורה כלום אף על פי שראינוהו אחר כך שנטל חלק כפשוט במקצת נכסים אין אנו אומרים שכבר וויתר בכל הנכסים אלא באותו מקצת בלבד שנטל חלק כפשוט הוא דוויתר ולא בשאר כל הנכסים הואיל וכבר מיחה קודם לכן והודיע שאינו מוותר על חלק בכורה וזה שלא פירש עכשיו שבזה בלבד הוא שמוותר ולא בשאר נכסים על אותה המחאה שמיחה קודם לכן הוא שסמך ולא הוצרך עתה למחאה אחרת ועלה אמר רבה מסתברא מילתיה דרב אסי בענבים ובצרום שאף על פי שמחוברין היו קודם לכן ועכשיו לא כיון שלא נשתנה הגוף מחאתו עומדת במקומה ואין צריך למחאה אחרת אבל דרכום צריך הוא לחדש מחאה אחרת ואם לא חדש אותה מחאה שהקדים קודם לכן אינה מועלת לו עכשיו ואם נטל חלק כפשוט במקצת וויתר בכל הנכסים. ורב יוסף אמר אפילו דרכום ומתמהינן דרכום מעיקרא עינבי והשתא חמרא [כלומר כיון שכן כנכסים אחרים הן דומה] ואמאי אינו צריך לחדש מחאה אחרת. ומהדרינן [כדאמר רב עוקבא בר חמא] ליתן לו דמי היזק ענביו. כלומר הא דרב יוסף קיימא בשלא היה יודע בדריכתן והרי הוא מבקש מהן עכשיו דמי היזק ענביו ולפיכך לא נסתלקה אותה מחאה בדריכה זו שהרי לא ידע בה שיחדש בה מחאה אחרת. אי נמי יש לפרש הא דאמרינן ליתן לו דמי היזק ענביו כלומר שכיון שלא על דעתו דרכום והרי הוא מבקש מהן דמי היזק ענביו ונתברר בכך שאותה דריכה אינה שבח אצלו נעשית אותה דריכה כאילו אינה וכאילו הן ענבים אצלו עכשיו כמו שהיו קודם לכן ולפיכך אינו צריך לחדש מחאה אחרת.
אמר רב אסי בכור שנטל חלק כפשוט ויתר מאי ויתר רב פפא משמא דרבא אמר ויתר בכל הנכסים קסבר יש לו לבכור קודם חלוקה. כלומר אע"פ שלא חלק עדיין כאילו חלק ובא לידו חלק בכורה דאמי לפי שמשעה שמת אביו זכה בו ונעשה ממונו כמו חלק פשוט שמשעה שמת אביו זכה בו ונעשה ממונו ואע"פ שעדיין לא חלק עם אחיו ולא נתברר איזהו חלקו וכיון שכן כשויתר בכל ויתר. ורב פפא משמא דרבא אמר ויתר באותה שדה בלבד קסבר אין לו בכור קודם חלוקה. כלומר חלק פשוט הוא שנעשה ממונו משעה שמת אביו ואע"פ שלא בירר אותו עדיין אבל חלק בכורה אין קונה אותו ונעשה ממונו אלא לאחר שיחלוק עם אחיו ויברר אותו וכיון שכן אותה שדה בלבד שחלק עם אחיו בתבואתה ונטל בה כפשוט הוא שויתר בגופה הואיל וכבר בא לידו נטילת חלק בכורה בה ויתר ולא קביל אותה אבל בשאר נכסים שעדיין לא חלק בהן ולא בא לידו נטילת חלק בכורה מהן לא ויתר. ואיפסיקא הילכתא דיש לו לבכור קודם חלוקה.
<h2>דף קכו:</h2>
והילכתא דיש לו לבכור קודם חלוקה. מיהו הני מילי לענין שאם נטל חלק כפשוט וויתר בכל הנכסים אי נמי שאם מכר חלק בכורה לאחר קודם חלוקה שתהא מכירתו מכירה אבל לענין שבח שנולד בו אין אנו רואין אותו כאלו ממונו (וכאילו) [הוא ו]ברשותו השביח אלא עד שיחלק עם אחיו ויבא לידו חלק בכורה וכל זמן שלא חלק אין לו באותו שבח אלא כאחד מן האחין דקיימא לן כרבנן דאמרי(') אין הבכור נוטל פי שנים בשבח ששבחו הנכסים לאחר מיתת אביהן.
<h2>דף קכז.</h2>
אמר אמימר אף אינו ממעט בחלק בכורה. פיר' כגון שהיו שלשה אחין אחד בכור ושנים פשוטין ואותן שני פשוטין הי' אחד מהן טומטום והניח אביהן שלש מאות דינרין אילו לא הי' אחד מהן טומטום משני פשוטין אלו כיון דקימא לן דהאי דכתיב לתת לו פי שנים פי שנים באחד הוא היינו חולקין שלש מאות דינרין אלו לארבעה חלקים והיה נוטל הבכור שני חלקים שהן מאה וחמשים דינרין וכל אחד מאותן הפשוטין ע"ה דינרין עכשיו שהוא טומטום רואין אנו אותו כאילו אינו ועושין מהן שלשה חלקים ונוטל הבכור שני חלקים שהן מאתים נשארו מאה ואותן מאתים שנטל הבכור המנה האחד הוא חלק בכורה והמנה השני שהוא חלק פשוט חוזרין ומערבין אותו עם זה המנה הנשאר לו לשני פשוטין אלו ונעשה הכל מאתים והן הן שראויין לחלק אותן ביניהן שלשתן בתורת פשוטין ונוטל מהן כל אחד ואחד שני שלישי מנה לפי שלגבי חלק בכורה בלבד הוא שאנו רואין אותן כאילו שני אחים הן בלבד מפני שהטומטום אינו ממעט חלק בכורה אבל לגבי חלק פשוט בודאי שהטומטום ממעט בו שהרי יורש הוא עם אחיו בנכסי אביו. נמצא עכשיו שהגיע לבכור מאה בחלק בכורה ושני שלישי מאה בחלק פשוט ושני הפשוטין הגיע לכל אחד מהן בחלקו שני שלישי מאה. ורב שרביה אמר אף אין אמו טמאה לידה שנא' אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה וגומ' עד שיהא זכר משעת לידה. פיר' והוא הדין נמי אם נקרע ונמצאת נקבה אין אמה טמאה לידה דכתיב ואם נקבה תלד וטמאה עד שתהא נקבה משעת לידה. רב שיזבי אמר אף אינו נימול לשמונה דכתיב וילדה זכר וביום השמיני עד שיהא זכר משעת לידה. אשתכח השתא דלטעמיה דרב שרביה דילידת טומטום לאו לידה היא כי היכי דתיהוי אמו טמאה לידה ואע"ג דנקרע לבתר לידה ואשתכח בין זכר בין נקבה כיון דבעידן לידה טומטום הוה ילידתו לאו לידה הויא ואין אמו טמאה טומאת לידה כלל לא טומאת שבעה היכא דנמצא זכר ולא טומאת ארבעה עשר היכא דנמצא נקבה. ואותבינן עליה מיהא דתניא המפלת טומטום ואנדרוגינוס תשב לזכר ולנקבה. פיר' דלא ידעינן אי כי מקרע משתכח זכר אי כי מקרע משתכח נקבה דשמעת מינה דהיכא דמיקרע אי משתכח זכר אמו טמאה שבעה ואי משתכח נקבה אמו טמאה ארבעה עשר אלמא לידתו לידה מקריא תיובתא דרב שרביה תיובתא. ולענין מילה עבדינן לחומרא ואינו נימול לשמונה כלומר אי מקלע שמיני שלו להיות בשבת אין מחללין עליו את השבת דאמרינן דילמא לידתו לאו לידה הואי דהא טומטום איתיליד ובתר הכי הוא דנקרע וכיון דלאו לידה היא לא קרינן ביה וילדה זכר וביום השמיני ימול אבל רב שרביה כיון דקא פסיק ואמר אין אמו טמאה לידה (דילמא) [דאלמא] מיפשט פשיטא לי' דילידת טומטום לא מיקריא לידה כלל בודאי דהא מתני' הויא תיובתיה ומשום הכי קאמרינן תיובתא דרב שרביה תיובתא.
תנא ספוקי מספקא ליה ולחומרא. כלומר הוא מספקא ליה אי לידת טומטום לידה הוא וכי מקרע בתר הכי ומשתכח זכר קרינא ביה וילדה זכר ואי משתכח נקבה קרינא ביה ואם נקבה תלד או לאו לידה היא כלל כי היכי דתיהוי אמו טמאה לידה וכיון דמספקא עבדינן לחומרא דלענין טומאת לידה אמרינן דלמא לידה מקרייה ומחייבינן לה בטומאת לידה וכיון דאכתי לא נקרע ולא ידעי אי זכר אי נקבה היא עבדינן לחומרא ומחייבינן לה כטומאת שבועיים דנקבה ולענין ימי טוהר אמרינן לאו לידה היא ולית לה ימי טוהר כלל לא כזכר ולא כנקבה אלא כל דם שתראה דם נדות הוא וכיון דקי"ל בזבה דבעינא ז' ימים ספורים לאחר טהרתה כדכתיב ואם טהרה מזובה כו' אבל נדה לא בעיא ז' ימים ספורים לאחר טהרתה אלא ז' ימים בלחוד בעינן מתחלת נדתה ואף על גב דחזיא דם ז' ימים כולהו ואפילו ביום הז' טובלת לערב וטהורה כדכתיב ז' ימים תהיה בנדתה וביום השמיני כו' קתני הכא תשב לזכר שאם ראתה דם ליום מ' ללידתה וראתה הדם אח"כ ביום מ"ז אם נאמר דהאי לידה לאו לידה היא ולית לה ימי טוהר כלל ה"ל האי דם דחזיא ביום מ' תחלת נדות והאי דם דחזיא בתר הכי ביום מ"ז סוף ז' ימים דההוא נדות וטובלת לערב ונמצאת טהורה ואם נאמר דהאי לידה לידה הויא הו"ל ההוא דם דחזיא ביום מ' תשלום ימי טוהר והא דחזיא ביום מ"ז תחלת ימי נדות בעיא למיתב ז' ימים מיום מ"ז ואילך ולהכי קתני תשב לזכר כלומר אף על גב דלא יהבינן לה ימי טוהר כלל דלמא לאו לידה היא היכא דחזיא ביום מ' והדר חזיא ביום מ"ז כיון דאי חשבת ליה לההוא דם דחזיא ביום מ' דם נדות ה"נ האי דם דחזיא ביום מ"ז סוף ז' ימי נדות ואם נאמר דההוא לידה הויא לידה ואית לה ימי טוהר הויא לה ההיא דם דחזיא ביום מ' תשלום ימי טוהר והדר חזיא דם ביום מ"ז הוי תחלת נדות עבדא לחומרא ואמרינן דלמא ההיא לידה הואי והאי דם דחזיא ביום מ' דם טוהר הוא וה"ל דם דחזיא ביום מ"ז תחלת נדות ומצריכינן לה ז' ימים מיום מ"ז ואילך וה"נ עבדינן היכא דחזיא ביום פ' ללידתה שהיא תשלום ימי טוהר דנקבה והדר חזיא דם בפ"ז. אשתכח השתא דהאי פירוקא דאמרינן לחומרא דהא מתני' ליכא לאותובי מינה עליה דרב שיזבי משום דמוקמינן לה ללידת טומטום דספיקא הוא אי מיקריא לידה אי לא הלכך לענין טומאה עבדינן לחומרא ואמרינן דלמא לידה הואי ומחייבינן לאמו בטומאה אם זכר כטומאת זכר אם נקבה כטומאת נקבה ומשום הכי קתני בהאי מתני' תשב לזכר ולנקבה. [ואקשינן להאי פירוקא דרב שיזבי דאמר לידת טומטום ספיקא היא אי מיקריא לידה אי לא אי הכי ליתני לזכר ולנקבה] ולנדה. פי' לזכר ולנקבה דלמא לידה היא ואמו טמאה לידה וכדפרישית לעיל ולנדה דלמא לאו לידה הוא ואין לה ימי טוהר כלל אלא כל דם שתראה דם נדות הוי [קשיא. והאי טעמא דכתבינן תשב לזכר מיפרש בגמרא דנדה בפרק המפלת חתיכה].
[הא דתניא בכור ולא טומטום בכור ולא ספק. [אמרינן ע]לה בגמרא בשלמא בן ולא טומטום כדר' אמי אלא בכור ולא ספק לאפוקי מאי. פיר' כלומר אילימא למעוטי ספק בכור הוא ספק פשוט פשיטא עד השתא לא שמעינן שהמוציא מחברו עליו הראיה כיון דכולהו אחין נינהו וקא טעין איהו דבכור הוא כי היכי דלישקול חלק בכורה יתיר על חולקהון מימר אמרי ליה זיל איתי ראיה דבכור את ושקול ומהדרינן] לאפוקי מדדרש רבא שתי נשים שילדו במחבואה. פי' שילדו במחבואה אחת שהוא מקום אפל ונתערבו הולדות והיה אחד מהם בנו של ראובן והשני בנו של שמעון וכל אחד משתי ולדות הללו בכור לאביו כשיבא אחד מהן לירש עם בניו של ראובן דוחים אותו אצל בניו של שמעון ובניו של שמעון דוחין אותו אצל בניו של ראובן וכיון שכן כותבין הרשאה זה לזה ואמרינן בסופה הדר אוקי רבא אמורא עליה ודרש דברים שאמרתי לכם טעות הוא בידי ברם כך אמרו משום רבי ינאי הוכרו כו' והאי דאמרינן לאפוקי מדדרש רבא לאו לאפוקי מדרשא בתרא אלא לאפוקי מדרשא קמא הוא כלומר סד"א כדרשא קמא דרבא דאמר כותבין הרשאה זה לזה [ולא פליג בין הוכרו ולבסוף נתערבו ובין לא הוכרו ולבסוף נתערבו] (לפי שכל אחד מהן בכור ודאי היה לאביו בשעת לידה ולא היה בכור ספק) קמ"ל [בכור ולא ספק] דדוקא הוכרו [ולבסוף נתערבו כתבי הרשאה זה לזה לפי שכל אחד מהן בכור ודאי הי' לאביו בשעת לידה ולא בכור ספק] (שהיו בכור ודאי לאביו) אבל לא הוכרו אין כותבין הרשאה זה לזה בחלק בכורה משום דכתיב בכור ולא ספק והני כיון שלא הוכרו בשעת לידה ה"ל כל חד מינייהו ספק אבל בחלק פשוט כותבין.
שלחו בני אקרא דאגמא לשמואל היו מוחזקין בזה שהוא בכור ואמר אביו בשעת מיתה על אחר שהוא בכור מהו] שלח להו כותבין הרשאה לזה לזה. כדי שלא ידחו האחים לכל אחד מהם ואוקימנא דמספקא ליה לשמואל אי הלכה כר' יהודה דאמר האב נאמן לומר זה בני בכור ואף על גב דמוחזק לן באחר שהוא בכור או הלכה כרבנן [דאמרי דהיכא דמוחזק לן באחר שהוא בכור דברי האב אין משגיחין בהן ואין בהן ממש] וכיון דמספקא ליה קאמר כותבים הרשאה זה לזה וזה ראיה למה שפירשנו דהא דאמר לאפוקי מדדרש רבא לאו לאפוקי מדרשא בתרא אלא לאפוקי מדרשא קמא דרבא הוא דאמר אפילו לא הוכרו מעולם כותבים הרשאה זה לזה [אבל לעולם אם הוכרו ולבסוף נתערבו לעולם כותבין מדרשא בתרא דרבא] דהא הכא כהוכרו ולבסוף נתערבו דמי וקא שלח להו כותבים וטעמא דמלתא דכי אמרינן בכור ולא ספק היינו היכא דלא הוכר מעולם דה"ל ספק משעת לידה אבל היכא דהוכר בשעת לידה ולבסוף נתערב כיון דהוכר בשעת לידה בכור ודאי קרינן ליה ולא בכור ספק ולפי שנתערב אחר כך כותבים הרשאה זה לזה כדי שלא יוכלו האחים לדחות כל אחד מהם.
<h2>דף קכז:</h2>
הא דתניא היה עובר בבית המכס ואמ' בני הוא וחזר ואמר עבדי הוא נאמן עבדי הוא וחזר ואמר בני הוא אינו נאמן. משום דעבדיה מיחייב למיתן עליה מכסא ובריה לא מיחייב למיתן עליה מכסא הלכך אמר בבית המכס בני הוא וכשעבר מבית המכס וחזר ואמר עבדי הוא נאמן דאיכא למימר דמשום מכסא הוא דקאמ' מעיקרא בני הוא אבל אם אמר בבית המכס עבדי הוא וכשעבר מבית המכס אמר בני הוא אינו נאמן דאי בריה הוא לא הוה אמר בבית המכס עבדי הוא ומחייב נפשיה עליו מכסא.
שלח ליה ר' אבא לרב יוסף בר חמא עבדי גנבת כו' הרי זה נשבע ונוטל ואינו יכול לחזור בו. לא משכחת לה אלא היכא דלית ליה לתובע סהדי דעבדא דיליה הוא ומשום הכי טעמא דא"ל רצונך השבע וטול הא לא א"ל הכי משתבע נתבע דמזבן זבניה מיניה ומפטר אבל היכא דאית ליה לתובע סהדי דידעי דהא עבדא דיליה הוא אף על גב דאיתיה השתא בידיה דנתבע וקטעין דזבניה מיניה התובע הוא שמשתבע דלא זבניה ניהליה ושקיל עבדא דיליה דהא קיימא לן [לעיל ל"ו ע"א] הגודרות אין להם חזקה. א"נ משכחת לה כגון דאחזיק ביה נתבע תלת שנין דכי אמרינן הגודרות אין להם חזקה ה"מ לאלתר אבל לאחר ג' שנים יש להם חזקה כדמבורר בפח"ה [שם] ומשום הכי טעמא דא"ל רצונך השבע וטול הא לא א"ל הכי הנתבע משתבע דזבניה מיניה ומיפטר. ודייקינן מאי קמ"ל תנינא נאמן עלי כו' רבי מאיר אומר יכול לחזור בו וחכמים אומרים אינו יכול ומהדרינן הא קמ"ל דבאתן לך מחלוקת והלכה כדברי חכמים דהא הכא השבע וטול קא"ל ושלח ליה דאינו יכול לחזור בו ודוקא לאחר גמר דין הוא דאינו יכול לחזור אבל קודם גמר דין יכול לחזור בו ולעמוד על עיקר הדין שישבע הנפטר ויפטר דומיא דנאמן עלי אבא דקיימא לן לאחר גמר דין הוא דאינו יכול לחזור בו דגרסינן התם [סנהדרין כ"ד ע"ב] שלח ליה ר"נ בר חסדא לר"נ בר יעקב ילמדנו רבינו לפני גמר דין מחלוקת כו' דש"מ דלפני גמר דין ד"ה יכול לחזור בו [מיהו ל](ו)אחר גמר דין דהכא לענין רצונך השבע איכא למימר דמכי א"ל רצונך השבע וטול ואמרי ליה בי דינא אי בעית למשקל קום אשתבע ואמר אין משתבענא דהיינו גמר דין ואיכא למימר (דבאמר אין משתבענא) דכמה דלא אשתבע תובע אכתי קודם גמר דין ולא הוי לאחר גמר דין עד דמשתבע תובע ואמרי ליה בי דינא לנתבע קום שלים דהא אשתבע לך כדקא אמרת ליה דומיא דנאמן עלי אבא מה התם גמר דין לא הוי עד דאתי אבא כדקא"ל ומסהיד עליה וכמה דלא אשתבע ליה אע"ג דא"ל רצונך השבע וטול ה"ל כמ"ד נאמן עלי אבא ואכתי לא אתא האב ומסהיד דהתם ודאי היכא דלא אתא האב ואסהיד ומגמר דינא בסהדותיה אכתי קודם גמר דין הוי ומצי הדר ביה והאי סברא בתרא טפי עדיף ודייק מסברא קמא.
<h2>דף קכח:</h2>
הא דשלח ליה ר' אבא לרבי יוסף בר חמא האומר על תינוק בין הבנים נאמן ור' יוחנן אמ' אינו נאמן דפירשה רבא הכי האומר על תינוק בין הבנים בכור הוא נאמן כר' יהודה ור' יוחנן אמ' אינו נאמן כרבנן. לא מיתוקמא אלא בדמוחזק לן באחר שהוא הבכור אי נמי מוחזק לן בהאי גופיה דלאו בכור הוא דבהאי הוא דפליגי ר' יהודה ורבנן משום דאינו צריך הכרה אבל היכא דלא איתחזק לן מידי בין לר' יהודה בין לרבנן נאמן דהא צריך הכרה כדאמרינן לעיל.
ובנכסים של עכשיו. פי' אבל בנכסים הבאים לאחר מכאן אינה נוטלת שהרי לאו ירושה היא אלא מתנה בעלמא ואין אדם מקנה לחברו דבר שלא בא לעולם ואפילו אם הוא ש"מ נמי לא קניא אלא בנכסים של עכשיו דכי אמרינן דברי ש"מ ככתובים וכמסורים דמו ה"מ בדבר שבא לעולם שהוא דבר שבא לרשותו אבל בדבר שלא בא עדיין לעולם שהוא דבר שלא בא לרשותו לא כלום הוא.
ובבנים הבאים לאחר מכן. פי' שאם הי"ל בשעת המתנה ג' בנים ולאחר המתנה נולדו לו שני בנים [אחרים אינה יכולה לומר איני נוטלת אלא רביע הכל שהוא כאחד מן הבנים שהיו לו בשעת המתנה והשלשה רביעים יחלקו אותן חמשה הבנים אלא] אינה נוטלת אלא כאחד מן החמשה בנים דהויין להו כולהו בהדה כששה אחים שהרי לא אמר לה כאחד מן הבנים אלו אלא כאחד מן הבנים סתם קאמר לה דמשמע כאחד מן הבנים שיניח ולא דמיא הא לההיא דאמרי' [בפ' מי שמת קמ"ג ע"א] קני כחמור חדא דלא אמר לה קני כאחד מן הבנים הבאים אלא כאחד מן הבנים סתם קאמר לה והא אית ליה בנים והנך למעוטי בחלקה קא אתו ועוד אפילו לית ליה בנים השתא ואמר לה תטול כאחד מן הבנים שיהיו לי לאו קני כחמור הוא דכי אמרינן קני כחמור היכא דזכי לעובר (דמאי) [מאי] דלא מטי ליה בירושה וקאמר ליה קני לך כהאי עובר כיון דעובר גופיה לא קני ההוא מידי דזכי ליה דקא ליתיה בעולם איהו נמי לא קני דהוה ליה קני כחמור אבל הכא הני בנים דהוה ליה בתר הכי בני ירושה נינהו ולא קא מזכה להו מידי דלא מטא להו בירושה וכיון שכן כי אמר לה קני כוותיהו לאו קני כחמור הוא דהא אינהו גופייהו לאו חמור נינהו דהא זכו בירושה וקנו לה וכיון דאינהו זכו איהו נמי זכיא. והאי מתנה אי מתנת שכיב מרע הוא אף על גב דלית בה קנין וליתה בלשון הקנאה כיון דלא הדר ביה קניא ואי מתנת בריא היא מוקמינן לה בדאית בה קנין ובדאמר לה בלשון הקנאה אבל תטול לאו לשון הקנאה הוא דהא קנין דברים בעלמא הוא ומסתברא דהאי מתנה מתנת שכיב מרע היא מדקאמר תטול.
שלח ליה ר' אבא לרב יוסף בר חמא המוציא שטר חוב על חבירו מלוה אומר לא נפרעתי כלום ולוה אמר פרעתי מחצה והעדים מעידין אותו שפרעו כולו נשבע וגובה מחצה מנכסים בני חורין. פירוש נשבע הלוה שבועת התורה שפרעו מחצה וגובה המלוה מחצית השניה שהודה בה הלוה מנכסים בני חורין דכי אמרינן בעלמא [שבועות מ"א ע"א] היכא דאמר הלוה שטרא פריעא הוא וקאמר לישתבע לי המלוה דמשתבע ליה המלוה דלאו פריעה הוא ושקיל הני מילי היכא דליכא סהדי דמסהדי דפריעא הוא דהוה ליה שטרא מעליא ולאו כל כמיניה דלוה למטען דפריעא הוא ומשום הכי כי קאמר לישתבע לי משתבע מלוה דלאו פריעא הוא ושקיל אבל הכא כיון דאיכא סהדי דמסהדי דפריעא הוא איבטיל ליה ההוא שטרא והוה ליה חספא בעלמא והוי' ליה טענת מלוה כטענת מלוה על פה בלא שטר דמשתבע ליה ומפטר ובדין הוא דלא לישתבע הכא כלל דהא איכא סהדי דמסהדי ליה דפריעא הוא אלא כיון דקא מודי במחצה אשתכח דקא מכחיש להו לסהדי ומשום הכי לא סמכינן עלייהו למיפטריה משבועה אלא מחייבינן לי' שבועה (כמא) [כדין] דמודה מקצת הטענה.
ואפלו לר"ע דאמר משיב אבידה הוי ה"מ היכא דליכא שטרא כלל. (כגר' הרי"ף בפ' שבועות הדיינין) כלומר לענין שטר שכתוב בו סלעין דינרין מלוה אומר חמש ולוה אמר שלש דהך סלע שלישי דקא מודי ביה לא כתיב בשטרא דהא סלעין סתמא כתוב ביה דמשמע תרי אבל הכא ההיא מחצה דמודה ביה איכא עליה שטרא [ארתותי מירתת ומשום הכי אודי וליתא משיב אבידה אלא מודה מקצת הוי וחייב שבועה]. ואם תשאל כיון דטענת מלוה מחמת שטרא הוא (ד)הוה ליה כפירתיה דלוה כפירת שטרא אמאי משתבע והא אין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות [תשובתך כי אמרינן אין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות] הני מילי לגבי שטר שכתוב בו סלע דינר דכיון דאיכא למימר תרי או תלתא או ארבע או חמש אשתכח דהני חמש דקא טעין מלוה איתניהו במשמע שטרא וכיון שכן הא דקא כפר ביה לוה מהני חמש דקא טעין מלוה הוה ליה כפירת שעבוד קרקעות הואיל והאי שטרא איפשר למהוי חמש כדקאמר מלוה [או תלתא כדקאמר לוה] אבל הכא מכי אסהידו הני סהדי דשטרא פריעא הוא איבטיל ליה ההוא שטרא לגמרי (דהא לא גבי ממשעבדי) והויא תביעת מלוה כתביעת מלוה על פה וכפירת לוה כפירת ממון על פה [שאינו שעבוד קרקעות]. ונקטינן מינה דלא אמרינן כפירת שעבוד קרקעות אלא היכא דודאי איכא שטרא אבל היכא דליכא שטרא מיהו קא טעין מלוה שטרא הוה ליה ואירכס אף על גב דאודי ליה לוה דכתב ליה שטרא אי נמי מודה ליה דקני מיניה בההוא ממונא דסתם קנין לכתיבה עומד כי קא מודה ליה השתא במקצת וכופר במקצת א"נ א"ל פרעתיך מחצה כיון דהשתא מיהא הא ליכא שטרא בידיה וליכא עדים דמסהדי בההוא קנין לא אמרינן כפירת שעבוד קרקעות הוא אלא כפירת תביעת על פה הוא ונשבע עליה דהא הכא דקא תבע מלוה ללוה בממון דהא שטרא ומודה לי' לוה דאיכא גביה מההוא שטרא פלגא דהויא הודאה וכפירה בהאי שטרא אפילו הכי [כיון] דהאי שטרא [דנקט בידי'] לאו שטרא דמחייבין ביה בי דינא הוה דהא אסהידו עליה סהדי דפריעא הוא איחייב ליה לוה שבועה אההוא פלגא דכפר ולא אמרינן דכפירת שעבוד קרקע הוא וכל שכן היכא דלא אודי לוה בשטרא ולא בקנין כלל דאף על גב דמלוה טעין דשטרא הוה ליה ואירכס אי אודי ליה לוה במקצת וכפר במקצת אי נמי אסהיד עליה עד אחד דקנה מיניה מההוא ממונא ולוה אומר לא היו דברים מעולם תביעת מלוה על פה הוי' ומשתבע לוה עלה שבועה דאורייתא ולא אמרינן כפירת שעבוד קרקע היא.
דרש מר זוטרא משמיה דרבא הילכתא בכל הני שמעתתא כדשלח ליה ר' אבא לרב יוסף בר חמא. פיר' ולפום דקימא לן הילכתא כרב נחמן בדיני קאמ' ליה רבינא למר זוטרא הא דרב נחמן דפליג עליה בגובין מן העבדים וקאמ' דאין גובין משום דכמטלטלי דאמו מאי הילכתא כוותיה או כרב נחמן אמ' ליה אנא אין גובין מתנינן לה כלומר אנן הכין קא מתנינן שלח ליה ר' אבא לרב יוסף בר חמא הלכה אין גובין מן העבדים וכן אמר רב נחמן אין גובין וליכא ביניהו פלוגתא אמ' ליה אי הכי מתניתו לה דליכא ביניהו פלוגתא אם כן האי דפסקת הילכתא כוותיה לאפוקי ממאן כלומר אי לאפוקי מיהא דרב נחמן הא אמרה דלא פליג עליה ואי לאפוקי מדרבא דאמר אף בראשון מוסיף הוא עליה ולא קא מפליג עליה בשלישי ובשני דכשר דהא אף בראשון קאמ' וכל שכן בשני. ואי לאפוקי מדמר בר רב אשי דאכשר באבא דאבא הא אמרינן בהדיא דלית הילכתא כמר בר רב אשי ואמאי אצטריך תו למיפסק הילכתא בהא כר' אבא דהוא בר פלוגתיה ואי לאפוקי מדשמואל ורב ששת ורב פפא דפליגי עליה בענין היה יודע לו בעדות עד שלא נסתמה ונסתמה פשיטא דלית הילכתא כוותיהו דהא איתותב אלא לאפוקי מדר' יוחנן דפליג עליה בענין האומר על תינוק בין הבנים בכור הוא וקאמ' אינו נאמן כרבנן. ולאפוקי נמי מאתקפתא דרב אשי דקאמ' אדרבה אפילו לר' שמעון בן אלעזר דאמר מודה במקצת הטענה האוי וכול'.
<h2>דף קכט.</h2>
[היכי דאמי מתנה בתחלה והיכי דאמי מתנה באמצע והיכי דאמי מתנה בסוף. כי אתא רב דימי אמ' תנתן שדה פלונית לפלוני וירשה זו היא מתנה בתחלה ירשה ותנתן לו זו היא מתנה בסוף] ירשה ותנתן לו וירשה זו היא מתנה באמצע פירוש שנמצא האדם עצמו והשדה עצמה שאמר בהם לשון ירושה [בהם] אמר לשון מתנה. ור' אלעזר אמר אפילו אדם אחד ושתי שדות זו במתנה וזו בירושה כגון שאמר [פלוני] יירש שדה פלונית ונתתי לו שדה פלונית דקא שייך לשון מתנה בההוא אדם ואף על גב דלא שייך בשדה דכתב בלשון ירושה או שדה אחת ושני בני אדם לזה ירושה ולזה במתנה כגון שאמר שדה פלונית נתתיה לפלוני וירשה פלוני עמו שנמצא ששתפם בה כאחד לזה בירושה ולזה במתנה דקא שייך לשון מתנה בההיא שדה ואף על גב דלא שייך בההוא אדם [גופי'] דכתב ליה בלשון ירושה (דלא שייך ביה בלשון מתנה כלל) אבל שתי שדות ושני בני אדם לזה בירושה ולזה במתנה שנמצא אותו אדם שכתב לו בלשון ירושה דלא שייך ביה לשון מתנה כלל לא באדם ולא בשדה [אותו] שכתב לו בלשון ירושה לא קנה דהא לא שייך ביה לשון מתנה כלל. כי אתא רבין אמר תנתן שדה פלונית לפלוני כו' אמר ליה בשלמא דר' אלעזר אדר' אלעזר ל"ק דהא דאמר התם אפילו אדם אחד ושתי שדות שדה אחת ושני בני אדם קנה משום דשייך לשון מתנה בההוא (אדם בענין) אדם אחד ושתי שדות וקשייך נמי לשון מתנה בההיא שדה בענין שדה אחת ושני בני אדם והא דאמר הכא לא קנה משום דשתי שדות ושני בני אדם הוא דההוא דכתב ליה בלשון ירושה הא לא שייך ביה לשון מתנה לא באדם ולא בשדה אלא דר' יוחנן אדר' יוחנן קשיא [התם קאמ' דלא קאמ' אלא באדם אחד ושדה אחת דוקא היא אדם אחד ושתי שדות שדה אחת ושני בני אדם לא וכל שכן שתי שדות ושני בני אדם והכא קאמ' דאפילו שתי שדות ושני בני אדם קנה. ומהדרינן אמוראי נינהו ואליבא דר' יוחנן דאינון רב דימי ורבין]. ורשב"ל אמר זה שאמר תנתן שדה פלונית לפלוני וירש פלוני שדה פלונית [לעולם] לא קנה אותו שא"ל בלשון ירושה אלא אם אמר ליה בלשון הזה פלוני ופלוני ירשו שדה פלונית ופלונית שנתתים להם במתנה וירשום דקשייך לשון מתנה בכל אדם ובכל שדה אבל (אם) אדם אחד ושתי שדות זו במתנה וזו בלשון ירושה שדה אחת ושני בני אדם לזה במתנה ולזה בירושה אותו שא"ל בלשון ירושה לא קנה לפי שאין בו לשון מתנה וה"ל מתנה על מה שכתוב בתורה. ואם תשאל וכיון דמתני' הא קתני בה כתב בין בתחלה בין באמצע בין בסוף לשון מתנה דבריו קיימים אמאי קאמר ר"ל לעולם לא קנה עד שיאמר פלוני ופלוני ירשו שדה פלונית ופלונית שנתתים להם במתנה והא אם כתב לשון מתנה בתחלה או בסוף נמי קנה. תשובתך הא דר"ל אכתב לשון מתנה באמצע דקתני במתני' קאי וה"ק הא דתניא במתני' כתב לשון מתנה באמצע קנה אם היו שתי שדות לשני בני אדם לעולם לא קנה עד שיאמר פלוני ופלוני יירשו שדה פלונית ופלונית שנתתים להם במתנה וירשום וקנו דהיינו כתב לשון מתנה באמצע דקתני מתני' [והכי נמי אם אמ' פלוני ופלוני יירשו שדה פלונית ופלונית שנתתים להן קנו דהיינו כתב להן לשון מתנה בסוף דתנן במתניתין] ואם אמר נמי פלוני ופלוני נתתי להם שדה פלונית ופלונית ויירשום קנו דהיינו כתב בתחלה לשון מתנה דקתני במתני' והיינו טעמא דקמיירי ר"ל בכתב לשון מתנה באמצע דקתני במתני' ולא קמיירי בכתב בתחלה או בסוף משום דכתב לשון מתנה באמצע היכא דהוי שתי שדות ושני בני אדם טפי יש בלישנא מהיכא דכתב לשון מתנה בתחלה או בסוף. נמצא עכשיו לרבין שג' מחלוקות הביא בדבר ר' יוחנן סבר אפילו שתי שדות ושני בני אדם קנה וכ"ש אדם אחד ושתי שדות או שדה אחת ושני בני אדם וכל שכן נמי אדם אחד ושדה אחת ור"א סבר אדם אחד ושתי שדות או שדה אחת ושני בני אדם הוא דקני וכל שכן אדם אחד ושדה אחת [אבל שני שדות ושני בני אדם לא קנה]. ור"ל סבר לא קנה עד שיהא לשון מתנה באדם עצמו ובשדה עצמה שאמר בהם לשון ירושה דהיינו אדם אחד ושדה אחת ואם היו רבים עד שיאמר לשון מתנה דשייכא בכלהו אדם ובכולהו שדות כגון שיאמר פלוני ופלוני נתתי להם שדה פלונית ופלונית ויירשום דהיינו מתנה מתחלה או פלוני ופלוני ירשו שדה פלונית ופלונית שנתתים להם במתנה ויירשום דהיינו באמצע אבל שתי שדות ואדם אחד או שני בני אדם ושדה אחת וכ"ש שתי שדות ושני בני אדם אותו אדם ואותה שדה שנאמר בהם לשון ירושה בלי לשון מתנה לא קנה. אבל לרב דימי אין בדבר אלא שני מחלוקות שהרי ר"י ור"ל טעם אחד הם אומרים דאדם אחד ושדה אחת הוא שקנה דה"ל לשון מתנה באדם עצמו ובשדה עצמה שאמר בהם לשון ירושה אבל אדם אחד ושתי שדות שדה אחת ושני בני אדם וכל שכן שתי שדות ושני בני אדם לא קנה ור' אלעזר סבר בכולהו קנה בר משתי שדות ושני בני אדם משום דהא דכתיב ביה לשון ירושה לא שייך ביה לשון מתנה לא באדם עצמו ולא בשדה עצמה. [ואמרינן בפלוגאתא אמ' רב המנונא וכול'. ואותבינן עליהו דהני אמוראי דסבירא להו דאדם אחד ושדה אחת הוא דקנה אבל אדם אחד ושתי שדות שדה אחת ושני בני אדם לא קנה וכל שכן שתי שדות ושני בני אדם דלא ועליהו דהני אמוראי דסבירא להו דבכולהו קנה בר משתי שדות ושני בני אדם מיהא דתניא נכסי לך ואחריך יירש פלוני מת ראשון קנה שני מת שני קנה שלישי והא דהכא כשתי שדות ושני בני אדם דאמי וקתאני דקנו. פיר' ואע"ג דהא שדה אחת היא כיון דבעידנא דקאני לה האי לא קני לה האי כשתי שדות דמיאן דהא לא שייך חד מיניהו בהדי חבריה ואפילו הכי כיון דקמא בלשון מתנה אמ' ליה דהא נכסיי לך לשון מתנה הוא אע"ג דהנך בלשון ירושה אמ' להו דהא אחריך יירש פלוני קאמ' אפילו הכי קנה].
הא דתניא האומר תנו שקל לבני בשבת וכו' עד ואם אמר אם מתו יירשו אחרים תחתיהן בין שאמר תנו בין שאמר אל תתנו אין נותנין להן אלא שקל. איכא לאקשויי עלה הא דקיימ' לן נכסי לך ואחריך לפלוני וראשון ראוי ליורשו אין לשני במקום ראשון כלום שאין לשון מתנה אלא לשון ירושה וירושה אין לה הפסק והא בניו יורשיו נינהו ואמאי קתני ואם אמר אם מתו יירשו אחרים תחתיהן בין שאמר תנו ובין שאמר אל תתנו אין נותנין להן אלא שקל. [דאלמא אם מתו יירשו הנך אחרים תחתיהן והא בניו יורשין נינהו וירושה אין לה הפסק]. ופירוק' דכי אמרינן אין לשון מתנה אלא לשון ירושה וירושה אין לה הפסק הני מילי היכא דאמר ליה נכסי לך דמשמע דאקנינהו נהליה לכוליה נכסי דאף על גב דבלשון מתנה אקנינהו נהליה כיון דראוי ליורשו הוא אמרינן אין לשון מתנה אלא לשון ירושה וירושה אין לה הפסק וכל שכן היכא דלא אקני ליה מידי לא בלשון מתנה ולא בלשון ירושה אלא שבקה למילתא סתם וא"ל נכסי אלו פלוני ירשם אחריך דאמרינן כיון דלא אפקיה מן הירושה דהא אחריך קאמר ירושה אין לה הפסק והאי דקאמר אחריך לא אמר כלום דהוה ליה מתנה על מה שכתוב בתורה דתנאו בטל אבל הכא כיון דלא אמר להו נכסי יהיו לבני ליתן להן מהן שקל בשבת אלא תנו שקל לבני בשבת הוא דקאמר אשתכח דלא אקנינהו מנכסיה אלא שקל בשבת בלחוד ושארא להנהו אחרים הוא דאקנינהו לאחר מיתת בניו וה"ל כמאן דאמר להו פלוני יירשני לבדו משאר אחיו דדבריו קיימין דהא אוקימנא להא דקתני אם מתו ירשו אחרים תחתיהן בראויין ליורשו ור' יוחנן בן ברוקא הוא וזה שאמר אם מתו ירשו אחרים תחתיהן אינו דומה לאחריך שהרי לא נתן להן הכל כדי שיהא אם מתו ירשו אחרים תחתיהן כאחריך אלא שקל בלבד הוא שנותן להן בשבת הילכך מה שיגיע לידם הוא שנתן להם ומה שמתו ולא הגיע לידן איגלאי מילתא שלא הקנה אותו להן כלל לא בלשון מתנה ולא בלשון ירושה אלא להני יורשים אחרים הוא שהקנה אותו בלשון ירושה דקנו להו כרבי יוחנן בן ברוקא.
<h2>דף קכט:</h2>
תיובתא דכולהו תיובתא. כלומר תיובתא דהני אמוראי כלהו דאותביה עלייהו בין הני דסבירי להו דאדם אחד ושדה אחת הוא שקנה אבל אדם אחד ושתי שדות שדה אחת ושני בני אדם וכל שכן שתי שדות ושני בני אדם לא קנה בין הני דסבירי להו דבכלהו קנו בר משתי שדות ושני בני אדם תיובתא ולפום דקי"ל דהלכתא כר"ל בהא מלתא אמרינן לימא תיהוי נמי תיובתא דר"ל דהא איהו נמי אמר דלא קנה אלא עד דהויא לשון מתנה באדם עצמו ובשדה עצמה שאמר בהם לשון ירושה [ומהדרינן לא קשיא הא דאמר ר' שמעון בן לקיש דלא קני עד דהויא לשון מתנה באדם עצמו ובשדה עצמה שאמר בהן לשון ירושה הא לזה בירושה ולזה במתנה או שדה זו בירושה ושדה זו במתנה לא. היכא דשתיק בין כל חד וחד כדי דיבור שהוא כדי שאילת שלום תלמיד לרב דלא שיכי בהדי הדדי. והא דקתאני במתניתא דאפילו שתי שדות ושני בני אדם קאני היכא דלא שתיק בין כל חד וחד כדי דיבור דקא שיכי בהדי הדדי כי היכי דלא תיקשי מתניתא אהילכתא].
<h2>דף קל.</h2>
משנה האומר איש פלוני יירשני במקום שיש בת וכו'. [דייקינן מינה טעמא דאחר במקום בת ובת במקום בן שאינן בני ירושה הא בן בין הבנים ובת בין הבנות דבריו קיימין אימא סיפה ריב"ב אומ' על מי שראוי ליורשו דבריו קיימין הינו ת"ק]. ואוקימנא לכולה מתני' כר"י בן ברוקא [והכי קתני שריב"ב אומ'] אם אמר על מי שראוי ליורשו דבריו קיימין. ואי קשיא לך הא דתנן (בפירקין לעיל) המחלק נכסיו על פיו ריבה לאחד ומיעט לאחר והשוה להן את הבכור דקתני ואם אמר משום ירושה לא אמר כלום דהא התם בן בין הבנים הוא וקתני לא אמר כלום התם דאיכא בכור (ומש"ה) [ומשום] דהשוה להן את הבכור הוא דלא אמר כלום כדכתיב לא יוכל לבכר והכא דליכא בכור ומשום הכי דבריו קיימין שהתורה נתנה רשות לאב להנחיל לכל מי שירצה והא דתנן האומר איש פלוני בני לא ירש עם אחיו לא אמר כלום לא תימא רבנן ולא ר"י בן ברוקא אלא אפילו תימא ר"י בן ברוקא דעד כאן לא קאמר רבי יוחנן בן ברוקא אלא היכא דאמר איש פלוני בני יירשני דממילא איסתלקו להו שאר (יורשין) [אחין] מן הנחלה אי נמי פלוני בני יירש כך וכך ופלוני בני יירש כך וכך אבל היכא דאמר פלוני בני לא יירש עם אחיו אף על גב דממילא שמעת דשאר בני ירתי ליה כיון דלא אמר בהדיא פלוני ופלוני בני יירשוני אפילו ר"י בן ברוקא מודה דלא אמר כלום וטעמא דמילתא דכיון דלא אמר בהדיא פלוני ופלוני בני יירשוני אשתכח דעדיין לא העביר הירושה ממקומה שהרי לא הקנה אותה כלל לאחד מהן כדי שתסתלק מן האחר וכיון שלא העביר אותה ממקומה ממילא נפלה הירושה לההוא בן בכלל הבנים ומשום הכי לא איכפת לן במאי דקאמר האב פלוני בני לא יירש עם אחיו דכיון דהא נפלה ליה ממילא וזכה ביה בחלקיה הוה ליה האי דקאמר לא יירש עם אחיו כאילו אמר לא יטול ממון שלו דלא מהני מידי. למדנו עכשיו בדין העברת ירושה ארבעה שערים. השער הראשון אם העביר ירושתו ממי שהוא ראוי לה למי שאינו ראוי לה. והשער השני אם היו שניהם ראויין לירושתו כגון שיש לו שני בנים והעביר הנחלה מזה לזה ואותו שהעביר ממנו אינו בכור. השער השלישי אם היו שני בנים אלו אחד בכור ואחד פשוט והעביר הנחלה מהבכור לפשוט. השער הרביעי אם העביר הירושה מהראוי לה אלא לאחר מיתתו כגון שאמר לאחר מיתת פלוני בני יירש פלוני כל נכסי. והרי אנו חוזרין עכשיו לפרש את דינם.
השער הראשון. אם העביר ירושתו ממי שהוא ראוי לה למי שאינו ראוי. דינו, שאם אמר בלשון מתנה דבריו קיימין ואם אמר בלשון ירושה לא אמר כלום דעד כאן לא פליגי רבי יוחנן בן ברוקא ורבנן אלא בבן בין הבנים אבל בת בין הבנים אי נמי אחר במקום בת דכולי עלמא לא פליגי שאם אמר בלשון מתנה הוא שדבריו קיימין אבל בלשון ירושה לא אמר כלום.
השער השני. אם היו שניהם ראויין לירש כגון שיש לו שני בנים והעביר הירושה מזה לזה ואותו שהעביר ממנו הירושה אינו בכור. דינו, שכיון שלא העביר הירושה אלא למי שהוא ראוי לה לא שנא אמר בלשון ירושה לא שנא אמר בלשון מתנה דבריו קיימין ואין בדבר הפרש בין שהיה זה שהעביר אליו הירושה בכור או פשוט דינו כולו אחד הוא שכיון שאחיו שהעביר ממנו הירושה אינו בכור דבריו קיימין שהתורה נתנה רשות לאב להנחיל לכל מי שירצה ובזה הוא שנחלקו ר"י בן ברוקא ורבנן והלכה כרבי יוחנן ב"ב דאמר דבריו קיימין אף על פי שאמר בלשון ירושה.
השער השלישי. אם היו שני בנים אלו אחד בכור ואחד פשוט והעביר הירושה מהבכור לפשוט או שריבה לפשוט ומיעט לבכור. דינו, כיון שמן הבכור העביר הירושה או שמיעט לו מחלקו כלום אם אמר בלשון ירושה לא אמר כלום דבהא אפילו רבי יוחנן בן ברוקא מודה דכתיב לא יוכל לבכר וכן הדין אם היו אחין מרובין ואחד מהן בכור והעביר הירושה מכולן לאחד מן הפשוטין בלשון ירושה או שריבה לאחד ומיעט לאחר דינן אחד הוא שכשם שלא אמר כלום לענין בכור כך לא אמר כלום לענין פשוטין וחוזרין וחולקין את הירושה כענין דין הירושה ואין משגיחין לאותה צוואה כל עיקר שכיון שלא אמר כלום לענין בכור בטלת צוואה מכללה גם לענין פשוטין שהרי אותן שריבה להן צריכין הן למלאות לבכור פי שנים הראוי לו מאותו הריבוי שריבה להן אביהן ונמצא שבטלה הצוואה שצוה להם שהרי נפחת להן ממה שצוה להן וכיון שבטלה מכלל חזרה ירושתן לענין הדין שנוטל הבכור פי שנים והשאר חולקין בשוה והיינו דתנן המחלק נכסיו על פיו ריבה לאחד ומיעט לאחד והשוה להן את הבכור דבריו קיימין ואם אמר בלשון ירושה לא אמר כלום.
השער הרביעי. אם לא העביר הירושה מהראוי לה אלא לאחר מיתתו שאמר יירש פלוני כל נכסי לאחר מיתת פלוני בני. דינו, שכיון שלא העביר הירושה ממנו שהרי לאחר מיתתו הוא שאמר יירש פלוני בני כל נכסי בין שהיתה העברה זו בלשון מתנה בין שהיתה בלשון ירושה העברה זו אינה כלום שהרי זכה הבן הראשון בחלקו מירושתו וירושה אין לה הפסק ואין בדבר הפרש בין שהיה זה האחרון נכרי שאינו ראוי לירושה או שהיה גם הוא ראוי לירושתו כגון שהיה לו בן אחר זולתי בן זה הראשון דינו כולו אחד הוא שכיון שהראשון לא הוציאו מירושתו בחייו לאחר מיתתו נמי אמרינן ירושה אין לה הפסק ואינו יורש חלקו מירושת אביו אלא בנו אבל אחיו שהוא זה האחרון אינו יורש אלא חלקו בלבד עם אחיו בנכסי אביו וילפינן להא מילתא מהא דשלח רב אחא בר רב עולא לדברי רבי יוחנן בן ברוקה נכסי לך ואחריך לפלוני וראשון ראוי ליורשו אין לשני במקום ראשון כלום שאין לשון מתנה אלא לשון ירושה וירושה אין לה הפסק הנה אע"פ שבלשון מתנה (כלשון ה"ר בצלאל אשכנזי בתשובה ל"ג ונראה דאינו מדוייק ודוק) אמר לראשון כיון שהוא ראוי ליורשו אמרינן אין לשון מתנה אלא לשון ירושה וירושה אין לה הפסק וכל שכן היכא דשבקה למילתא סתם ולא יהיב מידי לראשון לא בלשון מתנה ולא בלשון ירושה דודאי כיון דשבק למילתא סתם ולא אפקה (בלשון) [מן] הירושה הא נפלה לה ירושה ממילא ואין לה הפסק והאי דקאמר לאחר מיתת פלוני בני יירש פלוני בני כל נכסי הוי ליה כמאן דאמר לאחר מיתת פלוני יירש פלוני כל נכסיו שאין משגיחין בדבריו לפי שאין לו לאדם רשות להנחיל לכל מי שירצה אלא בנכסי עצמו ולא בנכסי אחרים וזה הבן הא' כיון שהרי זכה בחלקו בירושת אביו נעשה אותו חלק לאחר מיתת אביו נכסי עצמו ולא נכסי אביו.
האי מלא יוכל לבכר נפקא. [הכי פירושה כלומר מדכתב רחמנא לא יוכל לבכר] וממילא שמעת דלענין בכורה אינו יכול להעביר אותה מן הבכור לפשוט אבל לענין פשוט יכול להעביר חלקו לכל מי שירצה משאר הבנים.
<h2>דף קל:</h2>
אין למדין הלכה מפי תלמיד. פירוש כשהתלמיד יושב לפני רבו ומעיינין בהלכה ועלה בידם מהסברא שהלכה כר' פלוני אין אותו תלמיד רשאי לסמוך על מה שעלה בידם מן הסברא ולעשות בו מעשה לפי שיש לחוש שמא לא עיינו כל צרכן ולא דקדקו כראוי אבל אם אמר ליה רבו הלכה למעשה ילך ויעשה מעשה לפי שלא אמר ליה דבר הלכה למעשה אלא לאחר עיון ודקדוק ולאחר שנתברר לו הדבר כהוגן וזה תלמוד שלנו הלכה למעשה הוא שלא נכתב אלא לאחר עיון ודקדוק בכמה דורות ולאחר כמה מהדורי וכאלו אמרו לנו כן הלכה למעשה הוא שהרי לעשות בו מעשה כתבוהו. [וכן אין למדין הלכה מפי משנה. פירושו שכל מקום שאנו מוצאין במשנה והלכה כדבריו אין לנו לסמוך עליו ולא ללמוד ממנו כגון ההיא דתנן ביבמות [מ"ט ע"א] איזהו ממזר כל שאר בשר שהוא בלא יבוא וכול' עד שמעון התימני אומ' כל שחייבין עליו מיתה בידי שמים והלכה כדבריו ולולי שאמרנו בגמרא בהדיא שהלכה כמותו לא היינו סומכין על מה שנאמר במשנה והלכה כדבריו ולא היינו למדין ממנו].
<h2>דף קלא.</h2>
בבריא האיך. פי' הא דאמר ר' יוחנן אם אמר על מי שהוא ראוי ליורשו אפילו בלשון ירושה דבריו קיימין בש"מ הוא דאמר דאית ליה [רשות] להוריש לכל מי שירצה מבניו (תחתיהן ו)שמתנתו דרך [ה]נחלה היא כדקיימא לן דמתנת שכיב מרע כירושה שויה רבנן אבל בבריא שמתנתו אינה (אלא לשון) [דרך] ירושה לא אמר(ינן) [כלום] אלא עד דאמר לה בלשון מתנה או דילמא אפילו בבריא נמי אמרינן שאם קנו מידו לאחד מבניו שהוריש לו כל נכסיו [מעכשיו] ולאחר מיתה דבריו קיימין. [ולא איפשיט בעיא דרבא הילכך לא עבדינן בה עובדא בבריא].
אמר ליה רב פפא לאביי בין למאן דאמר ירתון תנן כו' אמאי חייב והא כתובת בנין דכרין דבר שלא בא לעולם הוא. שהרי עדיין לא מתה אשתו כדי שירש הוא כתובתה ויורש בה לבנין דכרין וקיימא לן דא"א מקנה דבר שלא בא לעולם ואפילו לר"מ דאמר מקנה כו'.
משום דקא מפיק לה תנא בלשון ירתון. דאי סלקא דעתך לשון ירתון בעלמא לא קני בבריא והכא משום תנאי ב"ד ליפקיה בלשון יסבון דקני נמי בעלמא בלא תנאי ב"ד ולהוי תנאי ב"ד הכא לדבר שלא בא לעולם ולמי שלא בא לעולם בלחוד אלא מדאפקיה בלשון ירתון מכלל דלשון ירתון בעלמא מהני בבריא ולדבר שלא בא לעולם ולמי שאינו בעולם הוא דמהני הכא תנאי ב"ד והויא לה מתניתין כרבי יוחנן בן ברוקא. ופשטינן מינה דאפילו בבריא נמי אמר.
<h2>דף קלא:</h2>
אמר רב יהודה אמר שמואל הכותב כל נכסיו לאשתו לא עשאה אלא אפוטרופא. [פיר' שאע"פ שבלשון מתנה כתב לה שהיא מתנה גמורה לגבי אחר לגבי אשתו מיהא כיון שכל נכסיו כתב לה בלי שיור מקצת ליורשים לא עשאה אלא אפוטרופיא עליהן]. פשיטא בנו גדול לא עשאו אלא אפוטרופוס. [פיר' הואיל ודרך הוא לעשות בנו גדול אפוטרופא על שאר בניו]. בנו קטן מאי. ואסיקנא דאפילו קטן המוטל בעריסה. [וכן הילכתא ולא תימא הני מילי היכא דכתב לו בלשון ירושה אבל כתב לו בלשון מתנה קנה אלא אפילו כתב לו נמי בלשון מתנה לא עשאו אלא אפוטרופוס דהא אשה בלשון מתנה הוא דכתב לה ואפילו הכי לא עשאה אלא אפוטרופיא הכא נמי לענין בנו אפילו כתב ליה נמי בלשון מתנה לא עשאו אלא אפוטרופוס]. וההוא דאמרינן לקמן אמר רב הונא שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחר אם ראוי ליורשו נוטלן משום ירושה ואם לאו נוטלן משום מתנה דשמע מינה דקנה אפילו לא שייר מקצת ליורשיו ההוא בשאר יורשים עסקינן כגון בת בין (הבנים) הבנות ואח בין האחין אבל בן בין הבנים אם כתב כל נכסיו בלא שיור לא עשאו אלא אפוטרופוס עליהן בין כתב לו בלשון ירושה בין כתב לו בלשון מתנה.
פשיטא בנו ואחר לאחר במתנה ובנו אפוטרופוס. פי' אם כתב כל נכסיו לבנו ואחר כאחד כיון ששיתפן שניהן כאחד חולקין את הנכסים ביניהן במחצה כי ההיא דאמרינן לקמן ההוא דאמר לה לדביתהו נכסי לך ולבניך אמר רב יוסף קנא' פלגא דכתיב והיתה לאהרן ובניו מחצה לאהרון ומחצה לבניו וכיון שחולקין את הנכסים נוטל אותו אחר חלקו שהיא מחצה לעצמו שהרי הקנהו לו קנין גמור בלשון [מתנה] (ואין אומרים באחר שאפוטרופוס עשאו על בנו) [ואין אנו אומרים אפוטרופוס עשאו לפי שאין אדם עושה אחר אפוטרופוס על בניו]. אבל בנו אינו קונה המחצה שלו לעצמו שכיון שכתב המחצה לאחר נמצא המחצה שניה שכתב לבנו שהיא כל נכסיו והוה ליה כמו שכתב כל נכסיו לבנו בלא שיור שלא עשאו אלא אפוטרופוס הילכך המחצה שכתב לבנו קנאוהו הבנים ואותו הבן אפוטרופוס עליהן [בו]. ויש מי שפירש לאחר במתנה ובנו אפוטרופוס שאותו אחר קנה הכל במתנה ובנו אפוטרופוס עליו והפירוש הראשון הוא הנכון. ואסקה רבינא לשמעתא דבכולהו לא קני בר מאשתו גרושה ואשתו ארוסה משום דכאחר דמו והלכתא כותיה דרבינא דבתרא הוא.
ואיבעי' לן כתב כל נכסיו לאשתו או לבנו בבריא מאי ולא איפשיטא הילכך לקולא עבדינן ולא עשאו אלא אפוטרופוס. נמצא עכשיו הכלל שעולה בידינו בענין זה דלא אמרי' לא עשאן אלא אפוטרופוס אלא לגבי בנו ואשתו נשואה בין אצל האחין בין אצל בני הבעל אבל לגבי אחר אי נמי יורשים אחרים כגון בת בין הבנות או אח בין האחין לא אמרינן לא עשאו אלא אפוטרופוס הילכך מאן דכתב מתנה לבנו בין שאר הבנים אי נמי לאשתו נשואה בין אצל הבנים בין אצל בני הבעל בין אצל שאר היורשין כגון אחין לא שנא מתנת בריא ולא שנא מתנת שכיב מרע צריך שישייר מקצת ואם לא שייר מקצת לא קנו כלום לפי שלא עשאן אלא אפוטרופוס ומי שכתב מתנה לאחר בין במקום בנים בין שלא במקום בנים אי נמי לאשתו ארוסה ואשתו גרושה דכאחר דמו אי נמי לבת בין הבנות ואח בין האחין וכל שכן בת בין הבנים ואח בין הבנים דהיינו אחר שאינו צריך שיור מקצת אלא אף על פי שלא שייר כלום קנו וזה שכותבין עכשיו אפי' במתנה לאחר שיור מקצת ליורשים לרווחא דמילתא הוא דכתבי להו ואין אנו צריכין לכך. כתב רבינו הרב זצ"ל משמא דרבוואתא דהא דאמרינן לגבי בנו לא עשאו אלא אפוטרופוס הני מילי בכותב אבל האומר כל נכסי יירש פלוני בני קנה דהיינו כרבי יוחנן בן ברוקא דאמר אם אמר על מי שראוי ליורשו דבריו קיימין דאיפסיקא הילכתא כוותיה וכל שכן אם אמר בלשון מתנה שקנה לדברי הכל. והאי דקאמרי רבוואתא צריכין הן להביא ראיה על כך לפי שדברי ר' יוחנן בן ברוקא שהביאו ראיה ממנו יש לנו להעמיד אותו בדגלי אדעתיה דלהקנאה גמורה איכוון ואל תתמה שר"י בן ברוקא לא בא ללמוד אם להקנאה איכוון אם לעשותו אפוטרופוס איכוון אלא ללמד היכא דאמר בלשון ירושה אם דבריו קיימין [כמו שהם קיימים היכא] (כ)דאמר בלשון מתנה אם לא וכיון שכן אין לנו להעמיד דבריו במקום שאפשר לומר דלעשותו אפוטרופוס איכוון דאם כן אפילו בלשון מתנה לא אמר כלום אלא במקום שנתבאר ממנו בודאי דלהקנאה גמורה איכוון והא קמ"ל שאפילו לא אמר בלשון מתנה אלא בלשון ירושה דבריו קיימין וכיון שדברי רבי יוחנן בן ברוקא בדגלי דעתיה דלהקנאה גמורה איכוון הוא ראיה זו דהני רבוותא אינה ראיה דעד כאן לא אמרינן לא עשאו אלא אפוטרופוס אלא היכא דלא גלי דעתיה בהדיא ואפשר לומר דלעשותו אפוטרופוס איכוון אבל היכא דגלי דעתיה בהדיא דלהקנאה גמורה איכוון כיון דגלי גלי ולעולם יש לומר דאי נמי לא גלי דעתיה בההיא דלהקנאה גמורה איכוון דינו כדין כותב ולא עשאו אלא אפוטרופוס.
<h2>דף קלב.</h2>
תא שמע הכותב פירות נכסיו לאשתו וכו'. יש לפרש שהיה לו פירות מחוברין בקרקע [שכיון שהרי] ישנן בעולם מתנה גמורה היא [ולפי שהרי הניח לעצמו גוף הקרקע לא איבדה כתובתה שהרי איפשר לה לגבות כתובתה מאותו גוף קרקע שהניח לעצמו]. אי נמי יש לפרש כגון שכתב לה גוף הנכסים לאכול פירותיהן ואף על פי שהפירות עדיין אינן בעולם כההיא דאמרינן ש"מ שאמר ידור פ' בבית זה ויאכל פ' פירות דקל זה לא אמר כלום עד שיאמר תנו בית זה לפלוני וידור בו כו' שאף על פי שגוף הנכסים כתב לה כיון שלאכילת פירות הוא שכתבן לה נמצא שלענין פירות הוא שנתכוון להקנותן לה אבל הגוף עצמו לאחר שתאכל הפירות לרשותו הוא חוזר ולפיכך לא אבדה כתובתה שהרי אפשר לה לגבות מגוף הקרקע. למחצה ולשליש ולרביע. כלומר אם כתב לה מחצית קרקע עצמו או שליש או רביע גובה כתובתה משאר הקרקע.
[הכותב כל נכסיו לאשתו ויצא עליו שטר חוב שזמנו לאחר שעבוד הכתובה וקודם זמן המתנה כו']. וחכמים אומרים תקרע כתובתה ותעמוד על מתנתה ונמצאת קרחת מכתובתה וממתנתה שהרי ב"ח טורף את הנכסים מידה הואיל וזמנו קודם זמן המתנה וטעמא דהא מלתא כיון דכל נכסיו כתב לה ולא הניח מהיכן תגבה כתובתה וקבלה היא המתנה ודאי אחולי אחילתא לשעבודא דכתובתה שהרי יודעת היא שלא נשאר לו מהיכן תגבה כתובתה וכשקבלה המתנה על דעת זו קבלתה ובודאי דמחלה לה לכתובתה ואפילו אם כתב לה מתנה זו כשהוא בריא דאיכא למימר דלא מחלה דסברה הדר קני וגביה מיניה מכל מקום הא אחלה לה לשעבוד כתובתה מהני נכסי דכתב לה במתנה אבל ודאי אי לא כתב לה מתנה אלא מקצת נכסיו בלבד יש לה לגבות כתובתה מן השאר כמו שאמרנו למעלה וכשיצא עליו ש"ח שזמנו לאחר שעבוד הכתובה וקודם זמן המתנה יש לו לטרוף מידה אותו מקצת שנתן לה במתנה ולגבות חובו ממנו הואיל וכבר מחלה ליה לשעבוד כתובתה ממנו ושאר הנכסים שלא כתבן לה במתנה אין לו לבעל חוב לגבות מהן כלום שהרי לא כתבן לה במתנה כדי שתמחול שעבוד כתובתה מהם אלא שעבוד כתובתה עדיין עומדת היא עליהם ויש לה לגבות אותה מהם ותפסיד השאר.
אמר רב יוסף בר מניומי אמ' רב נחמן הלכה תקרע כתובתה ותעמוד על מתנתה ונמצאת קרחת מיכאן ומיכאן ומתמהינן למימרא דלא אזיל בתר אומדן דעתן. פיר' דהא אומדן דעתא הוא דלא אחילתיה לשעבוד כתובתה אלא אדעתא דלוקמו הני ניכסי בידה בהאי מתנה ואילו הוות ידעא דהאי מתנתא מיטרפא מינה לא הות מחלה ליה לשעבוד כתובתה והאמ' רב נחמן הלכה כר' שמעון בן מנסיא דאזיל בתר אומדאנא כדאמרינן לקמן תניא הרי שהלך בנו למדינת הים ושמע בו שמת ואמרו לו נכסיו למאן וכול' ומהדרינן הכא נמי בתר אומדן דעתא קא אזיל דניחא לה דתמחול כתובתה ולמיקם על שעבוד האי מתנה כי היכי דליפוק לה קלא דחשיבא גבי בעלה וקא כתב לה לכולהו נכסיה מחיים ואפילו אילו ידעא דמיטרפא מינה מינח ניחא לה לקבולי לה ולאחולי לשעבוד כתובה משום האי קלא דנפק לה.
תנן התם במסכת פיאה הכותב כל נכסיו לבניו וכתב לאשתו קרקע כל שהוא אבדה כתובתה [ודיקינן משום דכתב לה קרקע כל שהוא איבדה כתובתה מלגבותה מנכסים אילו שכתב לבניו. ואוקמה רב במזכה להן על ידיה ושמואל אוקמה במחלק להן והיא שותקת ור' יוסי ביר חנינה אוקמה באומר טלי קרקע זה בכתובתך ומקולי כתובה שנו. ולכולהו הני אמוראי לא בעינן שתקבל עליה מה שכתוב לבניו אלא בזיכוי על ידיה בלחוד סגי ליה לרב ואע"ג דשתקה ולא קיבלה ובחילוק לפניה והיא שותקת סגי ליה לשמואל ובאומר לה טלי קרקע זה בכתובתיך סגי ליה לר' יוסי ביר חנינה ואע"ג דשתקה ולא אמרה מידי. ועלה קאמרינן תנן ר' יוסי אומר אם קיבלה עליה כלומר מה שכתב לבניו אע"פ שלא כתב לה איבדה כתובתה מכלל דתנא קמא תרתי בעי כתיבה וקבלה כלומר שיכתוב לה קרקע כל שהוא ושתקבל על עצמה מה שכתב לבניו ואמאי קאמריתו דתנא קמא לא בעי קבלה].
<h2>דף קלב:</h2>
וכ"ת כולה ר' יוסי היא. כלומר תנא רישא כתיבה בלא קבלה דסגיא וקתני סיפא דקבלה נמי בלא כתיבה סגיא והא תניא א"ר יהודה בד"א כו' הנה מאן דאית ליה קבלה [לא] סגי ליה [אלא] בקבלה אבל כתב לה בלחוד בלא קבלה לא סגי ליה וכיון שכן ר' יוסי נמי דבעי קבלה לא סגי ליה בכתיבה בלא קבלה וממילא שמעינן דהא דאמרת כולה ר' יוסי היא לאו הכין הוא אלא תנא אחרינא הוא ומדא"ר יוסי אם קבלה עליה אף על פי שלא כתב לה מכלל דת"ק כתיבה וקבלה בעי ואמאי קאמריתו דלא בעי קבלה אלא סגי ליה בהדי כתיבה כמזכה להם על ידה לרב ובמחלק לפניה והיא שותקת לשמואל ובאומר לה טלי קרקע זו בכתובתך לר' יוסי בר חנינא ואע"ג דשתקה ולא קבלה עליה בפירוש מה שכתב לבניו תיובתא דכולהו תיובתא.
ואוקימנא [לבסוף] דכיון דעשאה שותף בין הבנים ושתקה אחולי אחילתא לכתובתה דהא ידעה דלית ליה [נכסי אחריני] למגבא מינייהו הלכך מדכתב לה קרקע כל שהוא וכתב שאר נכסיו לבניו בפניה וקא שתקה ודאי אחילתה לכתובתה ואפילו עמד וקנה נכסי לא גביא מידי דהא אחולי אחילתא לכתובתה. אבל אם לא עשאה שותף בין הבנים אף על גב דשתקה לא אבדה כתובתה א"נ עשאה שותף בין הבנים ולא שתקה לא אבדה כתובתה.
בעי רבא בבריא היאך. בשכיב מרע הוא דמחלה לכתובתה דכיון דידעא דלית ליה מידי ולא קני בתר הכי וקא שתקה ודאי אחולי אחילתא לכתובתה לגמרי ומשום הכי אפילו עמד וקנה נכסים נמי לית לה ולא מידי אבל בבריא מציא אמרה כי אחילת שעבודא מהני נכסי דכתבינהו לבניה אבל אחולי לגמרי לא אחילנא דאמינא השתא קני וגבינא מינייהו הילכך אי קני בתר הכי גביא מינייהו דהא לא אחילתא לכתובתה לגמרי או דילמא כיון דהשתא מיהא לית ליה מידי וקא שתקא ודאי אחילתא ואפי' קנה נכסים בתר הכי לא גביא מיניה ועלתה בתיקו וכיון דליכא ראיה ברורה דמחלה מוקמינן לה לכתובתה אחזקה ואי קנה נכסי בתר הכי גביא מינייהו משום דאמרה ליה נהי דאחילנא שעבודא דכתובה מהני נכסי דכתבתינהו לבנך אבל אחולי לכתובתאי לגמרי לא אחילנא וכיון דהשתא הא אית לך נכסי אחריני גבינא מיניה והיינו דאמר ליה רב כהנא לרב אשי בענין ההוא דאמר להו תילתא לברתא וכו' [לקמן ע"ב] ואילו הדר קני מי לא גביא השתא נמי גביא דהאי מעשה בבריא הוה ובחייה שכיבא ברתיה דהדר קני ליה לההוא תלתא דילה בתורת ירושה וליכא למימר דבשכיב מרע הוה דהא אמרינן לענין שכיב מרע דאחולי אחילתא לכתובתה לגמרי ואפילו עמד והדר קנה נכסים לא גביא הלכך לא משכחת לה אלא בבריא.
<h2>דף קלג.</h2>
אמר רב הונא שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחר. פירש כגון שכתב כל נכסיו לפלוני בלי להזכיר שם ירושה ולא שם מתנה אם ראוי ליורשו נוטלן משום ירושה כלומר אומרים זה שכתב כל נכסיו לפלוני לשון ירושה הוא וכאלו אמר בפירוש יירש פלוני כל נכסי דמי ואם אינו ראוי ליורשו נוטלן משום מתנה ואמרינן זה שכתב כל נכסיו לשון מתנה הוא וכאלו אמר בפירוש יהיה לו במתנה דמי.
אי סבירא לך כרבי יוחנן בן ברוקא וכו'. כלומר למאי איצטריך לך למימר אם ראוי ליורשו נוטלן משום ירושה אי לאשמועינן דהלכה כרבי יוחנן בן ברוקא אימא הלכה כרבי יוחנן בן ברוקא דילמא האי דאיצטריך לך למימר אם ראוי ליורשו וכו' בכי הא הוא דאיצטריכת לה והא הוא דאתא לאשמעינן כי ההוא דהוה שכיב מרע ואמרי לי' נכסי למאן דילמא לפלניא ואמר להו ואלא למאן ולא אמר לא לשון ירושה ולא לשון מתנה ולא אמר נמי נכסי לך סתם אלא למאן בלחוד ובהא איצטריך לך למימר אם ראוי ליורשו נוטלן משום ירושה וכו' דאי אמרת הלכה כרבי יוחנן בן ברוקא הוה אמינא הני מילי היכא דאמר בהדיא נכסי יירש פלוני או נכסי לפלוני אבל היכא דלא אמר בהדיא אלא למאן בלחוד אימא לאו כלום הוא ולא קנו מידי דהא לאו לשון ירושה ולאו לשון מתנה הוא להכי איצטריך לך למימר אם ראוי ליורשו וכו' דלא הוה סגי לה במפסק הלכתא כרבי יוחנן בן ברוקא.
סבר רב אדא בר אבא למימר דהנ"מ אם ראוי ליורשו בין שאינו ראוי ליורשו אלמנתו כו'. פירוש כיון דאיכא למידק עליה דר"ה מכדי האי גברא מקני קני בין שהוא ראוי ליורשו בין שאינו ראוי ליורשו דהא לאו לשון ירושה אמר בהדיא כי היכי דלא ליקני לה אם אינו ראוי ליורשו אלא סתמא קאמר אמאי איצטריך רב הונא למימר אם ראוי ליורשו נוטלן משום ירושה [ורואין כי בלשון ירושה נתנן לו ואם אינו ראוי ליורשו נוטלן משום מתנה ורואין כי בלשון מתנה נתנן לו דמכל מקום האי גברא מיקנא קני מאי נפקא לי' לפלוגי בין דשקיל לה משום ירושה בין דשקיל לה משום מתנה] מ"ה קאמ' רב אדא בר אבא האי הוא דנפקא לה מינה שאם אנו רואים שמשום ירושה נוטלן אלמנתו נזונת מאותם נכסים כדין אלמנה שבעולם שנזונת מנכסי בעלה אף על פי שכבר ירשו אותן היורשים ואם אנו רואים אותו שמשום מתנה (נתנם) [נוטלן] אין אלמנתו נזונת מנכסיו דהוו להו כמו מכורין ותנן אין מוציאים לאכילת פירות ולשבח הקרקעות למזון האשה והבנות מנכסין משועבדין מפני תיקון העולם ולהכי הוא דאיצטריך רב הונא לפלוגי בין נוטלן משום ירושה לנוטלן משום מתנה.
אמר ליה רבא השתא ירושה דאורייתא אלמנתו ניזונת [מנכסיו במתנת שכיב מרע דמדרבנן הוא דקניא גזרה שמא תיטרף דעתו עליו לא כל שכן אלא לעולם במתנת שכיב מרע נמי אלמנתו ניזונת מנכסיו כמו שניזונת מן הירושה שהרי לא קניא אלא לאחר מיתה כמו הירושה ומתנת שכיב מרע [וירושה] שויין בדבר זה כדאמרינן התם מתנת שכיב מרע כירושה שויוה רבנן והאי דאיצטריך רב הונא לפלוגי בין הוא נוטלן בתורת ירושה או בתורת מתנה האי הוא דנפקא ליה מינה כדשלח רב אחא בריה דרב פפא לדברי ריב"ב נכסיי לך ואחריך לפלוני וראשון ראוי ליורשו אין לשני במקום ראשון כלום שאין לשון מתנה אלא לשון ירושה וירושה אין לה הפסק ולהכי הוא דאיצטריך ר"ה הכא למימר אם ראוי ליורשו נוטלן משום ירושה כלומר שאם אמר ואחריו לפלוני ולא כלום הוא דהא בתורת ירושה נטלן וירושה אין לה הפסק ואם אינו ראוי ליורשו משום מתנה נטלן וכשאמר אחריו לפלוני דבריו קיימין]. מהא מימרא דרבא שמעינן דהיכא דאיכא עליה דאיניש מלוה על פה וכתבינהו לנכסי לאחר במתנת שכיב מרע דדינא הוא דאתי ההוא בעל חוב וטריף מיניה דמקבל כי היכי דטריף להו מן היורשין ואי הוה ליה מטלטלי ויהבינהו במתנת שכיב מרע לאחר דינא הוא דאתי בעל חוב בין מלוה בשטר בין מלוה על פה ומפיק להו מיניה דמקבל למיגבא מינייהו ההוא חוב דיליה כי היכי דמפיק להו מן היורשין דהא מתנת שכיב מרע כירושה שויוה רבנן ולא עוד אלא דירושה אלימא מינה דאילו ירושה מדאורייתא ומתנת שכיב מרע מדרבנן בעלמא הוא דקניא שמא תטרוף דעתו עליו.
<h2>דף קלג:</h2>
איבעיא להו מי פליגי רבנן עליה דרשב"ג או לא ת"ש דיוסף בן יועזר הוה ליה בן שאינו נוהג כשורה הוה ליה עיליתא דדינרי קם אקדשה לשמים אזל בריה נסב בת גדול כלילי דמלכא ילדה דביתהו הביאו לו ביניתא קרעה ואשכח בה מרגליתא אמרה ליה דביתהו לא תמטייה לבי מלכא דשקלי לה מינך בדמי זילא זיל אמטייה לגבי גזבר של הקדש דזבין לה פיר' לאבנים של אפוד במאי דשויא ולא תשימה אנת. פיר' דילמא שימת לה בפחות ממאי דשויא ולא מצית הדרה בך דאמר מר אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט אלא לישימה לך איהו דלא שאים לה נהלך אלא במאי דשויא אזל אמטייה לגבי גזבר שמוה נהליה בתליסר עיליתא דדינרי אמרי ליה שבע עיליתא איכא בהדן שית ליכא בהדן אמ' להו שבע הבו לי ושית הרי הן מוקדשים לשמים. ישבו וכתבו יוסף בן יועזר הכניס אחת בנו הכניס שש.
איכא דאמרי יוסי בן יועזר הכניס אחת בנו הוציא שבע שלקח בדמי המרגניתא מדקאמרינן יוסי בן יועזר הכניס אחת מכלל דשפיר עבד דאקדיש נכסיו משום דלא היה בנו נוהג כשורה אלמא לא פליגי רבנן עליה דרשב"ג ודחינן אדרבה מדקאמרי בנו הוציא שבע מכלל דלא שפיר עבד דאקדשינהו לנכסי דאילו לא אקדשינהו לא הוה מצטריך בריה למשקל מהקדש בדמי האי מרגניתא כלום אלא הוה יהיב ליה להקדש בלא דמי אלא מהא ליכא למשמע מיניה. ופשטינן לה מהא דאמר ליה שמואל לרב יהודה שיננא כו' דלא ידעת הי זרעא מעליא נפיק מיניה אלמא פליגי רבנן עליה שמע מינה.
<h2>דף קלד:</h2>
האומר זה בני נאמן וכו'. ליורשו פשיטא [דנאמן] כלומר לא יהא אלא דקבעי למיהב ליה מתנת נכסים מי לא יהיב ליה. [ומהדרינן אלא לפטור את אשתו מן היבום איצטריכא ליה והא קא משמע לן דאע"ג דמוחזק דאית ליה אח נאמן הוא לומר יש לו בנים ופטורה מן היבום]. סוגיא דשמעתא דהיכא דאמר יש לי בנים ואף על גב דמוחזק לן דאית ליה אחי נאמן הוא לומר יש לי בנים לפוטרה מן היבום וכל שכן אי לא מוחזק לן דאית ליה אחי ואי לא מוחזק לן דאית ליה אחי וקאמר יש לי אחים אינו נאמן לאוסרה והוא דלא נפיק עליה קלא דאית ליה אחי במדינת הים אבל אי נפיק עליה קלא [דאית סהדי דמסהדי] דאית ליה אחי במדינת הים אף על גב דאיתחזק לן דלית ליה אחי ואמר איהו בשעת מיתה דלית ליה אחי חיישינן לההוא קלא ונטרין עד דאתו הנך סהדי דמדינת הים ומסהדי אי אית ליה אחי אי לא דאמרינן ההוא דהוא מוחזק לן דלית ליה אחי וכו', עד חוש לה.
אמר רב יוסף בעל שאמר גרשתי את אשתי נאמן. ופטורה מן היבום. אוקימנא דבלהבא הוא דנאמן כלומר לפוטרה מן היבום ולהתירה להנשא (לבעל) [לעלמא] אבל למפרע כלומר אם זינתה ובא עכשיו הבעל ואמר גרשתיה קודם לכן לפוטרה מן המיתה אינו נאמן וליתה הכין אלא בין למפרע בין להבא אינו נאמן דהאמר ליה רבא לרב נתן בר אמי זיל חוש לה דאמרינן ההוא דהוה שכיב אמרו ליה איתתיה למאן כלומר אי זקוקה ליבם או לא אמר להו חזי לכהנא רבא כלומר הקידושין נתתי על תנאי ולא נתקיים התנאי וכאשר כנסתיה לא בעלתי אותה כדי שאמחול על התנאי פירוש והיתה כוונתו בדברים [אלו] להודיע שאינה זקוקה ליבם שהרי הקידושין עקורין הן [מעיקרן] ואמר רבא למאי ניחוש לה [כדי שנצריכנה חליצה או ייבום הא אמר רב חייא בר אבין אמר ר' יוחנן בעל שאמר גירשתי את אשתי נאמן הואיל ובידו לגרשה והאי נמי כיון שבידו עכשיו לגרשה אי נמי לומר גירשתיה ויהיה נאמן כרב יוסף והיתה נפטרת בדבריו מן החליצה ומן היבום כי אמר נמי דקידושין על תנאי היו מעיקרן נאמן הוא לפוטרה מן החליצה ומן היבום. אמר ליה אביי והא כי אתא רב יצחק בר יוסף אמ' ר' יוחנן בעל שאמר גירשתי את אשתי אינו נאמן וכול' עד אמ' ליה רבא לרב נתן בר אמי זיל חוש לה כלומר הצריכה חליצה מספיקא]. אשתכח השתא דהיכא דאמר יש לי בנים אף על גב דמוחזק לן דאית ליה אחי נאמן הוא לפוטרה מן היבום והיכא דאמר גרשתי את אשתי אי נמי קידושי תנאי היו ומעיקרא עקורין היו אינו נאמן לפוטרה מן היבום. ואם תשאל מה הפרש בין זה לזה [יש הפרש] דאילו היכא דאמר יש לי בנים אמילתא אחריתי באפי נפשה הוא דקאמר ולא עקר להו לנישואין דאית ליה בגווה אבל היכא דאמר גירשתי את אשתי אי נמי קדושיה על תנאי היו [ועקורין הן מעיקרא] כיון דחזינן דהות יתבא תותיה ואיתחזק גבן דאיתתיה היא לאו כל כמיניה למימר גירשתיה דקא עקר להו לנישואין דאית ליה בגווה וכל שכן דלא יכול למימר קידושיה על תנאי הוה למעקר קידושי דידה מעיקרא.
<h2>דף קלה.</h2>
זה אחי אינו נאמן ונוטל עמו בחלקו. פיר' אינו נאמן לאסור את אשתו לעלמא ולהצריכה יבום ואם ישנו אחים שמשתתפין עמו בירושת אביהן אינו נאמן לומר גם זה אחינו כדי שיטול חלק בנכסים עם אחיו אבל נוטל הוא עמו בחלקו שהרי הודה לו שהוא אחיו כגון שלשה אחים שמת אביהן והניח שלש מאות דינרים ונטל כל אחד מהן חלקו שהוא מאה ואמר עכשיו אחד מהן על אחד שהוא אחיהם והשנים האחרים אומרין אין אנו יודעין שהוא אחינו אם לאו אינו יכול ליטול מחלק השנים כלום שהרי אינן מודין לו שהוא אחיהן אבל נוטל הוא מחלק זה האח שהודה לו חמשה ועשרין שהרי הודה שאחיהן הוא ואילו חלקו שלש מאות דינרין אילו לארבעה חלקים לא הי' מגיע לו אלא חמשה ושבעים בלבד ועכשיו שחלקום לשלשה ונטל בחלקו מאה נמצא בידו מחלק אחיו בהודאת עצמו עשרים וחמשה לפיכך יטול אותן ממנו אותו האח זה הוא פירוש ונוטל עמו בחלקו. ואם מת זה האח שנטל מאחיו חמשה ועשרין יחזרו אותן חמשה ועשרין לאח שהודה לו לבדו שהוא אחיו שהרי ממנו נטלן ואין האחין יכולין לומר לו הרי אתה העדתה שאחינו הוא ויש לנו חלק בירושתו לפי שעל הודאתו אין מגיע לו בירושה פחות מחמשה ועשרין דינרין אילו שאילו נתנו לו כל אחד מהן חלקו כפי הודאת זה האח שהודה לו היה מגיע לכל אחד מהן עכשיו מירושתו חמשה ועשרין. אבל אם היו לו נכסים אחרים שקנאן ממקום אחר יירשו האחין בהן עם זה האח שהודה לו שהוא אחיו מפני שיכולין לומר לו הרי אתה מודה שאחינו הוא ויש לנו חלק בירושתו ואין יכול לומר להן אם אחינו הוא תנו לי חלק בירושתו מחלקו בנכסי אביו שהרי אפילו נתנו לו כל אחד ואחד חלקו מירושתו בנכסי אביו כמו שעשה זה האח שהודה לו לא היה מגיע עכשיו לזה האח שהודה לו מירושתו יתר מחמשה ועשרין אילו שנתייחד בהן לעצמו כמו שביררנו זה הוא פירוש המשנה. ודיקינן בגמרא ואינך מאי קאמרי אי קאמרי אין אחינו הוא אמאי אינו נוטל אלא בחלקו ותו לא הא קא מודו ליה דאחוהון הוא ואי דאמרי לאו אחינו הוא אמאי נוטלין חלק בירושתו הא קאמרי לאו אחינו הוא ואוקימנה דאמרי אין אנו יודעין דאמרי ליה לההוא אח דאודי ליה דאחוה הוא את קא מודית דאחוך הוא ואנן לא ידעינן אי אחינו הוא אי לא הילכך נאמן אתה לחייב עצמך שנירש עמך בנכסיו ואי אתה נאמן לזכות עצמך שנירש עמך בנכסיו ואי אתה נאמן לחייב אותנו להוציא לו חלק מנכסי אבינו. וכיון דאוקימנה בדאמרי אין אנו יודעין דיקינן מינה זאת אומרת מנה לי בידך והלה אומ' איני יודע פטור והויא סיעתא לרב נחמן ור' יוחנן דאמרי התם בפרק הגוזל שהוא פטור דהא הכא לא קא מחייבינן להו למיתן ליה חלק בנכסי אבוה ואע"ג דאין אנו יודעין קאמרי ודחינן לא לעולם אימא לך מנה לי בידך והלה אומ' איני יודע חייב ושאני הכא דהא איהו נמי לא ידע אי אחוהון או לא אלא האי אח הוא דקאמ' אחינו הוא ואיהו לא ידע ואינהו נמי לא ידעי דהוה ליה כמנה לפלוני בידך והלה אומ' איני יודע דפטור ומשום הכי לא מחייבינן להו למיתן ליה מנאתה בנכסי אבוהון אבל אילו אמ' בריא לי דאחוכון אנא אע"ג דאמרי ליה אין אנו יודעין איכא למימר דמחייבינן להו למיתן ליה מנאתא בנכסי אבוהון דהוה ליה מנה לי בידך והלה אומר איני יודע וליכא מיהא סייעתא לרב נחמן ור' יוחנן.
<h2>דף קלה:</h2>
בעי רבא הא דתנן אם מת יחזרו נכסים למקומן אם השביחו הנכסים שנטל מחלק זה האח שהודה לו שהוא אחיו מאיליהן מהו שירשו אחיו (עמהם) [עמו] באותו השבח בשבח שמגיע לכתפים לא תיבעי לך שכיון שאין צריכים לקרקע כתלוש דמי ור"ל כנכסיו שנפלו ממקום אחר וירשו אחיו עמו כי תיבעי לך שבח שאין מגיע לכתפים שהם עדיין צריכים לקרקע [מאי כיון שעדיין צריכין לקרקע] כקרקע דמי וכשם שחוזר הקרקע (שאין) אל האח שהודה לו לבדו שהוא אחיו שהרי ממנו נטל כך חוזר השבח [אליו] לפי שנכסיו הם שהשביחו אין לאחיו חלק בו או דילמא הקרקע בלבד הוא שחוזר למקומו אבל השבח כנכסים שקנה ממקום אחר דמי ויש לאחים חלק בו תיקו.
משנה מי שמת ונמצא דייתיקי וכו'. פי' צוואת שכיב מרע קשורה על יריכו הרי זו אינה כלום פירוש שכיון שלא צוה בפיו וגם לא צוה בשעת מיתתו שיעשו מה שבאותה דייתיקי ואינה הקנאה מחיים בקנין כדי שנאמר שעבד נפשיה משעת קנין לפיכך אינה כלום שיש לומר כתבה לצוות בה ואחר כך חזר בו ולא רצה ליתנה ולא לצוות בה אבל אם זוכה בה על ידי אחר כגון שאמר זכה בצוואה זו לפלוני כאילו צוה בפיו שיעשו מה שכתוב בה דמי לפיכך דבריו קיימין. תנו רבנן דייתיקי דא תהא למיקם ולהיות. פי' צוה [בה] מה שיעשו בנכסיו לאחר מותו.
שלח רבין משמיה דרבי אבהו וכו' עד ואין שטר לאחר מיתה. פירש דכי אמרינן דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו הני מילי במצוה ואמר תנו לפלוני כך וכך ולא אמר להן כתובו אבל אם אמר להן כתבו ותנו לו כיון שכתיבה זו לאחר מיתה היא שהרי לא זיכה לו כלום אלא לאחר מיתה חיישינן שמא לא גמר להקנותו [בצוואתו בפיו בלבד שהיא ככתובה וכמסורה מחיים] אלא בשטר שאינו עדיין כתוב בחייו אלא לאחר מיתה הוא שנכתב ואין שטר לאחר מיתה שכיון שלא זיכה לו [כלום] אלא לאחר [מיתה] שיכתב השטר לאחר מיתתו [נכנסו] הנכסים [לרשות] היורשים (הן) ופקע מהן רשות אביהן ואין לו בהן זכות כדי שיקנה אותן לאחרים.
ורבי יוחנן אמר תבדק. כלומר תבדק צואה זו. מאי תבדק כי אתא רב דימי אמר דייתיקי מבטלת דייתיקי. יש מי שפירש הכי רואין אם צוה צוואה אחרת [אחריה] אין כותבין את הראשונה שהרי מבוטלת היא לפי שדייתיקי מבטלת דייתיקי ואם לא צוה צוואה אחרת אחריה אלא זו צוואה גמורה היא [ולא גמר להקנותו בצוואה בשטר תדע שהרי לא צוה צוואה אחרת אלמא זאת הצוואה גמורה היא] ועלה קא סמיך וזה הפירוש אינו נכון אצלנו לפי שאם צוה צוואה אחרת מאי איריא דאמר כתבו דאיכא למיחש לראשונה בשטר לאחר מיתה אפילו כי לא אמר כתבו נמי דליכא למיחש בה לשטר לאחר מיתה אותה צוואה ראשונה אינה כלום לפי שהאחרונה מבטלת הראשונה ואם כן מה הועיל בכאן חשש שטר לאחר מיתה. ורבינו חננאל ז"ל פירש תיבדק אם מיפה את כחו הוא כותבין ואם לאו אין כותבין וגם זה הפירוש אינו נכון אצלנו לפי שאין אתה מוצא לזה הפירוש טעם לדרב דימי דאמר דייתיקי מבטלת דייתיקי. והאי דאמרינן בתר הכי רואין אם מיפה את כחו כותבין טעם אחר הוא ולא שייך (בה רב) [בדרב] דימי. הילכך הני תרי פירושי לא דייקי גבן והכי אסתבר לן בפירש מאי תבדק כי אתא רב דימי אמר דייתיקי מבטלת דייתיקי פי' (כלומר) צוואת שכיב מרע האחרונה מבטלת את הראשונה ועל זה אמר [רב דימי] רבי יוחנן [אמ'] תיבדק שרואין אם כבר קדמה צוואה אחרת קודם זו הצוואה אין כאן חשש לשמא לא גמר להקנותו אלא בשטר לפי שיש לנו לומר שזה שאמר כתבו לאו להקנותו בשטר קא מכוין אלא להיות ראיה שזו היא הצוואה האחרונה שאמר כתבו כדי שיראו הזמן הכתוב בה ויתברר שזו היא הצוואה אחרונה ותבטל הראשונה ואם לא מצינו צוואה אחרת קודם לכן כדי שיהא צריך לכתוב זו חוששין שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר שכיון שאין שם צוואה אחרת כדי שיהא צריך לכתוב את זו לברר שהיא מאוחרת אמאי אמר כתבו הילכך חוששין שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר. וזה הוא פירוש הא דרבי יוחנן ופירוש יפה הוא וההוא דמיפה את כחו טעם אחר הוא. ואסיקנא לבסוף הלכתא כותבים ונותנים וה"מ במייפה את כחו כגון דאמר אף כתבו וחתמו והבו ליה דכיון דמייפה את כחו לא גמר להקנותו בשטר אלא בצוואה בלבד שהיא ככתובה וכמסורה מחיים וזה שאמר כתבו [וחתמו ותנו לו] יפוי בעלמא הוא.
<h2>דף קלו.</h2>
הכותב נכסיו לבנו לאחר מותו צריך שיכתוב לו מהיום ולאחר מותו. פי' האי מתניתין במתנת בריא היא והיינו טעמא דצריך שיכתוב לו מהיום ולאחר מיתה דאי לא כתב ליה מהיום אשתכח דלא קני ליה אלא לאחר מיתה ולא"מ הא לית ליה מידי כי היכי דליקני להו לאחריני אלא נכסי דיורשין נינהו וכיון דכתב ליה מהיום אשתכח דגופא אקני ליה מהיום ופירי לאח"מ. אבל במתנת שכיב מרע לא צריך מהיום דהא קיי"ל דדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו וכאלו נמסר הנכסים לידו מחיים דמי שיקנה אותם אם ימות המצווה וכיון דמית איגלאי מילתא למפרע דההיא מסירה דאמסירו ליה הנכסים מחיים לידיה (ו)אהניא ליה דקנו להו לאחר גמר מיתה מיד הילכך לא שנא צוואה בכתיבה ולא שנא צוואה בלא כתיבה בכולהו לא צריך מהיום דהא כמסורין לידו מחיים דמו והא דאמרינן אין שטר לאחר מיתה הני מילי היכא דאמר כתבו דשמא לא גמר להקנותו אלא בשטר אבל היכא דכתב איהו זו הצוואה הוי ליה כאמירה בפה ומה לי אמר בפה ומה לי אמר בכתיבה. [וכיון דדברי ש"מ כמסורין הנכסין לידו דאמי לא צריך מהיום דהא כמסורין לידו מחיים דאמו שיקנה אותן בההיא מסירה אם ימות המצווה].
דיקינן בגמרא וכי כתב ליה מהיום ולאחר מיתה מאי הוי והתנן מהיום ולאחר מיתה גט ואינו גט ואם מת חולצת ולא מתיבמת. אלמא אע"ג דמהיום אמ' כיון דאמר ולאחר מיתה איכא למיחש בה לגט לאחר מיתה הכא נמי אע"ג דכתיב ביה מהיום ולאחר מיתה ליחוש ביה לשטר לאחר מיתה ואהדרינן התם מספקא לן אי האי דקאמ' לאחר מיתה לבתר דאמ' מהיום תנאה הוי וכי מוקים תנאה איגלאי מילתא דמעיקרא גט הוה מההוא יום אי חזרה האוי כלומר לבתר דאמ' מהיום הדר ביה ואמ' לאחר מיתה אבל הכא הכי קאמ' ליה גופא קני מהיום ופירא לאחר מיתה והיינו טעמא דמספקא לן גבי גט ולא מספקא גבי מתנה משום דאשה לית בה פירי דלישיירינהו לנפשיה כל ימי חייה אלא גופא הוא בלחוד ואי משייר בגופא הוא דמשייר ולא הוי כריתות הלכך ליכא למימר אלא או תנאה האוי או חזרה האוי. אבל מתנה כיון דאית בה פירי איכא למימר דהא דקאמר לאחר מיתה פירי הוא דשיירינהו לנפשיה לאחר מיתה אבל גופה לא שייר ביה מידי. ובירושלמי גרסינן אמ' ר' אילא במתנה אם כתב בה מהיום מתנה ברורה היא הא לאיזה דבר כתב בה לאחר מיתה לשייר בה אכילת פירות אבל בגיטין אם כתב ביה מהיום כרות הוא לאיזה דבר כתב לאחר מיתה לשייר בו גופה.
ר' יוסי אומ' אינו צריך מהיום וכול'. אוקימנה לטעמיה דר' יוסי דקסבר זמנו של שטר מוכיח עליו כלומר אילו לא הקנה לו הגוף מחיים למה כתב בשטר זמן והרי אין בו הנאה שכיון שלא הקנה לו מאותו זמן לא גוף ולא פירות אפילו אם יקנה אותן אחר כך לאחר האחרון הוא שקנה ואם כן למה כתב זמן לראשון אלא לאו לקנין הגוף הוא שכתבו שיקנה אותו מאותו זמן ולפיכך אינו צריך מהיום שהרי הזמן מוכיח שמאותו היום קנאו.
בעא מיניה רבא מרב נחמן בהקנאה מהו. פיר' שטר שכתוב בו קנין שקנו ממנו בזמן פלוני שנתן לפלוני כך וכך לאחר מיתה מהו לרבנן דפליגו עליה דר' יוסי מי צריך מהיום או דילמא כיון שכתוב בו קנין ודאי מההוא זמן הקנה לו הגוף ואסיקנה אינו צריך בין שכתוב בו אקנייה פלוני לפלוני כך וכך לאחר מיתה וקנינא מיניה על כך בזמן פלוני ובין שכתוב בו קנינא מיניה דפלוני בזמן פלוני דאקנייה לפלוני כך וכך לאחר מיתה בכולהו כיון דאיכא זמן וקנין אפילו רבנן מודו דמההוא זימנא אקני ליה הגוף כי פליגי רבנן עליה דר' יוסי בשטר שכתוב בו זמן בלא קנין הוא דפליגי רבנן עליה דכתוב בו בשטר דוכרן פיתגמא דהוה באנפנא בזמן פלוני שאמר לנו פלוני כתבו שטר לפלוני שנתתי לו שדה פלונית לאחר מיתתי דר' יוסי סבר כיון דאית ביה זמן בודאי דמההוא זמן אקני ליה הגוף ולא צריך מהיום ורבנן סברי כיון דלית ביה קנין ואע"ג דאית ביה זמן צריך מהיום ואי לא הוה שטר לאחר מיתה והאי זמן זכרון דברים לעדים בעלמא הוא מאימתי נמסר להם הדבר הזה דאמרינן בדוכרן פיתגמא למיקנא ליה הגוף מההוא עידנא הוא דכתביה ולא צריך מהיום.
איתמר מכר הבן בחיי האב ומת הבן בחיי האב וכו'. יש כאן להקשות לרבי יוחנן דאמר קנין פירות כקנין הגוף דמי הא תנן מכר הבן אין ללוקח כלום עד שימות האב ולכי מיית האב אית ליה ללוקח ואי קנין פירות כקנין הגוף דמי אמאי קנה לוקח והא אין אדם מוכר דבר שלא בא ברשותו ועוד היכי אמרינן קנין פירות כקנין הגוף דמי [דאלמא בן לא קנה הגוף בחיי האב] והא אוקימנא לעיל דקאמר ליה גופא קני היום פירא לאחר מיתה והאי קושיא מתחזיא פירוקה דאף על גב דהיכא דמת הבן בחיי האב אמר רבי יוחנן קנין פירות כקנין הגוף דמי היכא דמת האב בחיי הבן (לא אמר) [מיהא מודה] דקנה הלוקח וטעמא דמילתא משום דההוא מיקנא דקאמר דקני האב לגוף לאו מיקנא ממש הוא דהא ליכא למימר הכי מדאמרינן לעיל גופא קני מהיום פירא לאחר מיתה אלא לענין פירות [בלחוד] הוא דקני ליה האב לגוף דכמה דאיתיה בחיים דקני להו לפירות אית ליה נמי קנין בגוף לענין פירות ולאו מיקנא ממש הוא אלא מיקנא לענין פירות דומיא דהמוכר שדהו לפירות דליכא למימר דהא דאמר רבי יוחנן התם קנין פירות כקנין הגוף דמי דמיקנא ממש הוא דהא אי בעי לוקח לזבוני לגוף לא מצי לזבוני אלא לענין בפירות בלחוד הוא דאקני ליה הגוף דכמה דאית ליה קנין בפירות אית ליה [נמי] קנין בגוף לענין פירות ולא מיקנא ממש וכיון שכן אי מיית ליה בן בחיי האב לית ליה ללוקח ולא מידי דבעידנא דזבניה מיניה אכתי לא נתרוקן [קנין] הגוף לבן משום דברשותיה דאב הוה ואי מיית האב בחיי הבן אסתלק ליה ממילא ההוא זכותא דהוה ליה לאב בגוף וקם ליה ברשותא דבן מעידנא דכתביה ניהלה האב ואיגלאי מילתא דמההיא שעתא הוה נכסיה ומש"ה קני לוקח. ואף על גב דבפרק החובל [ב"ק פ"ח ע"א] בענין [אימיה] דרב שמואל בר אבא מהגרוניא דכתבתינהו לנכסי בחיי בעלה לרב שמואל בנה ושכיבה בחיי בעלה אמרינן אמרוה קמיה דרבי ירמיה דאמר להו אנא מתניתא ידענא מכר הבן אין ללוקח כלום עד שימות האב לכי מאית האב מיהא קנה ואי ס"ד קנין פירות כקנין הגוף דמי אמאי קנה לוקח הא התם כיון דכתבינהו לנכסיה בחיי בעלה לרב שמואל בנה דשכיבה בחיי בעלה כמכר הבן בחיי האב ומת הבן בחיי האב דמי וקמייתי ראיה עלה דקנה לוקח שהוא רב שמואל מהאי מתני' דתנן מכר הבן אין ללוקח בהם כלום עד שימות האב ואף על גב דהאי מתני' מכר הבן בחיי האב ומת האב בחיי הבן הוא התם היינו טעמא דקמייתי רבי ירמיה מינה ראיה אמעשה דאימיה דרב שמואל משום דרבי ירמיה כר"ל סבירא ליה דאמר קנין פירות לאו כו' ולא שנא מת האב בחיי הבן ולא שנא מת הבן בחיי האב בכולהו קנה לוקח וכיון דסבירא ליה דדינא דתרווייהו כי הדדי נינהו כר"ל דאיפסיקא הלכתא כוותיה משום הכי קמייתי ראיה מהאי מתני' אמעשה דאימיה דרב שמואל אבל לרבי יוחנן כיון דשני ליה בין היכא דמת הבן בחיי האב להיכא דמת האב בחיי הבן ליכא לאיתויי ראיה מהאי מתני' אמעשה דאימיה דרב שמואל דהתם מת האב בחיי הבן והכא מת הבן בחיי האב. ויש לפרש דכיון דרבי ירמיה כר"ל סבירא ליה דלא שני ליה בין היכא דמת האב בחיי הבן להיכא דמת הבן בחיי האב הוא דקאמר דכי מאית האב מיהא קנה לוקח לא שנא מת האב בחיי הבן לא שנא מת הבן בחיי האב ואי סלקא דעתך קנין פירות כקנין הגוף דמי היכא דמת הבן בחיי האב ואחר כך מת האב אמאי קנה לוקח. ואם תאמר אי הכי אדמהדר ליה רב יהודה זו אינה דומה למשנתנו משום תקנת אושא ליהדר ליה כר' יוחנן ולימא הכי זו אינה דומה למשנתנו דהתם מת האב בחיי הבן והכא מת הבן בחיי האב דלא קנה לוקח כרבי יוחנן. תשובתך כיון דאיפסיקא הלכתא כר"ל בהא דרב יהודה נמי כוותיה סבירא ליה ולא שני ליה בין היכא דמת הבן בחיי האב למת האב בחיי הבן דבכולהו קנה לוקח משום דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי ומשום הכי לא סגי ליה לאהדורי אלא זו אינה דומה למשנתנו משום תקנת אושא אבל לעולם לרבי יוחנן אף על גב דהא דתנן מכר הבן אין ללוקח בהם כלום עד שימות האב דש"מ דלכי מאית האב קנה לוקח מצי מוקמינן לה בהיכא דמת האב בחיי הבן דוקא אבל מת הבן בחיי האב לא קנה לוקח משום דשני דינייהו מהדדי וכדברירנא לעיל.
<h2>דף קלו:</h2>
איתיביה רבי יוחנן לריש לקיש נכסי לך ואחריך לפלוני ואחריו לפלוני מת ראשון קנה שני ואם מת שני בחיי ראשון יחזרו נכסים ליורשי ראשון. [פיר'] והאי כיון דאמר ליה ואחריך לפלוני אשתכח דפירות הוא ד[א]קנו ליה לראשון והגוף לשני ואי סלקא דעתך קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי יחזרו ליורשי נותן מיבעי ליה ואם תשאל אמאי אקשי ליה ליורשי נותן מיבעי ליה ולא אמר ליורשי שני מבעי ליה דהא לענין מכר הבן בחיי האב ומת הבן בחיי האב למאן דסבירא ליה קנין האב לפירות לאו כקנין הגוף דמי קאמרינן דקנה לוקח (שהוא כיורשי הבן) [והכא יורשי שני במקום לוקח דהתם קיימי. תשובתך] משום דהיינו טעמא דאמרינן התם קנה לוקח משום דמהיום קאמר ליה האב לבן ולרבי יוסי נמי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו הוה ליה זמנו כמהיום ואשתכח דשני שהוא הבן מהיום הוא דקני ליה לגוף הילכך כיון דאמר ריש לקיש קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי ממילא נתרוקן הקנין לבן וקנה לוקח אבל הכא לענין נכסי לך ואחריך לפלוני כיון דבלשון אחריך קאמר [לאו כאומר מעכשיו דמי] אשתכח דשני לא קני מידי כלל אלא לאחר מיתת הראשון וה"ל הגוף בחיי ראשון מתלא תלי וקאי אם מת ראשון בחיי שני קנייה שני ואם מיית שני בחיי ראשון אשתכח דשני לא קנה כלל וכיון שכן למאן דאמר קנין פירות כקנין הגוף דמי יחזרו נכסים ליורשי ראשון דהא קנייה ראשון לגוף ולפירות ולמאן דאמר לאו כקנין הגוף דמי [יחזרו נכסים] ליורשי נותן דהא אכתי לא אסתלק ליה רשות נותן מינייהו. והיינו דאותביה הכא רבי יוחנן לריש לקיש ואם איתא ליורשי נותן מיבעי ליה כלומר אי אמרת בשלמא קנין פירות כקנין הגוף דמי היינו דיחזרו ליורשי ראשון דהא קנייה ראשון לגוף ורשות נותן אסתלק מינייהו וכיון דאחריך לא קני מידי דהא נותן לא אקני ליה לא גוף ולא פירות אלא לאחר מיתת ראשון וכבר מיית ליה שני מקמי דליקני להו לנכסי ממילא משתיירו להו בחזקת ראשון אלא אי אמרת קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי כיון דשני לא קנה דהא אחריך קאמר ליה דמשמע דלא אקני ליה מידי לא גוף ולא פירות אלא לאחר מיתת ראשון וכבר מיית ליה מקמי דלימות ראשון ולזכי בהו בנכסי ראשון נמי הא לא קני מידי דהא אמרי' קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי הוי ליה הגוף עדיין ברשות נותן ואכתי לא אסתלק ליה מינייהו בחיי ראשון וכיון שכן יחזרו ליורשי נותן מיבעי ליה.
א"ל על דא את סמיך כבר תרגמה רב הושעיא בבבל אחריך שאני. כלומר כי היכי דלשון אחריך משמע דלא אקני ליה לשני לא גוף ולא פירות אלא אחר מיתת ראשון הכי נמי משמע דאקני ליה לראשון גוף ופירות ולאו משום דקנין פירות כקנין הגוף דמי אלא משום דגופא נמי אקני ליה לראשון ולא אקני ליה לשני אלא מה דמשייר ראשון (ומש"ה כי מיית ראשון נמי) [וכיון דגוף נמי אקני לי' לראשון] אסתלק ליה נותן מינייהו לגמרי ומש"ה קתני מת שני בחיי ראשון יחזרו נכסים ליורשי ראשון ולא קתני ליורשי נותן אבל בעלמא דלא אמר בלשון אחריך אלא קא מקני ליה לשני נכסיו מהיום ולאחר מיתת ראשון דקא קני ליה השני הגוף מהיום אי נמי היכא דכתב לבנו נכסיו מהיום ולאחר מיתה דקא קני ליה הבן הגוף מהיום ולא שייר לנפשיה אלא פירות בלחוד לעולם אימא לך קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי.
והתניא יחזרו ליורשי נותן. אמאי דאמרינן אחריך שאני דייק דאלמא כמילתא דפשיטא היא דהיכא דאמר ליה אחריך קני ליה הגוף והפירות כל ימי חייו ואסתלק מינייהו רשות נותן לגמרי והתניא יחזרו נכסים ליורשי נותן אלא אחריך נמי תנאי היא אית תנא דסבר דאפילו היכא דאמר ליה אחריך פירא בלחוד הוא דאקני ליה לראשון כל ימי חייו וקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי והיינו תנא דתנא יחזרו נכסים ליורשי נותן. ואית דדייק לשון אחריך וסבר דאחריך משמע דגופא אקני ליה לראשון ואסתלק ליה נותן מינייהו לגמרי ולא אקני ליה לשני אלא מאי דמשייר ראשון והיינו תנא דתנא יחזרו נכסים ליורשי ראשון. ומאי נינהו הני תנאי דפליגי בהא מילתא רבי ורבן שמעון בן גמליאל דתניא נכסי לך ואחריך לפלוני וירד ראשון ומכר ואכל השני מוציא מיד הלקוחות דברי ר'. פי' דסבירא ליה דאפי' בלשון אחריך פירא בלחוד הוא דאקני ליה לראשון וגופא מתלא תלי (וכי) [וקאי אי] מיית ראשון בחיי שני קני ליה לגוף ופירות ואי מת שני בחיי ראשון דלא קנה שני מידי יחזרו נכסים ליורשי נותן וה(י)כא [כיון] דראשון מית ליה בחיי שני מוציא מיד הלקוחות דקנין ראשון לפירות לאו כקנין הגוף דמי. ורבי שמעון [ב"ג] אומר אין לשני אלא מה ששייר ראשון בלבד. פי' דקא דייק לשון אחריך ומשמע נמי ליה דגופא נמי אקני ליה לראשון ולא אקני לשני אלא מה ששייר ראשון בלחוד. אשתכח השתא להאי סברא דר"ל דהיכא דאמר כל נכסי לפלוני מהיום ולאחר מיתת ראשון דכולי עלמא בין לרבי בין לרבן שמעון קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי כי פליגי היכא דאמר אחריך ולענין מיקנא אחריך דכולי עלמא בין לרבי בין לרבן שמעון בן גמליאל ואפילו לרבי יוחנן נהי דאחריך לא קני מידי בחיי ראשון לא גוף ולא פירות אלא גופא מתלא תלי וקאי אי מיית ראשון בחיי שני קני ליה השני הגוף והפירות ואי מיית שני בחיי ראשון לית ליה ליורש שני מידי דהא מיית ליה מקמי דליזכי בנכסיה כי פליגי לענין מיקנא ראשון ר' סבר כי אקני ליה נותן לראשון פירות בלחוד גופא לא אקני ליה וכיון דפירא הוא דאקני ליה ולאו גופא קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי ואם מת שני בחיי ראשון יחזרו ליורשי נותן ואי זבין לנכסי בחייה זביניה לאו זביני. ור' שמעון בן גמליאל סבר אילו אמר מהיום דקני ליה שני הגוף מהיום ולית ליה לראשון אלא פירי בלחוד בודאי דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי אלא הכא כיון דאחריך קאמר לשון אחריך משמע דגופא ופירא אקני ליה לראשון ולא אקני ליה לשני אלא מאי דמשייר ראשון וכיון שכן אי זבין להו ראשון לנכסי הוה זביניה זביני ואם מת שני בחיי ראשון יחזרו ליורשי ראשון הכין הוא סברא דריש לקיש. אבל רבי יוחנן סבירא ליה דאפילו היכא דאמר אחריך נמי דכולי עלמא בין לרבי בין לרבן שמעון בן גמליאל פירא הוא דאקני ליה לראשון גופא לא אקני ליה ומוקים להו לפלוגתייהו בקנין פירות אי כקנין הגוף דמי או לא ולענין מקנא אחריך דכולי עלמא אחריך לא קני בחיי ראשון לא גוף ולא פירות מדאמרינן לעיל ואי סלקא דעתך קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי יחזרו ליורשי נותן מיבעי ליה ולא אמרינן יחזרו ליורשי שני. דש"מ דסבירא ליה לרבי יוחנן דאפילו למאן דאמר קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי אחריך לא קני מידי בחיי ראשון לא גוף ולא פירות כי פליגי לענין מיקנא ראשון דר' סבר קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי ואי זבין (ראשונה) [ראשון] זביניה לאו זביני ואם מת שני בחיי ראשון יחזרו ליורשי נותן ור' שמעון סבר קנין פירות כקנין הגוף דמי ואי זבין ראשון זביניה זביני ואם מת שני בחיי ראשון יחזרו ליורשי ראשון והיינו דאמרינן לקמן מתקיף לה רב נחמן בר יצחק בשלמא רבי ורבן שמעון בהא פליגי דמר סבר קנין פירות כקנין הגוף דמי ומר סבר לאו כקנין הגוף דמי דסבירא ליה לרב נחמן בר יצחק כר' יוחנן דמוקים לה לפלוגתייהו דרבי ורבן שמעון בקנין פירות אי כקנין הגוף דמי אי לא ולאו לענין מיקנא אחריך דהא אמרינן דלכולי עלמא אחריך לא קני מידי בחיי ראשון לא גוף ולא פירות אלא לענין מיקנא ראשון כדאמרינן הדין הוא סברא דרב נחמן בר יצחק אליבא דר' ואליבא דרשב"ג. וההיא דכתב רבינו הרב זצ"ל בהילכותיו דרב נחמן בר יצחק דמוקים לה לפלוגתייהו דרבי ורבן שמעון בקנין פירות אי כקנין הגוף דמי או לא כרב הונא סבירא ליה דאמר כל האומר אחריך כאומר מעכשיו דמי לא דייק גבן דאם כן לרב נחמן בר יצחק הא דתניא ליורשי נותן אמאי ליורשי נותן ליורשי שני מיבעי ליה אלא לאו ש"מ מדלא קתני ליורשי שני מכלל דלכולי עלמא בין לרבי בין לרבן שמעון בן גמליאל אחריך לא קני מידי בחיי ראשון לא גוף ולא פירות וכי פליגי לענין מיקנא ראשון כדאמרינן דרבי סבר קנין ראשון לפירות לאו כקנין הגוף הוא ואי זבין זביניה לאו זביני ואם מת בחיי ראשון יחזרו ליורשי נותן. ורבן שמעון סבר קנין ראשון לפירות כקנין הגוף דמי ואי זבין זביניה זביני ואם מת שני בחיי ראשון יחזרו ליורשי ראשון. ואם תשאל לרבי יוחנן ולרב נחמן בר יצחק נהי דקסבר רבן שמעון קנין פירות כקנין הגוף דמי כי מזבין ראשון אמאי זביניה זביני ואין השני מוציא מיד הלקוחות והא תנן במתניתין מכר האב מכורין עד שימות וכי מיית אב מיהא הבן מוציא מיד הלקוחות אף על גב דקסבר רבי יוחנן קנין האב לפירות כקנין הגוף דמי הכי נמי לרבן שמעון אף על גב דקסבר קנין ראשון לפירות כקנין הגוף כי מזבין ראשון ומית אמאי אין השני מוציא מיד הלקוחות לא דמי דאילו התם מהיום ולאחר מיתה קאמר דאשתכח דגופא מקני ליה לבן מהיום ומשום הכי אף על גב דקסבר רבי יוחנן קנין האב לפירות כקנין הגוף דמי כי מיית האב מיהא הבן מוציא מיד הלקוחות אבל הכא אחריך שאני דלשון אחריך משמע דלא אקני ליה לשני מידי בחיי ראשון לא גוף ולא פירות כדאמרינן לעיל ומשום הכי כי מזבין ראשון זביניה זביני ואין השני מוציא מיד הלקוחות. וכיון דאתברר לן להאי פירושא דילן דטעמא דרבן שמעון אליבא דר"ל לאו משום דקסבר דקנין פירות כקנין הגוף הוא אלא קסבר דלשון אחריך משמע דאקני ליה לראשון גוף ופירות ולא אקני ליה לשני אלא מאי דמשייר ראשון אבל היכא דאמר מהיום ולאחר מיתת ראשון דקא קני השני הגוף מהיום קא מודי רבן שמעון דקנין ראשון לפירות לאו כקנין הגוף דמי האי דפסיק רבי יוחנן הלכה כרבן שמעון בן גמליאל איתא ואפילו לריש לקיש משום דאחריך שאני והיינו דאמרינן לענין מעשה דסבתא [לעיל קכ"ה ע"א] מסתבר טעמא דבני מערבא דאי קדים סבתא וזבינא זבינה זביני.
<h2>דף קלז.</h2>
דרבי אדרבי לא קשיא הא לגופא הא לפירא. הא דקתני השני מוציא מיד הלקוחות לגופא הא דקתני יורד ראשון מוכר ואוכל לפירות. ואם תשאל לפירא פשיטא צריכא למימר דפירא דראשון הוא הא קמשמע לן דאף על גב דאכתי ליתיה בעולם אי זבין ליה לארעא למיכלינהו לפירי כל ימי חייה כההוא דאמרי' [בפ' מי שמת דף קמ"ז ע"ב] תנו דקל זה לפלוני ויאכל פירותיו זביניה זביני שלא תאמר כיון דגופא דארעא לאו דיליה הוא ההוא הקנאה דקא מקני ללוקח גופיה למכלינהו לפירי לא כלום הוא קמ"ל אף על גב דלית ליה קנין ממש בגוף מכל מקום הא קא משתעבד ליה לפירי כל ימי חייה הילכך כי מזבין ליה לגוף למיכלינהו לפירי ההוא שעבודא דאית ליה בגוף הוא דזבין וזביניה זביני.
דרבן שמעון בן גמליאל אדרבן שמעון בן גמליאל לא קשיא הא דקתאני אין לראשון אלא אכילת פירות בלבד לכתחלה הוא. דאי נקיט רשותא מבי דינא לזבוני הגוף אמרינן ליה לית לך רשותא לזבוני הגוף והאי דקתאני אין לשני אלא מה ששייר ראשון בלבד דיעבד הוא דאע"ג דלכתחלה לית לי' לזבוני אי עבר וזבין זביניה זביני.
וההיא דאמר אביי מתנת שכיב מרע לא קניא אלא לאחר מיתה וכבר קדמו אחריך. רמינן דידיה אדידיה דאתמר מתנת שכיב מרע אימתי קונה אביי אמר עם גמר מיתה כלומר לא יגמור מיתתו והמתנה כבר קנה והנה לא קדמו אחריך. ומהדרינן הדר ביה אביי מההיא [ודיקינן וממאי דמההיא הדר בי' דילמא מהאי הוא דהדר בי' ומהדרינן לא סלקין דעתא דתנן זה גיטיך אם מתי זה גיטיך לאחר מיתה לא אמ' כלום פיר' דהוה לי' גט לאחר מיתה אלמא אם מתי לאחר גמר מיתה הוא] וכיון שכן לענין מתנת שכיב מרע [נמי] שהיא באם מתי לאחר מיתה הוא דקניא וכבר קדמו אחריך לפי שאחריך עם גמר מיתה קונה וטעמא דמילתא משום דהאי אחריך לאו מכח ראשון קא אתי כי היכי דלא ליקני אלא לאחר [גמר] מיתה אלא מכח הנותן הוא דקאתי והאי ראשון עכובי בעלמא הוא דמעכב ליה לההיא הקנאה כל ימי חייו וכיון שכן נמצא גמר מיתתו וזכיית השני בזו ההקנאה שהקנה לו הנותן קודם לכן באין בבת אחת (וקודם לכן ההקנאה) [הואיל וההקנאה קודם לכן היתה] ואינה צריכה להתחדש עכשיו אבל מתנת שכיב מרע כיון דמכח המת הוא דקאתי דליקני לה לאחר [גמר] מיתתו לא קני לה אלא לאחר [גמר] מיתה.
ההיא דאמרינן מהו דתימא למיעבד בהו איסורא לא יהבי לך. פיר' משום דקימא לן כל המשחרר את עבדו עובר בעשה שנאמ' לעולם בהם תעבודו ועיקר הא מילתא בגיטין בפ' השולח גט לאשתו.
אלא אפילו עשאן תכריכים למת. פי' כגון שזרקן על המת ונגעו במטה הנקברת עמו ואפילו שעדיין לא נקבר המת כיון שנגעו במטה הנקברת עמו קנאן המת וכאלו מכרן דמי ודבר זה מפורש בסנהדרין בס"פ כ"ג ואמרינן פשיטא כלומר כיון שקנאן המת פשיטא דכמכורים דמי ומהדרינן מ"ד לשוויינהו איסורי הנאה לא יהבי לך כלומר ולעולם לא קנאן [המת וכאילו לא מכרן דמי] ומצי שמיט להו שני מן המת קמ"ל דכיון דנגעו במטה הנקברת עמו קנאן המת וכמכורים דמו ולא מצי שני למשמיט להו.
<h2>דף קלז:</h2>
הא דאמר רבה בר רב הונא האחים שקנו אתרוג בתפוסת הבית נטלו אחד מהם ויצא בו אם יכול לאכלו כו'. פי' תפוסת הבית בשותפות שיש ביניהם בבית כגון שירשו נכסים מאביהם וקנו אתרוג זה מאותם נכסים רואים אם יכול לאכלו ואין אחיו מקפידים עליו בכך יצא ואם לאו לא יצא ואי איכא אחרינא דיכול למימר להו אנא שקלי חדא ואתון נמי שקולו חדא יצא ודוקא אם הניח לכל אחד מהם אתרוג אחד כנגד זה האתרוג שנטל הוא ואפילו שלא חלקו אותם ונפל זה האתרוג בחלקו אבל הניח להם פריש או רמון לא מפני שהאתרוג ראוי למצוה ופריש ורמון אינם ראויין.
<h2>דף קלח:</h2>
ודילמא כראוי לו בחובו קאמר. ואם תשאל מאי טעמא דייקינן גבי בעל חוב ולא דייקינן גבי בנו ואשתו יש להשיב שאני בנו ואשתו דכיון דמקרבה דעתיה לגבייהו איכא למימר דטפויי הוא דמטפי להו מנכסיה אבל גבי אחר דלא מקרבא דעתיה לגביה לית לן למימר דטפויי הוא דמטפי ליה הנהו מאתים זוז אלא בראיה ומשום הכי מקשי עליה בגמרא ודילמא כראוי לו בחובו קאמר וכו'.
כותבים ונותנים. פי' וכותבים אותה צוואה ונותנים אותה ביד היורש ואף על פי שאין מכירים אם יש לו אצל אותו פ' כלום לפי שאין חותמין בתורת עדות שיש לו עליו מנה אלא צוואתו כך בלבד הוא שכותבים לפי[כך] כשהוא גובה כלומר כשיבוא היורש לגבות צריך הוא להביא ראיה שיש למורישו אצל אותו פ' כמו שצוה וחכ"א אין כותבים עד שיהיו מכירים [שיש לו אצלו מנה לפיכך כשהוא גובה א"צ להביא ראי' לפי שאילו לא שהכירו העדים שיש לו אצלו מנה לא היו כותבין]. אמר רב דימי מנהרדעא הילכתא כותבים ונותנים אף על פי שאין מכירים לפי שסומכים הם שכשיוציא היורש שטר זה לפני בית דין אינו מגבהו אלא עד שיביא ראיה שיש למוריש אצל פ' זה מנה כמו שצוה ואין חוששין לבית דין טועין. ומ"ש מדרבא דאמר רבא אין חולצין כו'. אלמא חוששין לבית דין טועין כלומר שמא יטעו הדיינים כשתבוא היבמה לפניהם בשטר חליצה זו [להתירה להנשא לעלמא וסומכין על שטר חליצה הזו] ויתירו אותה בלי שיכירו אם היא עצמה אשת המת והחולץ אחי המת לפי שאומרים אלולי שהכירו אותם הדיינים שחלצה בפניהם לא היו חולצין לה ומהדרינן בי דינא בתר בי דינא לא דייקי בתר עדים דייקי. שמעינן מהא דהיכא דאייתי איניש שטרא לבי דינא לקיומי שלא בפני בעל דין ואייתי סהדי דקא מסהדי אחתימת ידייהו דסהדי דחתימי בשטרא דלית ליה לבי דינא לקיומי שטרא אפומיהו עד דבדיק אי הנך סהדי דמקיימי ליה לשטרא חזו למסהיד בההיא סהדותא דלית ליה שום מידע' בקריבות או לא דהא בי דינא בתר בי דינא לא דייקי הילכך אי לא אדכרו לשמיהו דסהדי באשרתא וקא טעין השתא בעל דין ואמר דילמא סהדי קרובים הוה לא משגחינן בטענתיה משום דלא מחזקינן להו לבי דינא דקיימו שטרא אלא אפומיהו דסהדי דחזו לההוא סהדותא ולבתר דבדקי לה למילתא שפיר.
[תלוש אין מחובר לא. דיקינן בגמרא מה שהניח תלוש הוא של יורשים אבל במחובר זכה בו הבן שכתב לו הנכסים במתנה כמו שזכה בגוף] והא תנן שמין את המחוברין ללוקח. פירוש ללוקח מן האב אלמא אף על גב דמחוברין נינהו בשעת מיתת האב זכה בהו הלוקח מן האב ולא שקיל להו הבן אלא בדמיהן ומפרקינן לא קשיא כאן בבנו כאן באחר. כלומר הא דאמרינן תלוש אין מחובר לא אלמא הבן זוכה בפירות המחוברין כמו שזוכה בגוף בשלא מכר האב פירות ללוקח שנמצא דין הבן בכך עם האב וכיון דדעתו של אדם קרובה אצל בנו מחיל להנהו פירות מחוברין גביה והת' דאמרינן שמין את המחוברין ללוקח משום דההוא לוקח אחר הוא דלא מחיל להו להנהו פירות מחוברין גבי בנו של מוכר. ושמעינן מינה דמאן דמגרש לה לאיתתיה ואית ליה בארעא דילה פירות דמחוברין בשעת הגירושין דהני פירי דבעל נינהו ודינא דשיים להו עלה דהא [כד] מגרש לה אחר הוא לגבה ולא קא מחיל להו ניהלה וכל שכן היכא דתלישי דשקיל ליה לוקח לגמרי. [הא] (כ)דאמרינן שמין את המחוברין ללוקח ולא אמרינן הרי הן של לוקח טעמא דמילתא משום דכיון דמחוברין בארעא לית ליה ללוקח למישקלינהו לגמרי [דהא בעידנא] דכי מיית האב מחוברין הוה ולא מטו למיהוה תלושין ואית ליה לבן שהוא בעל הקרקע זכיה בגווייהו וכי מיתלשי ברשותיה מיתלשי וליכא נמי מן דינא למיזכא בהו הבן לגמרי דהא כבר יצאו הפירות לעולם ומטו לכתפי' וגופא הוא דזכי ליה האב פירות לא זכיה ליה הילכך שמין אותן ללוקח דאמרינן האי ארעא כמה שויא בפירות וכמה שויא בלא פירות ומאי דאיתוסף בהאי ארעא בעידן מיתת האב משום הנך פירי שקיל להו לוקח אבל פירי גופיהו שקיל להו הבן ואף על גב דכי תלשי שוה טפי דכיון דעביד הכי אשתכח דקא שקיל להו לוקח לפירי דשבק האב כפום דהוה שוו בעידנא דשכיב האב ושקיל ליה הבן לתוספת דאיתוספו דמייהו דהא ברשותיה איתוספו והא דמיא להא דתנן בפ' האשה שנפלו לה נכסים [כתובות ע"ט ע"א] הניח פירות המחוברין בקרקע אמר רבי מאיר שמין אותן כמה הן יפין בפירות וכמה הן יפין בלא פירות והמותר ילקח בו קרקע וכו'.
<h2>דף קלט.</h2>
שלח ליה אבוה בר גניבא לרבא ילמדנו רבנו לותה ואכלה ועמדה ונישאת מהו בעל בנכסי אשתו לוקח האוי ומלוה על פה אינו גובה מן הלקוחות. פיר' והוא הדין נמי אם לותה בשטר שאינו גובה מן המטלטלין שהכניסה לבעל משום דלוקח האוי ומטלטלין נכסין שאין להם אחריות נינהו או דילמא בעל יורש האוי ומלוה ע"פ גובה מן היורשין כדגרסי' בקדושין בפ' האשה נקנית ובהאי מסכת בפרק גט פשוט אמר רב פפא הילכתא מלוה ע"פ גובה מן היורשין ואינו גובה מן הלקוחות וכול'. שלח ליה תניתוה נשאו גדולות ישאו קטנות מאי לאו נשאו גדולות לבעל ישאו קטנות מבעל כלומר שמוציאין הקטנות מן הבעל ממה שהכניסו הגדולות לבעליהן בכדי מה שיתפרנסו גם הן לבעל והנה הפרנסה הראויה לקטנות מאותן נכסים שהכניסו הגדולות לבעליהן כמלוה ע"פ דמיא ואפילו הכי מוציאין אותה מן הבעל ומהדרינן לא נישאו גדולות לבעל ישאו קטנות גם הן לבעל ולעולם ממה שלא הכניסו הגדולות לבעליהן והתני ר' חייא נישאו גדולות לבעל ישאו גדולות מבעל ומהדרינן דילמא שאני פרנסה דאית לה קלא פיר' והויא לה כמלוה בשטר ומשום הכי טורפין אותה מן הבעל שהוא כלוקח. אמ' ליה רב פפא לרבא לאו הינו דשלח רבין באיגרתיה מי שמת והניח אלמנה ובת אלמנתו ניזונת מן הנכסים נשאת הבת אלמנתו ניזונת מנכסיו אי אמרת בשלמא יורש הוי משום הכי אע"ג דנשאת הבת אלמנתו ניזונת מנכסיו אלא אי אמרת לוקח הוי כי נשאת הבת אמאי אלמנתו ניזונת מנכסיו פיר' והא קי"ל דמוציאין לפרנסה ואין מוצאין למזונות כדגרסי' בפ' מציאת האשה תלא ליה רב לר' ביני חיאטי האחין ששעבדו מהו וסליקא שמעתא התם דמוציאין לפרנסה ואין מוציאין למזונות אמ' ליה ואי לאו דשלח רבין לא הוה ידעינן דבעל יורש הוי והתנן ואילו שאין חוזרין ביובל הבכורה והיורש את אשתו ואי ס"ל בעל לוקח הוי אמאי אין חוזר ביובל אלא לאו ש"מ יורש הוי וכול'.
הא דקתני הבכורה. פיר' דקי"ל האחין שחלקו לקוחות הן ומחזירין זה לזה ביובל וקמ"ל השתא דבחלק בכורה מיהא יורש הוי ולאו לוקח והינו טעמא דשאני חלק בכורה מחלק פשוט משום דקא שקלי אחין כנגדו והוו להו כלוקחין זה מזה אבל חלק בכורה דלא שקלי אחין כנגדו יורש הוי ביה ולאו לוקח דהא לא שקלי אחין כנגדו כי היכי דניהוי כדמים ומיקרי לוקח.
<h2>דף קלט:</h2>
אמר ליה רבא והשתא דשלח רבין מי ידעינן. כלומר אכתי מספקא לן מילתא ולא מתברר משום דהא אמר ר"י ב"ח באושא התקינו האשה שמכרה כו'. אי אמרת בשלמא לוקח הוי משום הכי מפיק פירוש משום דכלוקח ראשון דמי אא"א בעל יורש הוי אמאי מפיק פירוש אלו זבנינהו איניש לנכסיו מי מצי יורש לאפקינהו מידא דלקוחות כלום ירית אלא מאי דשבק אבוה. ואם תשאל ודילמא (לאו) [לעולם אימא לך] יורש הוי והיינו טעמא דמפיק מיד הלקוחות משום דמשעת נישואים הוא דהוי יורש בהנהו נכסים דהוה ליה ירושתו קודם ללקיחת הלוקח הא ליכא למימר הכי דכי אמרינן דמשעת נישואים הוי יורש הני מילי לענין [פירות אבל לענין] הגוף (אלא) אא"ב דלוקח הוי כיון דמתה איגלאי מילתא למפרע דמשעת נישואים הוי נמי לוקח לענין הגוף דהא קיימא לן דלענין בעל קנין פירות כקנין הגוף דמי כדמברר בפרק החובל בענין מעשה דרב שמואל בר אבא אא"א דיורש הוי היכי הוי יורש לענין הגוף דהא ודאי לא אשכחן ירושה מחיים לפי שאין אדם יורש את מורישיו כשהוא חי.
אלא אמר רב אשי שויוה רבנן כיורש ושוויוה רבנן כלוקח גבי יובל שויוה רבנן כיורש משום פסידא דיליה כי היכי דלא ליהדר ביובל. גבי דרבי יוסי ברבי חנינא שויוה רבנן כלוקח משום פסידא דידיה כי היכי דלא מצי למיזבן מידי תותיה ואי מזבנא מפיק להו מינייהו דלקוחות דאינהו דאפסידו אנפשייהו גבי אלמנתו שווי' רבנן כיורש משום פסידא דאלמנתו. פירש וכיון דאסקה רב אשי דבעל שויוה רבנן כלוקח לגבי דרבי יוסי בר חנינא משום פסידא דידיה מתחזיא מילתא דלענין לותה ואכלה ועמדה ונשאת נמי בעל לוקח הוה ולא גבי מלוה מיניה כלום משום פסידא דבעל. ואם תשאל הא איכא פסידא דמלוה דבשלמא לגבי רבי יוסי ברבי חנינא אף על גב דאיכא פסידא דלקוחות אמרינן אינהו אפסידו אנפשיהו דידעי דאית לה גברא וזבני מינה אלא היכא דלותה ואכלה ועמדה ונשאת מאי אפסידו אנפשיהו איכא אטו מי הוה ידעי דלבתר הכי קיימא ומינסבא וליכא למימר האי נמי איהו אפסיד אנפשיה דלא איבעי ליה לאוזופי אלא בשטרא חדא דכי אמרינן דאפסיד אנפשיה הני מילי היכא דקא מכוין למיזכי לנפשיה במקום דידע דאיכא פסידא לאחריני כגון לקוחות דרבי יוסי ברבי חנינא דידעי דאיכא בעל וקא מיכווני למיזכי לנפשיהו [ולאפסודי עלי' דבעל אבל הכא כי קא מוזיף לה בלא שטרא מאי חובתא נפיק מינה לאחריני כי היכי דנימא איהו הוא דאפסיד אנפשי'] דלא איבעי ליה למעבד מידי דאיכא חובתא לאחריני ועוד התינח לענין גבייה מן הקרקע דאיכא הפרש בין מלוה בשטר למלוה על פה לענין גביה מן המטלטלין [שהכניסה לבעל] לבתר דתקון רבנן דמתיבתא השתא למגבא ממטלטלי דשבקו להו גבי יורש (דאיכא הפסד בין מלוה בשטר בין מלוה על פה דאפילו מלוה בשטר לא טרפי ממטלטלי דזבן לזה) [דליכא בה הפרש בין מלוה בשטר למלוה ע"פ] מאי אפסיד אנפשיה איכא. יש להשיב דכי חיישינן לפסידא דבעל הוא דחיישינן ולא לפסידא דמלוה משום דנכסי בחזקת בעל קיימי ומלוה הוא דקא בעי למיטרף מיניה וכיון דמלוה על פה היא ולית לה קלא חיישינן לפסידא דבעל ולאו לפסידא דמלוה כדאמרינן התם אמר רב פפא הילכתא מלוה על פה גובה מן היורשין ואין גובה מן הלקוחות דלית לה קלא. (ואין לומר) [ואם תאמר] והא גבי אלמנתו דאיהי קא בעיא למיטרף מיניה וקא חיישינן לפסידא דידיה ולא לפסידא דידה [יש להשיב] חדא (דהא) [דהתם נמי] קיימא לן דנכסי בחזקת אלמנה קיימי כדגרסינן בפרק אלמנה ניזונית [כתובות צ"ו ע"א] בעי רבי יוחנן יתומים אמרו נתננו והיא אומרת לא נטלתי וכו' ומסקנא דכל זמן שלא נשאת עליהם להביא ראיה [דשמעת מינה נכסי בחזקתה קיימי] ועוד דלגבי אלמנה איכא למימר כיון דידעי דאיכא האלמנה דבעיא איתזוני מהני נכסי כי קא נסיב לה להאי בת אדעתא דהכי הוא דקא נסיב (אלא) [לה ואי לא] איהו דאפסיד אנפשיה דידע דאיכא האי אלמנה דאית לה לאיתזוני מהני נכסי וקא נסיב לה לבת ומשום הכי שויוה כיורש וחיישינן לפסידא דידה [ולא חיישי' לפסידא דידי'] אי נמי יש להשיב דכיון דקיימא לן דאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בפני ב"ד משום הכי [חיישי רבנן לפסידא דידה ו]שויוה כיורש ולא חיישינן לפסידא דידיה.
<h2>דף קמ.</h2>
אלא אמר רבא מוציאין להן לבנות כדי שיזונו עד שיבגרו והשאר לבנים. ואם תאמר כיון דמכל מקום בין נכסים מרובים בין מועטין מזונות אית להו לבנות עד שיבגרו והשאר לבנים למה ליה לפלוגי לתנא בינייהו ולמיתני הכא הבנים יירשו והבנות ניזונות והכא הבנות ניזונות והבנים ישאלו על הפתחים ליפסיק וליתני בין בנכסים מרובים בין בנכסים מועטין הבנות נזונות עד שיבגרו והשאר לבנים נפקא מינה למיהוי הנכסים ברשות הבנים לאיעסוקי בהו דאילו תנא בתרווייהו הבנות ניזונות עד שיבגרו והשאר לבנים הוה אמרינן אפי' בנכסים מרובים נמי בחזקת הבנות קיימי מעיקרא ולית להו לבנים לאיעסוקי אלא במאי דטפי על מזונות הבנות והשתא דקתני הבנים יירשו משמע דכולהו נכסי בחזקת הבנים קיימי ומתותי ידייהו שקלי הבנות מזונותיהן א"נ נפקא מינה להיכא דהוה הנכסים מעיקרא מרובים ונתמעטו דאי תנא בתרווייהו הבנות ניזונות עד שיבגרו והשאר לבנים הוה אמרינן אפילו היכא דהוה מרובין מעיקרא ובתר הכי נתמעטו מזונות הבנות כדקיימי קיימי ולא מיחסר להו כלום להכי תנא בנכסים מרובים יירשו למימרא דהך חולקא דמטו להו לבנים לבתר דמפקי מיניהו שיעור מזונות הבנות עד שיבגרו כבר זכו ביה הבנים והוה דידהו הלכך אי מתמעטו נכסי בתר הכי לבנות מתמעטי ולא מיחייבי בנים ליתן להו מהך חולקא דמטא להו מידי והיינו דאמר בתר הכי פשיטא מרובין ונתמעטו כבר זכו בהו יורשין ויש לפרש הא דקתני הבנים יירשו וכו' ולא קתני בתרווייהו הבנות יזונו עד שיבגרו והשאר לבנים איידי דקבעי למיתני סיפא בנכסים מועטין הבנות ניזונות והבנים ישאלו על הפתחים דאלמא לית להו לבנים ליזון בהדי בנות בנכסים מועטין קתני רישא בנכסים מרובין הבנים יירשו והבנות ניזונות והכי קתני בזמן שהנכסים מרובין הדבר ידוע שכיון שיש בנכסים מה שירשו הבנים לאחר מזונות הבנות שהבנים יירשו והבנות ניזונות אבל בנכסים מועטין כיון שאין כדי שיזונו אלו ואלו עד שיבגרו אין אומרים יזונו גם הבנים עם הבנות עד שיתמו הנכסים כדי שלא יהא כח הבנים בנכסים מועטין מועט מכח הבנות אלא הבנות הן ניזונות בלבד והבנים ישאלו על הפתחים.
הא דאמרינן מועטין ונתרבו מאי ופשטינן לה מיהא דאמ' ר' יוחנן יתומים שקדמו ומכרו בנכסין מועטין מה שמכרו מכרו. פיר' מדאמרינן מה שמכרו מכרו אלמא אע"ג דמועטין נינהו בחזקת בנים קימי וכיון שכן אם נתרבו אח"כ לבנים נתרבו.
וששאלתם על אמרם יתומים (על) שקדמו ומכרו בנכסים מועטים מה שמכרו מכרו אם הם מחוייבים להוציא סך זה על הבנות אם לאו. תשובה אין ספק שהם מחוייבים להוציאו עליהם ומה שאמרו מה שמכרו מכרו אמנם הוא לענין שאין מוציאין מן הלקוחות הואיל ומכרו בהיתר להיותם מועטים.
<h2>דף קמ:</h2>
אדמון אומ' בשביל שאני זכר הפסדתי. פירשה רבא הכי בשביל שאני זכר וראוי לירש בנכסים מרובין שנמצא כוחי חמור מכוח הבנות הפסדתי בנכסים מועטין שלא איזון עם הבנות שנמצא כוחי גרוע מכוחם כלומר דיין לבנות שיהיו בנכסים כבנים וניזונין מהן אילו ואילו עד שיתמו הנכסים.
דוחין אותו אצל הנקיבות וכול'. דייקינן בגמרא דוחין אותו ויש לו מזונות כנקבות. אלמא ולד הוא או בן או בת מיקרי והא קתני סיפא האומר אם ילדה אשתי זכר יטול מנה ילדה זכר נוטל מנה ואם נקבה מאתים כו' ילדה טומטום אינו נוטל מדקתני ילדה טומטום אינו נוטל אלמא לא מיקרי לא בן ולא בת כלל וכיון שכן אמאי יש לו מזונות כבת. ואוקמה אביי דוחין אותו ואין לו ורבא אמר לעולם יש לו מזונות כבת וסיפא דקתני ילדה טומטום אינו נוטל הא מני רבן שמעון בן גמליאל היא דתניא במסכת בכורות רבן שמעון בן גמליאל [אומר] ילדה טומטום ואנדרוגינוס אין קדושה חלה עליהם כלומר אין קדושת בכור חלה עליהם דאלמא טומטום אינו לא בן ולא בת אלא בריה שאילו היה ספק הוה חיילא עליה קדושה מספק. תנן טומטום יורש כבן וניזון כבת בשלמא לרבא יורש כבן בנכסים מועטים כלומר הנקבות דוחין אותו ואומרות לו זכר אתה ואין לך ירושה אלו היו כאן נכסים שתירש אבל עכשיו שהנכסים מועטים אין לך עמנו מזונות ונזון כבת בנכסים מרובין שהזכרים דוחין אותו אצל הנקבות אלא לאביי מאי ניזונת כבת אמר לך אביי ולטעמיך מאי יורש כבן והרי אין שם נכסים [לירש] לא הוא ולא הבן שהרי נכסים מועטים הם אלא מאי יורש כבן ראוי לירש ואין לו הכא נמי ראוי ליזון ואין לו כלומר נדחה הוא מן הירושה אל המזונות עם הנקבות וגם מזונות אין לו מפני שאינו ולד כלל לא זכר ולא נקבה.
האומר אם ילדה אשתי זכר יטול מנה וכו' האי מתני' בשכיב מרע הוא דדברי ש"מ ככתובין וכמסורין אבל בבריא לא משכחת לה דאי נמי קנו מידו [הא קי"ל] אין מטבע נקנה בחליפין ועוד דאסמכתא היא דהא אם ילדה קאמר ועוד דקנין דברים בעלמא הוא דהא יטול קאמר הלכך לא משכחת לה אלא בשכיב מרע.
<h2>דף קמא:</h2>
ההוא דאמ' לה לדביתהו נכסי להאי דמעברת וכול' עד אמ' ליה משנתינו איני יודע מי שנאה. כלומר אינה הלכה.
ולימא ליה ר"י היא דאמר עובר קני דתנן עובר פוסל כו'. ועיקר הך מילתא בפ' אלמנה לכ"ג בת ישראל שנשאת לכהן ומת והניחה מעוברת לא יאכלו עבדיה בתרומה מפני חלקו של עובר שהעובר פוסל אלמא אית ליה לעובר קנין בנכסים ומהדרינן ירושה הבאה מאליה שאני כלומר ירושה משום דבאה מאליה מ"ה זכה בה העובר אבל להקנות לו דבר שלא בא לעולם לא. ואמרינן לימא ליה ריב"ב היא דאמר אם אמר בלשון ירושה על מי שראוי ליורשו דבריו קיימים דאלמא דמקנה איניש נכסיו למי שראוי ליורשו בלשון ירושה וכירושה דמיא ולאו כהקנאה וכיון דאמרינן דדבר הבא מחמת ירושה קא קני ליה עובר איכא למשמע מינה דהיכא דהאי עובר ראוי ליורשו ומקנה לה בלשון ירושה קני ליה לריב"ב דהא כירושה דמיא וכיון שכן לוקמא למתניתין כריב"ב וכדאמר ליה בלשון ירושה דהא האי עובר ראוי ליורשו ומהדרינן אימור דשמעת ליה לריב"ב למי שישנו בעולם למי שאינו בעולם מי אמר וכיון שכן מדרבי יוסי שמעינן דעובר קנה דבר מחמת ירושה ולא שמעינן דאמר יכול אדם להקנות לעובר בתורת ירושה כלום ורבי יוחנן ב"ב שמעינן ליה דאדם יכול להקנות בתורת ירושה למי שראוי ליורשו והויא לה כירושה ולא שמעינן ליה אם עובר קני דבר מחמת ירושה. ויש לומר דס"ל לריב"ב דאפילו דבר הבאה מחמת ירושה לא קני אלא למי שישנו בעולם אבל עובר לא קני ליה ואמרינן לימא ר"י ב"ב היא וס"ל כר"י.
<h2>דף קמב.</h2>
אמר רב ששת מנא אמינא לה דתניא גר שמת ובזבזו ישראל נכסיו ושמעו שיש לו בן או שהיתה אשתו מעוברת חייבים להחזיר כו' עד בראשונה לא קנה. פי' מפני שכשהחזיק מעוברת היתה אשת הגר ובחזקת העובר היתה כל הנכסים ואין אותה חזקה מועלת כלום כמו שאינה מועלת חזקה בחיי הגר אלמא עובר קני ודחי אביי לעולם עובר לא קני ושאני הכא דירושה הבאה מאליה היא דכיון דבאה מאליה קני לה ורבא אמר שאני הכא דרפויי מרפי בידייהו מעיקרא כלומר לעולם אימא לך דאפילו בירושה הבאה מאליה נמי לא קני העובר עד שיולד והא דתנן העובר פוסל ואינו מאכיל דשמעת מינה דעובר קני בירושה הבאה מאליה רבי יוסי היא ולאו ד"ה ושאני הכא דלא מהניא חזקה ראשונה משום דמעיקרא רפויי מרפי בידייהו דמחזיק כלומר כיון ששמעו שאשתו מעוברת רפויי מרפי ידייהו דסברי השתא ילדה ליה האי עובר וזכי בנכסיה אבוה. ויש לפרש מעיקרא רפויי מרפי בידייהו שכיון שלא שמעו בפי' שלא הניח בן ולא עובר מרפי בידייהו החזקה אמרי שמא הניח בן או עובר ומ"ה אף על גב דשמעו עכשיו שכבר הפילה אותו אין אותה חזקה שהחזיקו קודם שהפילה מועלת כלום אבל אלו לא מרפיי בידייהו דמחזיק כגון ששמע בפי' שלא הניח בן ולא עובר והחזיק עכשיו שכבר הפילה אותו איגלאי מילתא דההיא חזקה שהחזיק קודם שהפילה אותו חזקה גמורה היא ואינו צריך לחזקה שנייה משום דעובר לא קני מידי לא בירושה ולא בהקנאה ואמרינן מאי בינייהו כלומר כיון דבין לאביי ובין לרבא האי חזקה שהחזיק בראשונה לא מהניא מידי מה לי משום דעובר קני מה לי משום דמעיקרא רפויי מרפיי ידייהו ומהדרינן איכא בינייהו כגון ששמעו בו שמת ולא מת ואחר כך מת פי' כגון ששמעו בו לעובר שמת ששמעו שהפילה אותו אמו ולא הפילה אותו לאביי דאמר עובר קני ירושה הבאה מאליה האי חזקה שהחזיק בה כששמעו בו שמת והוא עדיין לא מת לאו חזקה היא לפי שהעובר חי היה באותו העת במעי אמו שהנכסים בחזקת העובר הוו קיימי עד שיחזיקו בהם פעם שנייה לאחר שמת העובר ודאי ולרבא דאמר לעולם העובר לא קני מידי ואפילו בירושה הבאה מאליה ומשום ארפויי מרפי ידייהו מעיקרא הוא דקתני החזיק בראשונה לא קני הכא כיון דבראשונה הרי שמעו שמת העובר הא לא מרפיי ידייהו בחזקה הילכך אף על גב דלא אחזוק בשנייה לאחר שמת העובר בודאי כיון שהחזיק בראשונה כששמעו בעובר שמת והוא עדיין לא מת חזקתו חזקה גמורה היא ואין צריך להחזיק בשנייה שהוא לאחר שמת העובר בודאי.
ת"ש תינוק בן יום אחד נוחל כו' עובר לא ש"מ עובר לא קנה אפילו בירושה ואוקמה רב ששת נוחל בנכסי האם להנחיל בנכסי האב. ולמה בן יום אחד אין אבל עובר לא דכיון דמית לה האם והוא עדיין עובר במעיה איהו מיית ברישא ואחר כך מתה האם ונמצא שבשעה שמתה האם העובר מת היה ותנן אין הבן יורש את אמו בקבר להנחיל לאחים מן האב אבל לעולם עובר קני הירושה דהא אי ס"ל דאיהי מייתא ברישא ואחר כך מת הוא ירית לנכסי דידה ומורית לאחים מן האב ואע"פ שהרי מת ועדיין הוא עובר קודם שיצא לעולם.
<h2>דף קמב:</h2>
מר בריה דרב יוסף אמר הא דקתני בן יום אחד נוחל ומנחיל ושמעת מינה דוקא בן יום אחד אבל עובר לא לענין למעוטי בחלק בכורה הוא כלומר בן יום אחד יש לו חלק בנכסי אביו וממעט בחלק בכורה שאם היו האחים שלשה (והוא) אף על פי שכבר מת לו זה התינוק אין אנו רואים אותו כאילו לא היה בעולם כדי שנחלוק הנכסים ארבעה חלקים ויטול הבכור שני חלקים ושני אחים שני חלקים אלא רואים אותו כאלו הוא עדיין קיים כו' וע"ז אמר התנא תינוק בן יום אחד נוחל ומנחיל כלומר נוחל חלק עם אחיו ומנחיל אותו להם כלם בשוה עם הפשוט ולהכי תנא בן יום אחד אין עובר לא משום דעובר אינו ממעט בחלק בכורה מ"ט וילדו לו אמר רחמנא אלמא הבנים הממעטים בחלק בכורה בעינן שיהיו ילודים והאי עובר כיון דמית מקמי דמתיליד אינו ממעט בחלק בכורה ולענין זה הוא שממעט התנא העובר אבל בעלמא היכא דליכא בכור קני הירושה. ואמר מר בריה דרב יוסף בן שנולד לאחר מיתת אביו אינו ממעט בחלק בכורה. פי' קאמר ברישא עובר שאינו ממעט בחלק בכורה דמשמע עובר שמת כשהוא עובר ולא יצא לאויר העולם וק"ל השתא דאפילו נולד נמי ויצא לאויר העולם וקרינא ביה וילדו כיון דלאחר מיתת האב נולד אינו ממעט בחלק בכורה דבעינן וילדו לו דמשמע לידה לאב כלומר לידת הבן בשעה שקיים האב שנמצאת לאביו לידתו הויא לידה.
אמר מר בריה דרב יוסף בכור שנולד לאחר מיתת האב. כגון שהיה לו ארבעה או חמשה [נשים] ומת והניחם מעוברות וקדמה אחת מהם וילדה כו'. והלכתא ככל הני תלת לישני דאמר מר בריה דרב יוסף משמיה דרבא שהעובר אינו ממעט בחלק בכורה ובן שנולד אחר מיתת האב אינו ממעט בחלק בכורה והבכור שנולד לאחר מיתת האב אינו נוטל פי שנים.
אמר רבי יצחק אמר רבי יוחנן המזכה לעובר לא קנה ואם תאמר משנתינו וכולי והילכתא המזכה לעובר לא קנה. מסתברא דדוקא אחר אבל בנו קנה כדאמרינן אם תאמר משנתינו הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל בנו ולענין אחר לא תימא הני מילי בהקנאה אבל בירושה הבאה מאליה קנה אלא אפילו בירושה נמי לא קנה עד שיצא לאויר העולם דהא רבא פליג עליה דאביי בהכי [וקיימא לן כל היכא דפליגי אביי ורבא הלכה כרבא בר מיע"ל קג"ם] ואי תימא רבא לא מפלג פליג עליה דאביי בירושה אלא שינוייא בעלמא הוא דקא משני ליכא למימר הכי דתנן עובר פוסל ואינו מאכיל דברי רבי יוסי דמשמע דרבי יוסי סבר עובר קנה בירושה ופליגי רבנן עליה כדאמרינן אמר רבי יהודה אמר שמואל זו דברי רבי יוסי אבל חכמים אומרים יש לו אחין אוכלין בשביל אחין וכו' וממילא שמעת דלית הלכתא כותיה אלא כרבנן חדא דקיימא לן יחיד ורבים הלכה כרבים ומאי דאמרינן בעלמא דרבי יוסי נמוקו עמו והלכתא כוותיה [הא אמרי' עלה בד"א] בשחולקין עליו יחיד אבל נחלקו עליו רבים הלכה כרבים ועוד [דהא] תנן בפרק יוצא דופן (נדה מ"ד ע"א) תינוק בן יום אחד פוסל בתרומה ואמרינן עלה בגמרא בן יום אחד אין אבל עובר [לא ואוקימנא התם בעובר] במעי גרושה לא פסיל ולאפוקי מדרבי יוסי דאמר עובר (נמי פוסל) [קנה] קמ"ל אלמא לית הילכתא כרבי יוסי אלא כרבנן דעובר לא קני אפילו בירושה עד שיולד מיהו אי קשיא הא קשיא כיון דעובר לא קנה עד שיולד אפילו בירושה הא דתנן תינוק בן יום אחד נוחל ומנחיל ואוקמה רב ששת נוחל בנכסי האב להנחיל אחין מן האב ודוקא בן יום אחד אבל עובר לא [אמאי אצטרכינן למימר עלה] מאי טעמא דהוא מיית ברישא וכו' דמשמע (טעמא דהוא מיית ברישא) הא אילו מתה איהי ברישא נוחל ומנחיל והא אמרינן עובר לא קנה. ומר בריה דרב יוסף [נמי] דאוקמה לומר שממעט בחלק בכורה ודוקא בן יום אחד אבל עובר לא מאי טעמא וילדו לו בעינן אמאי איצטריך למימר טעמא מוילדו דמשמע דבחלק בכורה דכתיב וילדו הוא דאינו ממעט הא מקנה בירושה קנה לשאר מילי והא אמרי' דעובר לא קנה כלל עד שיולד ואם תאמר דהא דרב ששת ומר בריה דרב יוסף אליבא דרבי יוסי היא והכי קאמרי אפילו לרבי יוסי נמי דאמר עובר קנה מודי בהא ליכא למימר הכי דהא אמרינן והלכתא כי הני תלת לישני דמר בריה דרב יוסף אמאי איצטריך למפסק הלכתא כותיה בענין עובר דאינו ממעט בחלק בכורה ועוד דהא מתניתין דקתני תינוק בן יום אחד נוחל ומנחיל בההיא נמי תנן פוסל בתרומה ונוחל ומנחיל וכיון דרישא דפוסל בתרומה אוקימנא דלא כרבי יוסי כדאמרינן ולאפוקי מדרבי יוסי דאמר עובר נמי פוסל היכי מצינן סיפא דקתני נוחל ומנחיל לאוקומה כרבי יוסי דתהוי רישא רבנן וסיפא רבי יוסי וליכא למימר דאליבא דתרווייהו הוא דמפרשי לה דהא מדאמר רב ששת טעמא משום דאיהו מת ברישא דש"מ הא אילו מיתא היא ברישא עובר קני ומדקא יהיב נמי בריה דרב יוסף טעמא דכתיב וילדו מכלל דאליבא דרבי יוסי קאמרי ואתחזי לן בפרוקא דהאי קושיא דהאי דאמרי רבנן עובר לא קנה עד שיולד הני מילי בעובר חי דאתי לכלל לידה ודייקא נמי מדאמרי(נן) עד שיולד דאלמא בעובר שהוא חי [ואתי לכלל] (ועומד ל)לידה הוא דאמרי(נן) לא קנה עד שיולד ויוצא לאויר העולם אבל לעולם עובר שמת במעי אמו מכיון דמית ונתברר שאינו עומד להולד ולצאת לאויר העול' איגלאי מילתא למפרע דמשעה שנוצר ונכנסה בו נשמה נעשה אדם וקנה חלקו בירושה שהרי אינו עומד ללידה שיתלה הדבר עד שיולד, [וכיון] דבעובר שמת במעי אמו מודו רבנן דקני (דהרי) [מ"ה] קא יהיב רב ששת טעמא משום דאיהו מיית ברישא הא אילו מתה היא ברישא קנה ומר בריה דרב יוסף נמי קא יהיב טעמא דכתיב וילדו לו הא לשאר מילי דלא כתיב בהו וילדו לו כיון דמת במעי אמו איגלאי מילתא למפרע דקנה ואפילו לרבנן [הדין כן]. הדין הוא פירוקא דאסתבר לן בהאי קושיא ומסתבר דדייק. והשתא דאתינן להכי הא דאמרינן לעיל דרבא פליג עליה דאביי בירושה הבאה מאליה לא מפלג פליג עליה אלא שינוייא אחרינא בעלמא הוא אבל לענין מקנה עובדא דההוא גר ששמעו בו שמת אפילו רבא נמי מודה דקני כדאביי דאמר ירושה הבאה מאליה שאני דהא מית ליה העובר במעי אמו כדקתני או שהפילה אשתו וכיון דמית ליה ואינו עומד ליוולד איגלאי מילתא למפרע דמשעה שמת אביו והוא עדיין חי במעי אמו קנה בירושה הבאה מאליה לכ"ע ואפילו לרבנן כדברירנן.
ההוא דאמ' ליה לאיתתיה נכסאי לבני דיהוו לך מיני. כלומר לבנים שאת עתידה להיות לך ממני ונראין הדברים שמתנת בריא היתה ובלשון הקנאה גמורה אמרה לפי שאי איפשר לומר שמתנת שכיב מרע היתה שהרי הבנים שנתן להן נכסיו שעתידה להוליד אותם ממנו הן שנמצא שלא נתעברה בהן עדיין וכיון שכן אי איפשר להעמידה בשכיב מרע כלל אלא בבריא וקנינו ממנו על כך לשון הקנאה גמורה. אתא בריה קשישא וקא קביל כלומר צעק עליו אמ' ההוא גברא מה תהוי עליה אמ' ליה זיל קני כחד מיניהו הנהו ודאי לא קאנו דהא ליתנהו בעולם ואפילו מעוברת נמי אינה עדיין שהרי לבני דיהון ליך מיני הוא דקאמ' דמשמע הבנים שעתידה להתעבר בהן ולהוליד אותן ממנו האי ברא קשישא קנה או לא קנה ר' אבין ור' מיאשא אמרי אית חלק לטליא במקום בניא כלומר יש חלק בנכסים לזה הבן הגדול שהיה בעולם כפי מה שמגיע לו ממתנה זו בכלל אילו הבנים שנולדו אחר כך שאם היו הבנים שנולדו אחר כך שלשה נמצא שמגיע לזה הבן שהיה בעולם רביע הנכסים הילכך נוטל אותו וזוכה בו לעצמו בתורת מתנה שהרי בעולם היה בשעה שנתנו לו אביו והשלשה רביעים כיון שלא זכו בהם האחים הנולדים אחר כך בזו המתנה לפי שלא היו בעולם נמצא שזכו כולם בין הנולדים אחר כך בין הבן הגדול בשלשה רביעים אילו בתורת ירושה וחולקין אותן בשוה זהו פיר' אית חלק לטליא במקום בניא ופיר' טליא כי ההיא דגרסינן בסוף פרק המוכר את הספינה נהירנא כד הוה מיטליאן טליא וטליאתא ולא הוו חטאין כלומר היו מטיילין הנערים עם הנערות כאחד ולא היו חוטאין עמהן ר' אבהו ור' יצחק נפחא אמרי לית חלק לטליא במקום בניא אלא חולקין את הנכסים בשוה בתורת ירושה אמ"ל ר' אבהו לר' ירמיה הילכתא כוותין או הילכתא כוותיכו אמ' ליה פשיטא דהילכתא כוותין דקשישינן מיניכי אמ' ליה מידי בקשישותא תליא מילתא בטעמא תליא מילתא כלומר אנן אית לן טעמא ואתון לית לכו טעמא ועל דא אמ' ליה ר' ירמיה וטעמא מאי אמ' ליה זיל לגביה דר' אבון דאסברתה ניהליה וכרכיש ביה רישה בי מדרשא כלומר קיבל אותה וראה שטעם יפה הוא אזל לגביה אמ' ליה אילו אמ' קני כחמור מי קנה והאי נמי קני כחמור הוא דהא קני כחד מיניהו קאמ' ליה וכיון דאינהו לא קאנו דהא ליתנהו בעולם בעידן מתנה איהו נמי לא קאני דאיתמר קני כחמור לא קנה את וחמור רב נחמן אמ' קנה מחצה ורב המנונא אמ' לא קנה כלום ורב ששת אמ' קנה הכל פיר' שהרי הקנה להן הכל וסילק ידו להן מהכל הילכך מה שלא קנה החמור קנאו הוא וכיון שהחמור לא קנה כלום לפי שאינו אדם נמצא שקנה הוא הכל.
<h2>דף קמג.</h2>
אמר רב ששת מנא אמינא לה דתניא אמר אביי ר' יוסי אומר אין לך מר בקישות פנימי כו'. פירוש שאם היו הקשואין נ' שצריך להוציא מהם תרומה גדולה אחת כיון שיש לחוש שמא הפנימי שבו מר הוא ואין תורמין מן הרע ליפה כשהוא תורם צריך להוציא ב' או שלש כדי שיתקבץ מן החיצון כדי שיעור אחד וקורין שם תרומה לב' או ג' אלו שהוציא כדי שאם ימצא הפנימי שבהם מרה הרי יש החיצון שבקישות כדי תרומה. ואי סלקא דעתך את וחמור לא קנה הכא נמי אמאי תפוס שם תרומה על החיצון היכא דנמצא הפנימי מר והרי על הכל קרא שם תרומה וכיון שכן לרב נחמן דאמר קנה מחצה לא היה ראוי בכאן שיתפוס שם תרומה אלא מחצה על החיצון ומחצה על הפנימי וכאלו חצי תרומה בלבד הוא שהפריש ולרב המנונא דאמר לא קנה כלום אפילו מחצה נמי לא תפיס ודחינן שאני התם דמדאורייתא כו' אמר ליה היינו דחזאי רב הונא בר אויא בחלמי דקמותיב תיובתא הכי פירוש ראה רב אשי קודם לכן בחלום שבא אליו רב הונא בריה דרב אויא וישב אצלו ולא היה יודע פתרון החלום וכשאמר לו מר מרדכי אמר כך דרב אויא מותיב האי תיובתא נזכר רב אשי לאותו חלום ואמר אי הכי היינו דחזאי להונא בריה בחלמי כלומר אי הכי זהו פתרון החלום שראיתי רב הונא בר אויא שבא אצלי ורמז הוא שנרמז אלי בחלום שיבא רב אויא לפני בזה שאמרתי עכשיו דאותביה תיובתא ולאחר שסיים זכרון החלום חזא לדחות האי תיובתא ואמר ולאו מי אוקימנא כו'.
<h2>דף קמג:</h2>
[אמ' רב חביבא בריה דרב יוסף לא שנו אלא ששבחו הנכסים מחמת הנכסים. פיר' כגון שהוציאו מן הנכסים על הנכסים ונטעו כרמים וזתים וכיוצא בהן אבל שבחו הנכסים מחמת עצמן כלומר מחמת עמילתן שלהן ולא מחמת שהוציאו בהן כלום מן הנכסים שהניח אביהן השביחו לעצמן ואקשינן איני והאמ' ר' חנינא] אפילו לא הניח להן אביהן אלא אודייני השכר לאמצע. פי' אודייני כגון כסא גדול שיושבין עליו כההיא דגרסינן [במשקין בענין אבל] לא ישב על גבי כסא ולא על גבי אודייני וזה אודייני משכירין אותו לישב עליו לשמור ממנו גנות ופרדיסים [וכרמים] כדי שתהא עינו שולטת בכל [הגן] והנה אודייני השכר שנוטלים [ממנו] מחמת עצמן הוא לפי שזה האח שהשכיר אותו עם עצמו השכיר אותו לישב עליו ויהיה משמר ממנו את הגן ולולי שמירתו את הגן על זה האודייני לא היה לאודייני שכר כלום לפי שאין האודייני משמר כלום אלא היושב עליו הוא שמשמר ונמצא השכר שנוטלין [ממנו] מחמת עצמן הוא ואפילו הכי השכר לאמצע ופריק שאני אודייני דלנטירותא (בעלמא) הוא דעבדא ואפילו קטנים מצו נמי מנטרי [בה וכי אמרינן השביחו הנכסים מחמת עצמן השביחו לעצמן היכא דהוי מידי דלא איפשר להו ליתמי למעבדינהו אינהו בעצמן. ושמעינן מינה שמי שמת והניח בנים גדולים וקטנים ועמד אחד מהן ונשא ונתן במעות שהניח אביהן במיני פרקמטיאות וכיוצא בהן שהשכר לאמצע שכשבחו נכסים מחמת נכסים דאמי. ואמרינן נמי רב ספרא שבק אבוה זוזי שקלינהו ועבד בהו עסקא אתא אחוה תבעיה בדינא קמיה דרבא אמר להו רב ספרא גברא רבה הוא לא שביק גירסיה וטרח לאחריני כלומר אע"פ שלא התנה כמי שהתנה דאמי מכלל דאחר אם לא התנה השכר לאמצע].
<h2>דף קמד.</h2>
האשה שהשביחה את הנכסים השביחה לאמצע. אוקימנה באשה יורשת פיר' כגון ראובן ושמעון ויש לראובן שתי בנות ועמד שמעון ונשא אחת מהן ומת בלא בנים שנמצאת אשת שמעון יורשת אותו עם אחותה.
<h2>דף קמד:</h2>
תנא האי אומנות לאומנות המלך. ושמע מינה דדוקא לאומנות המלך דכי מינוהו מחמת האחין ולהכי נפל לאמצע וכדתניא אחד מן האחין שמינוהו גבאי או פולמוסטוס וכו' אבל שלא לאומנות המלך כיון שאין האחין מתעסקין עמו באותה אומנות אלא הוא לבדו מתעסק בה אע"ג דמינוהו מחמת אחין לעצמו וכל שכן אם מינוהו מחמת עצמו.
חלה ונתרפא נתרפא משל עצמו. שלח רבין משמיה דרב אלעאי לא שאנו [אלא] שחלה בפשיעה אבל חלה באונס נתרפא מן האמצע. פירוש מפני שהרי הוא המתעסק לבדו באותה אומנות וכולן בטלין ממנה ונוטלין חלקם מן הריוח אבל שני שותפין שהן מתעסקין באומנות או בסחורה חלה אחד מהן אפילו באונס נתרפא משל עצמו.
האחין שעשאו מקצתן שושבינות בחיי האב חזרה השושבינו' חזרה לאמצע. פירוש אחד מן האחין ששלח שושבינות לאחר מנכסי אביו בחיי אביו אף על פי שעל שם עצמו שיגרה כיון שמשל אביו שיגרה כשהיא חוזרת עכשיו לאחר מיתת אביו חוזרת לאמצע. ורמינן עלה הא דתניא שלח לו אביו שושבינות פירוש שלח לו שושבינות על שמו כשהיא חוזרת עכשיו לאחר מיתת האב חוזרת לאותו הבן ששילח' אביו על שמו ואין לאחין בה כלום. נשתלחו לאביו שושבינות. פירוש כלומר נשתלחה לאחד מן האחים שהשיא אביו אשה שושבינות כשהיא חוזרת עכשיו לאחר מיתת האב חוזרת לאמצע פירוש מן האמצע ואוקמה רב אסי לבסוף לא קשיא כאן בסתם כאן במפרש כדתניא שלח לו אביו שושבינות כשהיא חוזרת חוזרת לו במפרש שלח אביו שושבינות סתם כשהיא חוזרת חוזרת לאמצע ושמואל אוקמה ביבם. כלומר זה ששילחה אביו על שמו מת ויבם אחד מן האחין את אשתו ולפי שאותה שושבינות ראוי שהרי מת קודם שתחזור אליו לפיכך אין היבם זוכה בה בשביל ירושתו אלא חוזרת לאמצע. ואקשינן מכלל דהאיך משלם דקסלקא דעתך שזה שמת ארוס היה ומת קודם שיכנס את אשתו ולימא תנו לי וכו'. והא דאמרינן שלח לו אביו שושבינות סתם כשהיא חוזרת חוזרת לאמצע דוקא ששילחו אביו בשם בניו שנמצא שהבנים הן שושבינן והאי דקתני סתם כלומר שלא סיים אחד מן הבנים אבל אם לא שלחה בשם בניו אלא בשם עצמו שנמצא שהוא עצמו שושבין אם נשא האב אשה אחרת ושמח עמו אותו אחר שבעת ימי חופה ואחר כך מת האב קודם שתחזור אליו השושבינות חייב האיך לשלם וכשהיא חוזרת חוזרת לאמצע ואם מת האב קודם שישא אשה אחרת האיך לא משלם מידי דמצי אמר תנו לי שושביני ואשמח עמו. נמצא עכשיו העולה בידינו מזה הדין שהאב ששלח שושבינות לאחר בחייו בשם אחד מבניו בפירוש כשהיא חוזרת חוזרת לאותו הבן שנשתלחה בשמו ואין לאחד מן האחין בה כלום ואם שלח האב בשם בניו סתם בלי שיסיים אחד מהן כשהיא חוזרת חוזרת לאמצע אלא מסתברא לן שאם הבנים כולן שמחו עם אותו שנשתלחה לו אותו שושבינות אינו חייב לשלם עד שישא כל אחד מהן אשה וישמח גם הוא עם כולן כמו ששמחו כולן עמו וכולן היו עמו שושבינין. אבל אם שמח עם אחד מהן ולא שמח עם כולן אינו חייב לשלם השושבינות כולו אלא משלשין אותה ומי ששמח עמו נוטל חלקו ומי שלא שמח עדיין עמו אינו נותן כלום עד שישמח עמו. והא מילתא דתליא בסברא הוא כיון דשילחה האב בשם בניו שנמצא כולן הן שושבינן אם אתה אומר שכיון ששמח עם אחד מהן נתחייב לשלם הכל נמצאת אתה מחייב אותו שנשתלחה אליו השושבינות להחזיר אותה בלי שישמח עם שושבינות ומדת הדין לוקה בכך. ועוד למדנו שמי שהשיאו אביו אשה ועשה לו משתה ונשתלחה לו שושבינות כשהיא חוזרת חוזרת לאמצע והיינו דקתני בברייתא נשתלחה לאביו שושבינות כשהיא חוזרת חוזרת מן האמצע וליכא לאוקמה להא דקתני נשתלחה לאביו שושבינות בשנשתלחה לו בנשואי עצמו ושמח עכשיו עם המשלח בנשואי המשלח ומת קודם שיחזיר השושבינות חדא דאם כן האי נשתלחה לאביו נשתלחה לאב מיבעי ליה שהרי אין דרך לבן כי היכי דליתני אביו ועוד דמדאוקמה רבי יוחנן להא דקתני האחין שעשאו מקצתן שושבינות בחיי האב חזרה שושבינות חזרה לאמצע כשנשתלחה לאביו וקאמר הכי כי תנן נמי מתניתין נשתלחה לאביו תנן שמעינן דהא דקתני בברייתא נשתלחה לאביו שושבינות דלאו בנישואי עצמו הוא אלא בנישואי הבן דהא אחין שעשו מקצתן שושבינות בחיי האב קתני במתניתין דאלמא בנשואי אחד מן האחין הוא דנשתלחה אותה שושבינות והיינו טעמא דחוזרת מן האמצע משום דכיון שהאב השיאו אשה לאותו הבן שנשתלחה לו והוא עשה לו ימי המשתה משלו כדקתני בהדיא נשתלחה לאביו שושבינות דאלמא אביו היה בעל המשתה נמצא דזו השושבינות שנשתלחה לו מכלל המשתה שעשה לו אביו ומכלל ההוצאה שהוציא באותו משתה היא חשובה וכאילו המשלח הלוה לאביו מה שהוציא באותה שושבינות ולפיכך כשהיא חוזרת חוזרת מן האמצע. ודוקא במי שאביו השיאו אשה ועשה לו שמחה ומשתה משלו כמו שאמרנו אבל אם הוא עצמו נשא אשה והוציא בז' ימי המשתה משלו לאו דינא ולא דיינא דאינה חוזרת מן האמצע אלא משלו שהרי כאיניש מעלמא הוא חשוב בדבר זה ואין כאן דרך לאב כדי שיחזור השושבינות מכלל הנכסים. וזה שאמרנו דהיכא דעשה לו אביו משתה משלו דחוזרת מן האמצע לא תימא כיון שחוזרת מן האמצע נעשו כולן שושבינין ואינה חוזרת עד שישמחו כולן עמו דהא ליכא למימר הכי לפי שהדבר ידוע שזה המשלח לא עשה שושבינות אלא לזה הבן בלבד והוא הראוי לשמוח עמו ולא שאר האחין ואף על פי שהרי מן האמצע חוזר זו השושבינות זכות הוא לו שזיכה לו האב לזה הבן נשתלחה לו שתהא חוזרת מן האמצע אבל המשלח אין לו בכך זכות עמהן אלא דינו עם זה הבן הוא ולא עם האחין וזה הבן הוא שתובע את אחיו בכך להחזיר מן האמצע הואיל וכאילו מלוה היא אצל אביהן וכיון שכן אין כאן דרך לאחין שישמחו עם זה המשלח. ולענין מי ששלח שושבינות לאחר למדנו שאם שמח אותו שנשתלחה לו עם המשלח בנישואי משלח ז' ימי חופה ואחר כך מת המשלח חייב לשלם אותם שושבינות ליורשיו אבל אם מת המשלח קודם שישא אשה וישמח ז' ימי חופה אינו חייב לשלם ליורשיו דמצי למימר להו תנו לי שושביני ואשמח עמו ודוקא היכא דמית משלח ומי שנשתלחה לו קיים הוא דיכול למימר תנו לי שושביני ואשמח עמו אבל אם מת מי שנשתלחה לו והמשלח קיים ונשא המשלח אשה ועשה ימי המשתה ותובע את היורשין להחזיר לו את השושבינו' ששילח לאביהן כיון שהמשלח הרי הוא קיים ועשה ימי המשתה אין היורשין יכולין למימר כיון שלא שמח אבינו אין אנו חייבין להחזיר לך כלום לפי שיכול המשלח לומר העכוב אינו מחמתי שהרי נשאתי אשה ועשיתי חופה ואלו היה אביהן קיים היה שמח אלא חוזרין ועושין בכך לפי מנהג המקום מקום שנהגו לכפות היורשין להחזיר שושבינות למשלח מחזירין מקום שנהגו שלא להחזיר אין מחזירין. [אמר הכותב אני אומר דאין הדבר תלוי במנהג (אמר המדפיס כבר קדמוהו הראב"ד וגם הרמב"ן בחידושיו ע"ש) ונהי דמנהג מבטל הלכה מיהו במקום דליכא מנהגא כיון דלא אתי עיכובא מחמתיה דהמשלח קיים גובין מן היורשין דשושבינות דינו כמלוה גמורה ולא דמי לקידושין דתלוי במנהג דקידושין לאו אדעתא דחזרה יהבינהו אלא אדעתא דקידושין והרי נתקדשה לו ונאסרה לכל העולם בשבילו הילכך תלוי דין קדושה בחזרה והדבר צריך עיון]. והא מילתא אע"ג דליתא בגמרא ילפינן לה מדתניא (קמ"ה ע"א) מקום שנהגו להחזיר קידושין מחזירין מקום שנהגו שלא להחזיר אין מחזירין ואמרינן עלה לא שנו אלא שמתה היא אבל מת הוא אין מחזירין מאי טעמא יכולה לומר תנו לי בעלי ואשמח עמו אלמא כשמת הבעל והיא קיימת דהויא לה עיכובא מחמתיה מצי למימר תנו לי בעלי ואשמח עמו אבל כשמתה היא והבעל קיים דעיכובא מחמתה ליכא למימר הכי וחיובי היורשין נמי בדין להחזיר לא מחייבינן להו דהא מתה היא ולא שמחה עמו אלא עושין לפי מנהג המקום ואם נהגו להחזיר כופין היורשין להחזיר ואם נהגו שלא להחזיר אין כופין להחזיר הכי נמי לענין שושבינות כי אמרינן דמצי אמר תנו לי שושביני ואשמח עמו היכא דמיית ליה משלח דהוה ליה עיכובא מחמתיה אבל היכא דמת מי שנשתלחה לו דעיכובא לאו מחמת משלח הוא אלא מחמת מי שנשתלחה לו עושין לפי מנהג המקום ואף על גב דהא איפסיקא הילכתא לקמן דאפילו מתה נמי קידושי לא הדרי התם לאו משום דמתה ולא שמחה בהדי בעל הוא דלא הדרי כי היכי דתפשוט מינה נמי לענין שושבינות דהיכא דמת מי שנשתלחה לו ולא שמח עם המשלח אין היורשין חייבין להחזיר אלא משום דסבירא לן דקידושין לטיבועין ניתנו הוא דאיפסיקא הילכתא הכי אבל לענין שושבינות לפי מנהג עבדינן כדקתני בברייתא לגבי קידושין מקמי אפסיקא הילכתא לטיבועין ניתנו. ואתרין מקום שנהגו שלא להחזיר למשלח היכא דמית מי שמשתלח לו הוא ומעשים דכל יום בימי רבינו הרב זצ"ל דלא היה כופה היורשין להחזיר למשלח כלום ואנו כך אנו דנין אחריו ועושין. ובמקום שנהגו להחזיר נמי דאמרי' מחזירין מסתברא לן דמנכו ליה יורשין למשלח מן השושבינות מאי דאכל ושתה בהדי מורישן כי ההוא דאמרינן לקמן אמר רב כהנא כללא דשושבינותא וכו' עד דאמר אביי נהוג בני גננא עד זוזא אתי בכריסיה ואפייה וכו' דלא גרע היכא דמית מהיכא דלא הוה במתא דמנכי ליה מאי דאכל ושתה בהדיה כדאמרינן הוה במתא איבעי ליה למיתי דשמע מינה הא לא הוה במתא מנכי ליה כדבעינן לפרושי קמן. הרי ביארנו דין השושבינות היכא דלא שמח מי שנשתלחה לו עם המשלח מחמת שמת אחד מהן וחלקנו את דינם אבל היכא דשניהם קיימין ולא מת אחד מהן נשא המשלח אשה עכשיו ועשה ימי משתה ולא שמח עמו מי שנשתלחה לו השושבינות דיניה שאם קרא לו המשלח לבא אליו לשמח עמו ולא בא נתחייב מי שנשתלחה לו להחזיר כל השושבינות בלי לגבות מיניה כלום שכיון שמשתלח הרי עשה ימי משתה ושלח לו ולא רצה לבוא מאי הוה ליה למשלח למעבד והיינו דאמר רב פפא הוה במתא איבעי ליה למיתי. וזה שאמר רב פפא שמע קל טבלא איבעי ליה למיתי במקום שנהגו בכך אבל במקום שנהגו שלא לבוא אלא בשליחות אינו חייב להחזיר לו כלום אלא עד שיקרא לו וישגר בשבילו ואם לא קרא לו ולא שגר בשבילו שמחמת שלא קרא לו לא שמח עמו אין אומרים כיון שלא שמח מפסיד משלח השושבינות כולו דכי אמרינן הכי ה"מ היכא דלא שמח עמו מחמת דמית המשלח וקא תבעי השתא השולח יורשין דיליה למי שנשתלחה השושבינות דיכול למימר אילו היה אבוהון חי וקים ונשא אשה היה קורא לי והייתי שמח עמו כמו ששמח עמי עכשיו שמת תנו לי שושביני ואשמח עמו אבל היכא דמשלח קיים ונשא אשה ולא קרא לו למי שנשתלחה השושבינות לשמח עמו כיון שלא קרא לו הרי גלה דעתיה שלא רצה להתערב עמו בשמחה הלכך מנכה לו מה שאכל ושתה עמו בעת ששילח לו השושבינות שלו והשאר מחזיר לו והיינו דאמרינן לא אודעיה תרעומת אית ליה שלומי משלם ועד כמה אמר אביי נהוג בי גננא עד זוזא אתא בכריסיה אכליה כלומר ולא משלם ליה מידי ומזוזא עד ארבע מנכי ליה פלגא ומשלם פלגא. מכאן ואילך איניש איניש כחשיבותיה. כלומר אם זה המשלח אדם חשוב הוא שאפילו יותר מארבע אצלו כפחות מארבע אצל אחרים הוא משלם ליה פלגא ומנכה ליה פלגא כדעבדינן בפחות מארבע אצל אחרים ואם אינו אדם חשוב כיון שיתר מארבע אצלו ממון חשוב בידוע שלא היה בדעתו בשעה ששיגרה לו אלא לדקדק עמו הדבר הלכך מנכה לו בכדי שאכל ושמח עמו והשאר מחזירין לו והכי נמי עבדינן היכא דלא הוה במתא דמנכי ליה מאי דאכיל ושתה כפום הדין הנהגא דאמר אביי ויהיב ליה שארא והיינו דאמרינן כללא דשושבינותא הוה במתא איבעי ליה למיתי כלומר וכיון דלא אתא משלם ליה כוליה שושבינות מכלל דאי לא הוה במתא לא אמרינן איבעי ליה למיתי והוא לא מחייב לאשלומיה לכוליה שושבינות אלא מנכי ליה מאי דאכל ושתה בהדיה ומשלם ליה שארא כפום הדין מנהגא דאמר אביי בבני גננא. נקוט האי כללא בידך לענין שושבינות בדרך קצרה כי גבייתה בב"ד לא הויא אלא לאחר שישא המשלח אשה אבל קודם שישא אשה לא וכל שכן אם שמח בלי שישא אשה לעולם אינה נגבת שהרי כשיעשה בצנעה יכול לומר לו בפומבי אני עושה עמך כדרך שעשית עמי וכל שכן אם לא עשה כלל וזה אינו צריך לא לפנים ולא לפני ולפנים. ולאחר שנשא אשה המשלח הוא דפליגי שאם שמח עמו מי שנשתלחה לו הרי נתחייב להחזיר לו השושבינות שלו בין מת (ל)אחר כך המשלח בין לא מת וגם זה אינו צריך לא לפנים ולא לפני לפנים. ואם לא שמח עמו מי שנשתלחה לו השושבינות הא ודאי רואין אם המשלח קרא לו ולא רצה לבוא הרי נתחייב מי שנשתלח להחזיר השושבינות כולו דמאי דה"ל למעבד עבד ואם לא קרא לו ולא שגר בשבילו אי נמי לא הוה במתא כלל והוא הדין אם מת מי שנשתלחה לו והיה אותו מקום מקום שנהגו להחזיר היורשין השושבינות בכי הא עבדינן כפום מנהגא דאמר אביי נהוג בני גננא דמנכי ליה מאי דאכיל ושתי המשלח על דרך זה שאמר אביי והשאר מחזירין לו אלא שיש לחלק בדבר אחד בין היכא דהוה במתא ולא אודעיה להיכא דלא הוה במתא דהיכא דלא הוה במתא אין לו עליו תרעומת כלל והיכא דהוה במתא ולא אודעיה יש לו עליו תרעומת אבל לענין תשלומין דינם [שוה] כמו שביארנו.
<h2>דף קמה.</h2>
לימא תנו לי בעלי ואשמח עמו תנאי היא דתניא המארש את האשה בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה דהדר ביה איהו. פיר' אם לא הדר ביה איהו לא מיחייב לה כתובה ואם מתה מקום שנהגו להחזיר קידושין מחזירין מקום שנהגו שלא להחזיר אין מחזירין מת הוא אין מחזירין מאי טעמא יכולה היא שתאמר תנו לי בעלי ואשמח עמו ואתא ר' יהודה הנשיא למימר בין שמת הוא בין שמתה היא אם הוא מקום שנהגו להחזיר מחזירין ולא מציא אמרה תנו לי בעלי ואשמח עמו ומהדרינן לא דכולי עלמא יכולה היא שתאמר תנו לי בעלי ואשמח עמו ואם מת הוא אין מחזירין כלל.
והכא בקידושין לטיבועין ניתנו קא מפלגי. כלומר במתה היא פליג ר"נ סבר קדושין לאו לטיבועין ניתנו הילכך אם מת הוא דעיכובא מחמתיה ולאו מחמתה מצית אמרה תנו לי בעלי ואשמח עמו אבל מתה היא דעיכובא מחמתה ולא מחמתיה כיון דקדושין לאו לטיבועין ניתנו מחזירין (רבי יהודה סבר אע"ג דמת הוא דעכובא מחמתיה כיון דקדושין לאו לטיבועין ניתנו מחזירין) רבי יהודה סבר אע"ג דמתה היא דעכובא מחמתה אין מחזירין דקדושין לטבועין ניתנו והא דקאמר מקום שנהגו להחזיר מחזירין אוקמיה לענין סבלונות דודאי לאו לטיבועין נתנו.
הלכתא בין שמת הוא כו' מוהר הדרי שהן הסבלונות קידושין לא הדרי. פי' היכא דמית איהו אי נמי הדר ביה איהו [קידושי לא הדרי] דאי נמי קידושין לאו לטיבועין ניתנו כיון דעיכובא מחמתיה הוא מציא אמרה תנו לי בעלי ואשמח עמו וכל שכן דאי קדושין לטבועין ניתנו והיכא דמתה היא נמי קידושי לא הדרי דאף על גב (דקדושין) דעכובא לאו מחמתיה הוא כיון דלטיבועין ניתנו לא הדרי.
הדרא בה איהי אפילו קידושי נמי הדרי. אמימר אמ' קידושי לא הדרי גזירה שמא יאמרו קידושין תופסין באחותה פיר' דכיון דחזו דהדרי קידושי אתו למימר קידושין טעות הן הילכך לא הדרי וכן הילכתא.
שהשושבינות נגבית בבית דין. תנו רבנן חמשה דברים נאמרו בשושבינות נגבית בבית דין כלומר מי שנשתלחו אליו שושבינות ולא החזירה כופין אותו בבית דין להחזירה. וחוזרת בעונתה. פיר' בשעת הנישואין אבל קודם שישא המשלח אשה אין כופין מי שנשתלחה אליו השושבינות להחזירה.
<h2>דף קמה:</h2>
עשה עמו בשניה וביקש לעשות עמו בראשונה יכול לומר וכו'. אבל עשה עמו בראשונה וביקש לעשות בשניה מדקא קרית ליה להאי דנשא עכשיו שניה מכלל בשעה שעשה עמו השושבינות נשוי הוה או אלמן וכיון שכן הדבר ידוע שעל מנת שיחזיר לו השושבינות כשישא אשה אחרת קיבלה ממנו ולפיכך משלם השושבינות כשישא אשה אחרת ואם תשאל כשעשה כמו בבתולה ובקש לעשות עמו באלמנה יכול לומר בבתולה אני עושה עמך מפני שהדבר ידוע שהשמחה בנישואי אלמנה גריע אלא עשה עמו בשניה אמאי יכול לומר לו בשניה אני עושה עמך כדרך שעשית עמדי וכי מה שמחה יש בנישואי שניה יותר מנשואי ראשונה מסתברא לן דהיינו טעמא דיכול לומר לו בשניה אני עושה עמך מפני שבנשואי ראשונה לבו של חתן טרוד [אם יכול לבעול אם לאו] כדתנן חתן פטור מק"ש כו' ואוקימנא בגמרא משום טרדא דמצוה אבל בנשואי שניה אין לבו טרוד הואיל וכבר היה לו אשה ובקי בדבר [וחביטא ליה מברכתא] וכיון דבנשואי אשתו ראשונה לבו טרוד לפיכך יכול לומר לו בשניה אני עושה עמך כדרך שעשית עמי משום שבנשואי שניה בדיחא דעתיה ויותר הוא שמח מנשואי ראשונה.
<h2>דף קמו.</h2>
השולח סבלונות לבית חמיו שלח שם במאה מנה ואכל שם סעודת חתן אפי' בדינר אחד אין אלו נגבין לא אכל שם סעודת חתן אפי' בדינר הרי אלו נגבין. שלח סבלונות מרובין שיבואו עמה מבית אביה לבית בעלה הרי אלו נגבין סבלונות מועטין שתשתמש בהן בבית אביה אין אלו נגבין. הא דקתני במתניתין שלח סבלונות מרובין שיבואו עמה מבית אביה וכו' ארישא קאי אכל שם סעודת חתן אפילו בדינר אין אלו נגבין ועלה קתני שלח סבלונות מרובין שיבואו עמה מבית אביה לבית בעלה הרי אלו נגבין. כלומר שאפי' אכל שם סעודת חתן אבל אם לא אכל שם סעודת חתן אפילו סבלונות מועטין נמי הרי אלו נגבין. וילפינן לה להא מילתא מדאמרינן בגמרא אמר רב יהודה אמר שמואל מעשה באדם אחד ששגר סבלונות לבית חמיו מאה קרונות של כדי יין ושל כדי שמן ושל כלי כסף ושל כלי זהב ורכב בשמחת לבו ועמד על פתח בית חמיו והוציאו לו כוס של חמין ושתה ומת וזו הלכה העלה רב אחא שר הבירה לפני חכמים ואמרו סבלונות העשויין ליבלות אין נגבין ושאין עשוין ליבלות נגבין. ואמרינן עלה בעי רבא סבלונות העשוין ליבלות ולא בלו מהו תא שמע סבלונות מועטין שתשתמש בהן והיא בבית אביה אין נגבין [דשמעת מינה דסבלונות מועטין העשויות ליבלות דאמרי' הכא הן הן סבלונות מועטין דקתני במתניתין אלמא הא דקתני במתניתין סבלונות מרובין נגבין וסבלונות מועטין שתשמש בהן בבית אביה אין נגבין] (והתם) היכא דאכל שם סעודת חתן [ואפילו בדינר הוא כמו זה] (מיירי) ששתה כוס של חמין על פתח בית חמיו אבל אם לא אכל שם סעודת חתן אפי' סבלונות מועטין העשוין להשתמש בבית אביה הרי אלו נגבין ולית הלכתא הכי אלא בין אכל בין לא אכל אפי' סבלונות מועטין העשוין להשתמש בבית אביה הרי אלו נגבין דהא לקמן איפסקא דמתניתין דקתני סבלונות מועטין שתשתמש בהן בבית אביה אין אלו נגבין יתיב רב ייבא סבא קמיה דרב פפא וקאמר בין שמת הוא ובין שמתה היא דהדר ביה איהו סבלונות הדרי מאכל ומשתי לא הדר וליכא למימר דהא דרב ייבא סבא אהיכא דלא אכל שם הוא דהא אפיסקא דמתני' דקתני סבלונות מועטין וכו' קאמר ליה רב ייבא סבא וכבר ביררנו דהא דקתני סבלונות מרובין נגבין מועטין אין נגבין דארישא דאכיל שם קאי. ולאוקמא נמי להני סבלונות דקאמר רב ייבא סבא דהדרי בסבלונות מרובין ליכא למימר דשתי תשובות בדבר חדא (דהא) [דא"כ ד]אפיסקא דמתני' דקתני סבלונות מרובין הוה ליה למימרא ועוד דאי סלקא דעתך אסבלונות מרובין קאי אבל סבלונות מועטין לא הדרי איצטריך למימר בהא דמאכל ומשתה לא הדרי השתא סבלונות מועטין דזמנין בלו וזימנין לא בלו לא הדרי מאכל ומשתה דודאי ההיא שעתא מיתבלי מיבעיא אלא ודאי ליכא לאוקמיה אלא בסבלונות מועטין כדאמרינן ואידחיא מתני' מקמי האי דאפסיקא בגמרא. הוה ליה השתא מחוורת' דדינא לפום הדין פיסקא דבין אכל בין לא אכל בין שמת הוא בין שמתה היא (כיון) [בין] דהדר ביה איהו סבלונות הדרי לא שנא סבלונות מרובין לא שנא סבלונות מועטין אבל מאכל ומשתה לא הדרי והא דאמרינן אפילו סבלונות מועטין הדרי מיסתברא לן דדוקא היכא דלא בלו אבל אם בלו ואתברו להו לגמרי מחמת תשמיש כיון דלאשתמושי בהו בבית אביה שדרינהו נהליה לא משלמי להו. הדרא בה איהי אפילו רישא דירקא נמי הדרא. ושמין לו דמי בשר בזול. [פי'] משום דכי הדרא בה בשר שחוט מיחייבא לאהדורי ליה דכי בעי חתן לזבוני בזול הוא דמזבין ליה דהא שחוט [הוא] ואי לא מזבין לה לאלתר מפסיד.
מהו שישלשו. פירוש [כיון דקתני ב]מתני' שלח שם במאה מנה ואכל שם סעודת חתן ואפילו בדינר אחד אין אלו נגבין [קא מיבעי לן השתא מהו שישלשו כלומר] אם שלח שם בחמשים מנה ואכל שם סעודת חתן בחצי דינר מהו מי אמרינן [כיון דקתני במתני'] למאה מנה דינר [משלשין אותן ודנין] לחמשים מנה חצי דינר ולכ"ה מנה רביע דינר או דילמא אין משלשין את הדינר כלל ואפילו לחמשים מנה ואפילו לכ"ה צריך דינר שלם.
שבח סבלונות מהו. כלומר אם תמצא לומר משלשין אם שלח שם סבלונות ששוין חמשים מנה והשביחו ועמדו על מאה מנה ואכל שם סעודת חתן בחצי דינר מהו בתר מעיקרא אזלינן שהוא שעה ששלחן וחמשים הוו שוו וסגי ליה בחצי דינר ואין נגבין או דילמא בתר השתא אזלינן וכיון דמאה שוו אם אכל שם דינר שלם אין ואי לא לא תיקו. ויש לפרש שבח סבלונות מהו כלומר אם לא אכל שם סעודת חתן בדינר (אחד) שחייבין להחזיר מי אמרינן אפילו שבח נמי שהשביחו הסבלונות מחזירין [כמו שחייבין להחזיר הסבלונות עצמן] או דילמא אין חייבין להחזיר אלא כמה שהיו שווין בשעה ששלחן אבל שבח לא. והפירוש הראשון הוא הנכון לפי שהפירוש השני יש להקשות עליו דהיכי דמי אי דאיתנהו לסבלונות אינהו בעינייהו הדרי ואין כאן דרך לשאלה זו ואי ליתנהו בעינייהו הא לית בהו שבח דהא אבדי להו הילכך הפירוש הראשון הוא הנכון.
בייבא וסבתכא. בל' ערבי בני"קא וזק"איה שדמיהן מועטין ובמהרה הן בלין ודרך העולם שהחתן אינו משגר אותן אלא על דעת שיבלו ועל דעת שלא יגבה אותן אפי' אם לא בלו.
תתרנית. שאינה מריחה כל עיקר. הא דאמרו חכמים כיון שנכנס אחריה לבודקה מתה אינו יורשה משום דהא גלי אדעתיה דאי משכח לה דתתרנית היא מבטיל להו לנשואין משום דנישואי טעות הן ולא ניחא ליה באשה תתרנית כלל וכיון דאיגלאי מילתא השתא דתתרנית הואי ומתה אינו יורשה דהא גלי אדעתיה דלא ניחא ליה בההוא אישות כלל ונישואי טעות הוה ואף על גב דקיימא לן אין תנאי בנישואין הני מילי לאצרוכה גיטא כדגרסינן בכתובות (ע"ד ע"א) אמר רב כהנא משמיה דעולא המקדש על תנאי ובעל צריכה הימנו גט אבל לחיובי כתובה כי לא מקיים תנאיה אי נמי אשכח בה מום לא מיחייב ליתן לה כתובה כדתנן בפרק המדיר (כתובות ע"ב ע"ב) כנסה סתם ונמצאו בה מומין תצא שלא בכתובה וכו' וכי היכא דלא מחייב בכתובה משום דנישואי טעות נינהו הכי נמי אם מתה אינו יורשה דהא נישואי טעות נינהו.
<h2>דף קמו:</h2>
שכיב מרע שכתב נכסיו לאחרים וכול'. פיר' אם לא שייר קרקע כל שהוא הא גליא דעתיה דמשום דמסיק אדעתיה דמאית הוא דכתבה לההיא מתנה דאילו אסיק אדעתיה דחיי לא הוה כתיב להו לכולהו נכסיה אלא משבק הוה שביק מיניהו מידי למיסמך עליה ומדלא שביק מדי מכלל דלא אסיק אדעתיה דחיי ומשום הכין כיון שעמד ולא מת אין מתנתו קיימת ואית ליה למיהדר בה אבל אם שייר קרקע כל שהוא אמרינן למיסמך עליה שבקיה ולא אסיק אדעתיה דמאית הילכך מתנתו קיימת.
ועל מא דתנן לא שייר קרקע כל שהוא אין מתנתו קיימת. דשמעת מינה דאזלינן בתר אומדן דעתא אמרי' מאן האי תנא דאזיל בתר אומדן דעתא [בשכיב מרע] ואוקמה רב נחמן בר' שמעון בר מנסיא דתניא הרי שהלך בנו למדינת הים וכול' ורב ששת אוקמה בר' שמעון שזורי דתנן בראשונה היו אומ' היוצא בקולר ואמ' כתבו גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו פיר' ואע"ג דלא אמ' תנו דאומדן דעתא הוא דכיון דקאמ' כתבו למשרייה לעלמא הוא דאיכוון והאי דלא אמ' תנו צעריה הוא דאנסיה ולא סיימיה לדיבוריה. חזרו לומר אף המפרש והיוצא בשיירה. פיר' דהני נמי אומדן דעתו הוא דלמשרייה לעלמא הוא דקא מיכווני. ר' שמעון שזורי אומר אף המסוכן. פיר' דסבר ר' שמעון שזורי דמסוכן נמי אומדן דעתא הוא דלישרייה לעלמא הוא דאיכוון והאי דלא אמר תנו צעריה הוא דתקיף ליה ומשום הכי לא סיימיה לדיבוריה אלמא אזיל ר' שמעון שזורי בתר אומדן דעתא. ואם תשאל כיון דתנא קמא נמי בתר אומדן דעתא קא אזיל אמאי אוקמה רב ששת כר' שמעון שזורי ולאו כתנא קמא. יש להשיב דכיון דמתניתין דהכא דאמרי' עלה מאן תנא דאזיל בתר אומדנא בשכיב מרע הוא כדתנן שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים וכול' ור' שמעון שזורי הוא דשמעינן ליה דאזיל בתר אומדן דעתא במסוכן ולאו תנא קמא דאי תנא קמא במפרש וביוצא בשיירה הוא דשמעינן ליה ובמסוכן לא שמעינן ליה משום הכי אוקמה רב ששת בר' שמעון שזורי ולאו בתנא קמא.
הרי שהלך למדינת הים ושמע שמת בנו ועמד וכתב וכו'. בשכיב מרע עסקינן ולכך אמר רבי שמעון בן מנסיא אין מתנתו מתנה שאילו היה יודע שבנו קיים לא היה כותבן משום דשכיב מרע הוא ואומדן דעתא הוא דלא שביק בנים ויהיב לאחריני אבל אי בריא הוא מאי אומדנא איכא הרי מניח עצמו וכותב כל נכסיו לאחרים הכי נמי מחזי דשביק בנו ואף על גב דהיה בנו קיים היה נותנן ולא שייך בהאי אומדנא.
<h2>דף קמז.</h2>
צעריה הוא דמזכיר. שמצטער שלא הניח בן ליורשו ולאו משום דמסיק אדעתיה שלא יהא נותן לו אלא אם כן אין לו בן אלא לחלוטין נותן בין אין לו בן בין שיש לו בן ומשום הכי פריך לימא רבי שמעון היא ולא רבנן ואיהו תירץ דומה שאני.
אמ' ר' זירא אמ' רב מנין למתנת שכיב מרע מן התורה. פיר' ואע"פ שהיא בלא הקנאה ולא בחזקה אלא בצוואה בעלמא שנמצא שהיא כעין הנחלה שנא' והעברתם את נחלתו מכלל שיש לך העברה שהיא כזו בלא הקנאה ואינה לבתו ואיזו זו זו מתנת שכיב מרע וכול'.
<h2>דף קמז:</h2>
ורבא אמר רב נחמן מתנת שכיב מרע מדרבנן היא. כלומר דאי מדאורייתא הקנאה מעלייתא מחיים בעיא אבל בצוואה בעלמא לא והיינו טעמא דתקינו רבנן הכי משום דחיישינן דילמא אדקנינן מיניה מיטרפא דעתיה ולא יכיל לאקנויי.
ואקשינן ומי אמר רב נחמן הכי והאמ' רב נחמן אע"ג דאמ' שמואל המוכר שטר לחבירו וחזר ומחלו מחול ואפילו יורש מוחל מודה שמואל שאם נתנו במתנת שכיב מרע שאין יכול למחול כלומר שאין היורש יכול למוחלו. פיר' שכיון שנתנו מורישו במתנת שכיב מרע הרי זה קנה אותו בעל המתנה ונעקרה ממנו ירושת זה היורש ונעשה לענין זה החוב כאילו אינו יורש אלא נכרי בעלמא הוא שאינו יכול למחול.
אא"ב דמתנת שכיב מרע מדאורייתא הוא. דהיינו טעמא דאין היורש יכול למחול משום דלגבי האי חוב אינו נקרא יורש כלל אלא כנכרי הוא חשוב ומקבל המתנה הוא היורש אא"א מדרבנן הוא אבל בבריא דהא אף על פי שקנו מידו שנתן הלואתו לפלוני מדאורייתא לא קני האי מקבל כלל אלא היורש הוא דקני ליה אמאי אין היורש יכול למחול.
אמר רבא אמר רב נחמן שכיב מרע שאמר ידור פלוני בבית זה יאכל פלוני פירות דקל זה כו'. פי' משום דדבר שאין בו ממש ואין לו גוף מצוי בעולם הוא דהוה ליה כקנין דברים שהרי הקנין לא היה בגוף הבית ולא בגוף הדקל או בגוף הפירות שהם גופין מצוין בעולם אלא על האכילה ועל הדירה היתה ההקנאה והאכילה והדירה מעשה הם ואינם דבר שיש להם ממש ולא גוף מצוי בעולם כדי שיהו בתורת הקנאה וזהו שמחלקין בו חכמי אומות בין אל גוה"ר ואל ער"ץ (כי [הוא] חשבון העצם והמקרה) אלא עד שיאמר תנו בית זה לפ' וידור בו תנו דקל זה לפלוני ויאכל פירותיו שנמצאת ההקנאה בגופין מצוין בעולם.
<h2>דף קמח.</h2>
רב אחא בריה דרב איקא אמר הא דאמרי' שכיב מרע שאמר הלואתי כו' משום דמשכחת לה נמי בבריא וכדרב הונא כו' וכיון שאתה מוצא דרך בבריא להקנות בו ההלואה [בהמחאה] במעמד שלשתן ואף על פי שאינה ברשותו ולא באה לידו משום הכי קניא בשכיב מרע ואפילו בלא המחאה דהוה ליה המחאה בהא מילתא כקנין בעלמא בשאר מילי וכי היכי דבעלמא הבריא הוא דבעי קנין במילתא דאפשר ליה לאקנויי ושכיב מרע לא בעי קנין אלא בצוואה בעלמא סגי ליה [בההיא מילתא דבעי בה הבריא קנין] הכי נמי לענין המחאה בריא הוא דבעי המחאה במעמד שלשתן אבל שכיב מרע בצוואה בעלמא סגי ליה לאקנויי לההיא מלוה [כ]דמקנה לה הבריא במעמד שלשתן. נמצא עכשיו שזה שאמרנו מילתא דאיתיה בבריא איתיה בשכיב מרע דליתה בבריא ליתא בש"מ הלכה היא וכל מה שהבריא יכול להקנותו בקנין [כשאר מיני הקנאות הוא] ששכיב מרע [יכול] להקנותו בצוואה ואפילו בלשון יטול וינתן ומאי דדמי ליה כדקים לן דברי שכיב מרע ככתובים וכמסורין דאמו ומה שאין הבריא יכול להקנותו כגון [דשלב"ל] או דבר שאין [לו] ממש ואין לו גוף מצוי בעולם גם שכיב מרע אינו יכול להקנותו כלל. ועל דא איבעיא לן דקל לאחר ופירות לאחר מהו. מי משייר בדקל מקום הפירות שנמצא שהקנה לו לבעל הפירות מקום הפירות בדקל שהוא גוף מצוי ודבר שיש לו ממש או לא. אם תמצא לומר לאחר לא שייר לעצמו מאי. כלומר אם נתן דקל לאחר ושייר פירותיו לעצמו מאי מי אמרינן דשיורי שייר מקום פירי או דילמא לא שייר וכיון דלא שייר שנמצא שגוף הדקל כבר קנאו אותו אחר ממילא קנה גם פירותיו ונסתלק מהם הנותן לגמרי ואסיקנא לאחר לא הוי שיור לעצמו הוי שיור דכל לגבי נפשיה שיורי שייר והכי נמי איבעיא לן גבי בית ודיוטא ואסיקנא נמי דלאחר לא הוי שיור אבל לגבי נפשיה שיורי שייר והכי נמי איבעיא לן גבי בית מקום דיוטא ונמצא שלא הקנה לו דבר שיש לו גוף אלא דבר שאין לו ממש ואין לו גוף אבל לעצמו שיורי שייר.
דקל לאחד ופירות לאחד מי שייר מקום פירי או לא. (כלומר מקום פירות נתן לו דהאי שיור לאו שיור ממש הוא אלא כלומר מי אמרינן דלא הויא מתנה גמורה דדמי [להא דאמרי'] לעיל ידור פלוני בבית זה יאכל פלוני דקל זה והכא נמי כיון דאמר פירותיו לאחד דמי כמאן דלא יהיב ליה כלל לראשון מגוף הדקל והוה מתנה דקמא משויירת וקני שני או [דזה] דאמרינן לעיל [הוא ב]שייר דקל לעצמו ונתן הפירות אבל הכא דנתן הדקל אמרינן כי היכי דלזה נתן גם לזה נתן ונתן לו מקום פירות. ע"כ תוספת).
ואקשינן למימר דסבר רב נחמן דמילתא דאיתיה בבריא [איתה בשכיב מרע מילתא דליתה בבריא ליתה בשכיב מרע. כלומר מה שהבריא יכול להקנותו בקנין הוא שיכול שכיב מרע להקנותו ואין בהן הפרש אלא שהבריא צריך קנין כדרך כל הקנאות דעלמא ושכיב מרע אינו צריך קנין אלא בצואה בעלמא סגיא ומה שאין הבריא יכול להקנותו בקנין גם שכיב מרע אינו יכול להקנותו לא בצואה ולא בקנין. והאמ' רבא] אמר רב נחמן שכיב מרע שאמר הלואתי לפלוני הלואתו לפלוני. פירוש בצוואה בעלמא (והלא) [והנה] אף על גב דליתיה בבריא דהא אף על פי שקנו מידו שנתן הלואתו לפלוני אין אותו פלוני קונה אותה הלואה משום דמלוה להוצאה ניתנה ואין הגוף מצוי בעולם אפילו הכי איתיה בשכיב מרע הכי נמי לענין ידור ויאכל אע"פ דמעשה [דדבור] בעלמא הוא ואינו דבר שיש בו ממש וגוף מצוי בעולם ניהוי [קנין] בשכיב מרע ומהדרינן הואיל ויורש יורשה כלומר התם בענין שכיב מרע שאמר הלואתי לפלוני היינו טעמא דקני ואף על גב דליתיה בבריא משום דמתנת שכיב מרע כירושה שויוה רבנן וכי היכי דיורש יריש להלואה (הם) הכי נמי קני ליה מקבל המתנה מה שאין כן בידור ויאכל שלא מצינו מי שיורש הדירה והאכילה בלבד בלי הגוף.
<h2>דף קמח:</h2>
אמ' רב יוסף בר מניומי אמ' רב נחמן שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים. פיר' בבת אחת כגון שאמר יטול פלוני שדה פלנית ופלוני שדה פלנית רואין אם כמחלק שנמצא שבבת אחת נתן להן כולן וזה שהקדים אחד ואיחר אחד מפני שאין הפה יכול להוציא שני דיבורין כאחד הוא מת קנו כולן עמד חוזר בכולן שהרי מתנה אחת היא חשובה שנמצא שלא שייר כלום ואפילו ראשון שהקדימו בדיבור המתנה שנתן לו מתנה בלי שיור היא חשובה הואיל ובבת אחת נתנה לו עם שאר נכסיו שנתן לאחרון. ואם כנמלך כלומר ואם נראה מדבריו שבשעה שצווה לראשון לא היה בדעתו אותו העת לצוות לשני כלום אלא לאחר כך הוא שנמלך וציוה לשני במה שציוה וגם לא היה בדעתו בשעה שציוה לשני לצוות לשלישי כלום ולאחר כך נמלך וציוה לשלישי במה שציוה וכן בכולן עד האחרון. מת קנו כולן עמד אינו חוזר אלא באחרון לפי שבשעה שנתן לראשון הרי שייר מה שנתן לשני ובשעה שנתן לשני הרי שייר מה שנתן לשלישי והויאן להי כולהי מתנה במקצת שאין יכול לחזור בו חוץ מן האחרון לפי שבשעה שנתן לו שאר נכסיו הנה לא שייר כלום והויא לה מתנה בכל הנכסים שאין בה שיור ולפיכך אינו חוזר בו אלא באחרון בלבד.
חיישינן שמא יש לו נכסים במדינה אחרת. פי' כגון שהיה לו נכסים ידועין וכתבן כולן [ויש לחוש שמא יש לו נכסים במדינה אחרת ונמצא ששייר אותם לעצמו]. והאי דאמר שכתב כל נכסיו לאו בלשון כל נכסיו כתבן אלא נכסים ידועים וכתבן כולן. והאי דקרינן להו כל נכסיו לפי שאין יודעין לו נכסים אלא אלו אבל אם אמר בלשון הזה כל נכסי יהיו לפלוני עמד יכול לחזור בו דאי נמי יש לו נכסים אחרים במדינה אחרת זולתי אלו הידועין לו הרי נכללו כולן בכלל המתנה לפי שכל נכסי קא אמר ומשמע כל נכסים שיש לו בין במדינה זו בין במדינה אחרת והויא לה מתנה בלא שיור שיכול לחזור בה. ומתניתין דקתני שייר אין לא שייר לא אוקמה רב חמא באומר כל נכסי אלו פירש דגלי אדעתיה דלית לה נכסי אחריני וכל שכן אם אמר כל נכסי סתם שאפילו יש לו נכסים במדינה אחרת הרי נכללין כולן בכלל המתנה והויא בלא שיור כמו שאמרנו. ומר בר רב אשי אוקמה במוחזק בודאי שאין לו נכסים אחרים זולתי נכסים אלו שכתב אבל מי שלא הוחזק ואיפשר שיהיו לו נכסים במדינה אחרת אין יכול לחזור בו עד שיביא ראיה שאין לו נכסים זולת אלו שנתן.
איבעיא להו חזרה במקצת הויא חזרה בכולהו או לא. פיר' כגון שעמד וחזר בו במקצת והשאר הניח בו הדבר סתם ולא גלי אדעתיה אם חזר בו אם לאו ומת לאחר כך ובאו היורשין עכשיו ליטול אותו השאר שלא פירש בו אם חזר בו אם לאו מי אמרינן דכיון דחזר במקצת כמאן דחזר בכולהו דאמי או לא. תא שמע כולן לראשון ומקצתו לשני כלומר לאחר שכתב הכל לראשון חזר וכתב מקצתו לשני שני קנה ראשון לא קנה מאי לאו בשמת פיר' דלא בעי שיור מקצת והינו טעמא דראשון לא קנה משום דכיון דחזר בו וכתב מקצתן לשני כמאן דחזר בכולן דאמי הילכך שני קנה מה שכתב לו והשאר זכו בו היורשין. ומהדרינן לא בשעמד כלומר והאי דקתאני ראשון לא קנה משום דלא שייר מקצת הוא אבל אילו מת היה הראשון קונה אותו מקצת שלא נתן לשני משום דחזרה במקצת לא הויא חזרה בכולה. והכי נמי מיסתברא מדקתני מקצתן לראשון וכולן לשני פיר' נתן לשני כל הנכסים שנשתיירו לו לאחר שנתן לראשון מה שנתן ראשון קנה שני לא קנה. אי אמרת בשלמא בשעמד הינו דראשון קנה שני לא קנה משום דמתנת ראשון מתנה במקצת הויא ומתנת שני בכל הנכסים שנשתיירו לו היא שנמצא שלא שייר בה לעצמו מקצת אלא אי אמרת כשמת תרוייהו ליקנו ראשון ליקני שהרי כשנתן לשני כל הנכסים שנשתיירו לו הוא שנתן שנמצא שלא חזר בו ממה שנתן לראשון. ושני נמי ליקני שאע"פ שלא שייר לע[צ]מו כלום כיון שמת ליקני דהא קימא לן דמתנת שכיב מרע בכל הנכסים מת קנה עמד חוזר. אמ' ליה רב יימר לרב אשי ותהוי נמי בשעמד אי אמרת בשלמא חזרה במקצת הויא חזרה בכולה ומשעה שכתב מקצתן לשני כאילו פירש ואמר שחזר בו מכל מה שנתן לראשון הינו טעמא דשני קנה שהרי שייר לעצמו אותו מקצת שלא נתן לו אלא אי אמרת חזרה במקצת לא הויא חזרה בכולה תרויהו נמי לא ליקנו פיר' ראשון לא קאני שהרי כל הנכסים נתן לו בלא שיור מקצת ושני נמי לא ליקני דכיון דאמרת חזרה במקצת לא הויא חזרה בכולה ואותו השאר שלא נתנו לשני עדיין ברשות ראשון הוא עומד נמצא שבשעה שכתב אותו מקצת לשני לא הניח לעצמו מן הנכסים כלום. ואסיקנה והילכתא חזרה במקצת הויא חזרה בכולה.
הקדיש כל נכסיו או הפקיר כל נכסיו מהו. מי בעינן בהו שיור במקצת או לא ועלתה בתיקו [וקיימא לן דכל תיקו דממונא חומרא לתובע וקולא לנתבע, והאי מכי אקדשינהו לנכסיה הא קנוהו הקדש וכי בעי למהדר השתא הוא דקא בעי למהדר ולא מצי למהדר ביה אלא בראיה ברורה].
<h2>דף קמט.</h2>
מכר כל נכסיו מהו. פירש מי אמרינן כיון דלא שייר מידי עמד חוזר דהא מחמת מיתה הוא דזבין או דילמא במתנה הוא דבעינן שיור בזביני לא בעינן שיור כיון דנשארו בידו הדמים.
זמנין אמר רב וכו' ולא פליגי הא דאיתנהו לזוזי בעיניהו עמד אינו חוזר דהוה להו הנך זוזי שיור כדקיימא לן לקמן דאפילו מטלטלי שיור. והא דפרעינהו בחובו עמד חוזר דכיון דפרעינהו בחובו ליתנהו לזוזי בעיניהו והא לא שייר מידי ומחמת מיתה הוא דזבין.
שכיב מרע שהודה מהו. פירוש קיימא לן בבריא שהודה ודאי הודאתו הודאה [וכיון דקי"ל דמתנת ש"מ בכל הנכסים אם עמד חוזר] השתא בשכיב מרע איבעיא לן מי אמרינן הודאתו הודאה כבריא ולאו מתנה היא וכיון שכן אם עמד אינו חוזר או דילמא אמרינן דלמתנה בעלמא הוא דאיכוון ואם עמד חוזר אי נמי נפקא מינה היכא דאודי במידי דלאו בר הקנאה כגון דבר שאין לו גוף וכיוצא בו. אי נמי היכא דאודי לבן [גר] שאינו בתורת ירושה דליתיה נמי במתנת שכיב מרע אי אמרת הודאה היא מכי אודי בה זכה ביה ההוא דאודי ליה ואי אמרת לאו הודאה היא אלא מתנה בעלמא כיון דלאו בר מתנה הוא לא קני מידי. ופשיטא לה ממעשה דאיסור דאודי דהנהו זוזי דהוה בי רבא דרב מרי בריה נינהו וזכה בהו רב מרי בההיא אודיתא ואף על גב דלא איתיה במתנת שכיב מרע [דהא לאו בר ירושה הוא משום דהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה הוה]. אלמא הודאה היא ולאו מתנה וכיון שכן אם עמד אינו חוזר. וכיון דאיפשיט דהודאה היא ולאו מתנה לא תימא דכהודאת בריא הויא דצריך למימר אתם עדי אלא אף על גב דלא אמר אתם עדי נמי לא מצי הדר ביה דהא אמרינן בפרק גט פשוט (קע"ה ע"א) בעי רבא שכיב מרע שהודה מהו צריך לומר אתם עדי או לא. אדם משטה בשעת מיתה או לא צריך לומר כתובו וחתומו או לא בתר דבעיא הדר פשטה אין אדם משטה בשעת מיתה ודברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו. ויש לפרש להא דאיבעיא לן שכיב מרע שהודה הכי כלומר מי [מ]קניא הודאתו כי היכי ד[מ]קניא מתנתו או דילמא מתנה הוא דתקון רבנן הודאה לא תקון. [והני תרי פירושי סליקי]. מיהו פירוש קמא דייק [טפי] דהא אמרינן מקמי הא בעיא איבעיא להו מכר כל נכסיו מהו. ובתריה אמרינן איבעיא להו שכיב מרע שהודה מהו ומדאיבעיא לן קמא לענין אם עומד חוזר בעיא בתרא נמי לענין אם עמד חוזר [ולא לענין אי קניא או לא קניא].
<h2>דף קמט:</h2>
מטלטלין כדי פרנסתו. דאף על גב דתני במתני' קרקע הוא הדין דמטלטלין הוה שיור דקרקע דמתני' לאו דוקא. [ולית הילכתא הכי אלא אפילו מטלטלין כל שהוא נמי האוי שיור דאמרי' לקמן חמשה עד שיכתבו כל נכסיהן וכול' ושכיב מרע חדא מינייהו. ואמרינן בסופא ובכולהו מטלטלי האוי שיור בר מכתובת אשה וכול'. כמה מכוונן. דודאי הכי עיקר דאפילו מטלטלי הוה שיור.
קרקע תנן. דמשמע דוקא קרקע הוא דהוה שיור ולא מטלטלין. דודאי אם איתה דלא יהיב אדעתא דמיתה לא הוא משייר מטלטלין לעצמו דעבידי דמיגנבא אלא קרקע הוה משייר דמדלא שייר קרקע אע"ג דמשייר מטלטלין אדעתא דמיתה יהבינהו ועמד חוזר.
<h2>דף קנ.</h2>
הכותב כל נכסיו לעבדו יצא בן חורין. פי' שהרי הוא עצמו בכלל נכסיו הוא וכיון שכתב לו כל נכסיו הרי הקנה לו עצמו בכללם. שייר קרקע כל שהוא לא יצא בן חורין. פירש שכיון שבדבור אחד הקנה לו עצמו בכלל כל נכסיו נעשה גוף העבד עם שאר הנכסים כדבר אחד וכיון ששייר בנכסים אותו קרקע כל שהוא נעשה כאילו שייר בגוף העבד משום דלא פלגינן דיבורא והוה ליה כמי שכתב לעבדו גט חירות ואמר לו הרי את בן חורין חוץ מידך חוץ מרגלך שאינו בן חורין. ר' שמעון אומר לעולם הוא בן חורין עד שיאמר וכו'. פירוש שיש לומר שאותו שיור בגוף העבד עצמו הוא אבל אם לא שייר אלא כקרקע כל שהוא אף על פי שבדבור אחד הקנה לו עצמו בכלל הנכסים פלגינן דיבורא ובנכסים שייר בגוף העבד לא שייר ביה ההוא שיור והכי אוקימנא בגיטין פ"ק דפלוגתא דת"ק ור"ש בפלגינן דיבורא הוא.
ואמר רב דימי בר יוסף אר"א עשו מטלטלים שיור אצל העבד. כלומר אם כתב כל נכסיו לעבדו ושייר מטלטלים כל שהוא לא יצא בן חורין הואיל וכלל גוף העבד בדבור אחד בכלל כל הנכסים ונעשה גופו עם הנכסים כגוף אחד וכיון ששייר בנכסים מטלטלין נמצא שאותו שיור שייך בגוף העבד. ולא עשו מטלטלים שיור אצל כתובה. מ"ט עבדא כמטלטלי הוא ומטלטלי למטלטלי הוי שיור כלומר נתערב גופו עם המטלטלים ונעשה כדבר אחד וכיון ששייר במטלטלי כאלו שייר בגופו דמי אבל כתובת אשה מקרקעי הוא ומטלטלי למקרקעי לא הוי שיור. ומהאי מימרא דאמר רב דימי הוא דאתא רבינא למפשט דעבדא כמטלטלי דמי ודחייה רב אשי [ואמ' לעולם אימא לך] דעבדא כמקרקעי דמי ואם תאמר אמאי עשו מטלטלי שיור אצל העבד [ואם כתב לו כל נכסיו ושייר מטלטלי כל שהוא לא יצא בן חורין] לאו משום דעבדא מטלטלא הוא אלא משום דלאו כרות גיטא הוא שכיון ששייר לעצמו [מטלטלין נמצא שהרי יש לו לאדון באותו שטר שכתב לו זכות ללמוד ממנו ששייר לעצמו] בנכסים וכיון שיש לו בו זכות הו"ל כמו שכתב לעבדו גט חירות וכתב בו האדון לעצמו באותו גט זכות שאינו גט כריתות.
<h2>דף קנא.</h2>
דבעיא לאינסובי ליה לרב זביד. פירוש דאמרה בפירוש דמשום דקא בעיא לאינסובי לרב זביד הוא דקא כתבה לנכסה לברא אינסיבה ואיגרשה אתא לקמיה דרב ביבי בר אביי אמר משום אינסובי הוא והא אינסיבה דאילו לא אינסיבה הות הדרא בה כי ההוא גברא דזבין נכסים אדעתא למיסק לארעא דישראל לא סליק וכו' (קידושין פ"ב דף נ' ע"א) דש"מ דכיון דאדעתא למיסק זבינהו אי לא מצי סליק הדרי זביני הכא נמי כיון דאדעתא דאינסובי כתבינהו לנכסה אילו לא אינסיבא הדרא בה והשתא דאינסיבה לא מצית הדרא בה וכו'.
הכא נמי הא גלי דעתה. דהא אמרה בפירוש דאדעתא דבעיא לאינסובי כתבינהו נהליה הילכך כיון דאיגרשא ואזלי להו הני נישואין (קמאי) מציא הדרא בה. שמעינן השתא דהא דאמרינן מברחת לא קני היכא דלא גליא דעתה הוא דאע"ג דלא גליא דעתה כיון דחזינן לה בתר הכי דאינסיבה הוכיח סופה על תחלתה וידעינן בודאי דהאי דכתבתינהו לנכסי מקמי הכין משום דקא בעיא לאינסובי הוא דכתבתינהו ולאברוחי לה מבעל הוא דאיכוונא כי מיית בעל או מגרש לה הדרא בה בההיא מתנה ואף על גב דלא גליא דעתה מעיקרא בעידנא דכתבתינהו דאדעתא דהכי קא כתבה להו וכל שכן אי גליא דעתה בהכי מעיקרא. וכן הלכתא. אלא [מיהו] מסתברא לן דהני מילי היכא דלא כתיב ביה בשטרא מאי דילפינן מינה דמתנה מוחלטת היא או לא אבל אי כתיב בה בשטרא מאי דילפינן מיניה דמתנה מוחלטת היא כגון הני שטרי דילן דכתיב בהו הכי מתנת עלמין [מתנת פרהסיא] מתנה חלוטה כיון דכתיב ביה הכי בוודאי דלמתנה גמורה איכוונא ולאו לאברוחינהו מבעל ולמהדר בה לאחר מיתת הבעל או לאחר הגירושין הילכך אי גליא דעתה בפירוש מעיקרא בעידנא דכתבתינהו לנכסה דמשום אינסובי הוא דכתבה להו מציא הדרא בה [ואי לא לא הדרא].
אימיה דרמי בר חמא וכו'. כללא דנקטינן מהנהו שמעתתא כולהו בענין [מתנת] שכיב מרע דהיכא דנתברר מיניה דשכיב מרע דמחמת מיתה הוא דקא יהיב להו לנכסיה בין שייר בין לא שייר מת קנה ואע"ג דלא קנו מיניה. עמד חוזר ואע"ג דקנו מיניה בין זכה לו ע"י אחר בין לא זכה לו ע"י אחר. ולא מיבעיא היכא דאמר בפירוש דצואה מחמת מיתה הוא אלא אפילו לא אמר בפירוש אי מיתחזי מדעתיה דמשום דסבר דמיית הוא דקא יהיב להו לניכסיה כגון ווי דקא מית ליה ההוא גברא אי נמי קאמר מילתא אחריתי דמוכחא דמשום דסבר דמיית הוא דקא יהיב ליה לניכסיה צואה מחמת מיתה הויא ולא בעיא קנין ואם עמד חוזר ואע"ג דקנו מיניה וכיון דאם עמד חוזר אפי' לא עמד נמי חוזר במתנתו בין לעצמו בין לאחר ובקא יהיב להו לנכסיה סתמא ולא קאמר מילתא דמוכחא דמחמת מיתה הוא דקא יהיב להו הוא דאיכא לפלוגי דאי מקצת נכסין הוא דקא יהיב אמדי' לדעתיה דההוא מידי דשייר למסמך עליה הוא דשייריה ולאו מחמת מיתה הוא דקא יהיב להו לההוא מקצת דיהיב הילכך מתנת בריא הויא ובעיא קנין ואף על גב דמית ואי עמד אינו חוזר. ואי כולהו נכסיה הוא דקא יהיב ולא שייר מידי כיון דחזינן ליה דלא שייר מידי למסמך עליה אמדינן לדעתיה דמשום דסבר דמיית הוא דקא יהיב ליה לנכסיה דאילו הוה סבר דחיי הוה משייר מידי לנפשי' למסמך עליה ומדלא שייר מכלל דלא סליק אדעתיה דחיי הילכך הויא לה מתנה מחמת מיתה ולא בעיא קנין [ו]הוא [דמית] וכיון דמית בין קנו מיניה בין לא קנו מיניה קנה ואם עמד חוזר ואף על גב דקנו מיניה ולא אמרי' מדקנו מיניה מתנת בריא הוא אלא לעולם מחמת מיתה הוא ואם עמד חוזר וכל שכן אם כתב כל נכסיו ולא קנו מיניה דודאי מחמת מיתה הוא ואם עמד חוזר. אבל ודאי אם זכו ליה על ידי אחר וקנו מיניה אף על גב דלא שייר מידי כיון דלא אמר בפירוש דמחמת מיתה הוא אמרינן מכי זכו ליה על ידי אחר וקנו מיניה מכלל דלמתנה גמורה מהיום ולעולם הוא דאיכוון ומתנת בריא היא ולאו מחמת מיתה וכיון שכן בין עמד בין לא עמד קנה. ודוקא היכא דזכי ליה על ידי אחר וקנו מיניה אבל אם כתב כל נכסיו ולא קנו מיניה אע"ג דזכי ליה על ידי אחר נמי מתנת שכיב מרע מחמת מיתה הויא ולאו מתנת בריא דהיינו פלוגתייהו דרב ושמואל דאיתמר כתב וזכה לזה וחזר וכתב וזכה [לזה] רב אמר ראשון קונה הרי היא כמתנת בריא ושמואל אמר שני קנה הרי היא כמתנת שכיב מרע וקיימא לן דהלכתא כשמואל בדיני [וכיון דכמתנת ש"מ היא אם עמד חוזר וכיון] דאם עמד חוזר בין לעצמו בין לאחרים. והא דאמרינן לענין מאן דכתב לכולהו ניכסי ולא שייר מידי דאם מת קנה בין קנו מיניה בין לא קנו מיניה (כי אמרינן דאי קנו מיניה קני) [דשמעת מינה דאע"ג דקנו מיניה אם מת קנה וכן נמי האי דאמרינן היכא דכתב כל נכסיו ולא קנו מיניה דאם מת קנה] דוקא היכא דמתברר דליפות כחו איכוון בההוא קנין דקנו מיניה אי נמי בההוא שטרא דכתב אבל אי לא איתברר מיניה אי ליפות כחו הוא דאיכוון אי לא חיישינן שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה. [דאמרינן כיון דלא שייר מידי דהויא ליה מתנה מחמת מיתה דלא בעיא שטר ולא קנין וקא חזינן ליה דכתב ליה שטר אי נמי דקנו מיניה דהיינו שטר (כדקי"ל סתם קנין לכתיבה עומד) חיישינן דילמא להקנותו בשטר הוא דאיכוון ואין שטר לאחר מיתה] הילכך אי כתבו ליה עדים וקנינא מיניה מוסף על מתנתא דא [א"נ כתיבנא ליה מוסף על מתנתא דא אמרינן מדכתבי ליה הכי מכלל ד]איתברר להו דליפות כחו הוא דאיכוון בההוא שטר או בההוא קנין וכגון דאמר להו אף כתובו וחתימו והבו ליה אי נמי אף קנו ממני על מתנתא דא אבל אי לא כתבי ליה הכי חיישינן שמא לא גמר להקנותן אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה. והני מילי היכא דלא זכי ליה ע"י אחר אבל אי זכי ליה על ידי אחר וקנו מיניה קני וליכא למיחש מידי דמכי זכי ליה על ידי אחר מההיא שעתא דזכה ליה קנה מחיים וליכא למימר הכא שטר לאחר מיתה דהא מתנת בריא הוא ואי כתב ליה ולא קנו מיניה ואף על גב דזכה ליה ההוא זיכויא לא מהני מידי ואכתי מתנת שכיב מרע היא כדאמרי' כתב וזכה לזה וחזר וכתב לזה רב אמר ראשון קנה הרי הוא כמתנת בריא ושמואל אמר שני קנה הרי היא כמתנת שכיב מרע וכיון דכמתנת שכיב מרע היא כשמואל דקיימא לן כותיה בדיני ממילא שמעינן דחיישינן בה לשטר לאחר מיתה הילכך אם מיפה את כחו הוא קני ואי לא לא קני.
<h2>דף קנב:</h2>
שלחו ליה מבי רב לשמואל ילמדנו רבינו קנו מידו מהו חוזר או אינו חוזר שלח להו אין לאחר קנין כלום. כלומר מתנת בריא היא ואינו חוזר. וכיון דכמתנת בריא הוא ממילא שמעת דליכא למימר בה שטר לאחר מיתה דכי אמרי שטר לאחר מיתה הני מילי במתנת שכיב מרע דלא קניא אלא לאחר מיתה אבל מתנת בריא דמחיים קנו ליה ליכא למימר בה שטר לאחר מיתה דהא לא שיכא הכא הקנאה לאחר מיתה כלל. הא דאמרינן סבור מינה הני מילי לעצמו אבל לאחר לא. פירוש סבור מינה דהא דאמרינן אין לאחר קנין כלום ואינו חוזר הני מילי כשהוא רוצה לחזור לעצמו דמכיון דקנו מיניה הא סליק ליה נפשיה מהני נכסי לגמרי אבל כשהוא רוצה לחזור ולתת אותה לאחר אף על גב דסליק נפשיה בההוא קנין מהנהו נכסי מכל מקום ההוא ראשון לא מיקנא ודאי קני להו דהא שכיב מרע הוא הנותן. אמר להו רב חסדא כי אתא רב הונא פירש' בין לעצמו בין לאחר.
<h2>דף קנג.</h2>
ההיא מתנתא דהוה כתיב ביה בחיי ובמותי [רב אמ' הרי היא כמתנת ש"מ והאי דקאמר בחיים סימני לחיים קאמ' כלומר לא רצה לפתוח במות מתחלת דבריו מפני שהוא סימן רע אלא פתח בחיים כדי שיהא לו סימן טוב לחיים. ושמואל אמ' הרי היא כמתנת בריא ואיפסיקא הילכתא כוותיה דרב ולא מיבעיא היכא דאמ' בחיים דלסימן לחיים בעלמא הוא דקאמ' בחיים [אלא] אפילו אמ' (בחיים) [מחיים] ובמות דאיכא למימר דמשמע כמאן דאמ' מחיים קאני אפילו הכי מתנת שכיב מרע הויא והאי דקאמ' מחיים סימן בעלמא לחיים הוא דקאמר הכי ולאו למיקנא מחיים הילכך לעולם מתנת שכיב מרע הויא עד דאמר מחיים].
לא כתיב בה שכיב מרע וכול'. ההיא דהוה כתיב בה כד קציר ורמי בערסיה ולא הוה כתיב בה ומיגו מרעיה איתפטר לבית עולמיה. פיר' והיורשין טוענין עכשיו ואומרין שעמד מאותו חולי שציווה בו להיות כל נכסיו לפלוני ונבטלה אותה מתנה בכך כדגרסינן בפרק מי שאחזו קורדיקוס [גיטין ע"ג ע"א] אמ' ר' אלעזר שכיב מרע שניתק מחולי לחולי אומדין אותו אם מחמת חולי הראשון מת מתנתו קימת. ובעל המתנה טוען שמאותו חולי נפטר לבית עולמו אמ' רבא הרי מת והרי קברו מוכיח עליו כלומר אין לנו להעמיד הדבר אלא כפי מה שאנו רואין אותו עכשיו וכיון שאנו רואין אותו מת וקברו מוכיח עליו נחזיק אותו בחזקת שמת בלי שעמד מאותו חולי ומי שטוען שעמד ממנו ומחמת חולי אחר מת עליו להביא ראיה. אמ' ליה אביי השתא ומה ספינה שרובן לאיבוד נותנין עליו חומרי חיים וחומרי מתים כדתנן בפרק כל גט שנכתב שלא לשום אשה [שם כ"ח ע"ב] אבל עיר שכבשה כרקום וספינה שאבדה בים נותנין עליהן חומרי חיים וחומרי מתים חולין שרובן לחיים ואנו מחזיקין אותו לחיים ואין אנו נותנין עליהן חומרי מתים כדתנן בפרק זה הנזכר [שם ע"א] המביא גט ממדינת הים והניחו זקן או חולה נותנו בחזקת שהוא קיים ולא נתנו עליו חומרי מתים לא כל שכן שנחמיר [על] בעל המתנה שהוא המוציא מיד היורשין ונאמר שמא עמד הנותן מאותו חולי ונבטלה המתנה ונצריך אותו להביא ראיה שלא עמד מאותו חולי.
<h2>דף קנג:</h2>
[אמ' רב הונא בריה דרב יהושע כמאן אזלא הא שמעתא דרבא כר' נתן דתניא] מי מוציא מיד מי. כלומר כשטוען הנותן שמתנתו כשהיה חולה נתנה ומתנת שכיב מרע היתה ויש לו עכשיו לחזור בו ובעלי המתנה טוענין שבריא היה ומתנתו מתנת בריא היתה על מי להביא ראיה ומי הוא המוציא מחבירו כדי שנצריכו להביא ראיה מי אמרינן שבעלי המתנה הם המוציאים ממנו הואיל והנכסים הם בחזקת הנותן היו ידועים קודם לכן או דילמא דנותן הוא המוציא מידם הואיל ויש בידן שטר מתנה בנכסים אלו מקויים כדת והוא טוען שיש בידו לחזור בו והשיב התנא הוא מוציא מידן בלא ראיה והם אין מוציאים מידו אלא בראיה ר' נתן אומר אם בריא הוא עכשיו עליו להביא ראיה שש"מ היה [ואם ש"מ הוא עליהן להביא ראיה שבריא היה] פי' דקסבר ר' נתן שאין לנו להעמיד הדבר ולהחזיק אלא כפי מה שאנו רואים עכשיו ומי שטוען שלא היה כך קודם לכן ועכשיו הוא שנשתנה עליו להביא ראיה והיינו סברא דרבא ונמצאו דבריו כדברי ר' נתן וכיון דאשכחן תנא דקאי כוותיה איסתלקא לה ההיא קושיא דאקשי עלה אביי.
ולטומאה במחלוקת. חזינן לחד מרבוותא דפירש הכי כחלוקתן כאן כך חלוקתן לענין טומאה והאי פירושא לא דייק גבן [חדא] דלא אשכחן פלוגתא בהאי ענינא לענין טומאה דנימא כחלוקתן כאן כך חלוקתן (כאן) [לענין טומאה] ועוד דלשון ולענין טומאה משמע דלאו לאשוויי ענין טומאה להאי ענינא [דאפליגו ביה] הוא דקאמר [אלא] לאיפלוגי דיניה מיניה הוא דקאתי [כמה דאת אמר ולענין טומאה אינו כן הלכך האי פירושא לא דייק]. והכי איתחזי לן בפירושה. ולענין טומאה (אינו כן) [במחלוקת] כלומר אף על גב דלענין מתנת שכיב מרע קסבר רבה שמעמידין את הדבר בחזקת מה שהוא עכשיו כרבי נתן לענין טומאה מיהא כמחלוקתו של רבי נתן סבירא ליה דהיינו תנא קמא החולק עליו בכך ואינו מעמיד את הדבר בחזקת מה שהוא עכשיו ולא איכפת ליה בהכי מדקאמר לא שנו שהבקעה בימות החמה רשות הרבים לטומאה אלא שלא עברו עליה ימות הגשמים על זו הטומאה אבל עברו עליה ימות הגשמים והטומאה באותה בקעה כיון שהוחזקה אותה בקעה להיותה רשות היחיד לענין אותה טומאה שיש בה ואע"פ שהרי באו עליה ימות החמה ואילו היתה בה עכשיו טומאה חדשה לא היינו דנין אותה לענין אותה טומאה אלא כרה"ר לענין ההיא טומאה ישנה מיהא אין אנו דנין אותה בחזקת מה שהיא עכשיו אלא במה שהיתה קודם לכן בימות הגשמים שהוא רשות היחיד. (דהא) [הנה] לענין טומאה לא העמיד רבה הדבר בחזקת מה שאנו רואין אותה עכשיו ולא הועיל אצלו בדין היותה עכשיו בתורת רשות הרבים אילו היה בה טומאה חדשה [אחרת] שלא עברו עליה ימות הגשמים כלום כסברא דתנא קמא שהוא מחלוקת של רבי נתן דלא איכפת ליה להעמיד הדבר [בחזקת] מה שהוא עכשיו ואין ענין זה מועיל אצלו בדין [זה] כלום.
<h2>דף קנד.</h2>
וחכמים אומ' המוציא מחבירו עליו הראיה וכול'. דיקינן בגמרא ראיה במאי רב אמ' ראיה בעדים כלומר צריך בעל המתנה להביא ראיה שמתנת בריא היתה כדי שיתברר שאותה מתנה שהוא רוצה להוציא מיד הנותן מתנה גמורה היתה ורב חסדא ורבה בר רב הונא אמרי ראיה בקיום השטר כלומר אע"פ שהנותן הרי הוא מודה שנתן לו מתנה זו וששטר זה כשר הוא ואינו מזוייף כיון שהרי טוען ששכיב מרע היה בשעה שנתנה ויכול הוא לחזור בה צריך בעל השטר לקיים את שטרו שאם לא קיים אותו אמרי' הפה שאסר הוא הפה שהתיר ומיגו דאי באעי אמ' לא היו דברים מעולם מהימן כי אמ' נמי אין נתתי לו מתנה זו אלא ששכיב מרע הייתי ויש לי מן הדין לבטלה נמי מהימן אבל אם קיים אותו נמצא שהוחזק השטר בכשרות שלא מפיו כיון שנתקיים שלא מפיו לאו כל כמיניה שטוען שמתנת שכיב.
ובפלוגתא דרבי יוחנן אמר ראיה בעדים. קסבר דהאי דאמרי רבנן הממע"ה לאו משום דצריך קיום הוא אלא לעולם השטר כיון שהודה בו שכתבו א"צ לקיימו וכמקויים ועומד דמי ואלו טען בו שטר פסים הוא שטר אמנה הוא בודאי שלא היו משגיחים לטענתו דה"ל כמאן דטעין בשטר מקויים ששטר פסים הוא שאין משגיחים לטענותיו דלאו כל כמיניה דקא טעין הכי בשטר מקויים אלא כגון שאינו טוען ששטר פסים הוא שטר אמנה הוא שהוא הפסדת השטר מעיקרו ושווייה שטר שלא ניתן ליכתב כלל אלא טוען שש"מ היה ויש לו מן הדין לחזור בו קסברי רבנן שבעל השטר עליו להביא ראיה במה שיתחזק שטרו ובמה שיתברר שאותה מתנה מתנה גמורה היתה ומתנת בריא שא"י לחזור בה ואפילו אם נתקיים השטר שלא מפי הנותן אלא מפי אחרים הכי נמי הוו מצרכי ליה רבנן לבעל השטר לאתויי ראיה במה שיתחזק שטרו ולברר שמתנת בריא היתה שאין הנותן יכול לחזור בו לפי שהמוציא מחבירו עליו הראיה ולר"ש בן לקיש דאמר ראיה בקיום השטר קסבר שאם לא יתקיים השטר מפי הנותן אלא מפי אחרים דכ"ע בין לת"ק שהוא ר"מ בין לרבנן שאין בעל השטר צריך להביא ראיה במה שיתחזק שטרו ולברר שהנותן בריא היה בשעת מתנה אלא כיון שהנותן (הרי) אנו רואים אותו עכשיו שהוא בריא מעמידים אנו אותו בחזקת כן שגם בריא היה (גם) בשעת המתנה כמו שהוא עכשיו עד שיביא ראיה שהיה שכיב מרע. וזה שנחלקו ר"מ ורבנן במודה בשטר שכתבו אם צריך לקיימו מפי(ו) [אחרים] או לאו הוא שנחלקו דר"מ סבר כיון שהודה שכתבו כמקוים דמי ואין בעל השטר צריך לקיימו מפי אחרים וכשם שאלו נתקיים מפי אחרים אין בעל השטר צריך להביא ראיה שהיה בריא אלא על הנותן להביא ראיה שהיה שכיב מרע כך כשהודה בו הנותן שכתבו כמקוים מפי אחרים דמי ועל הנותן להביא ראיה שהיה שכיב מרע ורבנן סברי מודה בשטר שכתבו בעל השטר צריך לקיימו מפי אחרים (ובכך) אין אנו מאמינים להנותן לומר שכיב מרע הייתי עד שיביא ראיה בכך אבל אם אינו מקיים אותו מפי אחרים אלא מפי הנותן מגו דאי בעי אמר לא היו דברים מעולם מהימן כי אמר נמי אין כתבתי אותו מיהו שכיב מרע הייתי ויש לי לחזור בה מהימן עד שיביא ראיה בעל השטר שבריא היה.
<h2>דף קנד:</h2>
בשלמא לדידי דאמינא ראיה בעדים. ושאפילו נתקיים השטר מפי אחרים על הלקוחות להביא ראיה שהיה גדול ושלקיחתם לקיחה גמורה היתה היינו דאמרי ליה מהו לבדקו דהא לא סגי ליה בקיום השטר אלא באיתויי ראיה שהיה גדול אלא לדידך דאמרת בקיום השטר ושאלו נתקיים השטר מפי אחרים לא היו צריכים להביא ראיה הלקוחות שהיה [גדול] ומפני שלא נתקיים השטר אלא בהודאת המשפחה הוא שהוצרכו הלקוחות להביא ראיה שהיה גדול דמודה בשטר שכתבו צריך לקיימו למה להו ללקוחות למבדקיה כדי שיתברר שהיה גדול לקיימו שטרייהו מפי אחרים ולוקמוהו בנכסייהו ואהדר ליה ר"ל מי סברת נכסי בחזקת בני המשפחה הוו קיימי וקא אתו לקוחות ומערערי עלייהו לאפוקינהו מינייהו נכסי בחזקת לקוחות קיימי כו' ואינהו הוא דאמרי ליה לר' עקיבא מהו לבדקו דכיון דקיימי להו לקוחות לשטרייהו מפי אחרים לא סגיא להו לבני משפחה לאפוקינהו לנכסי מינייהו אלא בהכי אבל אלו הוו להו נכסי בחזקת בני משפחה וקאתו לקוחות לאפוקינהו בקיומינהו לשטרייהו מפי אחרים הויא סגיא להו ללקוחות ולא הוו צריכים לאיתויי ראיה דגדול היה כי היכי דלימא ליה לרבי עקיבא מהו לבדקו.
ת"ש שאל רבי שמעון בן לקיש את רבי יוחנן ואיכא נסחי דלית בה ת"ש אלא הכי אית בה שאל רבי שמעון בן לקיש את רבי יוחנן זו ששנויה במשנת בר קפרא הרי שהיה אוכל שדה ובא כו' ואם אמר שטר פסים הוא. כלומר ואם הודה בו שכתבו אלא שטען ששטר פסים הוא אם יש עדים כלומר אם יש עדים שמעידים בכך הלך אחר עדים שכיון ששטר שמעידים פסים [הוא] או שטר אמנה הוא אין אחר עדותם כלום ובטל השטר מעיקרו ואם אין עדים שמעידים בכך הלך אחר השטר כלומר כיון שהודה בו שכתבו הרי נתקיים השטר בכך וא"צ לקיימו מפי אחרים ונמצאת טענתו שטען ששטר פסים הוא טענה שאין בה ממש ואין להשגיח עליה הואיל וכבר נתקיים השטר בהודאתו שכתבו וכמי שטען בשטר מקויים ששטר פסים דמי.
שטר פסים. שטר פיוסים שפייסת לי שאכתוב לך שטר זה כדי להראות לעולם שיש לך קרקעות וישיאו לך בנותם.
לימא ר"מ היא דאמר מודה בשטר שכתבו כו'. ועיקר מימריה דר"מ כהאי מתניתין דתנן הוא אומר ש"מ הייתי והן אומרים בריא היה עליו להביא ראיה שהיה ש"מ דברי רבי מאיר וכדפירשה ריש לקיש דמאי ראיה בקיום השטר דש"מ לפי דידיה דס"ל לרבי מאיר שכיון שהודה הנותן שכתבו ה"ל כמקויים ואין משגיחים על טענתו שטען ש"מ היה. והשיב אותו ר"י לא שאני אומר דברי הכל מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו. פי' והא דתנן וחכ"א המע"ה לאו ראיה בקיום השטר הוא שהרי כבר הודה בו הנותן שכתבו אלא ראיה בעדים שבריא היה שאפילו נתקיים מפי אחרים נמי קסברי רבנן שצריך בעל השטר להביא ראיה בכך וכדפי' רבי יוחנן להאי מתניתין לעיל. ודייקינן בגמרא אהא דאמר רבי יוחנן דד"ה מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו והא מיפלג פליגי בה דתנן אין נאמנים לפסלו דברי ר"מ כו'. ומהדרינן לתרוצי למימריה דרבי יוחנן אי עדים אלימי לאורועי שטרא כו'. כלומר כי קאמרי רבנן דנאמנים לפוסלו משום דלא נתקיים השטר אלא מפיהם ה"מ בעדים שאמרו כתב ידינו זה אלא שקטנים היו משום דעדים אלימי לאורועי אבל איהו דלא אלים לאורועי מכיון דאודי ביה דכתביה איקיים ליה שטרא ולאו כל כמיניה לאורועי אמר ליה והלא משמך אמרו יפה ערערו בני משפחה שאמרו קטן היה אף על פי שהודו שהמוכר כתב אותו שטר ומקויים הוא כיון שלא נתקיים מפי אחרים אלא מפיהם קאמרת דיפה ערערו בני משפחה לומר קטן היה אלמא מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו ואהדר ליה רבי יוחנן אני לא אמרתי דבר זה מעולם אלא אלעזר תלמידי הוא שאמרה משמי ולביה אנסיה בכך. ויש לפרש זו אלעזר אמרה סתם משמיה דנפשיה וכסבור השומע דמשמי אמרה מפני שהוא תלמידי ואני לא אמרתי דבר זה מעולם. ואם תשאל אמאי קאמר רבי יוחנן אני לא אמרתי דבר זה מעולם והא שמעינן ליה לרבי יוחנן דאמר דמאי ראיה בעדים וכיון שכן אמאי קאמר אני לא אמרתי דבר זה מעולם לימא ליה אין אמרת ליה מיהו לאו משום דסבירא לי דמודה בשטר שכתבו צריך לקיימו הוא דאמרי לה אלא משום דס"ל דמאי המע"ה דקאמרי רבנן במתני' ראיה בעדים הוא ואפילו נתקיים השטר מפי אחרים צריך הוא בעל השטר להביא ראיה שבריא היה הנותן בשעת הנתינה וכמו כן בכאן לענין שעמדו בני משפחה לומר קטן היה אף על פי שכבר הודו בני משפחה בשטר המכירה שכתבו המוכר ואין צריך הלוקח לקיימו שכבר נתקיים בהודאתם עדיין צריך הלוקח להביא ראיה שגדול היה המוכר בשעת המכירה כמו שהיה צריך להביא ראיה על כך ואפילו נתקיים השטר מפי אחרים ואם כן מפני מה כפר בשמועה זו שאמר רבי אלעזר משמו. יש להשיב דשמועה זו שאמר רבי אלעזר משמו בפירוש היה בה דמשום דלא נתקיים השטר הוא שאמר יפה ערערו בני משפחה ואלו נתקיים השטר מפי אחרים לא היו יכולים לערער בכך ורשב"ל הזכיר תחלת השמועה ולא הוצרך להשלים את כולה הואיל וידועה היתה ולא עוד אלא כשאתה מדקדק לשון יפה ערערו בני משפחה אתה מבין ממנו דטעמא דמילתא משום דלא מתקיים השטר עדיין הוא כחספא בעלמא דמי ומ"ה קאמר בלשון יפה ערערו בני משפחה כלומר כיון דכחספא בעלמא הוא יפה ערערו הואיל ואין ביד הלקוחות עדיין כח השטר ואלו הוה ס"ל דמאחר שהודו בו בני משפחה שכתבו המוכר ה"ל כמקויים ואין צריכים הלקוחות לקיימו אלא שצריכים הלקוחות להביא ראיה שגדול היה המוכר כמו שהיו צריכים להביא ראיה ואפילו נתקיים מפי אחרים לא היה לו לאומרו בלשון יפה ערערו בני המשפחה אלא בלשון אחר היה לו לאומרו כגון המע"ה וכיוצא בו ומדקאמר לה בלשון יפה ערערו הרי אתה מבין ממנו דטעמא דמילתא משום דאין בידם עדיין כח שטר הוא ולפיכך כפר רבי יוחנן בשמועה זו ואמר אני לא אמרתי דבר זה מעולם.
אמר רבי זירא אם יכפור רבי יוחנן ברבי אלעזר תלמידו. הואיל ותלמידו הוא ואין לו עליו אימה כלום הוא יכול לכפור ברבי ינאי רבו שאמר לפניו בפי' שמחלוקת רבי מאיר וחכמים דהאי מתניתין דתנן הוא אומר ש"מ כו' במודה בשטר שכתבו צריך לקיימו הוא דאמר רבי ינאי מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו וא"ל רבי יוחנן דבר זה שאמרת לא משנתינו היא וחכמים אומרים המע"ה ומאי ראיה בקיום השטר כלומר דבר זה לא היית צריך לאמרו שהרי מפורש הוא במתני' הנה בפי' קאמר רבי יוחנן דמחלוקת רבי מאיר ורבנן במשנה זו במודה בשטר צריך לקיימו הוא וכיון שכן היאך יכול לומר עכשו שאני אומר דברי הכל מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו. ולאחר שנתברר מדברי רבי יוחנן לרבי ינאי רבו שמחלוקת רבי מאיר ורבנן במודה בשטר שכתבו צריך לקיימו דממילא שמעת שמשנה זו ששנויה במשנת בר קפרא לאו דברי הכל היא כמו שאמר רבי יוחנן לריש לקיש אלא מחלוקת רבי מאיר ורבנן היא חזר התלמוד ואמר ויש לפרש דרבי זירא הוא חזר ואמר כרבי מאיר נראים דברי רבינו יוסף דאמר רבי יוסף כו' כלומר זו המשנה ששנינו במשנת בר קפרא דשמעת מינה דמודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו דברי חכמים היא אבל ר' מאיר אומר מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו. ואקשינן אהאי מימרא והא איפכא שמעינן להו בהאי מתניתין דתנן הוא אומר ש"מ הייתי כו' ומהדרינן איפוך. תו אקשו והתניא אין נאמנים לפוסלו דברי רבי מאיר כו' פי' כלומר השתא ומה עדים דאיכא למימר דאלימי דמרעי שטרא קאמר רבי מאיר אין נאמנים איהו דאיכא למימר כל כמיניה לא כ"ש דמכיון שהודה בו שכתבו ה"ל מקויים ואין נאמן לפוסלו וליכא למימר דטעמא דרבנן דאמרי נאמנים משום דעדים אלימי טפי דמרעי שטרא אבל איהו לאו כל כמיניה ומכיון שהודה בו שכתבו הו"ל כמקויים ואינו נאמן לפוסלו דהא דאמרת מודה בשטר שכתבו אם צריך לקיימו אם לא מחלוקת רבי מאיר ורבנן היא וכיון דשמעינן ליה לרבי מאיר הכא דאפילו לגבי עדים דאלימי קאמר דכיון שהודו שכתב ידן הוא הו"ל מקויים ואינם נאמנים דש"מ דכ"ש איהו דלאו כל כמיניה דמכיון שהודה שכתבו אין נאמן לפסלו מכלל דרבי מאיר הוא דס"ל דמודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו ורבנן הוא דס"ל צריך לקיימו ומהדרה איפוך. נתברר עכשיו מדברי רבי יוחנן לרבי ינאי רבו דהאי דקתני במתניתין וחכמים אומרים המע"ה דמאי ראיה בקיום השטר ועלה אקשינן והא ר' יוחנן ראיה בעדים קאמר ומהדרינן איפוך ר' יוחנן אמר כו' ריש לקיש אמר ראיה בעדים אבל השטר עצמו מכיון שהודה בו שכתבו אין צריך לקיימו בין לרבי מאיר בין לרבנן וזה ששאל ריש לקיש לר' יוחנן על המשנה ששנויה במשנת בר קפרא ואמר ליה רבי מאיר היא דאמר מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו (דברי) ר' יוחנן קאמר וה"ק ליה בשלמא לדידי דאמינא מאי ראיה ראיה בעדים אבל השטר לכ"ע כיון שהודה בו אין צריך לקיימו נמצאת משנה זו ששנויה במשנת בר קפרא לכ"ע בין לרבי מאיר בין לרבנן אלא לדידך דאמרת דמאי ראיה ראיה בקיום השטר דאלמא בענין מודה בשטר שכתבו(ה) אם צריך לקיימו אם לאו הוא דפליגי לימא רבי מאיר היא כו'. ומאחר שנתברר דרבי יוחנן ראיה בקיום שטר קאמר הני נסחי דילן דאית בהו ת"ש שאל ר"ל את רבי יוחנן ה"פ דכיון דקי"ל דכל היכא דפליגי רבי יוחנן וריש לקיש הלכה כרבי יוחנן בר מהנהו תלת קאמרי השתא ת"ש דלאו כדקאמרינן הוא דרבי יוחנן ראיה בעדים קאמר אבל בשטר כיון שהודה בו אין צריך לקיימו כי היכי דתפסוק הלכתא מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו אלא ראיה בקיום השטר קאמר דש"מ (ממי') דהכין הוא הלכתא דמודה בשטר שכתבו צריך לקיימו ואף על גב דהא אפיכנא להאי מתניתין ואוקימנא דרבי מאיר הוא דאמר המע"ה וצריך ורבנן סברי אין צריך ההוא מימרא דרבי זירא הוא דאמר ברם נראים דברי רבינו יוסף כו' אבל רבי יוחנן לא ס"ל הכי ולא קא מפיך לה למתניתין אלא הכי ס"ל דר"מ דאמר א"צ ורבנן אמרי [צריך] תדע דהא כדקאמר רבי ינאי מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו קאמר ליה ר' יוחנן לא משנתינו היא זאת וחכמים אומרים המע"ה ומאי ראיה בקיום השטר ואי סלקא דעתך דרבי יוחנן נמי אפוכי מפיך לה להאי מתניתין ומוקים לה דרבי מאיר הוא דאמר המע"ה וצריך ורבנן סברי אין צריך אדמסייע ליה לרבי ינאי מדר"מ דהוא יחיד לותביה מדרבנן דרבים נינהו והלכתא כוותייהו אלא לאו ש"מ דרבי יוחנן לא מפיך ליה להאי מתניתין אלא כדאיתא מוקים להו דרבי מאיר דאמר אין צריך לקיימו ורבנן אמרי המע"ה ומאי ראיה בקיום השטר וכיון שכן הויא לה הלכתא דמודה בשטר שכתבו צריך לקיימו כמימריה דרבי יוחנן דהלכתא כוותיה אליבא דרבנן דהלכתא כוותייהו ושאר השמועה פשוטה היא.
<h2>דף קנה:</h2>
אמר אמימר ומתנתו מתנה. כלומר ואף על פי שאינו יודע בטיב משא ומתן כיון שהוא בן י"ג שנה ויום אחד והביא שתי שערות דלא בעינן יודע בטיב משא ומתן אלא בזביני דכיון דדעתיה דינוקא מיקרבא לגבי זוזי חיישינן דילמא טעי ומזבין ומוזיל אבל במתנה הא ודאי ליכא דטעי בה וליכא נמי זוזי דמקרבא דעתיה לגבייהו הילכך אי לאו דאית ליה הנאה מיניה לא הוה יהיב ליה מתנה. והא דאמרינן לענין נכסי אביו עד שיהא בן עשרים דוקא לענין מכר כדאמרינן ולמכור בנכסי אביו אבל לענין מתנה דין נכסי אביו ודין נכסי עצמו שוין וכשם שאם הוא בן י"ג שנה ויום אחד והביא שתי שערות מתנתו מתנה בנכסיו כך מתנתו מתנה בנכסי אביו.
<h2>דף קנו:</h2>
בני רוכל תקברם אמם. שרשעים היו לקיים קוצין בכרם וקנסו' חכמים לקיימן דברי אמם ולא מן הדין.
א"ר לוי קונים (משמע) [משכ"מ] ואפילו בשבת ולא ליחוש לדברי ר' אליעזר. שהיה מצריך משיכה דחיישינן שמא תטרף דעתו עליו אדהכי והכי ואם תשאל כיון דלא חיישינן לדברי ר' אליעזר אלא באמירה בלחוד סגי לן אמאי אצריכו קנין יש להשיב דהאי קונין דאמר רבי לוי לאו בחליפים הוא אלא באמירה בעלמא בלחוד הויא ליה קנין על הנכסים והאי דקאמר ואפילו בשבת שלא תאמר כיון דבאמירה בלחוד קנו מיניה הנהו נכסי הוה ליה קניית נכסים בשבת וכמקח וממכר דמי שאסור בשבת קמ"ל דלא איכפת לן בהכי דאי משהינן לה למילתא לאחר השבת חיישינן דילמא אדהכי והכי מטרפא דעתיה ולא יכול למימר מידי. ויש לפרש דהאי דקאמר ואפילו בשבת להודיע שאין צריך לדרכי הקנאות אלא באמירה בלחוד סגי כלומר קונין נכסים משמע ואפילו בשבת וממילא שמעת דבאמירה בלחוד סגי ליה מיניה שהרי אי אפשר בשבת לעשות כלום מדרכי ההקנאות ולא ליחוש כלום לדברי ר' אליעזר שהיה מצריך לדרכי הקנאות שמא בין כך ובין כך תטרוף דעתו עליו.
<h2>דף קנז:</h2>
ואי ס"ד דאקנה קנה ומכר כו' מאוחרין אמאי כשרים. ואם תשאל ואלא מאי דאקנה משתעבד נהי נמי דהיכא דכתב ליה דאקנה משתעבדי ליה למלוה הנהו נכסים דזבין לוה בתר הכי באייר ומשום הכי לא איכפת לן במאי דקא מאחר לה לזמן והא כי טריף בדין טריף היכא דלא כתב ליה דאקנה דודאי הנהו נכסי דזבין ליה באייר הא לא אשתעבדי ליה למלוה מאוחרים אמאי כשרים והא אתי למטרף להו להנהו נכסים מסיון ואילך שלא כדין. תשובתך מאי דקא פשט ליה מהאי מתניתין דקתני מאוחרים כשרים ה"ק אא"ב דאקנה משתעבד מתניתין משכחת לה דכתוב בהו דאקנה אלא אי אמרת דאקנה לאו משתעבד האי מתני' היכי משכחת לה ודחי הא מני ר"מ היא כו'.
לוה ולוה [כלומר וכתב לכל חד מינייהו] וחזר וקנה לקמא משתעבד. פירוש לקמא משתעבד משום דכיון דכתב ליה דאקני אשתכח דמעידנא דקני לה להאי ארעא ממילא חל עליה שעבודא דקמא ולא קא שביק ליה רווחא לבתרא למיחל עליה שעבודא או דילמא לבתרא משתעבד דכיון דכתב ליה דאקני מקמי דלקני לה להאי ארעא הא סלקיה לקמא מינה מקמי דלקני לה וכי קני לה בתר הכי שעבודא דבתרא הוא דחייל ולא שעבודא דקמא וליכא לדמויי הא מילתא להא דאמרינן דאקני קנה ומכר משתעבד למלוה וטריף לה מיניה דלוקח משום דכי זבין להו ללוקח לבתר דקני ליה הוא דזבין לה ומעידנא דקני לה בההיא שעתא חל עליה שעבודא דמלוה מקמי דאזבין ליה ללוקח אבל הכא כיון דמקמי דליקני לה לוה להאי ארעא כתב ליה למלוה בתרא דאקני דאשכח דסלקיה לקמא מהאי ארעא דעתיד למיקני מקמיה דלקניה ושעבדיה למלוה בתרא איכא למימר דבההיא שעתא דקנייה שעבודא דבתרא חל עליה ולא שעבודיה דקמא. ומ"ה קא מיבעיא ליה לקמא משתעבד או דילמא לבתרא משתעבד ואסיקנא והילכתא יחלוקו. פי' (לפי מעותיהן) [למימר] דתרויהו בהדי הדדי קא חייל שעבודיהו אהאי ארעא.
<h2>דף קנח.</h2>
נפל הבית עליו ועל אשתו יורשי הבעל וכו' עד בית הילל אומרים נכסים בחזקתן הנכסים שהכניסה עמה בנדונייתה וקבלם על עצמו הבעל בתורת צאן ברזל. וכתובה בחזקת יורשי הבעל היינו מה שכתב לה הבעל על עצמו כגון עיקר כתובה ותוספת. ונכסים הנכנסין והיוצאין עמה הן נכסי מלוג שאין אחריותן על הבעל אלא נכנסין עמה בכניסתה עם הבעל ויוצאין עמה ביציאתה מן הבעל ולפי שהדבר ספק מי מהם מת ראשון אמרו ב"ה הכתובה שהוא ממון שנוטל מן הבעל בחזקת יורשי הבעל שהמוציא מחבירו עליו הראיה ונכסי מלוג שהן ממון האשה ואין לבעל בגופן כלום בחזקת יורשי אשה ומי שרוצה להוציא מידן עליו להביא ראיה. ונכסי צאן ברזל שעיקרן של האשה ואחריותן על הבעל כיון שיד שניהן שוה בהן הרי הן בחזקת שניהם ויחלוקו והיינו דאמרי' אהא דקתני במתני' בחזקת מי ואמרינן תני בר קפרא הואיל והללו באין לירש יחלוקו ונמצא פי' הא דקתני נכסים בחזקתן כלומר בחזקת שניהן.
<h2>דף קנט:</h2>
ההוא בברכה כתיב. אבל הירושה בנכסי אבי אביו מחמת אביו היא באה לו ואף על פי שכבר מת בחיי אביו ולא מחמת אבי אביו וכיון שכן זו היא קשה בדיני ממונות. ומי מצית אמרת הכי כלומר דקשה היא בדיני ממונות. והא תנן נפל הבית עליו ועל אביו כו'. מאי לאו דיורשי בנו כלומר יורשי האב דקתני בני אותו הבן נינהו והנה אע"פ ששעבד אותן נכסי אביו כו'.
<h2>דף קס.</h2>
משנה רבי חנינא בן גמליאל אומר מקושר שכתבו עדיו מתוכו כשר מפני שהוא יכול לעשותו פשוט. פירוש לאחר שיטול רשות מבעל השטר בכך [יכול לעשותו פשוט והא קמ"ל שאף על פי שכבר עשה קשריו כיון שלא חתמו עדיו אלא מתוכו עדיין הוא יכול להתיר הקשרים ולעשותו פשוט כשירשה אותו בעל השטר בכך] אבל לעשותו פשוט מפי עצמו בלא נטילת רשות מבעל השטר בכך אינו רשאי מדקאמר לקמן דרשב"ג סבירא ליה דמראה מקום הוא לו (הואיל) וחשיב להו לתנאי דסבירא להו הכין ולא קא חשיב רבי חנינא בן גמליאל בהדייהו מכלל דרבי חנינא בן גמליאל קפידא סבירא ליה הילכך הא דקאמר ר' חנינא בן גמליאל מפני שיכול לעשותו פשוט ליכא לאוקמא אלא בנטילת רשות מבעל השטר בכך [כדאמרינן. ואם תשאל א"ה פשוט] שכתבו עדיו מאחוריו [אמאי פסול לרחב"ג הא אפשר לעשותו מקושר דמדקאמר מקושר שכתבו עדיו מתוכו כשר משמע הא פשוט שכתבו עדיו מאחוריו פסול היינו טעמא דקתני מקושר כו' ולא קתני פשוט משום דמקושר שכתבו עדיו מתוכו יכול הוא עדיין לעשותו פשוט אבל פשוט שכתבו עדיו מאחוריו] אינו יכול לעשותו מקושר דהא קיימא לן שאין העדים חותמין במקושר אלא מאחוריו ובין קשר לקשר דאלמא כי חתימי לאחר עשיית קשריו הוא דחתימי והאי פשוט כיון דחתמי מאחוריו בלא עשיית קשרים אי אפשר לעשותו מקושר.
<h2>דף קס:</h2>
גמ' (זה גלוי) [ואת הגלוי זה פשוט] שבמקושר. פירוש המקום הגלוי הנשאר מן הנייר תחת הכתב לפי שהפשוט עדיו חותמים תחת הכתב ומה שישאר מן הנייר גלוי אחר חתימת העדים אין לחוש עליו לפי שלא יתכן בו זיוף הואיל וכבר חתמו העדים למעלה ממנו תחת תשלום כתב השטר אבל מקושר כיון שעדיו אינם חתומים בפני השטר אלא אחורי השטר בין קשריו היה לנו להקפיד שלא להשאיר בפני השטר לאחר תשלום הכתב מקום גלוי מן הנייר שמא יבוא להוסיף בו ענין קא משמע לן שאין אנו חוששים לדבר זה ועל זה אמר הכתוב ואת הגלוי כלומר ואף על פי שנשאר בו בנייר מקום גלוי אין חוששים לו והשטר לעולם כשר לפי שכיון שתקנו חכמים שיכתוב בפני השטר לאחר תשלום הכתב שריר וקיים אין כאן מקום חשש זיוף וכדבעינן למימר לקמן. ויש לפרש זה (גלוי) [פשוט] שבמקושר שכיון שהעדים מאחרי השטר הן חותמים נמצאת חתימתם על מקום גלוי שהרי אין לפני חתימתו כתב אלא נייר גלוי ואף על פי כן השטר כשר לפי שאין מקום לחשש זיוף כדבעינן למימר לקמן.
הא דאמר להקיש שלשה לשנים כל חד וחד כדאית ליה. פי' כל חד וחד מהתנאים שנחלקו בכך כדאית ליה ועיקר חלוקותן במכות דתנן על פי שנים עדים או שלשה עדים יקום דבר אם מתקיימת עדות כו' רבי עקיבא אומר כו'.
היכן חותמים העדים רב אמר כו' קס"ד בין קשר לקשר מגואי. כלומר בפני השטר תחת תשלום הכתב. והא ההוא מקושר דאתא לקמיה דרבי ואמר אין זמן בזה. פירוש נשלם כתב השטר וכל עניניו במקום (הק"ש) הפשוט בלא קשר א"נ בסוף הקשר הראשון וחשב רבי כי אין בין שאר הקשרים כלום ולפיכך אמר אין בזה זמן אמר לפניו ר"ש בר' שמא בין קשריו הוא מובלע ואם איתא שדרך המקושר להיות חתימת העדים בפני השטר לאחר תשלום השטר בין הקשרים כשראה רבי שכבר נשלם חתימת השטר בכל ענייניו במקום הפשוט בלא קשר א"נ בסוף הקשר הראשון וחשב שאין בין שאר הקשרים כלום כשאמר אין זמן בזה למה לא אמר אין כאן זמן ועדים ומהדרינן מי סברת בין קשר לקשר בפני השטר לאחר תשלום הכתב לא בין קשר לקשר מאחרי השטר ואקשינן וכיון שאין בפני השטר לאחר תשלום הכתב חתימת עדים ליחוש דילמא מזייף ומוסיף וכתב בפני השטר לאחר תשלום הכתב מאי דבעי ואומר כי מכלל השטר הוא שהרי אין שם חתימת עדים שיודע (שמא) [שמה] שיכתב אחר חתימת עדים אינו מהעניינים שהעידו עליהם. ומהדרינן דכתבי ביה בפני השטר לאחר תשלום העניינים שמעידים עליהם שריר וקיים ונעשה אותו שריר וקיים כמו חתימת עדים ואם נמצא אחריו תוספת בידוע שזיוף הוא ואין ללמוד מאותו תוספת.
<h2>דף קסא.</h2>
ולרב ירמיה בר אבא דאמר אחורי הכתב כו' ליחוש דילמא מזייף וכתיב מגואי מאי דבעי ואמר אנא לרבות בעדים הוא דעבדי. פי' קס"ד דהאי אחורי הכתב כנגד הכתב מבחוץ דקאמר שיהיו העדים חותמים כנגד השיטה האחרונה שבפני השטר ושתבא חתימתם מלמעלה למטה כמו הכתב שבפני השטר שהוא מלמעלה למטה ועל זאת הקשינו וליחוש דילמא מזייף ומוסיף בפני השטר שיטה אחרת וכשיוציא השטר לבד ויאמרו לו למה לא חתמו העדים כנגד שיטה זו שהיא אחרונה אלא כנגד השיטה שלמעלה ממנה ואמר אנא לרבות בעדים הוא דעבדי כלומר היה בלבי להוסיף עדים אחרים ולפיכך אמרתי לעדים שיתחיל בחתימה מכנגד השיטה שהיא למעלה מהאחרונה כדי שיחתמו אחרים תחתיהם כנגד השיטה האחרונה ותגמר חתימת כולם כנגד גמר כתב השטר מאחריו ומהדרינן מי סברת עדים אלו שחותמים אחורי הכתב נגד הכתב מבחוץ מלמעלה למטה הם חותמים כדי שנחוש לדבר זה לא (מלמעלה למטה) [ממטה למעלה] הם חותמים שהופכים את השטר ועושין תחתיתו עליון ועליונו תחתון וחותמים העדים כנגד שיטה אחרונה מאחריו שנעשה גגו של עדים כנגד תחתית הכתב שבשיטה אחרונה שאם יבא לרבות בעדים תחת חתימת עדים אלו תבא כנגד השיטה שהיא למעלה מהשיטה האחרונה וכיון שכן אין לחוש שמא יוסיף תחת שיטה אחרונה כלום שאם ימצא בשטר שיטה בסופו ויבא מלמעלה מכנגד גגן של עדים החותמים מאחריו בידוע שהוא זיוף ואין למדין ממנו.
<h2>דף קסב.</h2>
אין למדין משיטה אחרונה. פי' שיש לחוש שמא העדים הרויחו חתימתם תחת הכתב ולפי' דחקו אותה עם הכתב וזייף הוא והוסיף בו שיטה באותו ריוח.
אמר ליה רב נחמן לרב עמרם מ"ל הא א"ל דתניא הרחיק את העדים שני שיטין מן הכתב פסול. פירוש יש לחוש דילמא מזייף וכתב מאי דבעי ואף על פי שהרי אנו רואין שלא כתב בהן כלום כיון שהיה בידו לזייף ולכתוב בהן מה שירצה נעשה (גוף השטר פסול ואין עליו גוף שטר) [כאלו כתוב בגוף השטר ואין עליו תורת שטר] הואיל ולא נכתב ונחתם כתיקונו ואין גובין בו מנכסים משועבדים דהויא לה אותה מלוה הכתובה בו כמלוה על פה. [ואם לא הרחיק אלא] שיטה אחת כשר [דאי נמי זייף וכתב מאי דבעי אין מועיל כלום] דאין למדין משיטה אחרונה [איבעיא להו שיטה ומחצה מאי. כלומר אם הרחיק את העדים מן הכתב כדי רוחק שיטה ומחצה רוחב שיטה ופשט ליה דכשר].
<h2>דף קסב:</h2>
היו ארבעה וחמשה חתומין על השטר ונמצא אחד מהן קרוב או פסול תתקיים עדות בשאר כו'. וההיא דתנן במכות מה שנים נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטלה אף שלשה וכו' דוקא בידוע דנתכוונו להעיד או לחתום כאחד הוא אבל אם אין ידוע שנתכוונו שניהם לחתום או להעיד כאחד השטר כשר ותתקיים עדות בשאר שאם הפסול לבסוף יש לנו לומר שהוסיף חתימתו שלא מדעת הכשרים ואי בתחלה חתם יש לומר הנך כשרים רווחא שבקו למאן דקשיש מינייהו [ואתא האי פסול וחתים ביה]. [אי נמי חד מהני כשרים שבק רווחא לחבריה למחתם וכד אתא חבריה לא קביל למחתם קמיה וחתם בתרא ושבק לההוא רווחא כדאיתה ואתא האי פסול וחתם ביה].
<h2>דף קסה.</h2>
אמר אביי לא נצרכה אלא דאפילו עד אחד בכתב ועד אחד על פה. פי' בלא קנין והא קמ"ל שאף על פי ששני עדים הם כיון שהאחד מעיד בכתב שהיא עדות שיש בה אחריות נכסים והשני לא העיד לא בשטר ולא בקנין שהוא כמו השטר אלא עדות על פה בעלמא שאין בה אחריות נכסים לא מצרפינן עדותייהו. אמימר אכשר בעד אחד בשטר ועד אחד על פה ופי' דמצרפינן סהדותייהו ומגבינן ביה מבני חרי. תדע דשלחו ליה חברייא לרבי ירמיה פי' משום דאפקוהו מבי מדרשא שלחו ליה דהוא לא הוה בהדייהו בבי מדרשא עד אחד בכתב ועד אחד על פה מהו שיצרפו אליבא דת"ק דריב"ק דתניא אין עדותם מצטרפת עד (שיהיו) [שיראו] שניהם כאחת לא תיבעי לך השתא שנים בכתב א"נ שנים על פה כיון שלא העידו על עצמו ביחד אלא העיד זה על עצמו בפני עצמו שלא בפני חבירו וזה בפני עצמו הרי אמר שאינם מצטרפים הואיל ולא ראו העדות כאחת ואף על פי שעדות שניהם בעדות בשטר הם מעידים א"נ בעדות על פה כי תיבעי לך אליבא דריב"ק מאי כי אמר ריב"ק מצטרפים ה"מ היכא דעדות שניהם שוה בשטר או בעל פה ואף על פי שלא ראו העדות כאחת אלא זה בפ"ע וזה בפ"ע אבל עדות האחד בשטר ועדות האחד ע"פ אין מצטרפים או דילמא ל"ש ושלח להו מצטרפים פי' ומגבינן ביה מבני חרי כענין ההיא דאמרינן עד אחד אומר חבית של יין ואחד אומר חבית של שמן הוה עובדא וחייבום ר' אמי חביתא דחמרא מגו חביתא דמשחא.
<h2>דף קסה:</h2>
אמר ליה (אביי) [ר"א] לאמימר אנן הכי מתנינן לה שלחו ליה חברייא לר' ירמיה שנים שהעידו אחד בב"ד זה ואחד בב"ד זה מהו שיבא ב"ד אצל ב"ד ויעיד זה אצל זה על העד שהעיד לפניו ומצטרפי. עדות העדים שהרי נתקיים בעדות שני בתי דינים אלו שעדים אלו העידו עדות זו בב"ד אחר ואליבא דת"ק דרבי נתן לא תיבעי לך שאפילו העידו שניהם בב"ד אחד הא קאמר דאינה מצטרפת עד שיעידו שניהם כאחת וכ"ש אם העידו זה בפני ב"ד זה וזה בפני ב"ד זה כי תיבעי לך אליבא דר' נתן דאמר שומעין דבריו של זה היום וכשיבא חבירו למחר שומעין דבריו מאי כי אמר רבי נתן היכא דהעידו שניהם בב"ד אחד אבל זה בפני בית דין אחר וזה בפני בית דין אחר לא או דילמא לא שנא ושלחו ליה דמצטרפין. מר בר (רב אשי) [חייא] אמר הכי שלחו ליה שנים שהעידו בב"ד זה וחזרו והעידו בב"ד זה שנמצאו העדים שהעידו כאחד בכל ב"ד וב"ד ואחר כך מתו העדים והדיינים או שהלכו להם למ"ה ולא נשאר מהם אלא אחד מכל ב"ד וב"ד מהו שיצטרפו ויחתכו את הדין אליבא דרבי נתן לא תיבעי לך השתא עדים מצטרפים דיינים מבעיא [כי] תיבעי לך אליבא דת"ק דר' נתן מאי כו'.
כתב מלמעלה מאתים ומלמטה מנה וכו'. פי' הא דתנן זוזי מאה (דלהוה) [דאינון] סלעין תלתין אין לו אלא מנה משום דדיבור אחד הוא ואי אפשר לחלק ביניהם וכיון שדבריו סותרין זה את זה אמרי' יד בעל השטר על התחתונה וכי אמרינן הכל הולך אחר התחתון היכא דהוה שני דיבורין מחולקין דכל אחד מהן דיבור בפני עצמו ואין צריך לחבירו וכיון שהתחתון סותר את העליון אמרי' מהדר קא מהדר ביה מעליון ולפיכך הלך אחר התחתון. והאי דאמרינן בפרק השואל [מציעא ק"ב ע"ב] מעשה באחד ששכר מרחץ מחבירו וכו' ואמר רב נחמן עלה קרקע בחזקת בעליה עומדת אף על גב דאפיך מיפך ודאמרינן [נמי התם] בענין אסתירא מאה מעי הלך אחר פחות שבלשונות ולא אמרינן תפוס לשון אחרון (בכולהו אלא) [התם נמי] משום דדבור אחד הוא זה אחר זה ולא הפריש בדיבור אחר ביניהם אבל אילו הפריש ביניהם בענין אחר שנעשו שני דיבורין בכי הא אמרינן הכל הולך אחר התחתון.
אין פחות משני דינרין דהב כסף. כלומר יש לך אצלי כסף בשני דינרין של זהב. דהב בדינרין אין פחות משני דינרין כסף דהב. כלומר ה"ק יש לך אצלי זהב בשני דינרין של כסף ודייקינן ואימא דהבא פריכא קא"ל כלומר יש לך אצלי דהבא פריכא שני דינרי זהב אמר אביי יד בעל השטר על התחתונה וכיון שיש במשמע דהכי קא"ל יש לך אצלי זהב בשני דינרין של כסף שהוא דבר מועט ואף על פי שיש לומר דה"ק ליה יש לך אצלי דהבא פריכא כו' אמרינן יד בעל השטר על התחתונה ואקשינן א"ה רישא נמי פירו' רישא נמי דכתב ביה דהב דינרין אף על פי שיש במשמע דה"ק ליה יש לך אצלי שני דינרי זהב כיון שאפשר לומר ה"ק ליה יש לך אצלי זהב של שני דינרין של כסף כלומר זהב ששוה שני דינרין של כסף לימא יד בעל השטר על התחתונה ואין לו אלא זהב ששוה שני דינרין של כסף. אמר רב אשי רישא דכתב דינרי דמשמע דינרי זהב לפי שאין אומרים על כסף דינרי (שאין אומרים על כסף דינרי) אלא דינרין סיפא דכתב דינרין שהוא דינרין של כסף לפי שאין אומרים על הזהב דינרין אלא דינרי הוא שאומר ומנא תימרא דשאני בין דינרין לדינרי דתניא האשה שהיו עליה ספק חמש לידות כו' עד מעשה היה ועמדו קינין בירושלים בדינרי זהב ואמר רבן שמעון בן גמליאל המעין הזה אם אלין הלילה עד שיהיו בדינרין כלומר בשני דינרין של כסף.
<h2>דף קסו:</h2>
גמ' ת"ר ילמד תחתון מעליון באות אחת. כגון חנן מחנני שאם תמחק יו"ד מחנני מן התחתון ילמדנה מן העליון אבל אם יתמחק שתי אותיות מן התחתון אין למדין מן העליון לפי שיתכן שיהא שם בן ג' אותיות כגון אמי ואסי וכיוצא בהן והוא הדין למלה בת שלש אותיות ואם נבא ללמוד שתי אותיות מן העליון נמצא שלמדנו רוב השם או רוב המלה מן העליון ואין לנו ללמוד מן העליון אלא מיעוט השם או מיעוט המלה אי נמי (מחיצתן) [מחציתן] אבל לא רובן אבל אות אחת כיון שלא יתכן לעולם שיהא שם או מלה פחות משתי אותיות אפילו אם יהא אותו שם קטן בן שתי אותיות או מלה קטנה בת שתי אותיות שנמצא אותה אות שלמדין מן העליון חצי שם או חצי המלה למדין ואין בכך כלום הואיל ואינה רוב השם או רוב המלה.
אמר רב פפא פשיטא לי שאם כתב בו ספל מלמעלה שהוא סאה ופלגא וקפל מלמטה שהוא קב ופלגא הכל הולך אחר התחתון. ואין לנו לחוש שמא זה קפל ספל היה והלך עליו הזבוב והמשיך הסמך ועשה אותו קוף משום דקב פחות הוא מסאה והמוציא מחבירו עליו הראיה אלא היכא דהוי קפל מלמעלה וספל מלמטה מי חיישינן שמא גם התחתון קפל היה ובא זבוב ואכל הדיו שברגלה של קוף כשהוא עדיין לח ועשאו ספל וכיון שיש לחוש לדבר זה אמרי' יד בעל השטר על התחתונה וכי אמרי' הכל הולך אחר התחתון היכא דליכא למיחש (למידי) [דמה שבעליון הוא שהיה בתחתון הוא שהפסידו] אבל הכא דאיכא למיחש בהא מילתא אמרינן יד בעל השטר על התחתונה או דילמא לא שנא תיקו.
<h2>דף קסז.</h2>
הא דאמרינן (מי) [מאי] אמרת שית מאה (א') איסתרי וזוזא. יד בעל השטר על התחתונה משום דאיסתירא גדולה היא מזוזא כדאמרינן בפרק הישן היינו דאמרי אינשי כזוזא מלעיל כאיסתרא מלרע.
משנה כותבין גט לאיש אף על פי שאין אשתו עמו וכו'. ממסקנא שמעי' שמי שבא ואמר אני הוא פלוני בר פלוני שמת הריני מעידכם על עצמי שיש לפלוני אצלי כך וכך אם הוחזק שמו בעיר שלשים יום כותבין העדים וחותמין ואין חוששין שמא אחר הוא ואם לאו אין כותבין וחותמין עד שיביא ראיה שהוא אותו פלוני בן פלוני.
<h2>דף קסז:</h2>
כותבין שטר למוכר אף על פי שאין לוקח עמו. מיסתברא לן דדוקא דהיכא דמעיד על עצמו שכבר קיבל המעות מן הלוקח שאין כאן חובה על הלוקח כלל כדי שיהא צריך להיות מדעתו אבל אם לא העיד על עצמו שכבר קיבל המעות [מן הלוקח] אין כותבין וחותמין אלא מדעת הלוקח דחיישינן שמא אינו רוצה [הלוקח] לקבל אותה לקיחה ולהדחיק עצמו בנתינת הדמים הילכך אם טעו העדים וכתבו שטר המכירה (ללוקח) [למוכר] בלי קבול הדמים כשיתבע אותו בדין ליתן לו הדמים צריך הוא להביא ראיה שהיתה מדעתו מכירה זו.
גמ' שם האיש בגט והוא הדין לשם האשה. אוקימנא ובלבד שיהיה מכיר שם האיש בגט והוא הדין לאשה ושם האשה בשובר והוא הדין לאיש דאי לא חיישינן דילמא מחליף שמיה דאנתתיה בשמא דאתתא דחבריה כד הוי שמיה כשמיה דחבריה וכל שכן אי לא ידעי סהדי (ומי) שמיה דידיה דחיישינן דילמא מחליף שמיה בשמיה דחבריה ושמה דאיתתיה בשמה דאנתתיה דחבריה וממטי ליה לאנתתיה דחבריה. ואקשינן וליחוש לשני יוסף בן שמעון בעיר אחת כלומר נהי דמכירין שם האיש ושם האשה בגט אי (ליכא) [איכא] בההיא דוכתא מאן דאיתיה לשמיה כשמיה דהאי ושמה דאנתתיה כשמה דאנתתיה דהאי דהוו ליה שני יוסף בן שמעון בעיר אחת מאי אהני הכרת עדים שם האיש ושם האשה אכתי ליחוש דילמא כתיב גיטא בשמא דידיה לאנתתיה ואזיל וממטי ליה לאינתתיה דחבריה ומהדרינן אמר להו רב אחא בר רב הונא הכי אמר רב זאת אומרת שני יוסף בן שמעון [וכו'] ודייקינן נמי ואכתי ליחוש דילמא אזל למתא אחריתי ומחזיק ליה לשמיה ביוסף בן שמעון כלומר מחזיק ליה לשמיה כשמיה דחבריה ושמה דאנתתיה כשמה דאינתתיה דחבריה וכתיב גיטא וממטי לה לאנתתא דחבריה דהא מתא דילה ומתא דאבהתיה היא (נהי) [והיא] גופא מתא דחבריה ומתא דאנתתא דחבריה דהא כי אזיל לההיא מתא אחריתי בדרך סחורה הוא דאזיל לה ודעתו לחזור בו הוא וכיון שכן מאי אהני לן הכרת עדים שם האיש ושם האשה. אמר להו רב הונא הכי אמר רב כל שהוחזק שמו בעיר שלשים יום אין חוששין לו. ואי לא איתחזק מאי. כלומר במה אנו יודעים שהוא שמו ואין אנו חוששין שמא דחליף אותו אמר אביי בקרו ליה ועני רב זביד אמר רמאה ברמאותיה זהיר כלומר אין סומכים על כך אלא עד שיחזק שמו בעיר שלשים יום. ושמעינן מינה מי שבא ואמר אני הוא פלוני בן פלוני ממתא פלוני הריני מעידכם ע"ע שיש לפלוני [בידי] כך וכך אם הוחזק שמו בעיר שלשים יום כותבין העדים וחותמין ואין חוששין שמא אחר הוא ואם לאו אין כותבין וחותמין עד שיביא ראיה שהוא אותו פב"פ.
<h2>דף קסח.</h2>
כותבין שטר ללוה אף על פי שאין מלוה עמו והלוה נותן שכר. פשיטא דלוה נותן שכר דהוא נהנה אבל המלוה מה הנאה יש לו בהלואה. לא צריכא בעיסקא. דאף על גב דאית בה הנאה למלוה דשקיל פלגא דרווחא דעיסקא קמ"ל דיותר נהנה בו הלוה שאין לו יכולת ומשתכר בשל אחרים. ומסתברא לן דהא נמי בשהעיד הלוה על עצמו שכבר קיבל המעות אבל אם לא העיד על עצמו בכך אין העדים רשאין לכתוב ולחתום אלא מדעת שניהם.
כותבין שטר ללוה כו'. פשיטא לא צריכא בעסקא. פי' דאף על גב דחציה בתורת פקדון הוא ואין (ללוה) [למלוה] ממנו ריוח ואם יהא בו הפסד אין הלוה חייב כלום ולא עוד אלא שאם ירצה בעל המעות ליטול מעותיו אין לו רשות בכך עד שיגיע זמן מכירת העיסקא אפילו הכי טובה היא למלוה ואין צריך להיות מדעתו.
והלוקח נותן שכר. כלומר שכר הסופר ודמי השטר. [פשיטא] לא צריכה במוכר שדהו מפני רעתה (שהוצאתה יתירה על שבחה) [כגון שמוציאין בה הוצאה בכל שנה ושנה יתר ממה ששוין הפירות שמוציאין ממנה] מהו דתימא כיון דטובה היא לגבי דמוכר לזבונינהו נהוי שכר הסופר ודמי השטר עליו קמל"ן דאפ"ה המוכר לעולם הוא מפסיד ולוקח לעולם מרויח [כדאמרינן התם] דאמרי אינשי זבנת קנית וזבין אוביד וכיון שכן הלוקח נותן שכר הסופר ודמי השטר ועוד שהשטר ראיה הוא לעמוד ביד הלוקח לפיכך הלוקח נותן שכר אותה הראיה.
אין כותבין שטרי אירוסין ונשואין כו'. פי' לפי שהוא דבר שאי אפשר לו להיות אלא שיסכימו שניהם על כך וירצה כל אחד מהן להזדווג לחברו. ואם תאמר פשיטא הלא דבר ידוע הוא שאם יכתבו ויחתמו שלא מדעת שניהם אלא מדעת אחד מהם הא ודאי עדות שקר היא. יש להשיב דסיפא אצטריכא ליה והחתן נותן שכר ואמרי' בגמרא פשיטא כלומר פשיטא דחתן נותן שכר שהרי הוא הקונה את האשה והראיה שלו היא ולא האשה קונה אותו. ומהדרינן לא צריכא דאפילו אם הוא החתן צורבא מרבנן מהו דתימא כיון שהדבר ידוע שטובה היא לה להזדווג לו נהוי דמי השטר ושכר הסופר עליה קא משמע לן דאפילו הכי החתן נותן דמים הואיל והוא הקונה את האשה.
אין כותבין שטר אריסות וקבלנות אלא מדעת שניהם. פירוש לפי שגם זה הדבר אי אפשר להיות אלא עד שיסכימו שניהם על כך זה בהקנאתו לאריס חלק משדהו לפירות בשכר עבודתו וזה בקבול העבודה על עצמו. ואם תאמר הא נמי פשיטא יש להשיב דסיפא אצטריכא ליה והמקבל נותן שכר וכדפרישנא לעיל לענין שטרי אירוסין ונשואין. ודייקינן בגמרא אהא דקתני והמקבל נותן שכר פשיטא. דהוא נותן שכר שהרי הוא הקונה חלק מן השדה לאכול פירותיו ובעל השדה מקנהו וכיון שכן פשיטא דמקבל נותן שכר שהראיה שלו היא ומהדרינן לא צריכא בכיירא. כלומר כשהיתה אותה שדה מכויירת ולא נעבדה זה כמה שנים מהו דתימא כיון דטובה היא לבעל השדה להחזיר העבודה ניהוי דמי השטר ושכר הסופר על בעל השדה קמשמע לן דאפילו הכי כיון שהקבלן הוא הקונה חלק לפירותיו מן השדה הראיה שלו היא והוא נותן שכר.
אין כותבין שטרי בירורין אלא מדעת שניהם. פירוש למאן דמתרגם ליה בשטרי טענתא שהוא שימוש ב"ד שכותבין בו טען פלוני כך וכך השיבו פלוני כך וכך ודאי אי אפשר ליכתב עד שיטעון כל אחד מהם ולמאן דמפרש לה זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד גם זה אי אפשר שיכתב ויחתם עליו עד שיקבל כל אחד מהם על עצמו הדיין שבירר לו. ואם תאמר פשיטא הא נמי יש להשיב דסיפא אצטריכא ליה ושניהם נותנים שכר וכענין מה שפירשו לעיל. רשב"ג אומר לשניהם כותבין שנים. לזה בזכיותיו בפני עצמו ולזה בזכיותיו בפני עצמו. ודייקינן לימא בכופין על מדת סדום קמפלגי דת"ק סבר שטר אחד כותבין לשניהם וכותבין בו זכות כל אחד וחובתו ומשתתפים שניהם בשכר הסופר ודמי השטר ומי שאומר (שניהם) איני רוצה להשתתף עמך בשטר אלא כתוב שלך לבד ואני שלי לבד מדת סדום היא שאינו רוצה שיהנה חברו מחמתו בדבר שאין בו עליו הפסד וכופין אותו ע"כ ורשב"ג סבר אין כופין ומהדרינן לא דכ"ע כופין על מדת סדום ורשב"ג סבר דהאי לאו מדת סדום היא דאמר ליה לא בעינא דליהוי זכותך גבי זכותי בחד שטרא דבכל עידן דמצטרכנא ליה לעיוני ביה בדינא קאמרת לי נפקי עמי בבי דינא ודמי עלי כאריה ערבה כלומר כמו ארי השוכן במקום ערבה שהוא מקום ציה. ויש לפרש ערבה כמו דוב אורב הוא לי ארי במסתרים. ויש מי שפירש דהאי דאמרינן בהני (בלהי) [כולהו] פשיטא דאעיקר מילתא קאי דקתני בה אין כותבין אלא מדעת שניהם. והאי פירושא לא דאיק חדא דהיכי סליק אדעתין לענין אירוסין ונשואין היכא דהוי חתן צורבא מרבנן שכותבין שלא מדעת שניהם אלא מדעת החתן בלחוד והא ודאי עדות שקר היא ועוד מדחזינן לענין שטר ברורין דקתני בה ושניהם נותנים שכר ואיפליגו בה תנא קמא ורשב"ג ולא אמרינן עלה בגמרא פשיטא מכלל דהנך דאמרינן בה פשיטא לאו לעיקר מילתא קאי אלא אנתינת שכר בלחוד הוא דקאי דאי סלקא דעתך דאעיקר מילתא קאי הכי נמי לימא פשיטא אלא לאו שמע מינה דהאי דאמרינן פשיטא לא קאי [אלא] אנתינת שכר בלחוד והכא כיון דאיפליגו בה ת"ק ורשב"ג דתנא קמא סבר שטר אחד כותבין ונותנים בין שניהם השכר ורשב"ג סבר שנים כותבין ונותן זה שכר שטר גמור בפני עצמו וזה שכר שטר בפני עצמו ליכא למימר בה פשיטא הרי אתברר לך דהאי פירושא לא דאיק והפירוש שפירשנו הוא הנכון.
משנה מי שפרע מקצת חובו וכו'. מדחזינן לפלוגתייהו דרבי יוסי ור"י בענין אסמכתא היא אי קניי' אי לא קניא מכלל דהיכא דלא אמר ליה בלשון אסמכתא דכולי עלמא גבי ליה כוליה חוביה ולא מנכה ליה מלוה הא מקצת דפרע ליה השתא ואף על גב דהא קא רווח מלוה [בהם האי מקצת] ואשתכח דקא שקיל מיניה טפי מהלואתו הא מילתא שריא ולית בה משום חשש רבית. וטעמא דמילתא דכי אמרי' ריבית הוא ואסור הני מילי היכא דהוה ההוא תוספת דקא שקיל אגר נטר ליה ובהא מילתא כד מעיינת בה לא משכחת בה אגר נטר ליה כלל דהא אילו פרע ליה לוה למלוה במשלם זימנא דקצב ליה מאי דאישתייר גביה מהאי שטרא הוה שקיל ליה מלוה בלא תוספת (וכי לא פרע ליה במשלם זימנא הוא דקא מהדר ליה שליש לשטרא וגבי ליה לכוליה מיניה וכיון דאילו פרע ליה לוה במשלם זימנא ההוא מידי דאישתייר ליה גביה הוה שקיל ליה מלוה בלי תוספת) אשתכח דלא מטיא ליה הנאה למלוה מחמת האי זימנא דארווח כי היכי דנהוי אגר נטר לי וכי מטי זימנא ולא יהיב ליה מידי דקא מהדר ליה שליש לשטרא למלוה וגבי ליה לכוליה (מלוה) [מיניה דלוה] אילו היה מרווח ליה זימנא אחרינא הויא ליה ההוא תוספת אגר ההוא זימנא [אחרינא] דקא מרווח ליה והשתא דלא קא מרווח ליה זימנא אחרינא אלא קא שקיל מיניה כוליה שטרא במשלם זימנא קמא אשתכח דליכא הכא אגר נטר לי דהא האי תוספת דקא שקיל מיניה לאו אגר זימנא קמא הוא דארווח ליה (ו)מדחזינן דאילו יהיב ליה במשלם זימנא ההוא מידי דאשתייר למלוה גביה מהאי שטרא לא הוה שקיל ליה מלוה להאי תוספת מיניה וכי מטא זימנא ולא פרע ליה דקא שקיל ליה כוליה שטרא [הא] לא קא מרווח ליה זימנא אחרינא [כי היכי דלהוי האי תוספת דקשקיל מיני' אגר ההוא זימנא אחרינא דקא מרווח ליה וכיון ד]ליכא הכא אגר נטר לי (כלל) [משום הכי שרי ולית בה משום חשש ריבית].
מי שנמחק שטר חובו מעמיד עליו עדים ובא לפני ב"ד והם עושין לו קיומו. כלומר כותבין לו נוסח אותו השטר ואומרים בו ששטר היה לו ונמחק אלא שהיה רשומו ניכר וזה נוסחו ופלוני ופלוני עדיו.
<h2>דף קסח:</h2>
ת"ר כיצד קיומו כו'. פי' וזה המחק היה רשומו ניכר ואם כתוב בו כלומר בזה השטר שכתבו אותו ב"ד בקיומו של שטר הנמחק הוזקקנו לעדותם של עדים כלומר חקרנו אותם ונמצאת עדותן מכוונת כלומר עדות נכונה כשהמלוה רוצה לגבות עכשיו בזה השטר אין אנו מצריכים להביא ראיה שעדותם נכונה היתה שהרי חקרו אותם ב"ד שהעתיקו אותו השטר המחוק וקיימוהו ואם לאו כשהלוה טוען ואומר להד"מ א"נ טענה אחרת שהיא מועלת כשאין עליו שטר ואינה מועלת כשיש עליו שטר צריך המלוה להביא ראיה שהיתה העדות עדות נכונה ובכך יהיה השטר כתקונו ואין משגיחים לטענת הלוה.
הנהו ערבאי דאתו לפומבדיתא. פי' אנשים גוים ערביים הוו קא אנסי ארעתא דאינשי כלומר הוו גזלי להו והוו קאנסי למרוותיהו עד דהוו מייתי להו לשטרי דהנהו ארעתא ושרפי ליה אתו מרייהו דארעא קמי דאביי ואמרי ליה ליחזי מר שטרין ולכתוב לן שטרא אחרינא דאם איתניס כו'. אמר להו ומה אעביד לכו כו' הוו קא טרדי ליה אמר לספריה זיל כתוב להו על המחק כו' פי' אמר ליה אביי לספריה לאטעויינהו להנהו מרוותא ולמכתב להו שטרי דלא מהנו כי היכי דליסלוק טרדייהו מעלויה נפשיה.
אין כותבין שני שטרות על שדה אחת דילמא טריף והדר טריף. [דחיישינן דילמא אזיל בעל חוב וטריף ליה להאי ואזיל האי וטריף בחד שטרא מהלקוחות דהוו בתריה וקרעיה ליה לההוא שטרא וכיון דהא איכא שטרא אחרינא גביה אמר ליה לבעל חוב שוף לי דאיקום בה פורתא והדר טרפה מינאי והדר אזיל וטריף לקוחות אחריני שלא כדין]. ואם תשאל וכיון דהא איכא לקוחות דקא טריף האי מיניהו דאלמא זביניה מקמי זביניהו הוא דהוה היכי מצי בעל חוב למיטרף מיניה מעיקרא [כי היכי דליהדר איהו וטריף מהני לקוחות דהוו בתריה] לימא ליה לבעל חוב זיל טריף מהני לקוחות דהוה בתראי ולא תטריף מינאי דהנחתי לך מקום לגבות ממנו. תשובתך משכחת לה בדהויא האי ארעא אפותיקי לההוא בעל חוב [דלא מצי א"ל הנחתי לך מקום לגבות ממנו]. אי נמי משכחת לה כגון דלא הוה ליה ללוה בעידנא דאוזפיה מלוה הני זוזי אלא האי ארעא בלחוד ובתר הכי זבנה לשמעון וקביל עליה אחריות בדאיקני וקנה לוה נכסי בתר הכי וזבנינהו ללקוחות אי נמי קני ליה להני נכסי והדר זבנה לההיא ארעא דהויא גביה בעידן ההלואה לשמעון ואף על גב דלא כתב ליה דאקני והדר זבנינהו להני נכסי דלקוחות דכי אתא בעל חוב טריף ההוא ארעא דהות ליה ללוה בעידן ההלואה אבל הנך נכסי דקנה לוה בתר הכי לא טריף להו דהוה לוה וקנה ומכר דלא משתעבד וכי טריף ליה מלוה להא ארעא משמעון הדר שמעון וטריף ליה להני נכסי אחריני מלקוחות דאי קנה להו מקמי דלזבנה להאי ארעא לשמעון הא ודאי כבר אישתעבדו ליה לשמעון מקמי דלזבנינהו ללקוחות ואי לבתר דזבנה להאי ארעא לשמעון הוא דקני להו להני נכסי כיון דכתב ליה לשמעון בדאיקני מעידנא דקנה להו בתר הכי להני נכסי אשתעבדו ליה לשמעון מקמי דליזבנינהו ללקוחות הילכך אתי שמעון וטריף להו.
אמר ליה רב אחא בר מניומי לאביי ודילמא רישומו ניכר הוה. פירש קס"ד דרב אחא דהכין קא"ל אביי לספריה דליכתוב להו למרוותיה נסחי דשטרי דידהו אניירא וקהדר מחקי ליה.
בד"א בשטרי הלוואה. פי' שכיון שהם עומדים לפרעון חיישינן שמא פרעו אבל בשטרי מקח וממכר שאינם עשויים לפרעון אלא שתעמוד אותה לקיחה בידו כותבים חוץ כו'.
<h2>דף קסט.</h2>
אמר ליה רב אחא מדפתי לרבינא למה לי דלימא ליה שוף לי כו' אם כן נפישי עליה בעלי דינים. כלומר אי טריף מהאי לוקח והדר אתי וטריף מהאי לוקח בלא דמהדר לה לארעא ניהליה למיקם בה פורתא ואתו הני תרי לקוחות ואוושי עליה דהא מנכרא לה מילתא דמחמת ההיא לקיחה גופה דטריף בה מהאי לוקח קא אתי השתא למטרף בה זימנא אחרינא מהאי לוקח אחר ואי מהדר לה ניהליה להאי ארעא (ארעא) לרשותיה וקאים בה פורתא והדר מפיק לה מיניה לא מינכרא להו מילתא להני לקוחות דהאי טירפא אחרינא דקאתי השתא למטרף מהאי לוקח אחר מחמת ההיא לקיחה גופא דטריף בה מהך לוקח היא כי היכי דאוושי עליה אלא סברי דלקיחה אחריתי היא ולא אוושי עליה.
<h2>דף קסט:</h2>
ההוא איתתא דיהבא ליה זוזי לההוא גברא למזבן לה ארעא אזל זבנה שלא באחריות כלומר קביל עליה לוקח דלית ליה אחריות על המוכר דאי בסתמא קיימא לן אחריות טעות סופר הוא. אתא לקמיה דרב נחמן א"ל מציא אמרה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי זיל זבנה מיניה דמוכר שלא באחריות כמה דקבילת אנפשך והדר זבנה את ניהלה באחריות. ומסתברא לן דאי אתני מוכר עליה דלוקח בעידן זביני דבלא אחריות הוא דמזבין ליה נהליה דמצי שליח למימר לה אנא בהדין תנאה הוא דזבנה נהלי מוכר אי ניחא לך לקבולי הני מילי דזביני בהאי תנאה לחיי ואי לא שקול זוזך ואסתלק מהאי ארעא ואנא מקבלנא לנפשאי בהדין (הנאה) [תנאה].
וכן היה רבן שמעון בן גמליאל אומר הנותן מתנה לחבירו כו'. ואמר (רבא) [רבה] באותיות נקנות במסירה קמפלגי רבן שמעון בן גמליאל סבר אותיות נקנות במסירה וכיון דקנה ליה נותן להאי שטרא קנה ליה ממילא ההוא זכותא דהוה ביה למקבל המתנה ואסתלק ליה מקבל מינה וממילא הדרא לה מתנה למרה ורבנן סברי אין אותיות נקנות במסירה ממילא שמעת דאין הלכתא כרבן שמעון בן גמליאל דהא איפסיקא בפרק הספינה דאין אותיות נקנות במסירה. הא דרבן שמעון בן גמליאל דאמר הנותן מתנה לחבירו והחזיר לו את השטר חזרה מתנתו. נראין הדברים דלאו בשטר שיש בו קנין קאמר אלא בשטר שאין בו קנין כגון שכתב לו שדי נתונה לך ובשטר מקח וממכר נמי כגון שכתב לו אני פלוני בן פלוני קביל' ממך כך וכך והרי שדי מכורה לך בהן וקבלתי על עצמי האחריות וחתמו העדים על השטר ומסרו לו בפני עדים דהויא קנית אותה מכירה או אותה מתנה באותו גוף השטר ולפיכך קאמר רבי שמעון בן גמליאל שאם החזיר לו את השטר חזרה מתנתו והוא הדין למכירה הואיל ובגוף השטר קנאו מעיקרא המקבל או הלוקח אבל שטר שיש בו קנין כיון שבאותו קנין הוא שקנאה לאותה מתנה או לאותה מכירה מעיקרא והשטר לראיה בעלמא הוא בכי הא לא אמר רשב"ג שאם החזיר לו את השטר חזרה מתנתו שהרי לא קנאה מעיקרא בגוף השטר כדי שתחזור לבעלה בהחזרת השטר וכן הדעת נוטה ואף על גב דהא דרשב"ג ליתה ראינו לברר דבר זה לפרושי טעמא דרשב"ג ועוד למפשט מינה דהיכא דהחזיר לו את השטר והקנה אותו בכתיבה ובמסירה שלא חזרה המתנה והמכירה לבעליה בכך אלא כשהיה השטר שטר שאין בו קנין שנמצאת קנייתו לאותה מתנה או לאותה מכירה בגוף השטר אבל שטר שיש בו קנין שהקניין באותו קניין היה והשטר לראיה בעלמא הוא אף על פי שהחזיר לו את השטר והקנת לו בכתיבה ומסירה אף על פי שקנה גוף השטר באותה כתיבה ומסירה לא חזרה המתנה והמכירה בכך וכשאתה מדקדק לשון והחזיר לו את השטר אתה רואה שבשטר שכתבו הנותן או המוכר ונתנו לו עסקינן אבל שטר שיש בו קנין שההקנאה באותו קנין היתה והמקבל או הלוקח הוא שכתב השטר לעצמו להיות לראיה באותו קנין ליכא למימר בכי הא והחזיר לו את השטר שהרי לא נתנו לו הנותן או המוכר כדי שיתכן בו החזרה [והדבר צריך תלמוד ועיון].
תנו רבנן הבא לידון בשטר ובחזקה וכו' ובאותיות נקנית במסירה קא מיפלגי. פי' כגון שהיתה שדה זו לשמעון והקנה אותה לראובן בשטר ואחר כך החזיר ראובן את השטר לשמעון והקנהו לו במסירה והחזיק בה שמעון ועכשיו אומר לו ראובן מאי בעית בהאי ארעא והרי שלי הוא השיבו שמעון ואמר לו אתה החזרת לי את השטר וחזרה השדה לרשותי בכך והחזקתי בה. ובזה אמר ר' נידון בשטר ואינו צריך לחזקה [שהרי בחזרת השטר אליו חזרה מתנתו וקנה השדה בכך] דאותיות נקנות במסירה. ורבי שמעון בן גמליאל אומר אין אותיות נקנות במסירה [וכשהחזיר השטר אליו לא חזרה המתנה לרשותו בכך הלכך] אין נדון במסירת אותו שטר וצריך לחזקה [וקנה השדה באותה חזקה ואם לאו אותו שטר אין מועיל לו כלום שאין אותיות נקנות במסירה].
<h2>דף קע.</h2>
אמר ליה אביי א"ה פלוגתא לדמר. שהוא רבה כלומר זה הפירוש שלך חולק אתה בו על רבה דאוקמה לעיל לדרבן שמעון בן גמליאל דאותיות נקנות במסירה ואמרינן ותפלוג כלומר ואם חולק הוא על רבה מה יש בכך וכי רבה תנא הוא שאין לחלוק עליו ומהדרינן א"כ קשיא דרשב"ג אדרשב"ג כו'.
והכא בלברר קמפלגי. כלומר כיון דהיה די לו לומר מינך זבינתיה והרי החזקתי בה וקאמר הרי יש בידי שטר מוסף על החזקה קאמ' רבי דצריך לברר את השטר שאומרים לו כיון שהרי אתה אומר שחזקתך מחמת שטר זה הוא ברר את השטר אם הוא מקויים אם לאו ורשב"ג סבר כיון שהרי יש בידו חזקה אינו צריך לברר לפי שבחזקה די לו בה וחותכין את הדין ואין צריך לשטר ולעולם אם לא בירר את השטר ולא מצא מי שמקיים אותו דנין לו באותה חזקה ואין צריך לאותו שטר כי הא דרב יצחק בר יוסף הוה מסיק ביה זוזי ברבי אבא אתא לקמיה דרבי יצחק נפחא אמר ליה ולאו פרעתיך בפני פלוני ופלוני אמר ליה יבואו פלוני ופלוני ויעידו כלומר אלו לא אמרת בפני פלוני ופלוני היית נאמן לפי שהמלוה את חבירו בעדים כו' עכשיו שאמרת בפני פלוני ופלוני יבואו פלוני ופלוני ויעידו ואוקימנא דלברר בעלמא הוא דאמר ליה יבואו פלוני ופלוני ויעידו אבל לעולם אם לא באו כגון שהלכו להם למ"ה או שמתו נאמן לומר פרעתיך הכא נמי אלו אמר מינך זבינתה והרי החזקתי בה היינו חותכין את הדין בחזקה ולא היינו מצריכים אותו לברר עכשיו שהוציא שטר עם החזקה אומרים לו לכתחילה ברר את שטרך שהרי החזקה מחמת השטר הוא ואם לא מצא מי שיברר לו את השטר דנין לו בחזקה ואינו צריך לאותו שטר.
<h2>דף קע:</h2>
אמר ליה שמיע ליה ולא הדר. דקסבר דב"ד הוא שיש בהם כח לעשות דבר זה לקרוע את השטר ולכתוב לו שטר אחר מזמן ראשון וליתן כח בשטר זה שעשו להיותו שטר ונשתעבדו לו נכסי הלוה משום דב"ד אלימי לאפקועי ממונא ממר וליתן ליה למר אבל עדים דלא אלימי לאפקועי ממונא דמר וליתן ליה למר אלא בתורת שליחות הוא שעושים כיון שעשו שליחותם בכתיבת שטר ראשון היאך יכולים לחזור ולעשות אותו שליחות פעם אחרת ולכתוב שטר אחר מזמן ראשון.
<h2>דף קעא.</h2>
ולא והאמר רב יהודה אמר רב כותבים אפי' עשרה שטרות על שדה אחת הנה עדים שעשו שליחותם חוזרים ועושין שליחותם ומהדרינן רב יוסף אמר בשטר מתנה פי' שאין בו פרעון שנמצא שאין שטר זה שעושים כח אלא להעמיד אותה מתנה בידו ולפיכך לאחר שעשו שליחותם יכולים לחזור ולכתוב שטר אחר אבל שטר הלואה שהוא עשוי לפרעון ולשעבד בו נכסי הלוה אין להם לאחר שכתבו שטר ראשון ועשו שליחותם בכך לחזור ולעשות שליחותם פעם אחרת ולכתוב לו שטר אחר לשעבד בו נכסי הלוה ולפרוע בו ממנו. ואמרינן מאי ברייתא. כלומר האי דקאמרת דתניא עדים מקרעין להם השטר וכותבים לו שטר אחר מזמן ראשון (דברי ר' יהודה) היאך עיקרא דהאי ברייתא דתניא הרי שהיו (עושים) נושים בו כו'.
שטר שזמנו כתוב בשבת כו'. פי' הדבר ידוע שאין כותבים שטר ולא קונין מבריא לא בשבת ולא בעשרה בתשרי וכיון שכן כשיצא לפנינו שטר שזמנו כתוב בשבת או בעשרה בתשרי בידוע שבע"ש או בערב יום הכיפור היה ואיחרו העדים זמנו וכתבו אותו בשבת או ביום הכיפור ואף על פי שיש לומר שמא לאחר השבת או לאחר יום הכיפור נכתב והקדימו העדים זמנו יום אחד שנמצא פסול אין לנו להחזיק בו שמוקדם היה ופסול אלא בראיה והא דאמרינן יד בעל השטר על התחתונה ה"מ היכא דהוי ספיקא במשמעות השטר עצמו אבל הכא שהשטר עצמו אין במשמעו ספק אלא הרי הוא ברור וקיים אלא שיש לחוש שמא מוקדם הוא ופסול כיון שיש לומר שמאוחר הוא וכשר מעמידים אנו את השטר בחזקתו ואין לנו להחזיק בו פסלות אלא בראיה ברורה ולפיכך אמרינן שטר מאוחר הוא וכשר. דר"י. והא ר"י בזה אמר כשר וחלק עליו רבי יוסי ואמר פסול והיאך א"ר יוסי כשהכשרתי בזה הכשרתי ומהדרינן א"ר פדת הכל מודים שאם הוזקקנו לעדותו של שטר ונמצאת מכוונת בשבת או בעשרה בתשרי ששטר מאוחר הוא וכשר שהרי בידוע שאין כותבים שטר ולא קונין מבריא לא בשבת ולא ביום כיפור לא נחלקו אלא בשטר בעלמא כלומר בשטר מאוחר בעלמא כגון שלוה ממנו באחד בניסן ואיחרו העדים זמנו וכתבו אותו בשנים בניסן רבי יוסי פוסל דקסבר רבי יוסי כותבים שובר וכיון שכן חיישינן דילמא פרע ליה וא"ל הב לי שטרא ואמר מלוה אירכס לי אכתוב לך תברא וכתב ליה תברא הכי הוו עליה סהדי דהאי מלוה דאוזיפתיה לפלוני באחד בניסן כבר פרעה ניהליה ולית ליה גביה מיניה מידי ושקיל ליה לוה לההוא תברא ולא ידע לוה דשטרא דכתביה מלוה עליה אחורי זימניה וכתביה בתרי בניסן ולמחר מפיק עליה מלוה האי שטרא וטעין דמלוה אחריתי היא וכיון דאיכא למיחש ה"ק רבי יוסי בשטרי חוב אף המאוחרים פסולים ורבי יהודה דמכשיר קסבר אין כותבין שובר וכיון דאין כותבים שובר ליכא למיחש הכי והיינו דקא"ל רבי יהודה לרבי יוסי והלא מעשה בא לפניך בצפורי והכשרת ואהדר ליה רבי יוסי כשהכשרתי בזה הכשרתי כלומר בזמן שנמצא זמנו בשבת או ביום הכפור הכשרתי כלומר דליכא למיחש למידי דא"נ כתב ליה שובר אמלוה דאוזפיה במלוה במעלי שבתא או במעלי יום הכפור כי מפיק ליה מלוה בתר הכי להאי שטרא דזימניה בשבת לא יכיל למימר דמלוה אחריתי היא דהא מידע ידיע דבשבת וביום הכפור לא אוזפיה מידי ולא כתבו [(בהו)] עדים [(בהאי)] שטרא וממילא ידעינן דהאי שטרא מאוחר הוא והמלוה במעלי שבתא או במעלי יומא דכפורי הות והוא ניהו גופא דכתב עלה האי שובר אבל שטר מאוחר בעלמא דליתיה בשבת או ביום הכפור אלא בחד ביומא דחולא איכא למיחש כדכתיבנא ולפיכך פסל ר' יוסי בשטר מאוחר דעלמא ומסקנא דגמ' דכותבים שובר ל"ש אפלגא דמלוה ל"ש לכולה מלוה.
<h2>דף קעב:</h2>
ממך ואפילו מריש גלותא ממך ואפילו משבור מלכא. כלומר אף על פי שהלוה ידוע הוא ואין בו ספק שהוא פלוני כיון שהמלוה ספק הוא אם זה הוא שהשטר יוצא מתחת ידו אם אחר הוא ונפל ממנו ומצאו זה צריך הוא זה שיצא השטר מתחת ידו להביא ראיה שהוא המלוה. נפק דק ואשכח דתניא כו' והא הכא דגרשתיה היום אינו זמן ברור לפי שאינו יודע על איזה יום הוא אומר ואפילו הכי כזמן ברור הוא חשוב לפי שמחזיקים אנו אותו שעל אותו היום שיצא בו הגט הוא אומר ומי שטוען שיום אחר הוא עליו להביא ראיה. אמר ליה אביי ודילמא אבא שאול כרבי אלעזר ס"ל דאמר עדי מסירה כרתי ולפיכך סגי ליה לענין זמן בגרשתיה היום שהרי עידי מסירה מעידין על איזה יום הוא אומר ואם תשאל אי הכי דלא כתב ביה נמי היום נסמוך אעדי מסירה שיודעים באיזה יום נכתב וליהוי הגט כשר הא ליכא למימר דהא תנן שלשה גיטין פסולים ומכללן יש עליו עדים ואין בו זמן הילכך כי לית ביה זמן כלל בודאי פסול הוא ולא מהני עדי מסירה וכי כתב ביה היום אף על גב דלאו זמן ברור הוא כיון דאיכא עדי מסירה דקא מבררי ליה זמן מקרי וגט שיש בו זמן קרינן ביה אבל הכא אף על גב דלוה ידוע הוא ולית ביה ספיקא כיון דמלוה ספק הוא ניחוש דילמא אחרינא הוא ונפל מיניה ואשכחיה האי. אמר ליה לנפילה לא חיישינן. ומנא תימרא דתנן שנים שהיו בעיר אחת כו' שניהם אין יכולים להוציא ש"ח זה על זה שהרי ספק הוא מי הוא הלוה ולא אחר יכול כו' שהרי ספק הוא מי הוא הלוה הא הם על אחרים כיון שהלוה הוא ידוע אבל המלוה הוא הספק לנפילה לא חיישינן אלמא כשהלוה ידוע והמלוה ספק אם זה הוא אם אחר הוא ונפל ממנו מעמידים אנו אותו בחזקת זה שיצא מחמת ידו ואביי לנפילה דחד לא חיישינן דהא ליכא ספיקא הכא אלא אם יוסף בן שמעון זה שיוצא השטר מתחת ידו הוא המלוה אם חבירו שהוא יוסף בן שמעון כמותו הוא המלוה ונפל ממנו דודאי אין אדם אחר זולתי אחד משני יוסף בן שמעון אבל הכא דכתוב ביה ממך יש במשמע שהוא אומר על אחד מבני אדם שבעולם ואין ידוע איזה הוא כיון שהספק בכולהו אינשי הוא לנפילה דרבים חיישינן.
<h2>דף קעג.</h2>
אתמר אותיות נקנות במסירה אביי אמר צריך להביא ראיה על המסירה ורבא אמר אין צריך להביא ראיה על המסירה אמר רבא מנא אמינא לה דתניא אחד מן האחין וכו'. הא דאביי ורבא דאמרי תרווייהו אותיות נקנות במסירה ליתא. מיהו לענין צריך להביא ראיה או אין צריך קיימא לן דהלכתא כרבא דאמ' אין צריך להביא ראיה כדקיימ' לן כל היכא דפליג אביי ורבא הלכתא כרבא בר מיע"ל קג"ם ונפקא מינה מהכא דהיכא דטעין היוצא ש"ח מתחת ידו שניתן לו בכתיבה ומסירה ואבד ממנו השטר שכתב לו באותה מסירה אי נמי היכא דטעין שנתנו לו אגב קרקע אם אחד מן האחין הוא שטוען בכך אע"פ שהשטר יוצא מתחת ידו צריך להביא ראיה בכך משום דאחין שמטי אהדדי. אם נכרי הוא כיון שהשטר יוצא מתחת ידו אין צריך להביא ראיה בכך אלא הוא נאמן לומר שבעל השטר נתנו לו בכתיבה ומסירה ואבד ממנו השטר שכתב לו באותה מכירה או שנתן לו אגב קרקע.
ואבע"א דכו"ע אותיות נקנות במסירה והכא בצריך להביא ראיה קמיפלגי תנא דידן סבר אין צריך להביא ראיה וכו'. ומדתנן והן מוציאין שט"ח על אחרים ופירשו עלה בגמ' דאותיות נקנות במסירה וא"צ להביא ראיה כדרבא וקי"ל דסתם מתני' הלכה היא הלכך לדידן דקי"ל אין אותיות נקנות במסירה על כרחך טעמא דמוציאין משום דטעין מסר וכתב לי ואבד ממני שטרי וא"צ להביא ראיה.
אלא הא דתניא כשם שמוציאים הם שטרי חוב על אחרים כך מוציאים זה על זה במאי קמפלגי. כלומר כיון שספק הוא איזה מהם הלוה מאי טעמיה דתנא ברא דאמר מוציאים זה על זה והלא אפשר שזה הנתבע הוא המלוה וכיון שכן היאך מוציאים ממנו ממון מספק ואוקימנא בכותבים שטר ללוה אף על פי שאין מלוה עמו קא מפלגי והלכתא כתנא דידן דאמר אין מוציאים ש"ח זה על זה דהא תנן בהדיא כותבים שטר ללוה אף על פי שאין מלוה עמו.
נמצא לאחד בין שטרותיו שטרו של יוסף בן שמעון פרוע. פרישנא הכי נמצא לאחד בין שטרותיו שטרו של יוסף בן שמעון עלי פרוע כלומר נמצא לאחד בין שטרותיו לאחר מותו שטר שובר על שטר שיש עליו ליוסף בן שמעון שפרוע כשיבא כל אחד מהם לתבוע את יורשיו בש"ח שיש בידו אומרים לו היורשים שמא שובר זה שמצינו בין שטרותיו של אבא על שטר זה שלך הוא ובזמן שיבא חבירו לתבוע מדחים גם אותו ואומרים לו שמא שטרך הוא הפרוע ועליו נכתב שובר זה שמצינו בין שטרותיו של אבינו. במשולשים בגט ואין משולשים בשובר. כגון שהיה כתוב בשטר המלוה יוסף בן שמעון בן יהודה והאי דקרי ליה לשטר מלוה גט משום דשטרי ממון גיטי מיקרו כדאמרינן התם הב"ע בגיטי ממון.
ואמר רבא כו' חוב לך בידי פרוע שטרות כולן פרועין כו' יד בעל השטר על התחתונה. לשון חוב משמע שטר אחד ומשמע נמי על כל שטר שיש לו עליו לפי שכולן חוב אחד מיקרי וכיון דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי יד בעל השטר על התחתונה וכל שטרות שיש לו נחזיק עליהן שהן פרועין.
<h2>דף קעג:</h2>
בד"א כשאין נכסים ללוה כו'. כלומר אף על פי שאמר לו ע"מ שאפרע ממי שארצה כיון שיש נכסים ללוה לא יפרע מן הערב. ויש לפרש הכי והוא הנכון כלומר וזה שאמרנו דהיכא דלא אמר ע"מ שאפרע ממי שארצה לא יתבע הערב תחלה דאלמא לאחר שתובע את הלוה אם אינו נותן לו כלום יחזור ויתבע את הערב בד"א שאין נכסים ללוה אבל יש נכסים ללוה לא יתבע מן הערב כלל ואפילו לאחר שיתבע את הלוה לפי שאם לא נתן לו כלום הרי יש לו נכסים ליפרע מהם ועליו לטרוח ולתובעו בדין ואין לו רשות לפרוע מן הערב כל זמן שהוא מוצא נכסים ללוה ואפילו זבורית ולעולם היכא דלא אמר לו ע"מ שאפרע ממי שארצה אבל אם אמר לו כן יתבע ערב תחלה ואף על פי שיש נכסים ללוה יפרע מן הערב כיון דאתני אתני וקבלן אף על פי שיש נכסים ללוה ולא אמר לו ע"מ שאפרע ממי שארצה יפרע מן הקבלן רשב"ג אומר אם יש נכסים ללוה אחד זה ואחד זה לא יפרע מהם כלומר אלא אם אמר לו ע"מ שאפרע ממי שארצה דאי אמר ליה הכי כיון דאתני אתני, וליתא לדרשב"ג. נקטינן השתא להאי פירושא בתרא דהיכא דפי' ואמר ע"מ שאפרע ממי שארצה בין ערב בין קבלן יפרע מערב תחלה בין שיש לו נכסים ללוה בין אין לו דכיון דאתני אתני כדקי"ל כל תנאי שבממון קיים. ובדלא פריש ואמר ע"מ שאפרע ממי שארצה הוא דאיכא לאפלוגי דבקבלן בין יש לו נכסים ללוה בין אין לו יתבע קבלן תחלה ונפרע ממנו ובערב אין לו לתבוע תחלה אלא מן הלוה אם נתן לו מוטב ואם לאו אם אין נכסים ללוה הרי זה נפרע מן הערב ואם יש נכסים ללוה אין נפרע מן הערב כלום אלא מנכסי הלוה הוא שיש לו ליפרע לפי שיכול הערב לומר לו אני לא ערבתי לך ממון זה אלא כשלא תמצא ללוה מהיכן תפרע ממונך אבל כשתמצא לו נכסים כדי ממונך לך פרע לך ממנו ואין לך אצלי כלום. והיכא דהמלוה רוצה להחזיר על הלוה והלוה אומר לך אצל הערב או אצל הקבלן לא מבעיא בערב שאין לו ללוה לדחות את המלוה ולומר לו לך אצל הערב אלא בקבלן נמי אין הלוה יכול לומר לו למלוה לך אצל הקבלן אא"כ נשא הקבלן המעות מן המלוה מעיקרא בשעת ההלואה ונתנם ביד הלוה שנמצא שהקבלן הוא שלוה המעות מן המלוה והלוה אותם ללוה אבל אם לא נשא הקבלן מעיקרא ונתן ביד אלא המלוה הוא שנתן מעותיו ביד הלוה כשירצה המלוה לחזור אצל הלוה ולתבוע ממנו אין הלוה יכול לומר לך אצל הקבלן כדאמרינן עד שישא ויתן ביד. כלומר עד שישא הקבלן מעיקרא בעת הלואת המעות מיד המלוה ויתן אותם ביד הלוה.
<h2>דף קעד.</h2>
ההוא ערבא דיתמא כו'. פי' וזה הערב ערב דאבוהון הוה ולפי שמת אבוהון שהוא הלוה נעשה הערב כאילו ערב דיתמי הוא וכיון שמת הלוה תבע המלוה את הערב ופרע לו החוב משלו מקמיה דלודעינהו ליתמי ובא עכשיו הערב לתבוע את היתומים במה שפרע למלוה בשביל אביהם ר"פ אמר פריעת ב"ח כו' פי' הא דר"פ דאמר פריעת ב"ח מצוה במלוה דליתא בשטר עסקינן דליכא שעבוד נכסים אבל מלוה בשטר כיון דאיכא שעבוד נכסים בע"כ דלוה מגבי להו בי דינא לב"ח מהנך נכסים ועלה הוא דקאמר רב פפא דליכא שעבוד נכסים דלא מצו בי דינא לאגבויי למלוה מנכסי דלוה, מיניה [(על הלוה)] לפרוע אותו מנכסיו ואי אמר לא בעינן למעבד האי מצוה מכין אותו עד שתצא נפשו כדמברר בפרק הכותב ולסבריה דרב פפא הא דאמרינן מיניה אפילו מגלימא דאכתפיה על האי אורחא הוא דכייפינן ליה עד דפרע לב"ח ואפילו מגלימא דעל כתפיה. ואם תאמר וכיון דהא דרב פפא במלוה על פה היא ולאו במלוה בשטר הא דאמר ויתמי לאו בני מצוה נינהו ת"ל דכיון דליכא שטרא א"ל דילמא פרעיה אבוהון. תשובתך משכחת לה כגון שמת אבוהון בתוך זמן דלא עביד איניש דפרע בגו זמניה א"נ דמית בשמתיה דמתברר דמית מקמי דליפרעיה והאי דאמרינן נמי הלכתא מלוה על פה גובה מן היורשים כדמברר דמית מקמי דליפרעיה הוא ועלה הוא דקאמר רב פפא דיתמי לאו בני מעבד מצוה נינהו עד דגדלי והוו כשאר אינשי וכיון דהאי חוב דפרע ליה ערב למלוה בשביל אבוהון דיתמי למלוה הוא דהוה ליה שטרא בההוא חוב ולא לערב מכי פרע ליה ערב ההוא חוב למלוה אסתלק ליה שעבודיה דההוא שטרא דקא נקיט מלוה וה"ל ההוא חוב דקא תבע להו השתא למפרעינהו ניהליה בשביל אבוהון כמלוה על פה מ"ה קאמר יתמי לאו בני מעבד מצוה נינהו. ורב הונא בריה דרב יהושע אמר אימור צררי אתפסי הלוה למלוה או לערב קודם שימות ולפיכך אין היתומים חייבים לפרוע לו לערב אבל אלו אתברר דלא אתפסיה צררי גם היתומים חייבים לפרוע חוב אבוהון מנכסי אבוהון כמו שהלוה עצמו חייב לפרוע חובו מנכסיו. מאי בינייהו כלומר מכדי בין לרב פפא בין לרב הונא אין היתומים חייבים לפרוע לו לערב [כשמודה דלא] אתפסי צררי לא למלוה ולא לערב א"נ דתבעיה ללוה בפריעת אותו ממון וסרב ולא רצה לקבל עליו את הדין ושמתוהו ומית בשמתיה למאן דאמר אימור צררי אתפסיה ליכא ולמ"ד יתמי לאו בני מעבד מצוה נינהו איכא. שלחו מתם היכא דשמתיה ומית בשמתיה הלכתא כרב הונא בריה דרב יהושע דאמר יתומים חייבים.
<h2>דף קעד:</h2>
אמר רב הונא שכ"מ שהקדיש נכסיו ובשעה שהקדיש וכו'. נקיטינן השתא לענין שכ"מ שהקדיש נכסיו ובשעה שהקדישן אמר מנה לפלוני בידי שאם אמר תנו ודאי נותנין בין נקיט ההוא פלוני שטרא בין לא נקיט שטרא הואיל ובשעה שהקדישן קאמר ליה ואם לא אמר תנו אי נקיט שטרא ומקיים אף על גב דלא אמר תנו נותנין ואי לא נקיט שטרא אי נמי נקיט ולא מקיים כיון דלא אמר תנו אין נותנין ודוקא היכא דאמר בשעה שהקדישן אבל אם לא אמר ליה בשעה שהקדישן אף על גב דאמר תנו אין נותנין דהא אמרינן לעיל בפ' מי שמת (קמ"ח ב') איבעיא להו הקדיש כל נכסיו מהו ועלתה בתיקו וקיימא לן דכל תיקו דממונא חומרא לתובע וקולא לנתבע והאי מכי אקדשינהו לנכסים הא קנוהו הקדש וכי בעי למהדר השתא הוא דקא בעי למהדר ולא מצי למהדר ביה אלא בראיה ברורה וכיון דאי בעי למהדר לא מצי הדר ביה כי אמר תנו מנה לפלוני שיש לו אצלי אין נותנין דאמרינן האי מהדר קא הדר ביה ומשום הכי קאמר השתא תנו מנה לפלוני שיש לי בידי. הילכך הא דאמר רב הונא הכא בשכיב מרע שהקדיש כל נכסיו ואמר מנה לפלוני בידי נאמן ואוקימנא בדנקיט שטרא ומקויים דש"מ דאי לא אמר תנו הוא דבעי' נקיט שטרא ומקוים האמר תנו אע"ג דלא נקיט שטרא נמי נאמן ונותנין לא מיתוקמא אלא בדאמר לי' בשעה שהקדישן ודיקא נמי מדקא מדמינן לה להא דרב ושמואל דאמרי שכיב מרע שאמר מנה לפלוני בידי אמר תנו נותנין דהתם נכסי דידיה נינהו ומנכסי דידיה הוא דקאמר תנו הכא נמי לענין שכיב מרע שהקדיש כל נכסיו ואמר תנו מנה לפלוני שיש לו בידי היכא דאמר בשעה שהקדישן דאכתי ניכסי דידהו נינהו ולאו דהקדש דומיא דהא דרב ושמואל אבל היכא דאמר לאחר שהקדישן דנכסי לאו דידיה נינהו אלא דהקדש אף על גב דאמר תנו אין נותנין אלא אם כן נקיט שטרא בידיה ומקוים דאית ליה לההוא פלוני למיטרף לההוא שטרא מן ההקדש כי היכי דאית ליה למיטרף מן הלוקח. ולענין הא דרב ושמואל דאמרי שכיב מרע שאמר מנה לפלוני בידי כיון דאפסיקה הלכה לקמן דמלוה על פה גובה מן היורשין בין נקיט שטרא בין לא נקיט שטרא אי אמר תנו נותנין ואי לא אמר תנו אי קא נקיט שטרא ומקוים נותנין ואי לא נקיט שטרא כיון דלא אמר תנו אלא מנה לפלוני בידי הוא דקאמר בלחוד אין נותנין משום דחיישינן כי דילמא שלא להשביע בניו הוא דאיכוון.
<h2>דף קעה.</h2>
אמר רבה שכיב מרע שאמר מנה לפלוני בידי ואמרו יתומים פרענו נאמנין. כלומר אף על פי שהביא אותו פלוני ראיה אחר כך שיש לו אצלו אותו מנה דליכא למימר שלא להשביע את בניו איכוון נאמנין לומר פרענו. תנו מנה לפלוני ואמרו יתומים פרענו אין נאמנין ומתמהינן כלפי לייא כלומר אדרבה כשאמר תנו מידע ידעי דמחייבי ליה בההוא מנה ופרעי ליה וכי לא אמר תנו כיון דאיכא למימר דשלא להשביע את בניו איכוין ולא מחייבו בההוא מנה כי מייתי ההוא פלוני השתא ראיה דקושטא קאמר ולא שלא להשביע את בניו איכוון אמאי מהימני לומר פרענו אטו מי הוה ידעי דמייתי ההוא פלוני השתא האי ראיה דליפרעו נהליה והאי תמיהא דמיא לההיא דאמרינן [מציעא פ"א דף י"ז ע"א] צא תן לו ואמר פרעתי נאמן חייב אתה ליתן לו אמר פרעתי אינו נאמן דמימר אמר מעייני רבנן בדינאי אלא אי איתמר הכי איתמר שכיב מרע שאמר מנה לפלוני בידי ואמרו יתומים חזר ואמר לנו אבא פרעתיהו נאמנין כלומר אע"פ שהביא אותו פלוני ראיה דקושטא הוא ושלא להשביע את בניו איכוון נאמנין לומר חזר ואמר לנו אבא פרעתיהו ההוא מנה דליכא בידי דההוא פלוני שטר בההוא זימנא דהוה ליה מלוה על פה.
תנו מנה לפלוני ואמרו יתומים חזר ואמר לנו אבא פרעתי אין נאמנין דאם איתא דפרעיה לא הוה אמר תנו. ולהאי פירושא דפרישנא דכי אמר מנה לפלוני בידי אחר כך הביא ראיה אותו פלוני דקושטא הוה ההוא דמקשי רב אלפס ז"ל עלה מרב ושמואל ומתרץ לה כאן במוסר כאן במערים לאו קושיא היא.
<h2>דף קעה:</h2>
ומי אמר רבה הכי והאמר רבה גבו קרקע יש לו. פי' אם גבו היתומים קרקע בחובת אביהם הבכור נוטל בה פי שנים אלמא שעבודא דאורייתא וכאלו הך קרקע שבק אבוהון והוה ליה מוחזק דאי סלקא דעתך שעבודא לאו דאורייתא ומעידנא דגבי ליה ב"ח לקרקע הוא דזכי ליה בההוא קרקע אבל מקמי הכי לא דהא שעבודא לאו דאורייתא הכא כי גבו יתומים בחובת אביהם אמאי הבכור נוטל פי שנים והא השתא הוא דזכו ביה אינהו אבל אבוהון לא זכי ביה מחיים דהא שעבודא לאו דאורייתא וכיון שכן הוה ליה ראוי אלא לאו שמע מינה קסבר רבה שעבודא דאורייתא.
מיתיבי החופר בור ברשות הרבים כו' ולא עוד אלא מת השור בעל הבור חייב לשלם דמי השור לבעליו. פי' והנה בעל הבור כבר מת מדקתני ונפל עליו והרגו ואפילו הכי כשמת השור יורשים חייבים לשלם דמי השור לבעליו ואף על גב דמלוה על פה היא אלמא מלוה על פה גובה מן היורשין. ופרקינן אמר ר' אילעאי אמר רב כשעמד בדין קודם שימות וכיון שעמד בדין ונתחייב בתשלומי השור הוה ליה כמלוה בשטר ומשום הכי כשמת אחר כך גובה מן היורשין ואקשינן והא הרוג קתני אלמא בשעה שנפל עליו הרגו השור ונמצא שמת קודם שימות השור וכיון שכן האיך יתכן שיעמוד עם בעל השור בדין ויתחייב בדמי השור ואוקמה רב אדא דהא דקתני והרגו לאו הרגו ממש אלא שעשאו טרפה שסופו למות וחיה יום או יומים ועמד בדין עם בעל השור ונתחייב בדמי השור ואחר כך מת ומשום הכי משתלם דמי השור מן היתומים דהעמדה בדין כמלוה בשטר דמיא. ואקשינן והא תני רב נחמן תנא מת וקברו פי' כלומר תנא תני להאי מתניתא הכין דנפל עליו שור באותו בור ומת בעל הבור תחתיו של שור וקברו השור כלומר נעשה עליו השור כמו כיסוי קבר אלמא באותה שעה שנפל עליו השור מת תחתיו בעל הבור ולא עמד משם והאיך תאמר שעמד משם וחיה יום או יומים ועמד בדין ואחר כך מת. ואוקימנא לההיא דתני תנא בדייתבי דייני אפומא דבירא ושנפל עליו השור מת השור קודם שימות בעל הבור ועמד עמו בעל השור בדין בפני אותם הדיינים שהיו יושבים על שפת הבור וחייבוהו בדין לשלם לו דמי השור ואחר כך מת בעל הבור שם תחת השור ונעשה עליו השור [כמו] כיסוי קבר.
<h2>דף קעו.</h2>
אמר רב פפא הלכתא מלוה על פה גובה מן היורשים כו'. פי' קסבר רב פפא דמלוה בשטר איכא שעבודא דאורייתא הילכך גובה בין מן היורשים בין מן הלקוחות ובמלוה על פה ליכא שעבודא דאורייתא דלית ליה קלא מיהו גובה מן היורשים כדי שלא תנעול דלת בפני לוין אבל מן הלקוחות אינו גובה דהא לית ליה קלא. אי נמי איכא למימר דכרבה סבירא ליה דאמר אחד מלוה בשטר ואחד מלוה על פה שעבודא לאו דאורייתא מיהו במלוה בשטר גובה בין מן היורשים בין מן הלקוחות כדי שלא תנעול דלת בפני לוין ומלוה על פה גובה מן היורשים כדי שלא תנעול דלת דהא לית להו פסידא ליורשים ואינו גובה מן הלקוחות דלית להו קלא וקמפסידי לקוחות דמי דיהבי.
בעא מיניה רבה בר נתן מרבי יוחנן הוחזק כתב ידו בב"ד מהו. כלומר יצא כתב זה בב"ד והוחזק בב"ד ואח"כ שעבד נכסיו מהו מי אמרינן כיון דיצא בב"ד והוחזק בב"ד הו"ל כשטר וגובה מנכסים ששעבד לאחר מכאן או לא.
מתיב רמי בר חמא ג' גיטין פסולין כו' עד רבי אלעזר אומר אף על פי שאין עליו עדים כו' וגובה מנכסים משועבדים. כלומר וגובה כתובתה בהאי גט מנכסים משועבדים כדתנן הוציאה גט ואין עמה כתובה גובה כתובתה והא הכא דכיון שנתנו לה בפני עדים שנמצא שהוחזק כתב ידו בב"ד הוה ליה גט מעליא וגובה כתובתה מנכסים משועבדים כמו שגובה בגט מעליא הכי נמי כיון שהוחזק כתב ידו בב"ד קודם ששעבד נכסיו מיהוי כשטר מעליא ויגבה בו מנכסים משועבדים. ופריק שאני התם דמשעת הכתיבה שעבד נפשיה פי' משום כתיבת הכתובה שעבד נפשיה והאי גט גילוי מילתא בעלמא הוא דגרשה ואיחייב לה בההוא כתובה דכתב לה ולאו בהאי גיטא ולעולם אף על פי שיוצא כתב ידו בב"ד והוחזק בב"ד ואחר כך שעבד נכסיו לא אלים (בחייה) [כחייה] (בחיו') דהאי כתב ידו למגבי ביה ממשעבדי. ויש לומר הכי מתיב רמי בר חמא ג' גיטין פסולין כו' עד וגובה מנכסים משועבדים כלומר ולענין ש"ח אם כתב השטר בכתב ידו ונתנו לו בפני עדים שטר מקרי וגובה מנכסים משועבדים והנה שטר זה אין בו חיתום עדים אלא שמסר לו בפני עדים והוחזק בכך שהוא כתב ידו וגובה בו מנכסים משועבדים אלמא ששטר מעליא הוא הכי נמי אף על פי שאין שם חיתום עדים כיון שיצא בב"ד והוחזק בב"ד שהוא כתב ידו אמאי לא יהא כשטרא מעליא ויגבה בו מנכסים ששעבד לאחר כך ופריק שאני התם דמשעת הכתיבה שעבד נפשיה פירוש משום דבעידנא דכתיבה אדעתא למיתבי ניהליה בפני ב' כתבה תדע דהא בההוא זמן גופיה דאיכא בשטרא הוא דיהביה ניהליה בפני ב' מדקתני וגובה בו מנכסים משועבדים ואי לא דיהביה ניהליה בההוא זמן גופיה דאיכא בשטרא לא הוה גבי ביה מנכסים משועבדים דמשמע דנכסים דשעבד בתר זמניה דשטרא אבל הכא דבעידנא דכתביה לכתב ידו לאו אדעתא לאחזוקי בבי דינא ההיא שעתא הוה דכתביה ולאו אדעתא למיתביה ניהליה באנפי סהדי אף על פי שאחזיק בתר הכי בב"ד כיון דבעידן כתיבה לא אחזיק בב"ד אינו גובה בו מנכסים משועבדים דההוא אחזוקי אחזיק בתר הכי בב"ד לא משוי ליה שטרא לשעבודי ביה נכסים בתר הכי הואיל ולאו משעת כתיבה הוא דאשתעבד ביה. וזה הפי' האחרון הוא שנראה לנו בפירוש הלכה זו והוא הנכון.
זימנין אמר רב קודם חיתום שטרות כו'. הא דכתיב ביה פלוני ערב אינו גובה אלא מנכסים בני חורין משום דלא שייך בחיזוק השטר ובאחריות שכתב הלוה על עצמו הא דכתיב ביה ופלוני ערב גובה מנכסים משועבדים משום דשייך בכל חזוקי השטר ובאחריות שבו הכתובים למעלה ורבי יוחנן אמר אפילו קודם חיתום שטרות נמי אינו גובה אלא מנכסים בני חורין. ונראה מדברי רבי יוחנן דסבירא ליה שחתימת העדים על מה שכתוב למעלה בשטר במה שקבל הלוה על עצמו למלוה הוא ולא על מה שכתוב בסופו פלוני ערב ועל דא אותיב עליה רבי אבא מהא דתניא עדים החתומים על שאלת שלום בגט פסול חיישינן [דילמא] על שאלת שלום חתמו אלמא חתימת עדים רואין אותו שעל מ"ש בסוף השטר הוא. ומהדרינן איתמר עלה אמר רבי אבהו לדידי מתפרשא לי מיניה דרבי יוחנן כו' כלומר לעולם חתימת העדים על מ"ש בסוף השטר ומיהו אם כתוב בוא"ו שעירב הענין התחתון על העליון ונמצאת חתימת העדים על הכל ואי אינו כתוב בוא"ו ונמצא שחלק בין ענין התחתון לעליון ונמצאת חתימת העדים על הענין התחתון ולא על הענין העליון הכי נמי אי כתיב ופלוני ערב נמצא שעירב ענין הערבות עם החזוקים והאחריות הכתובים למעלה בשטר וגובה מנכסים משועבדים ואם אינו כתוב בוא"ו נמצא שחלק ביניהם ולא שייך הערב באותם החזוקים ואחריות הכתובים למעלה וגם המלוה אינו גובה מנכסים משועבדים שהרי חתימת העדים [על] האחרון שהוא פלוני ערב.
